פרק עשרים ושניים: ובו יסופר איך הקשתים שתו גביע ברכה בפונדק "הוורד מגיין"

כריכת "החבורה הלבנה" (ההוצאה המאוירת, פילדלפיה, 1928 )

בשם האל, אליין, כלום ראית מימיך קלסתר כה נפלא?" קרא פורד בלכתם יחדיו, "כה טהור, כה מלא שלווה וכה יפה."

"למען האמת, נכונים דבריך. וגון העור מושלם. הראית כיצד מסתלסל השער מעל הגבות? כפלא עדין."

"והעיניים," קרא פורד. "כמה בהירות הן ורכות, מבט פשוט ועדיין מלא מחשבה!"

"אם יש פגם כלשהו בקלסתר הרי זה הסנטר." אמר אליין.

"לא. לא ראיתי כל פגם."

"אכן, מלא הקלסתר רוך."

"וגם עדינות."

"ובכל זאת..."

"מה, מה אליין? התבקש למצוא פגמים בשמש?"

"ובכן, חשוב נא פורד, האם לא היה קלסתר זה מבטא יותר כוח ומבע עז אם היה מעוטר בזקן אצילי?"

"בשם הבתולה הקדושה!" קרא פואד, "היצאת מדעתך? זקן על פניה של טיטה הקטנה?"

"טיטה? מי זה אשר דיבר על טיטה?"

"מי זה אשר דיבר על מישהו אלא על טיטה?"

"על הציור של רמי הקדוש, חבר, עליו דברתי."

"אכן הנך גותי, הוני וונדל, וכל שאר השמות המנאצים שבהם קרא לנו הזקן." אמר פורד בצחוק רם. "איך יכול אתה להעניק ממחשבה כה עמוקה לכמה כתמי צבע בעוד הייתה שם עמך בחדר תמונה שצוירה על ידי האל בכבודו ובעצמו? אך, מי הוא זה?"

"אם יישא הדבר חן בעיניכם, אדונים נכבדים," אמר קשת שרץ לעברם בדרך, "איילוורד והשאר ישמחו עד מאד לראותכם. הנה הם כאן. והוא הורה לי להודיעכם כי האביר לורינג לא יזדקק לשירותכם שכן יעשה את הלילה עם האציל שנדוס."

"חי אמונתי!" אמר פורד, "אין אנו זקוקים למדריך שיוביל אותנו אליהם." וכאשר דיבר הגיע עדיהם קול שירה רם, כשאגה, מהפונדק שלימין הדרך, וקול צחוק עז ורקיעות רגליים. הם נכנסו בדלת הנמוכה, וירדו דרך מעבר מרוצף אבן שהואר באור שני לפידים בוערים, האחד מכל צד. ערמות של קש פוזרו לאורך הקירות ועליהם נשענו, ישבו, כעשרים או שלושים קשתים, כולם אנשי החבורה, קסדותיהם זרוקות ומעיליהם פרומים, חולצותיהם פתוחות ואבריהם פשוטים על רצפת החמר. ליד כל אחד מהם, בסמוך למרפקם, ניצב קנקן שתייה עשוי עור, [1] מלא שיכר כהה ובקצה האולם הונחה חבית שחותמה שבור להבטיח אספקה של שפע שיכר לכל המבקש. מאחורי החבית, על מעגל פתוח של חביות קטנות וקופסאות ישבו איילוורד, סימון השחור ועוד ארבעה ממנהיגי הקשתים וביניהם גם גודווין האוטיין, קברניט הספינה הצהובה, שעגנה עדיין ברציף הנהר. פורד ואליין ישבו בין סימון השחור לבין איילוורד, וכניסתם לא הפריעה את המהומה ששררה בפונדק.

קנקני שתייה עשויים עור בסגנון המאות 13-15

"שיכר, חברים?" קרא הקשת. "או יין? חייבים אתם לבחור אחד מהשניים. הנה ז'ק, בן דים שכמוך, הבה בקבוקון של יין איטלקי מתוק ומשובח ודאג שלא לנערו. השמעתם את החדשות?"

"לא," ענו שני עוזרי האביר כאחד.

"תחרות תהיה לנו, תחרות אבירים של אומץ."

"תחרות?"

"כן נערים. שכן נציג המלך בגסקוניה, דה גראלי, נשבע כי ימצא חמישה אבירים בני צד זה של הים אשר ירכבו נגד חמישה אבירים אנגלים וינצחום, ושנדוס נענה לאתגר, והנסיך הבטיח כד זהב לאביר שייטיב מכולם לעשות, וכל החצר כמרקחה בשל כך."

