פרק שלושים וארבעה: ובו יסופר איך השתעשעו אנשי החבורה הלבנה בעמק שליד העיר פמפלונה

בעוד מועצת הנסיך יושבת על מהמדוכה בפמפלונה, חנו לוחמי החבורה הלבנה בעמק סמוך, בקרבת לוחמי שתי חבורות נוספות, והשתעשעו במשחקי סייף, האבקות וירי לעבר מגנים, אותם הניחו על מורדות הגבעות לשמש כמטרות. הקשתים הצעירים, שריונות המטבעות שלהם מונחים על הקרקע, שערם הכהה או הבהיר מתבדר ברוח, ומעיליהם חסרי השרוולים פתוחים, כדי שיוכלו להניף בנוחות את נשקם, עמדו בשורות, ויכו, כל אחד בתורו, בעוד ג'ונסטון, איילוורד, סימון השחור, ועוד כחצי תריסר לוחמים וותיקים, פסעו לאורך השורות ובחנו את היורים; ומילות השבח או דברי הביקורת נאמרו, בקצרה, ללא גינונים. מאחור, עמדו לוחמים גסקונים או בני דרום ארצות השפלה, ועמם קשתותיהם האופקיות, נשענים על כלי נשקם ומתבוננים באימוניהם של הלוחמים האנגלים.

"ירייה טובה, יואיט, ירייה טובה!" אר ג'ונסטון הקשיש קשת צעיר, שעמד לשמאלו, מביט בחצו הנישא באוויר. "רואה אתה, מוצא הוא, החץ, את מטרתו, וזאת ניתן היה לראות ברגע שבו זמזם מיתר קשתך."

"שחרר את המיתר בקלות, לאט אך בתנועה חדה," אמר איילוורד. "בשם ניצב חרבי! נערי, היטב ירית במגן העומד לו, אך כשיש אדם מאחרי המגן, ואדם זה רוכב לעברך כשהוא מנפנף בחרבו ועיניו בוהקות מבעד למצחיית קסדתו, תגלה כי זו מטרה נוחה פחות."

"מטרה שכבר נפגשתי עמה בעבר," השיב הקשת הצעיר.

"ועוד תיפגש עמה כהנה וכהנה, חבר, אין לי כל ספק בכך. אך, מה זאת? ג'ונסטון, מי הוא זה המחזיק את הקשת כמו מי שמבריח את העורבים משדה זרוע?"

"סילאס פטרסון הוא זה, מהורשם. אל תקרוץ בעין אחת ותכוון בשנייה, סילאס, ואל נא תדלג ותקפץ אחרי הירי, כשלשונך משולחת החוצה, שכן הדבר לא יסייע לחץ לעשות את דרכו מהר יותר. עמוד ישר ויציב, כשפ שבראך האל. אל תניע את הזרוע שבה מחזיק אתה בקשת, וייצב את הזרוע שבה מותח אתה את הקשת ומחזיק במיתר!"

"האמן בעצמך," אמר סימון השחור, "אני עצמי לוחם בחנית אני, ומתאים יותר הכות בנשק מאשר לירות בקשת. ובכל זאת, ביליתי את ימי בקרב קשתים, וראיתי את גבורתם בקרב ומהירות חציהם. ולא אומר אלא שיש עמנו כאן כמה צלפים מעולים, וכי חבורה זו תחשב חבורת קשתים ראויה מכל מי שירה בקשת בכל זמן ובכל מקום. מעולם לא ראיתי מישהו אשר דרך קשת בכוח כה רב או ירה חץ כה אמין מאלה."

"נכון הדבר," אמר ג'ונסטון, מפנה את פניו המצולקות עטורות השיער האפור אל הלוחמים. "ראו שם, למטה," הוסיף, מצביע לעבר אחד התותחים. "זה הדבר אשר פוגם באמנות הירי בקשת, על הפיח המטנף שלו ופיו השואג. תוהה אני איזה אביר ראוי ואיש כבוד, כמו נסיכנו, נושא עמו דבר מתועב אשר כזה עם חילותיו ופמלייתו. רובין, נער אדום שער וכבד תנועה שכמוך, כמה פעמים צריך אני לאמר לך לא לירות ישירות כאשר הרוח נושבת על פני המטרה, ופוגעת בה באחד מצדדיה?"

