פרק שלושים ושמונה: ובו יסופר על השיבה הביתה, להמפשייר

היה זה בוקרו של יום בחודש יולי, ארבעה חודשים אחרי הקרב הגורלי שהתחולל בערוץ העמק בספרד. שמיים תכולים השתרעו מעל, שפלה ירוקה נפרשה למטה, כגלים, ועליה שורות גדרות שיחים וכבשים רועות. השמש רק החלה לטפס ברקיע, והפרות השחמחמות עמדו בצל עצי הבוקיצה, מעלות גרה ובמיטות בעיניהן חסרות החיים בשני הרוכבים שעשו את דרכם בדהרה לאורך הדרך המלבינה שהתפתלה בינות לגבעות ומול מגדלי העיר ווינצ'סטר.

אחד מבין השניים היה צעיר, מלא חן, ובהיר, לבוש במעיל פשוט ומכנסיים כחולים מבד בלגי, וגופו בנוי בתואם. את כובע הקטיפה שחבש משך על עיניו להסתיר מהן את בוהק השמש, והוא רכב כששפתיו מהודקות ומבטו מלא דאגה. למרות גילו הצעיר, ולמרות לבושו הפשוט, השלו, דרבנות הזהב שנצצו על עקביו הוכיחו כי אביר הוא, וצלקת שנמשכה על מצחו העניקה נופך של גבריות לתוויו החינניים והעדינים.

רעו היה איש בעל מידות, אדום שער, רכוב על סוס שחור, שמאוכפו נתלה שק גדול שצלצל וקרקש לכל ניע של סוסו. פניו החומים, הרחבים, הוארו בחיוך תמידי, והוא הביט מצד לצד, ועיניו זהרו מאושר. ומדוע לא יהיה ג'ון מאושר? כלום לא שב למכורתו, למחוז המפשייר, וחמשת אלפים כתרי זהב שהעניק לו דון דייגו על ירכו, והוא עצמו, עוזר אביר לסר אליין אדריקסון, בעל האדמות הצעיר של מינסטד אשר אך זה מקרוב הפך אביר בחרבו של הנסי השחור בכבודו ובעצמו? וזכה לכבוד והוקרה מכלל הלוחמים ואנשי הצבא כאחד מגדולי לוחמי אנגליה?

סיור עמידתה של החבורה הלבנה והקרב האחרון שלה סופר בכל העולם הנוצרי, בכל מקום שבו אהבו לדון במעשי גבורה וכבוד רב הוענק לבודדים ששרדו קרב זה. במשך חודשיים ריחף אליין בין החיים למוות, צלעו שבורה וראשו מרוסק. אולם גילו וחוסנו וחיי הצניעות שחי כל ימיו עמדו לצדו, והוא נעור מחוליו וגילה כי המלחמה הסתיימה, הספרדים ובעלי בריתם נמחצו בנאווארה, וכי הנסיך עצמו שמע את הסיפור על רכיבתו למצוא סיוע ובא, בעצמו, למיטת חוליו, ונגע בכתפו עם חרבו, כדי להבטיח כי אם אדם אמיץ וטהור לב כמוהו ימות, יהיה זה כאביר.

מרגע שבו יכול היה אליין ללכת, החל לחש את אדונו, אך לשווא. איש לא ידע אם חי הוא או מת. עתה שב לביתו, לבו כבד עליו, בתקווה לגייס סכום שיאפשר לו לצאת ולתור אחר אדונו. מלונדון עשה את דרכו מייד דרומה, נשפו מלאה דאגה, שכן לא הגיעוהו חדשות מהמפשייר, מאז שמע על מות אחיו.

"בשם הצלב!" קרא ג'ון, מביט סביבו בשמחה. "היכן ראינו, מאז עזבנו את המפשייר, פרות כה אצילות, כבשים כה מלאות צמר, דשא כה ירוק, או אדם כה שיכור כמו זה הרבץ לו בין שיחי הגדר?"