תחרויות אבירים, איור לכתב יד צרפתי מהמאה ה 14 ("הכרוניקות של דניס הקדוש")

"ומדוע נופלת כל ההנאה בחלקם של האבירים?" התלונן ג'ון מהורדל. "האם לא ימצאו חמישה קשתים מדוע לא יגנו על כבודן של גסקוניה ואקוויטיניה חמישה קשתים?"

"או חמישה לוחמים רגליים?" שאל סימון השחור.

"ומי יהיו חמשת האבירים בני אנגליה שיתחרו?" שאל הקברניט.

"יש בעיר שלוש מאות ארבעים ואחד אבירים," אמר איילורד, "ושמעתי כי שלוש מאות וארבעים בקשות להילחם כבר הוגשו בכתב, ורק האביר סר ג'ון ראבנסהולם, המרותק למיטתו קודח, לא שלח כזו, שכן איננו יכול לעמוד על רגליו."

"שמעתי מאחד הקשתים של משמר הנסיך," קרא קשת אחד מבין החבורה השרועה על הקש, "שמעתי כי הנסיך עצמו ביקש להילחם אך שנדוס לא מוכן לשמוע על כך שכן התחרויות תהיינה עזות וקשות."

"אם כך ישנו שנדוס."

"לא, הנסיך איננו מתיר לו. הוא יכהן כמפקד התחרויות עם האביר וויליאם פלטון ועם דוכס ארמניק. את האבירים האנגלים ייצגו האציל אודלי, האביר תומס פרסי, האביר תומס ווייק, האביר וויליאם דה בושמפ ואדוננו שלנו, מנהיגנו הטוב."

"הבה נריע לו הידד, ומי ייתן והאל יהיה בעזרו!" קראו כמה קשתים. "כבוד הוא למתוח מיתרי קשת תחת פיקודו."

"כן, כך הדבר," אמר איילוורד. "בשם עשר אצבעותיי! אם תצעדו אחרי נס המלחמה שעליו חמש הוורדים, תחזו בכל מה שמתאווה קשת מיומן לחזות. הה! כן, נעריי, צוחקים אתם, אך, בשם ניצב חרבי! לא תצחקו עוד כשתמצאו את עצמכם במקום אליו יובילכם, שכן אינכם יכולים לדעת איזה נדר או שבועה יוצאי דופן נטל על עצמו. ראיתי כי רטייה לו על עינו, כשם שהייתה לו בקרב פואטייה. דם רב יישפך בשל רטייה זו, ואינני טועה."

"ומה היה בקרב פואטייה, כבוד הקשת המומחה איילוורד?" שאל קשת צעיר, מתכופף לעברם על מרפקו ועיניו קבועות על דמות הקשת המבוגר, הקמוטות ולמודות הסבל.

"כן, איילוורד, ספר נא לנו," קרא גם ג'ון מהורדל.

"נרים כוסית לכבודו של סאמקין איילוורד!" קראו בקול כמה קשתמים נוספים בקצה החדר, מניפים את גביעיהם אל על.

"שאלו אותו!" אמר איילוורד בצניעות, מחווה בסנטרו לעבר סימון השחור. "הוא ראה יותר ממני. ועם זאת, במסמרים המקודשים[2] נשבעתי, כי רק מעט חמק גם מעיני."

"הה, כן," אמר סימון, והניד את ראשו, "היה זה יום אדיר. אינני מקווה עוד לחזות ביום אשר כזה. קשתים נפלאים מתחו את מיתרי קשתותיהם בפעם האחרונה באותו יום. לעולם לא נראה עוד טובים מהם, איילוורד. בשם להב חרבי! לעולם. רובי ווית'סטאף הקטן היה שם, ואנדרו סאלבלאסטר, וגם וואט אלספאיין, אשר שיבר את צווארו של הגרמני. הו אלי! איזה גברים היו הם! בכל שיטת ירי שתבחר, מכל מרחק ובכל תנוחת ירי, קשתים טובים מהם מעולם לא פיתלו מיתרי קשת על ציפורן בוהנם."

"אך הקרב, איילוורד, הקרב!" קראו כמה קשתים בחוסר סבלנות.