"בשם עשר אצבעותי! בכיבוש העיר קאלה השתתפו קשתים ראויים," אמר איילוורד. "היטב זוכר אני כי באחת התקיפות, הרים לוחם גסקוני את ידו מעל כתפו והניפה נגדנו, מאה צעדים מקווינו, כעשרים מאיתנו שחררו חץ לכיוונו וכאשר נמצאה גופתו נמצא כי שמונה עשר חיצים פגעו בזרועו."

"ואני נזכר," אמר ג'ונסטון, "כי כאשר הספינה הגדולה "כריסטופר", שהצרפתים השתלטו עליה, עגנה מאתיים פסיעות מהחוף, שני קשתים, רובין וויתקסטאף הקטן ואליס בדלסמר, כל אחד בארבע יריות, חתכו את כל חבלי העוגנים שלה, עד כי כמעט נסחפה לסלעים."

"ירי טוב, חי נפשי, נדיר הוא!" אמר סיימון השחור, "אך הלא ראיתיך, ג'ונסטון, וגם אותך, סאמקין איילוורד, ועוד שניים או שלושה אחרים שעדיין עמנו, יורים טוב מכולם. האם לא אתה היית, ג'ונסטון, זה אשר פגע בשור השמן, בתחרויות שנערכו בפינסבורי, מול מיטב הקשתים של לונדון?"

איש הולנדי, שזוף שמש ושחור עיניים ניצב ליד הקשתים הוותיקים, נשען על קשת אופקית גדולה[1], מקשיב לשיחתם, שנערכה בניב של המחנה, ניב שבו התערבלו שפות מספר, ואשר בני כל הלאומים שנטלו חלק בקרב הבינו. היה זה איש גוץ, צווארו עבה כצוואר שור, לבוש קסדת מתכת, חולצת שריון טבעות ועליה מעיל מרופד, כדרך הלוחמים הנושאים קשת אופקית. האדרת בעלת שרוולים רחבים מעוטרים בקטיפה סגולה ליד פרקי ידיו, שלבש מעל, העידו כי הוא אדם בעל מעמד בקרב בני חבורתו, עוזר לקצין, או אחד החיילים המושמים בחלוץ, להוביל את האנשים.

"אינני יכול להבין," אמר, "מדוע אתם האנגלים כה מחבבים את מקלותיכם בני ששת הרגליים. אם משעשע אתכם לדרכם לירי, כי אז תיהנו נא, ותשתעשעו כאוות נפשכם[2]. אך מדוע עלי להתאמץ ולמתוח כאשר הסליל הקטן הזה שבכאן, עושה עבורי את המלאכה, וטוב יותר מאשר יכול אני לעשותה בעצמי."

"ראיתי ירי ראוי מקשת ארוכה, שבוצע על ידי דחיפת הקשת וירי ראוי מקשת אופקית, שבוצע על ידי מתיחת ושחרור ההדק," אמר איילוורד, "אך, חי ניצב חרבי! חבר, עם כל הכבוד לך ולקשתך, חושבני כי זהו כלי נשק לנשים, שכן אישה יכולה לכוונה ולירות בה בקלות, כגבר."

"זאת אינני יודע," השיב איש ארצות השפלה, "אך יודע אני כי למרות שמשרת אני כבר ארבע עשרה שנים, לא ראיתי דבר שעשה קשת אנגלי עם קשתו הארוכה, אשר אין ביכולתי לעשותו עם קשתי האופקית, ואולי אף טוב יותר. בשם שלושת המליכם! אוסיף אפילו ואומר כי עשיתי עם קשתי האופקית הזו דברים שקשת אנגלי לא יוכל לעשות עם קשתו הארוכה."

"היטב דיברת נערי," קרא איילוורד, "תרנגול אמיץ תמיד קורא בקול רם. עתה, אני למשל, לא יריתי הרבה לאחרונה, אך הנה ג'ונסטון, והוא ינסה להתחרות עמך למען כבוד החבורה."

"ומוכן אני להמר על גלון של יין ז'ורנאסון כי הקשת הארוכה תנצח," אמר סימון השחור, "אם כי הייתי מעדיף, למעני, כי ההתערבות תהיה על רבע גלון של שיכר מטווינהאם."