"הה ג'ון," השיב אליין בעייפות, "טוב ונוח לך הדבר, אך מעולם לא שיערתי כי שיבתי הביתה תהיה כה מצערת. לבי כבד מנשוא בשל אדוני האהוב, ובשל איילוורד, ואינני יודע כיצד אוכל לספר את החדשות לגבירה מרי ולגבירה מוד, אם עדיין לא שמעו על כך."

ג'ון נאנח עמוקות. "אכן עניין רע ומר הוא זה," אמר. :אך אל נא תצטער, שכן מחצית מכתרי הזהב שלי אעניק לאמי הקשישה, ומחצית אוסיף לסכום שצריך אתה כדי שנוכל לרכוש את הספינה הצהובה, נשוט לבורדו ונתור אחר סר נייג'ל.

אליין חייך, אך הניד בראשו. "אם היה בחיים כי אז היינו שומעים ממנו," אמר. "מהי העיר הזו שלפנינו?"

"רומזי היא זו!" קרא ג'ון. "רואה אתה את המגדל של הכנסייה האפורה, הישנה? ואת הבניין המוארך של המנזר? אך כאן יושב איש קדוש, ועלי להעניק לו כתר כדי שיתפלל עבורנו."

המנזר של רומזי

שלוש אבנים גדולות יצרו מעין מבנה גס בצד הדרך, ולידן, רוחץ באור החמה, ישב הנזיר, פניו בצבע חמר, עיניו חסרות הבעה, וידיו ארוכות ויבשות למראה. קרסוליו מצולבים וראשו שחוח, ישב כאילו כל חיות נטלה ממנו, וחרוזי התפילה נעים בין אצבעותיו הצהבהבות לאיטם. מאחוריו נראה תא צר, מרוצף חמר, לח, חסר כל נוחות ומלוכלך. מאחורי מבנה זה, בין העצים, עמד צריף בנוי סבכת עץ מטויחת של אחד הפועלים, דלתו פתוחה, וחדרו היחיד נשקף בעדה. איש בהיר שער וגס מראה עמד נשען על מעדר בו עיבד את אדמת הגינה. מאחוריו נשמע קול צחוק אישה, מלא גיל, ושני ילדים רצו קדימה מהצריף, רגליהם חשופות, בעוד אמם שיצאה אחריהם הניה את ידה על זרועו של בעלה, והביטה בילדים המפזזים. הנזיר הקדיר את פניו למשמע הקולות האלה שהפריעו לתפילותיו, אך פניו התרככו כשראה את מטבע הכסף בידי ג'ון.

"הנה לפניך דמות עברנו ועתידנו," קרא אליין, כשרכבו לדרכם. "אמור לי עתה, מי מהם טוב יותר, לעבוד את אדמת האל, לשמוח, לאהוב ולהיות נאהב או לשבת לנצח ולהיאנח על נשמת האדם כאם המבכה את תינוקה החולה?"

"על כך אינני יודע, " אמר ג'ון, "שכן ענן גדול מרחף עלי כשמתחיל אני לחשוב על נושאים שכאלה. אך יודע אני כי מטבע זה שנתנתיהו לאיש, לא בוזבז, שכן נראה הוא כאדם רב קדושה. אשר לאדם השני לא קדושה ראיתי בו וזול יותר יהיה אם אתפלל אני על עצמי ולא אתן מכספי לאדם החופר בקרקע ומגדל חסה.

לפני שיכול היה אליין להשיב, הגיעה בסבוב הדרך מרכבה של גבירה הרתומה שלושה סוסים, לרוחבה, ועל החיצוני שבהם ישוב רכב. מרכבה מעשה מחשבת הייתה זו, ועשירה, ועליה מעשי פיתוחים וציפויי זהב. הגלגלים והחישורים כולם מעשה פיתוחים של דמויות שונות, והעגלה עצמה מחופה ומרופדת מעשה רקמה אדומה על רקע לבן. גבירה מבוגרת ישבה בחסות הצל שהעניקה העגלה ליושבים בה, והיא עוטה גלימה עליונה בצבע וורוד, ונשענת אחור בין ערמת כרים ומורטת את שערות גבותיה במלקטת כסף קטנה. איש לא יכול היה לחוש בטוח יותר ומוגן יותר מאישה זו, אך היא גם כ הייתה מעין סמל לחיי האדם, שכן ברגע אחד כשאליי זז הצידה כדי להעניק רכבה מקום לעבור על פניו, הועף אחד הגלגלים וכ המערך קרב, על התגליפים, הרקמה וכל ציפויי הזהב, הכל קרב לערימה אחת, בעוד הסוסים שוקעים, הרכב צועק, והגבירה מצווחת במלוא גרונה, מתוך במרכבה. תוך רקע קט ירדו אליין וג'ון מעל סוסיהם והן השכילו להרימה, רועדת מחשש, אך כמעט ללא פגע.