תיאור קרב פואטייה, מתוך הכרוניקה של Froissart

"הניחוני למלא את גביעי, נערים, סיפור מצמיא הוא. היה זה בתחילת הסתיו כשיצא הנסיך לקרב, דרך מחוזות אוברג, ברי, אנז'ו וטורין. באוברג העלמות טובות לב הן, אך היין חמוץ. בברי העלמות חמוצות והיין עשיר בטעמו. אך אנז'ו הנו מחוז המיטיב עם הקשת: גם העלמות וגם היין עולים בקנה אחד עם כל שתחפצו. בטורין לא עלה בחלקי מאום למעט כלי שבור, אולם בווירזון שפר עלי גורלי וקיבלתי מהכומר תיבת זהב, שאחר כך קיבלתי עבורה תשעה מטבעות זהב שנטבעו בגנואה מהצורף ש"בדרך הר הזיתים" בעיר. משם עשינו את דרכנו לבורג', בירת אקוויטיניה[3], ושם נטלתי חולצה עליונה עשויה ממשי בצבע האש וזוג נעליים מהודרות שלהן אבזמים עשויים כסף, מעוטרות בשרוכי משי מצויצים."

"מחנותו של סנדלר, איילוורד?" שאל קשת צעיר.

"לא, מרגליו של אדם, נערי. הייתה לי סיבה חשוב כי לא יזדקק להן עוד, שכן רצהו העטור נוצות של חץ בן שלושים אינצ'ים היה נעוץ בגבו."

מטבע זהב מגנואה, שהיה בשימוש באירופה במאות 12-16

"ומה אז, איילוורד?"

"המשכנו בדרכנו, בן דודי, כששת אלפים היינו, עד שהגענו לאיסודון, ושם, שוב אירעו עמנו דברים אדירים."

"קרב נורא, איילוורד?"

"לא, לא, דבר אדיר מזאת. רק רווח מועט יש בקרב, אלא אם מתמזל מזלך לשבות מישהו שניתן לדרוש עבורו כופר נפש. באיסודון אני, ועוד שלושה גברים מוויילס הגענו לבית שכל השאר חלפו על פניו וכל הרווח נפל בידינו. אני נטלתי כסת נוצות כמו שלא תראו גם אם תחפשו יום תמים ברחבי אנגליה. הלא ראית אותו איילין, וגם אתה ג'ון. כסת אצילית היא זו. שׁמְנוּהָ בעגלת רוכל רתומה לפרד והנהגנו אותה אחרי החילות, עם הציוד והמזון. עלה בדעתי כי הכסת תוכל להמתין לי עד אשר אבקש לבנות לי בית באנגליה, ועתה שמורה היא במקום בטוח ליד לינדהרסט."

"ומהו שארע אחר כך, קשת מומחה?" שאל הקברניט. "בשם כריסטופר הקדוש! חיים נאים וטובים בחרת, שהרי אוסף אתה שלל כמו שהגברים בכפר וואראש שבהמפשייר מלקטים סרטנים, מבלי צורך בחסדי האנשים וטובותיהם."

"צודק אתה הקברניט," אמר קשת וותיק אחר. "אמרה נושנה של קשתים אומרת כי הנוצה השנייה מזנבו של אווז בר טובה יותר מהנוצה המרכזית בכנפו של אווז בית. אך המשך נא רעי, שהרי קטעתי את דבריך טרם הגעת לעיקר."

"ועוד המשכנו בדרכנו," אמר איילוורד לאחר שלגם ארוכות מגביע השכר. "היינו עתה כששת אלפים, אנחנו והנסיך וכל אביריו, ובעגלה הרתומה לפרד שעליה כסת הנוצות עימנו. הרס רב הבאנו על טורין, עד הגיענו לרומורנטין, שם נמצאה לי שרשרת זהב ושני צמידים עשויים אבן ישפה ואלה נגנבו ממני באותו היום על ידי נערה שחורת עין מאזור הארדנים. הו, אלי! יש בני אדם שאינם יראים את יום הדין ואין בנשמותיהם אפילו קורטוב של חסד, ותמיד ילטשו ידיהם למיטלטליו של הזולת."

"אך הקרב, איילוורד, הקרב!" קראו כמה מהקשתים, בעוד האחרים צוחקים.

