פרק עשרים ואחד: ובו יסופר איך סיכן אגוסטינו פיזארו את ראשו

גם שולחנם של עוזרי האבירים במנזר אנדרו הקדוש בבורדו היה ערוך ברוב הדר, כששהה שם הנסיך, על כל אנשי חצרו. כאן, לראשונה, לאחר התפריט הדל והצנוע של ביולי, והתפריט החסכוני של הגבירה לורינג, הכיר אליין בראשונה את המשמעות של מותרות ועידון. טווסים צלויים שהונחו על מגשי כסף, ונוצותיהם, שנמרטו, הוחזרו ברוב עמל וקפידה למקומן, כך שנראו כחיים; ראשי חזירי בר שחטיהם צופו זהב, פיותיהם פעורים וחיכם מצופה עלי כסף; מעשי מקפא עשויים בדוגמת שמים עשר השליחים ועוגה אדירה שעוצבה בצורת טירת ווינדזור היו רק מעט מהמנות המוזרות שפגש בהן. קשת הביא לו חליפת בגדים נקייה מהספינה, והוא, כדרך הצעירים, כמו ניער מעליו את מאורעות הבוקר, ואת העייפות. נער משרת שיצא מהאולם הפנימי הודיעם כי אדונם מתעתד לבלות את הערב בשתיית יין עם האביר שנדוס, בחדריו, וכי הוא מבקש כי עוזריו ילונו במלון "מחצית הסהר" שבעיר. שם, יוכלו לנוח, לאור ביןהערביים, לאחר הסעודה הארוכה שנערכה ברוב הדר וזוהר.

ממראות העיר בורדו בימי הביניים

זרזיף חלש של גשם ירד כששני הצעירים, גלימותיהם על ראשיהם, עשו את דרכם, רגלי, דרך רחובות העיר העתיקה, שכן את סוסיהם הותירו באורוות הנסיך. מנורות שמן בפינות הדרכים, או בכניסה למגוריהם של הסוחרים ובעלי המלאכה העשירים האירו באור עמום את האבני הרטובות שריצפו את הרחובות הצרים, וקהל אנשים מגוון אשר למרות הגשם שטף וזרם ברחובות הראשיים. המראות שהתגלו בתוך מעגלי האור העמומים האלה, הפזורים פה ושם, דומים בכל הערים הראשיות שבהן מתרכזים הסוחרים והאומנים. הנה בוחר עגול פנים, תפוח ובעל מראה של אדם משגשג ואמיד, בגדיו הכהים והמרשרשים עשויים בד כבד, ארוג, לראשו וכמתה שטוחה, למתניו חגורת עור רחבה עליה תלוי נרתיק כבד, כל מראהו מעיד על חיים נוחים ועושר. מאחריו אישה צעירה, משרתת, שביסה הכחול מכסה את ראשה, ובידה המושטת פנס השולח קרן זהובה של אור לאורך דרכו של אדונה. מאחרי שניהם השתרכו, מתנודדים, חבורת אנשי מחוז יורקשייר, מאוזר האגמים, שיכורים כולם, ומשוחחים בעגה אשר בני מולדתם החיים בדרום אנגליה מתקשים להבין. מעיליהם העליונים מעוטרים בסמל השקנאי, מלמדים כי הגיעו עם קבוצת הלוחמים ממחוזות הצפון. הסוחר העיף מבט בפניהם העזים וזרז את מצעדו, בעוד הנערה מהדקת את שביסה בכוח, שכן עיניהם בהתבוננם בנרתיק התלוי בחגורתו של הסוחר, ובנערה, העידו על כוונת זדון שכל אדם יכול להבין גם מבלי שיוכל להבי את דבריהם. אחריהם הגיע קשת של משמר הנסיך, אישה בעלת קול צווחני וחד, גם היא אנגליה, נערים משרתים שעור פניהם חיוור ועיניהם התכולות מלאות פליאה, כמרים לבושי שחורים, לוחמים, משרת גסקוני שדיבר בקול רם, ספנים, איכרים מאזור מדוק, ועוזרי אבירים לבושי גלימות מעוטרות שאדוניהם הסתופפו בחצרו של הנסיך. כולם נדחפים ודוחפים זה את זה, בשטף ססגוני, והאוויר נמלא בלהג רב, ובליל של שפות ועגות מאזור גסקוניה וגיין. מעת לעת, לפתע, התפזר ההמון לכל עבר, ואפריון רתום לצמד סוסים האחד מקדימה והשני מאחור, ובו גבירה, עשה את דרכו לעבר הארמון; או חבורה נושאת לפידי של קשתים הלכו יחד, לפני אדונם, אציל גסקוני או אביר אנגלי, המבקשים מקום ללון לאחר הסעודה המלכותית. קול הפרסות הנוקשות באבני הדרך, קול צלצול כלי נשק, צעקות השיכורים הרבים זה עם זה, קולות צחוק נשיים, כל אלה עלו והתערבלו ברחובות החשוכים למחצה ומלאי האדם, כאדים המתאבכים מעל בִּיצה.