מרכבה שהרכב רוכב על אחד הסוסים שימשה את עשירי ואצילי אנגליה לאורך הדורות:

"או לי ואבוי לי!" קראה בקול חלוש, "ורעה תבוא על מיכאל איסובר מרומזי! שכן אמר לי כי הציר חלוש הוא, ורופף, ועתה יכחיש זאת, בן בליעיל שכמוהו."

"אך בטוח אני כי לא נפגעת, גבירתי רבת החסד," אמר אליין, מובילה לגדת הנהר, מקום שם כבר הניח ג'ון כר עבורה.

"אכן, אף לא שריטה, אף כי איבדתי את מלקחי הכסף שלי. ועתה, איזו הפתעה היא זו! האם יצק האל נשמה לאווילים כמו מיכאל איסובר מרומזי? אך חוב לי לכם, חוב גדול, ואסירת תודה אני, אדוני הנכבדים, הרי חיילים אתם כפי שניתן לראות. אני עצמי בת חייל אני, הוסיפה, ושיחלה מבט צחקני לעבר ג'ון, "ולבי תמיד יוצא לאדם אמיץ."

"אכן, זה עתה שבנו מספרד," אמר אליין.

"מספרד? הה, הייתה זו הרפתקה רעה ומצערת, וכה רבים השליכו את חייהם מנגד, אלה החיים שניתנו להם על ידי השמיים. באמת, רע הדבר לנופלים ורע כפליים למי שנותר אחור, רק עתה נפרדתי ממישהו שאיבד את כל היקר לו במלחמה אכזרית זו."

"וכיצד זאת, גבירתי?"

"עלמה צעירה היא ממחוזותינו אלה, ולבית המנזר תצטרף עתה, מה חבל! שהרי לא חלפה שנה מאז הייתה היא הנערה הנאווה ביותר והנאה ביותר מנהר אבון ועד איצ'ן. ועתה לא נותר לי אלא להמתין במנזר של רומזי ולראות כיצד עוטה על עצמה הינומה לבנה על פניה, והרי לא נועדה היא למנזר אלא להיות רעיה של ממש. האם שמעתם, אדונים נכבדים על חבר לוחמים שנקרא החבורה הלבנה בהיותכם מעבר לים?"

"בוודאי" ענו שני הרעים.

"אביה היה מפקדם, ואהובה שירת תחתיו כעוזר אביר. וחדשות הגיעונו כי אף לא אחד מבני החבורה הלבנה נותר בחיים, וכך, שה עלוב ואומלל שכמוה, היא..."

"גבירתי!" קרא אליין מתנשף, האם מדברת את על הגבירה מוד לורינג?"

"אכן, עליה."

"מוד! ובית מנזר! האם מות אביה ערערה כל כך?"

"אביה!" קראה הגבירה, וחייכה. "לא. מוד בת טובה היא, אך סבורני כי עוזר האביר הצעיר בעל שיער הזהב הוא שגרם לה להפנות עורף לעולם."

"והרי אני עומד כאן ומדבר עמך!" קרא אליין בפראות. "בוא ג'ון, בוא!"

הוא מיהר לעבר סוסו, זינק על האוכף, ומיד דהר במורד הדרך, בענן אבק, מהר ככל שיכול היה סוסו לדהור.