"מקבל אני את האתגר ואת ההתערבות," אמר האיש בן ארצות השפלה, כשהוא מסיר את מעילו מעליו, ומביט סביבותיו בעיניו הכהות והנוצצות, כולו נלהב. "אינני יכול לראות מטרה מתאימה, שכן אינני ורצה לבזבז חץ על מגנים אלה, אשר גם שיכור בור ונבער לא היה מחטיא בתחרויות החגיגות בכפר".

"איש מסוכן הוא זה," לחש לוחם אנגלי, מורט את שרוולו של אייוורד. "הטוב שבצלפי הקשת האופקית הוא בין כל החבורות. הוא זה שפגע במפקד הפרשים של בית בורבון, בבריגני. חוששני כי אנשיך יזכו בכבוד מועט מההיתקלות עמו."

,אך אני ראיתי את ג'ונסטון יורה במשך עשרים שנה, ולא ארתע. ומה אומר אתה, כלב ציד מלומד קרבות שכמוך? האם לא תירה פעם או פעמיים ביד הבליסטראות אשר לך?"

"הס, הס איילוורד," השיב הקשת הוותיק. "ימי חלפו כבר, עתה הצעירים הם שצריכים להמשיך ולשמור את אשר השגנו ורכשנו אנו. אינני מרוצה, סאמקין, על שאתה מזמן את כל זוגות העיניים להינשא לעבר קשת זקן ושבור שבימים עברו יכול היה לירות כראוי. תנני לחוש את הקשת הזו, ווילקינס! קשת סקוטית היא זו, שכן החריץ העליון שבו מושם המיתר מחוצה לגופהּ, והחריץ התחתון מפנימה לגופה. בשם הצלב השחור! הרי זו פיסת עץ טקסוס טובה מאין כמוה, חרוצה היטב ומיתרה מתוח כיאות, משוחה בשעווה כנדרש, ונעימה למגע. חושבני כי אפילו עתה אוכל לפגוע במטרה גדולה דיה בקשת כזו. הפנה את אשפת חציך אלי, איילוורד, אוהב אני חצי עץ מילה שקצותיו עשויים עץ שיח המורן, שכן מהירים הם."

"בשם ניצב חרבי! כך גם אני," קרא איילוורד. והנה, חצים בעלי זנב שלוש נוצות אווז שכאן הם ממש כאלה."

"רואה אני, רעי. רוצה הייתי לבחור חץ בעל נוצות מוארכות בצורת אוכף כקליע כבד, וחץ בעל גב קמור לירי מהיר וחלק. את שניהם אקח עתה. הה! סאמקין, נערי, העין מתכהה והיד איננה אינה כמו שהייתה בימים עברו."

"האין אתה מוכן?" שאל הלוחם בן ארצות השפלה, שעקב בחוסר סבלנות בולט אחר התנועות המדודות השקולות והאיטיות של יריבו.

"אעז להתחרות בך בירי ארוך טווח, או ירי על פי כללי תחרויות," אמר ג'ונסטון הקשיש. "לדעתי, הקשת הארוכה היא כלי נשק טוב יותר מקשת אופקית כמו זו שלך, אך יתכן שלא אוכל להוכיח זאת."

"כך חושב גם אני," אמר הקשת בן ארצות השפלה, בגיחוך לעגני. הוא הוציא את הסליל מתוך אבנטו, והכניסו לכננת, ומתח את המיתר הכפול, החזק, עד שנשמע קול נקישה. אז, הוציא מאשפת חציו, חץ קצר ועבה שאותו הניח בזהירות ובשום לב במגרעת המיועדת לו. בינתיים, התפשטה השמועה על האירוע והיריבים היו מוקפים מאות קשתים אנגלים קשתים בני ארצות השפלה, ולוחמים בני כל החבורות.

"הנה, שם על ההר, יש סימן," אמר; "היכול אתה להבחין בו?"

"רואה אני משהו," השיב ג'ונסטון, מל על עיניו בכף ידו; "אך ירייה ארוכת טווח היא זו."

"ירייה הוגנת, הוגנת! זוז הצדה, ארנולד, פן תמצא כי קליע חצי חדר לקורקבנך. ועתה, רעים לנשק, לא אירה חץ לניסיון, ומעניק אני לכם את היתרון שבראיית החץ הנשלח מקשתי."