מרכבת אפיריון רתומה לשני סוסים משני צדיה: הקדמי והאחורי (מאות 14-15 לספירה המקובלת)

זוג אחד בכל ההמון הגואה הזה משך את תשומת לבם של שני הצעירים, מה גם שאלה הלכו בדרכם שלהם, בסמוך אליהם, לפניהם. היו אלה גבר ונערה. הגבר רם קומה, שחוח כתפיים וצולע, ומתחת לזרועו חפץ גדול ושטוח,עטוף בד כהה. בת לוויתו הייתה צעירה עד מאד, זקופה ומצעדה גמיש ומלא חן, אך כה עטופה הייתה בשכמייתה השחורה עד כי פניה לא נראו כמעט, למעט עיניה הכהות וקווצה משערה השחור כעורב. האיש הגבוה הלך לצדה, מכופף, נשען עליה, להיעזר בה, את משאו נשא בידו הסמוכה לקירות הבתים, אחוז בחזקה וצמוד לגופו בקנאות, ואת הנערה הפך כך למשען לו ולמגן מפני הקהל הרב שדחפו וכמעט איים לשאתו עמו בשטף. החרדה שנכרה בכל מנהגו, מראה בת לוויתו, והדאגה של שניהם לשמור על משאם המוסתר מעין, הציתו את עניינם של שני עוזרי האביר האנגלים הצעירים, שפסעו אך כמטחווי זרוע משניהם.

"אומץ, ילדתי!" שמעו את הגבר קורא בצרפתית עילגת. "אם רק נצליח ללכת עוד שישים פסיעות נהיה בטוחים."

"החזק היטב, אבא," השיבה לו, בקול רק ובשפה רהוטה. "אין לנו כל סיבה לירוא."

"אכן, עובדי אלילים הם וחסרי תרבות," אמר האיש. "מטרפים המייללים כחיות בר, שיכורים חסרי עידון! עוד כארבעים פסיעות, טיטה שלי, בשם האל, מגנם של המלומדים והאומנים, נשבע אני כי לא אדרוך מעבר לסף דלת ביתי עד אשר כל נחיל זה ישוב למאורתו שבדאקס, או כל מקום ארור אחר שבו הם מסתופפים. עוד עשרים צעדים, אוצרי, טיטה שלי, נו, אלי! כיצד אלה מתווכחים והודפים, לכי דרכם, טיטה שלי, זקרי באומץ את מרפקיך! הדפי את כתפיך נגדם, נערה! מדוע מאפשרת את לאלה, המטורפים בני האי, להתקדם? הה, עתה בא סופנו, הרס ושמד."

שטף הקהל הבא לעברם גדל והשניים עצרו. כמה קשתים אנגלים, מבוסמים, עמדו מולם והביטו בהם באור הדל.