הנזירות בבית המנזר של רומזי עלצו בלי די כשביקשה הגבירה מוד לורינג להצטרף אליהם, שהרי הייתה בת יחידה ויורשת לאביה, ולו שדות וחוות ואחוזות ורכוש רב אשר באחד הימים יהיה רכושו של המנזר. שיחות ארוכות התנהלו בינה לבין אם המנזר הכחושה והקודרת, אשר הפצירה בנערה הצעירה להפנות עורף להבלי העולם ולהניח את לבה הדואב והפצוע בחסותה ש הכנסייה, התומכת והמגנה. ועתה, כאשר הכל אורגן וסודר, והנזירות ואם המנזר השיגו את מאוויהן וחפצן ראוי היה כי תיערך חגיגה מפוארת לציון המעמד המקודש ורב האושר. על כן, מלאו רחובות העיר רומזי סוחרים, דגלים התנוססו וזרי פרחים הוצבו בדרך מבית המנזר לכנסייה, והתהוכה הייתה אמורה לעבור בדרך זו, דרך השער המקושת עתיק היומין, ובראשה הנערה האמורה להינשא עתה לאל, לבושה ככלה. עמדה שם הנזירה האחות אגתה, צלב זהב גדול בידה ושלושה נושאי קטורת, ועשרים ושניים נערים לבושי לבן הזורים פרחים בדרכה של הכלה, משני צדיה, ושרים עבורה שירים מתוקים בעברה. אחריהם באו, מלווים במדריכיה, הגיעה הנזירה המתלמדת, ראשה המורכן עטור פרחים לבנים, ומאחוריה, אם המנזר ומועצת המנזר, שחברותיה, כבר בשעה זו, מנו את הרכוש הרב והגו בשאלות הרות גורל כמו האם יוכל מנהל האחוזה של בית המנזר לנהל כם את חוות טירת טווינהאם או שמא יהיה צורך לשכור אדם נוסף, שיהיה כפוף לו, כדי שהאדמות תנבנה את מירב היבולים מהרכוש שהמתלמדת הצעירה הביאה עמה כנדוניה.

אך מה הן תכניות ותככים במקום בו שורים אהבה צעירה וחוקי הטבע, ומעל לזאת, הגורל גוזר את גזרתו נגדם. מיהו זה ההלך הצעיר שבגדיו מוכתמים המעז לרכב כה מהר דרך שורות הסוחרים ותושבי העיר? מדוע זינק מעל אוכפו והחל להביט כה וכה? אחרי מי תר הוא? ראו, ממהר הוא דרך שורת נושאי הקטורת, הודף הצידה את האחות אגתה, מפזר את עשרים ושתיים הנערות השרות במתיקות כה נוגעת ללב, ועומד לפני הנזירה מתלמדת, ידיו פשוטות לעברה, פניו זורחות, ואור האהבה בעיניו האפורות. כף רגלה כמעט ונגעה ברצפת הכנסייה, הוא חוסם בעדה את הדרך, והיא, היא שכחה את דבריה הנבונים ועצותיה המקודשות של א המנזר, נאנחה ונפלה לעבר זרועותיו הפשוטות שעתה חבקו אותה, לחייה החיוורת על חזהו. מחזה מלא צער היה זה לאם המנזר, ושיעור לא ראוי לעשרים ושתיים הנערות המזמרות שלמדו עד כה כי דרכו של הטבע דרך חטא היא.

אך מוד ואליין לא שתו לבם לכל אלה. רוח קרירה וטחובה עלתה במעבר המקושת, הקודר שבו עמדו, אך מעבר לו זרחה החמה, ציפורים צייצו מבין שיחי הקיסוס שטיפסו על גזעי עצי האשור. הם בחרו זה בזו, ופנו יד ביד, מפנים את גבם לחשכה ועושים את דרכם אל האור.