כשדיבר, הרים את הקשת האופקית אל כתפו והיה נכון למשוך את ההדק, כאשר חסידה אפורה, גדולה, עפה בכבדות אל מולו, מרפרפת מול צלע ההר החומה, ואז, ממריאה אל על לעבר הרקיע לחצות את העמק. קריאתה החדה והחודרת משכו את עין כל הצופים אליה, ובעוד היא מתקרבת, נקודה כהה שחגה מעליה, בשמים, התגלתה כבז נודד, זה שגדלו כעורב, וזה ריחף מעל ראשה, דואה ועף, אומד את סיכוייו סגור על העוף המסורבל. שני העופות התקרבו זה לזה, שניהם שקועים במאבקם, החסידה מסתחררת מעלה, הבז מרפרף מעליה, עד שהגיעו למרחק של כמאה פסיעות מהמחנה. הקשת בן ארצות השפלה הרים את קשתו כלפי מעלה, לרקיע, וירה. קול עמוק של פריטת המיתר החזק נשמע. החץ פגע בחסידה בין הכנף לגוף והציפור עוד נפנפה בכנפיה בעווית פעם אחת ונפלה פצועה וטופחת בכנפיה לעבר האדמה. שאגת תשואות פרצה מפיות עמיתיו הקשתים; אך כשנייה לאחר שפגע חצו במטרתו, ג'ונסטון הקשיש, שעמד כמו היה חסר מרץ, דרך את קשתו וירה חץ דרך גופו של הבז. עתה נטל את החץ השני מחגורתו, ירה אותו כשהוא מכוון נמוך יותר מאשר ירייתו הקודמת, ופגע בגופה הצונח של החסידה, טרם הגיע זה לקרקע. צעקה עמוקה ואדירה פרצה מגרונות הקשתים למראה זה, ואיילוורד, רוקד משמחה, חיבק את הצלף הקשיש בכוח כה רב עד כי כותנות שריון הטבעות שלהם צלצלו.

"הה! רעי," צעק, "על כך נשתה יחדיו גביע!" "מה זאת קשישי, לא די היה לך בבז על כי היה עליך לפגוע בחסידה?"

"פיסת עץ טקסוס טובה היא זו, ומיתרה מתוח היטב," אמר ג'ונסטון, ונצנוץ משובה בעיניו האפורות והעמוקות. "אפילו קשת זקן ושבור יכול לפגוע במטרה עם קשת שכזו."

שדה הקרב במאה ה 14: קשתות ארוכות, קשתות אופקיות, תותחים, חרבות

הגנה על חומות העיר באמצעות קשת ארוכה

"היטבת עשות," העיר הקשת בן ארצות השפלה בזעף. "אך נראה לי כי עדיין לא הוכחת שהנך צלף טוב ממני, שכן פגעתי במטרתי, וחי שלושת המלכי!, איש לא יוכל לעשות יותר מזה."

"אכן, לא יהיה ראוי מצדי לטעון שאני הוא הצלף הטוב יותר," השיב ג'ונסטון, "שכן שמעתי רבות על כישוריך. רק רציתי להראותך כי הקשת הארוכה יכולה לבצע את כל אשר יכולה קשתך שלך, האופקית לעשות. והרי אתה, לא יכול להתכונן לירות חץ אחר חץ כה מהר ולא היית מסוגל לפגוע בציפור שנית לפני נופלה לקרקע."

"בכך יש לך יתרון." אמר האיש. "בשם ג'יימס הקדוש! עתה הגיע תורי להראותך במה עולה נשקי על שלך. אנא, ירה חץ מהיר אל העמק, בכל כוחך, כדי שנראה לאיזה מרחק יכול אתה לירות."

"קשת חזקה לך, חזקה עד מאד," אמר ג'ונסטון, מניד בראשו האפור ומביט בקשת העבה ובמיתר רב העצמה של יריבו. "אין לי כל ספק שיכול אתה לירות רחוק ממני, ועם זאת, ראיתי קשתים משגרים חצים שאורכם שלוש רגליים[3], רחוק יותר מאשר תוכל אתה, עם קשתך האופקית."