"בשם שלושת המלכים!" קרא אח, "הנה איש זקן וטיפש אך חכם דיו למצוא קב כה יפה לסמוך עליו! השתמש ברגל שהעניק לך הבורא, אדם, ואל תישען בכבדו כזו על נערה צעירה."

"עשרים שדים מתעופפים להם עמו!" קרא אחר. "איך זאת ומה זאת! האם קשתים אמיצי לב יהיו ללא נערות ואיש זקן כמוהו משתמש בנערה כבמוט הליכה?"

"בואי עמי, יונק דבש שכמוך!" צעק שלישי, והחל למשוך את שכמייתה.

"לא, עמי תבואי, תשוקת לבי את!" אמר הראשון. "בשם ג'ורג' הקדוש! חיינו קצרים הם ועלינו לשמוח כל עוד נוכל. מי ייתן ולא אראה עוד את גשר צ'סטר, אם אין זו נערה יפת תואר."

גשר צ'סטר (למעלה: מאה 18 לספירה המקובלת, למטה: כיום)

"ומה יש לו לקרפד הזקן מתחת לזרועו?" צעק אחר. "מחבק הוא דבר זה כשם שהשטן מחבק את המטיף האוסף את התרומות ומעניק כפרה."

,הבה ונראה, שק עצמות זקן, הבה ונראה מהו שיש לך מתחת לזרועך!" הם התכנסו סבבו, והוא, שלא הבין את שפתם, רק חיזק את לפיתתו את הנערה בידו האחת, ואת החביללה בידו השנייה, מביט לכל עבר ותר אחר עזרה.

"לא נערים, אל לכם!" צעק פורד, והתקרב לקשת. "אי זו אלא התנהגות שפלה. הסירו את ידיכם, או שרעה תבוא עליהם."

"שמור אתה על לשונך, או שרעה תבוא עליך," צעקו הקשתים המבוסמים. "מי אתה שתקלקל את הנאתנו?"

"עוזר אביר שכולו בוסר, זה עתה נחת כאן," אמר אחר. "בשם תומס הקדוש מקנט! עומדים אנו לשירותו של אדוננו, אך לא נישמע לכל פעוט שאמו שלחה אותו לאקוויטיניה."

"הו, אדונים," קראה הנערה בצרפתית עילגת, "בשם הצלוב היקר, עמדו לצדנו, אל נא תניחו לאנשים איומים אלה לפגוע בנו."

"אל תיראי, נערה," השיב אליין. "אנו נדאג כי לא יקרך מאום. ואתה, הסר את ידך ממנה, איש צפון נבל ונוכל."

"החזק בה, וואט!" קרא לוחם שחור זקן, שלוחות שריון זהו נצצו באור הדל. "ואתם השניים, הסירו ידיכם מפגיונותיכם, שכן זה היה מקצועי לפני שנולדתם, ובשם האל! אשלח דרך גופכם מלוא היד מתכת אם אך תנידו אצבע."

"השבח לאל!" קרא אליין פתאום, כאשר הבחין בהבלח האור רעמת שער אדומה מציצה משולי קסדת לוחם, שבעליה התנשא מעל השאר. "הנה ג'ון, ואיילוורד, גם הוא! עזרו לנו רעים שכן עוולה נעשית כאן, כלפי הנערה והזקן."

"שלום, קטני," קרא הקשת המבוגר, עושה את דרכו דרך ההמון, ואחריו איש היערות גדל הקומה. "מה כל זאת, אם כן? בשם מיתר קשתי! עבודה רבה תהיה לך רם תבקש לתקן את כל העוולות בצד זה של הים. אל נא תצפה כי חבורה של קשתים שיין להם בין אוזניהם תדבר בשפה עדינה כמו לבלרים צעירים הפוסעים לאיטם בגן מלא עצים פורחים. כאשר תהיה עם החבורה שנה תמימה לא תחשוב על הדברים האלה כל כך. אך מהו העוול שנעשה כאן? פקד המשטרה הצבאית מגיעים עתה בדרך זו, וכמה מכם ימצאו את עצמם כשצווארם מתוח, אם לא יתנו לכך דעתם."