טכס הנישואים שנערך בכנסיית המנזר של כרייסטצ'רץ' היה שקט, האב כריסטופר קרא את התפילות ורק בגבירה לורינג, ג'ון, ועוד כחצי תריסר קשתים מהטירה היו שם לשמען ולראות את הטכס. גבירת טווינהאם נחלשה וחוורה בחודשים המייגעים שחלפו, ןפניה הקשיחו ונראו פחות חינניים מבעבר, אך עדיין נראתה בהם התקווה, שכן אדונה נחלץ מסכנות כה רבות בעבר עד כי התקשתה להאמין כי לבסוף, הוכה לעד. היא ביקשה לצאת לספר כדי לחפשו, אך אליין שכנעה לצאת במקומה. הרי רבה הייתה העבודה עתה, כשאדמות מינסטד צורפו לאדמות הטירה, ואליין הבטיחה כי אם תישאר עם אשתו לא ישוב להמפשייר עד אשר יגלה מה עלה בגורלו של סר נייג'ל, יהיה גורל זה אשר יהיה.

הספינה הצהובה נשכרה, וגודווין האוטיין קיבל על עצמו לפקד על צוותה, וכחודש ימים לאחר נישואיו רכב אליין דרומה, לבקלהרסט, לראות אם שבה הספינה ממסעה לנמל סתאות'המפטוןן. בדרכו עבר על פני כפר הדייגים הקטן, פיט'ס דיפ, שעל הדרך ללימינגטון, והבחין בספינה דו תרנית בקרבת החוף החולי, כמו מבקשת לעגון שם. בדרכו חזרה, כשרכב לעבר הכפר, ראה כי אכן עגנה הספינה, וכי סירות רבות סובבו אותה, נושאות את משאה אל החוף.

במרחק מה מכפר הדייגים עמד בצד הדרך פונדק, רחב ידיים וחלונות קומתו העליונה מקושטים שיחים ירוקים תלויים, המעידים כי ניתן לרכוש בו יין ושיכר. מאחד מחלונות אלה נשקף אדם אשר נראה כי מתאמץ הוא להביט אל אליין. אליין הביט אל אדם זה והנה הוםיעה בדלת הפונדק אישה שנראה כי ביקשה לטפס על אחד העצים בחצרו, מביטה אחור וצוחקת. אליין תמה על התנהגותה זו, קשר את סוסו אל העץ, והחל לעשות את דרכו לעבר שער הפונדק, ובו ברגע יצאה הריצה מהדלת אישה שנייה שאף היא ברחה לעבר העץ. אחריה יצא גבר שחום פנים בעל שער מתולתל וחסון, שנשען על משקוף הדלת ופרץ בצחוק כה אם, עד כי היה עליו לתמוך את מותניו בידיו: "הה! יפות שלי!" קרא, "הכך תנהגו בי? הה, קטנות שלי! נשבע אני בעשר אצבעותיי אלה, כי לא אפגע בשערה משערות ראשיכן היפים, אלא שזמן רב שהיתי בקרב כהי העור, ועל כן, בשם ניצב חרבי! רק להביט בלחייכן האנגליות מיטיב את בריאותי. בואנה, שתינה עמי גביע של יין מוסקט, מלאכות שלי, שכן לבי מתרונן להיות בקרבתכן, שנית."

למראה האיש עצר אליין והביט בו אך לשמע דבריו וקולו נמלא לבו רטט של אושר והיה עליו לנשוך את שפתו כדי להימנע מלפרוץ בצעקה רמה. אך הנאה עמוקה ורבה עוד יותר ציפתה לו. החלון מעל נפתח ונשמע קול האדם שנשקף ממנו: "איילוורד," אמר הוא, "ראיתי עתה אדם ראוי ביותר מגיע במעלה הדרך, אף כי לא עלה בידי לראות אם לובש הוא שריון אבירים אם לאו. אנא ממך, שרתהו, ואמור לו שאביר צנוע מאנגליה ממתין לו כאן, כך שאם מבקש הוא לקדם את מעמדו, או לפתור את עצמו משבועה או נדר, או אם מבקש הוא להצטיין עבור גבירתו, יכול אני לעזור לו להשיג את כל אלה."