"כך שמעתי," העיר הקשת בן ארצות השפלה; "ועם זאת, מוזר בעיני כי קשתים מופלאים שכאלה אינם נמצאים אף פעם במקום בו נמצא אני. נקבע את האורך עם מוטות שיוצבו בקרקע, כל חמישה תריסרי צעדים, ואתה ארנולד, עמוד נא ליד המוט החמישי כדי להשיב לי את חצי."

כך נמדד קו ישר לעבר העמק, וג'ונסטון, שילח חץ, בשריקה, מעל המוטות שהושמו בקרקע.

"היטב דרכת, ירייה שאין לראות כמותה" קראו הצופים.

"עד המוט הרביעי הגיע."

"לא, חי ניצב חרבי! מעבר למוט הרביעי," קרא איילוורד. "רואה אני היכן התכופפו כדי להרימו."

"מיד נראה," אמר ג'ונסטון, בשקט, ומיד הגיע קשת צעיר בריצה, לאמר כי החץ נפל עשרים צעדים מעבר למוט הרביעי.

"ארבע מאות צעדים ועוד כמה," צעק סימון השחור. "חי אמונתי! מעוף ארוך הוא זה. הנה, עץ ומתכת יכולים לעשות יותר מבשר ודם."

הקשת בן ארצות השפלה התקדם וחיוך של ניצחון על פניו, ושחרר את מיתר קשתו. כל רעיו פרצו בקריאת גיל כשראו את המעוף המהיר והרם של חצו הכבד.

"מעבר למוט הרביעי!" גנח איילוורד. "חי ניצב חרבי! חושבני כי כמעט והגיע עד המוט החמישי."

"מעבר למוט החמישי הגיע," קרא איש גסקוני רם קול, ואחד הלוחמים הגיע בריצה, מנפנף בידיו, למסור כי אכן הגיע החץ שמונה פסיעות מעבר למוט החמישי.

"איזה נשק טוב יותר עתה?" קרא הקשת בן ארצות השפלה, פוסע בגאווה כשקשתו על שכמו, לקול מצהלות רעיו.

"יכול אתה לירות רחוק יותר," אמר ג'ונסטון בעדינות.

"רחוק יותר מכל מי שדרך אי פעם קשת ארוכה"?צעק יריבו המנצח.

"רגע, אל תמהר," אמר קשת גבה קומה, שבכתפיו הרחבות ושערו האדום התנשא מעל חבריו. "חייב אני לאמר לך מילה, טרם תחל לקרקר ביהרה שכזו ובקול כה רם. איה מוט הפיצוצים הקטן שלי? חי ריצ'רד המקודש מהמפול! מוזר יהיה אם לא אירה רחוק יותר מכלי הנשק שלך אשר נראה לי, למען האמת, יותר כמלכודת עכברים מאשר כקשת. האם תנסה תחרות נוספת? או שזו האחרונה לך?"

"חמש מאות ושמונה צעדים די והותר הם לי," השיב הקשת בן ארצות השפלה, מביט בחשדנות אל יריבו החדש.

"אנא, ג'ון," לחש איילוורד, "מעולם לא היית צלף. מדוע שולח אתה את כפך לקערה?"

"לאט ובבטחה, איילוורד. יש דברים רבים שאינני יכול לעשות, אך יש גם תחבולה או שתיים באמתחתי. לדעתי יכול אני לעבור את המרחק שקבע, אם תחזיק קשתי מעמד.

"אם כך, המשך, תינוק מגודל בן יער,"

"למען המפשייר!" קראו הקשתים בקול צחוק.

"חי נפשי! יכולים אתם לגחך," קרא ג'ון. "אך למדתי איך לירות למרחק מהוב מילר הקשיש, בן מילפורד. בדברו נטל קשת שחורה, גדולה, וביושבו על הקרקע הניח את שתי כפות רגליו משני צדי המוט. עתה, הניח חץ במקומו, ומשך את המיתר אליו, בשתי ידיו, עד כי ראש החץ ניצב בקו ישר עם מוט הקשת. הקשת נאנקה וחרקה והמיתר רטט כולו, מתוח.

"ומי האוויל הזה אשר עומד עתה בדרכו של חצי?" אמר במתחו את צווארו מהקרקע.

"עומד הוא מעבר למקום הפגיעה שלי," השיב הקשת בן ארצות השפלה, "על כן אין הוא חושש ממך."