תיאור הקרב שנערך בפואטייה בין צבא צרפת לצבא אנגלי בפיקודו של הנסיך אדוארד השחור

"הנה, כבר מגיע אני לעניין, גורים צעירים שכמותכם. ובכן, אז מלך צרפת יצא נגדנו ועמו חמישים אלף אנשים, והאיץ בהם להדביקנו. אך כשהגיע עדינו ממש לא ידע את אשר עליו לעשות שכן כה ערוכים היינו בינות לכרמים וגדרות השיחים בעוד אנחנו ממשיכים את דרכנו עד כי לא יכל היה להתקרב אלינו כלל. למעט בשביל אחד. משני צדיו היו ערוכים קשתים ולוחמים רגלים ומאחורי אלה האבירים הרכובים, ובתווך כל הציוד, וגם כסת הנוצות שלי על עגלת הרוכל הרתומה לפרד. שלוש מאות אבירים שעטו קדימה, ואכן, גילו אומץ רב, אך פגשו במטח עז של חצים עד כי רק מעטים נסוגו אחור. אז הגיעו הגרמנים, וגם הם נלחמו הרוב עוז, עד כי בודדים מה חדרו מבעד לשורת הקשתים והגיעו אפילו אל העגלה שעליה הונחה הכסת שלי. אולם מאמציהם עלו בתוהו. אז צא אליהם רכוב מפקדנו קטן הקומה, זה אשר רטייה לו על עינו, והאביר אודלי ועמו ארבעת עוזריו בני צ'שייר ועוד כמה כמותם, ואחרי אלה רכבו הנסיך ושנדוס, ואחריהם כולנו, כל הלוחמים, כהמון, אוחזים גרזני מלחמה וחרבות, שכן כל חצינו תמו מכבר. חי אמונתי! דבר מטופש עשינו שכן יצאנו מאחורי הגדרות ולא היה מי אשר יגן על המיטלטלין והציוד אם היו אלה מקיפים אותנו ובאים לעינו מאחור. אך הכל עלה כשורה באותו יום ומלך צרפת נלכד ורובי ווית'סטאף הקטן ואני לכדנו עגלת משק גדולה ועליה שנים עשר חביות יין שיועד לשולחן המלך, וחי ניצב חרבי! אם תשאלוני מה אשר ארע אחר כך לא אוכל להשיב לכם, וכך גם רובי וויסת'אף הקטן."

"וביום שלמחרת?"

"חי אמונתי! לא התמהמהנו שם, אלא שמנו פעמינו אחור, לבורדו, ולשם הגענו בבטחה ועימנו מלך צרפת וכסת הנוצות. את שללי מכרתי, נערי, עבור מטבעות זהב הרבה ככל שיכלתי לשאת עמי באמתחתי ובמשך שבעה ימים הדלקתי תריסר נרות שעווה על מזבח כנסיית אנדרו הקדוש; שהרי אם תשכחו את המבורכים כאשר מצבכם טוב הם ישכחו אתכם כשתזדקקו לעזרתם. וכבר צברתי נרות שעווה בסכום של מאה ותשעה עשר לירות לשמו של אנדרו הקדוש, ומכיוון שהיה איש של צדק אין ספק בלבי כי כאשר אצטרך לו, יהוו אלה משקל רב לטובתי."

שבייתו של מלך צרפת, ז'אן II, (הטוב) בקרב פואטייה, מתוך הכרוניקה של Froissart

"אמור לי רב-קשת איילוורד," קרא קשת צעיר, בעל פנים רעננות, שישב בירכתי החדר, "על מה נסוב קרב נורא זה?"

"הו, אוויל שכמוך, על הזכות לשאת את כתר מלך צרפת, אלא מה?"

"חשבתי כי אולי גם על כסת הנוצות שלך."

"אם אגיע אליך, סילאס, תחושאת מגע חגורתי על כתפיך," השיב איילוורד, בעוד כל השאר גועים בצחוק עז. אך הגיעה העת, שבה מעזים האפרוחים לקרקר נגד המבוגרים מהם, זו השעה שעליהם לשוב לקן. מאוחר, סימון."

"לא, לא, הבה נשיר עוד שיר אחד."

"הנה, ארנולד מסוולי יכול לפרוט על מיתר כמו כל אחד מבני החבורה."

"לא, יש כאן מישהו שאין שני לו," אמר הקברניט האווטיין, והניח את ידו על שכמו של ג'ון הגדול. "שמעתי אותו בספינה וקולו כאדוות הגלים המשתברים לחוף. אנא ממך, חברי, שיר לנו את "פעמוני מילטון", או, אם תחפוץ, את "נערתו של בעל האדמות[4]."