למשמע הפקודה הזו יצא איילוורד כחץ שלוח מבין העצים, ומיד נתלו שני האנשים זה על זרועותיו של רעהו, צוחקים וצועקים וטופחים זה על זה בהנאה, בעוד סר נייג'ל רץ קדימה, חרבו בידו, שכן סבור היה כי ריב פרץ שם, אך גם הוא מצא את עצמו מחבק ומחובק עד כי כל השלושה נצרדו משאלות וצעקות וברכות.

בדרכם הביתה דרך היערות, למד אליין את סיפורם המופלא: כיצד סר נייג'ל שב להכרתו, הוא ושובו, וכיצד עשו דרכם אל החוף, ומשם דרך הים אל טירתו של האיש שלקחו שבוי, ואיך נלכדו על ידי שודדי ים שאילצום לחתור בספינת משוטים, וכיצד בהגיעם לנמל שעל חופי צפון אפריקה הרג סר נייג'ל את הקברניט המורי ושחה עם איילוורד לעבר ספינת משא קטנה, מאלה המשמשות לשיט חופים, וכיצד השתלטו עליה ועשו את דרכם לאנגליה, כשעליה מטען רב ועשיר, גמולם על מאמציהם וסבלם. ואליין הקשיב רוב קשב, עד כי מגדל השמירה של טירת טוונהאם, נראה מתמר מעליהם בעלטת בין הערביים, והשמש האדומה נגעה בגלי נהר אבון. ואין צורך לספר על הלבבות מלאי הגיל בטירת טווינהאם והשמחה ששררה שם כל הלילה ההוא, גם לא על המתנות שהובאו מתוך המטען שהיה על ספינת המשא, ואשר הוענקו בו בלילה לכנסייה, כמנחות.

סר נייג'ל לורינג חי עוד שנים רבות, חיי כבוד מבורכים. הוא לא יצא עוד לקרב, אך מצא את דרכו לתחרויות אבירים רבות ברחבי המחוז. כל צעירי המפשייר ראו את מילות העידוד שלו, או תשבחותיו בכל הקשור לרכיבה, דאגה לסוסים, או לחימה, ככבוד רב, ונצרו אותם. כך חי וכך נפטר מהעולם: הנערץ והאהוב שבמחוז מכורתו.

גם עבור האביר סר אליין אדריקסון, וכלתו יפת התואר, צפן העתיד אך טוב. פעמיים נלחם אליין בצרפת, ושב עמוס בכבוד והוקרה. מעמד רם ניתן לו בחצר המלך, ושנים רבות בילה בטירת ווינדזור, תחת שלטונם של ריצ'רד II והנרי IV, שם גם התקבל למסדר אבירי הבירית ונודע כחייל אמיץ, איש רב מעלות אמין וישר, אוהב אמנות ותומך באמנים ובאנשי מדע, באשר ראה בכל אלה את אשר מעדן את חיי האדם ומרומם אותם.

ואשר לג'ון, הוא נישא לנערה בת הכפר, והתיישב בלינדהרסט, שם הפך אותו רכושו לאיש החופשי העשיר ביותר בעיר ובאזור כולו. במשך שנים רבות נהג לשתות שיכר מידי ערב בפונדק "הבז המנוקד" שניהל עתה ידידו איילוורד, שנישא לאלמנה טובת הלב שאצלה הותיר את רכושו כשבא מצרפת להזעיק את סר נייג'ל. טובי הגברים והקשתים מכל האזור נהגו להגיע לשם בערבים, להיאבק עם ג'ון או להתחרות בירי עם איילוורד, אך למרות שפרס של שילינג כסף נקבע למנצח, מעולם לא זכה בו אדם. וכך חיו, בדרכם רחבת הלב ומלאת הגיל, חיים פשוטים ומחוספסים מעט, אך ישרים, מלאי טוב וחסד, וחיי אמת. הבה נודה לאל אם נוכל לקיים פחות עברות מהם, הבה נודה לאל אם נוכל להגיע למעלותיהם.

השמים יתקדרו לעתים, עננים יתאספו ברקיע, ויבוא עוד יום שבו בריטניה תזדקק נואשות לבניה, על חוף ים זה או אחר. האם לא יתכנסו כולם לקריאה?