"יסלחו לו הקדושים!" קרא ג'ון. "אם כי חושב אני כי קרוב הוא מכדי לחשוש ממני." ובעודו מדבר הרים את שתי רגליו, ומוט הקשת על עקביו, וקול זמזום פריטת המיתר נשמע, עמוק, ועשיר, על פני העמק כולו. הנער המודד במרחק נפל אפיים ארצה, ואחר כך, קפץ שוב על רגליו והחל לרוץ לכיוון הנגדי.

"היטב ירית, נערי הקשיש! אכן, החץ חלף מעל לראשו." קראו הקשתים.

"בשם האל!" קרא הקשת בן ארצות השפלה, "מי ראה ירייה כזו אי פעם?"

"אין זו אלא תחבולה," אמר ג'ון. "פעמים רבות זכיתי בגלון שיכר כשיריתי לאורך מיל שלם, בשלושה מטחים, מעבר לעמק ווילברלי."

"מאה ושלושים צעדים מעבר למוט החמישי," צעק הקשת המודד.

"שש מאות ושלושים צעדים! אלי! אכן ירייה היא זו! אך עדין אי הדבר אומר מאומה על נשקך. רעי גדל הגוף, שכן הפכת את עצמך לקשת אופקית כשירית כך."

"חי ניצב חרבי! אמת יש בדבריו," אמר איילוורד. "ואתה, רעי, אראה לך אני יתרון של הקשת הארוכה. אנא ממך, ירה חץ מהיר למגן זה שתלוי שם, ובכל כוחך הכה בו. מגן שעוביו אינץ' שלם הוא זה, ועשוי עץ בוקיצה, ועור פר מתוח עליו."

"אפילו בבריגני לא יריתי כל כך הרבה חצים," רטן האיש מארצות השפלה; "אם כי מצאתי שם מטרות טובות יותר מפיסת עור פר. אך מה זאת, אנגלי? הרי המגן איננו ניצב יותר ממאה צעדים ממני, עיוור יוכל לפגוע בו." והוא מתח את מיתר קשתו ככל שניתן לו, וירה חץ במגן הנע ברוח. איילוורד, ששלף חץ מאשפתו, שימן את החץ בשום לב, וירה לאותה מטרה.

"רוץ ווילקינס, והבא את המגן" אמר.

הקשתי האנגלים עמדו בארשת פנים רצינית, בעוד רעיו של הקשת בן ארצות השפלה עמדו וחיוך רחב על פניהם, כאשר הובא המגן לקראתם, שכן במרכזו נעוץ היה חצו העבה של בן ארצם, עמוק בעץ, בעוד שלא ניכר ולא נראה כל זימן לחץ הארוך שירה איילוורד.

"בשם שלושת המלכים!" קרא בן ארצות השפלה. "הפעם לפחות לא תוכלו להכחיש מהו כלי הנשק הטוב יותר, וידו של איזה קשת נכונה יותר. הלא החטאת את המטרה, אנגלי!"

"המתן קמעה, המתן קמעה, נערי!" אמר איילוורד. הוא סובב את המגן כי נקב נבקע בעץ.

"חצי עבר דרכו, רעי, וסבור אני כי מהחץ שחדר דרך המגן יש לירוא יותר מאשר מהחץ שנותר בדרך."

הקשת בן ארצות השפלה רקע ברגלו על הקרקע, מושפל, וכמעט והשיב בכעס, כאשר אליין אדריקסון הגיע ברכיבה בין המון הקשתים.

"סר נייג'ל מיד יגיע," אמר, "ומבקש הוא לדבר עם אנשי החבורה.

תוך רגע קט שוב שררו השלווה והסדר על פני המחנה. קשתות, קסדות ומעילים הורמו מהאדמה. שרשרת תחמה אתת גבולות המחנה, הקשתים הזרים עזבו, ולוחמי החבורה עמדו בארבע שורות, כל שורה ומפקדיה ותת קציניה בראשה. כך ניצבו, שקטים, ללא ניע, כשמפקדם הגיע רכוב, פניו זורחות וכל דמותו אומרת כי נושא הוא עמו חדשות ובשורות.