ג'ון העביר את כף ידו על שפתיו, קבע את מבטו בפינת התקרה, ופצח בקול רם כשאגה, עד כי אור הלפידים ריצד, בשירת הבלדה המוכרת במחוזות הדרום, על נערתו של הגבר בן החורין, כפי שהתבקש:

בעל האדמות יצא לו לנדוד,

נערתו של בעל האדמות המתינה בביתה,

אך קר לה,

והיא נערה ביישנית ורצינית,

מי יזכה בה, בנערתו של בעל האדמות?

אביר הגיע, אביר ששמעו יצא למרחקים

לבוש קסדה וגלימתו מבד יקר;

על ברכיו כרע ונשא תפילה ארוכה,

אך לא יזכה בנערתו של בעל האדמות.

עוזר אביר הגיע כה אדיב

מלבושו שיראין, מילותיו נאות,

שירו מתוק, מנגן מומחה הוא;

אך לא יוכל לזכות בנערתו של בעל האדמות.

סוחר בדים הגיע, כפלא מעודן,

כובעו קטיפה ולבוש הוא גלימה ארוכה;

אך עם כל ספינותיו וכל סחרו,

לא יוכל לרכוש את נערתו של בעל האדמות.

אז הגיע קשת, אמיץ וישר לב,

על זרועותיו מגנים וקשתו עשויה עץ טכסוס;

ארנקו קל, מעילו בלוי;

הו, אבוי לה, לנערתו של בעל האדמות!

היה מי שצחק והיה מי שהזיל דמעות,

והיה מי שתר אחריה בדרכים!

אך הם רכבו הרחק, דרך יערות ושדות,

הקשת ונערתו של בעל האדמות.

שאגת העונג עלתה בקרב המאזינים, וקול רקיעות רגלים שנמהל בשקשוק הגביעים שהוטחו ברצפה, העיד כמה נשא השיר חן בעיני שומעיו, בעוד ג'ון, השקיע את פניו בצניעות בקנקן שיכר בן רבע הגלון, אותו גמע בשקיקה בארבע לגימות. "הלא שרתי שיר זה בבית השיכר בהורדל לפני שחשבתי בכלל להיות לקשת", אמר.

"מלאו את כוסותיכם!" קרא סימון השחור, כשהוא מניף את גביעו שלו, "הנה נרים כוס אחרונה של ברכה לחבורה הלבנה ולכל נער אמיץ ההולך אחרי סמל הוורדים של האביר לורינג."

"לעץ, לפשתן, לכנפי האווזים!"[5] קרא בקול קשת וותיק שעמד מצד ימין.

"לשחרור מיתר עדין" קרא אחר.

"למלחמה עזה," קרא רביעי, "רבים ילכו ומעטים ישובו!"

"וזהב לרוב ללוחם הטוב!" הוסיף חמישי.

"וכוס אחרונה לנערותינו," קרא איילוורד, "יד יציבה ועין ישרת מבט, נערים, ומחצית הגלון תהיה תמיד חלקו של קשת."

בקול תרועות, התבדחויות ובעוד מילות השיר עוד על שפתותיהם, יצאו הקשתים כשטף עז מהחדר, ושוב השתררו השקט והשלווה בפונדק "הוורד מגיין".

כריכת הספר המאויר, אנגליה, 1928

קשתים אנגלים השתתפו בקרב מוגנים, מאחורי כלונסאות שמנעו מפרשים מלהגיע עדיהם, חציהם בחגורתם או נעוצים באדמה סביבם. בעת הצורך הצטרפו לקרבות פנים אל פנים עם חרבותיהם וגרזני מלחמה

[1] במקור: blackjack קנקן עשוי עור מגופת זפת לשמירה על הנוזלים.

[2] אלה המסמרים שבהם נצלב ישו.

[3] היום בירת מחוז ברי שבצרפת.

[4] בתו של מי שמכונה Franklin, כלומר, איש חופשי, מי שאיננו צמית והוא בעל אדמות חופשי משעבוד. זהו מעמד חברתי באנגליה של ימי הביניים עד המאה ה 15. במקור הכוונה למי שנולד ללא כבלים של צמיתות או חובה להתגורר במקום מסוים אך בהדרגה סימן מי שהיה לו רכוש מסוים לפחות כזה שאפשר לו להשתתף בבחירות לפרלמנט.

[5] ברכה לכל חמרי הגלם מהם עשויה הקשת.