"כבוד רב הוענק לנו, אנשים," קרא; מכל יחידות הצבא בחר הנסיך בנו להיות החלוץ שיכנס לאדמות ספרד, לרגל ולגלות מידע על האויב. ומכיוון שרבים אנו, ויתכן כי לא כולם יהנו לבצע את אשר נדרשים אנו לעשות, אנא מכם, אם יש כאלה, יצעדו נא אחד קדימה מאלה שמוכנים ללכת בעקבותיי."

נשמע קול רשרוש בין שורות הקשתים אך כאשר הרים סר נייג'ל את מבטו לא נמצא אחד שצעד קדימה, וכל ארבעת השורות ניצבו מתוחות, ישר, כמקודם. סר נייג'ל הביט בהם בתדהמה, ומבע של כאב גדול הצל את פניו.

"אשרי שזכיתי לראות את היום!" קרא. "ראו, אף לא אחד..."

"אדוני האביר רב החסד," לחש אליין, "כולם צעדו קדימה."

"הה! בשם פול הקדוש! רואה אני כיצד נוהגים הם. לא חשבתי כי ינטשוני. נצא עם שחר, מחר, ונקבל את סוסי הפלוגה של סר רוברט צ'ייני. היו מוכניים, אנא מכם, לעת קרוא התרנגול."

לחש וזמזום של עונד התפרץ מחזות הקשתים, שיצאו ממקומותיהם ורצו כה וכה, קוראים קריאות שמחה ועידוד, כנערים שניתנה להם חופשה. סר נייג'ל הביט בהם בפנים מחייכות כאשר יד כבדה הונחה על שכמו.

"מה זאת! אבירי הנודד מטווינהאם!" אמר קול, "יוצא אתה לעבר נהר אברו, כך שמעתי, בשם הדג הקדוש של טוביה![4] חייב אתה לקחתני עמך תחת נס המלחמה שלך."

"מה זאת! סר אוליבר בטרסת'ורן!" קרא סר נייג'ל. "שמעתי כי הגעת למחנה, וקיוויתי לראותך. גאה ושמח אהיה אם תצטרף אלי."

"ויש לי סיבות כבדות משקל ומיוחדות לרצוני זה," אמר האביר כבד הגוף.

"יכול אני להאמין לך," השיב סר נייג'ל, "שכן לא פגשתי מימי אדם הממהר להצטרף כאשר ניתן לזכות בכבוד על מעשי גבורה."

"לא, לא לשם הכבוד מבקש אני לצאת עמך, נייג'ל."

"מדוע, אם כך?"

"בשל הפרגיות."

"פרגיות?"

"כן. אנשי חיל החלוץ, נבלים שכמותם, רוקנו את כל הארץ מתרנגולות. רק בבוקר זה פצע עוזר האביר שלי ניוברי, את סוסו, כשרכב בבקשו ולו תרנגולת אחת, שכן שק של כמהין יש לנו ואין לנו דבר שנוכל לאכול עמם. מעולם לא ראיתי חיילים הנוהגים כארבה, כמו חיל החלוץ שלנו. לא נוכל למצוא אף פרגית אלא אם נלך לפניהם ונקדים אותם. על כן אעביר את הלוחמים בני ווינצ'סטר לידי מפקד יחידת המשמר ולאחריותו, ואני אצא דרומה אתך, נייג'ל, עם הכמהין בשק אוכפי.

"אוליבר, אליבר, הלא מכיר אני אותך היטב," אמר סר נייג'ל מניד בראשו, ושני החיילים הוותיקים רכבו יחדיו את אוהלם.

אוהלי אבירים במחנה, בעת מלחמה

אוהל אבירים בתחרויות אבירים בעת שלום

הערות:

[1] על הלחימה בקשת אופקית בימי הביניים

[2] בשל אורכה של הקשת האנגלית (כמעט שני מטר) לא ניתן לדרוך אותה על ידי משיכת המיתר אחורה לעבר גוף הקשת, אלא על ידי דחיפתה קדימה בכל כוח גופו של הקשת. על כן הביטוי האנגלי יהיה "לכופף קשת אנגלית ארוכה" (bend) ולא "למשוך את המיתר (draw)" כמו בקשתות אחרות.

[3] שלוש רגליים = יארד אחד = 91.5 סמ'

[4] תרגום ספר טוביה לעברית (מיוונית) של הרב פרנקל, משנת 1885