"הו, הרי זהו סאם איילוורד מהחבורה הלבנה!" צעק הלוחם. "סאמקין, מה קרה לך? יול אני לזכור את היום בו היית שואג בקול כמו כל מי שקורא לעצמו לוחם חופשי. חי נפשי! מלימוז' ועד נאווארה מי עוד כמוך היה נושק לנערה שפגע בה בדרך, או משסף גרונו של אדם, כמוך, הקשת איילוורד מהחבורה של האוקווד?"

"חדל, פיטר," אמר איילוורד, "ובשם ניצב חרבי! יתכן כי לא השתניתי כל כך. תמיד הייתי הוגן ולא חציתי את הגבול. על הנערה לרצות כי תנשקה, או שהגבר המבקש לנשקה יעמוד מולי, בשם עשר אצבעותיי! בחר באשר תבחר שכן נוח לי גם זה וגם זאת."

מבט אחד בפניו הנחושות של איילוורד ובכתפיו הרחבות של ג'ון שכנע את חבורת הקשתים כי אך מעט יצא שכרם אם יבחרו באלימות. הנערה ואביה הזקן החלו לעשות את דרכם בין ההמון מבלי שמעניהם ידברו או ינסו לעצרם. פורד ואיילין בעקבותיהם, אך איילוורד הניח את ידו על כתף רעהו.

"בשם ניצב חרבי! רעי לנשק," אמר, "שמעתי כי חוללת היו גדולות ונצורות במנזר, אך אנא ממך, שים לב ודאג לעצמך, שכן אני הוא זה שהבאתיך לחבורה ויום שחור יהיה עבורי היום שבו יקרה לך דבר כלשהו."

"אל נא תדאג, איילוורד, אדאג לעצמי."

"אל תרוץ לעבר הסכנה, קטני. עוד קמעה תתחזק ותרכוש מיומנות בחרב. כמה מאיתנו נהיה ב"הורד מגיין" הלילה, ופונק זה במרחק של שני בתים מאכסניית "מחצית הסהר", כך, אם תרצה ללגום עם קשתים פשוטים ברוך תהיה."

אליין הבטיח להגיע אם יאפשרו לו חובתיו, ובחמקו בין הקהל, הצטרף לפורדד, שעמד ודיבר עם שני הרים שהגיעו אל מעונם.

"אדון צעיר ואמיץ," אמר האיש הזקן, וכרך את זרועותיו סביב אליין. "איך נוכל להודות לך על ששימשת לנו לפה מול חבורת שיכורים חסרי תרבות. מה היינו עושים בלעדיך? טיטה שלי הייתה נגררת וראשי היה מתנפץ לאלפי רסיסים."

,אינני חושב כי היו עושים זאת." אמר אליין המופתע.

הו, הו!" אמר הוא צוחק בקול מקרקר ורם, "אין אני דואג לראש שעל כתפי. לא ולא! על הראש שתחת זרועי הגנת."

"יתכן ושני האדונים יבקשו לבוא תחת צל קורתנו, אבא," אמרה הנערה. "אם נמתין כאן, מי יודע אם לא תפרוץ שוב מהומה."

"היטב דיברת, טיה!, נערה שלי! אנא מכם, אדונים, כבדו את מעוני הדל והלא ראוי. אור, ג'יאקומו! יש כאן חמש מדרגות. ועתה עוד שתיים. הו, הנה הגענו בבטחה. Bacco![1] לא הייתי משלם עשר מטבעות זהב מספרד[2] עבור ראשי כאשר בני שטן אלה הדפונו לעבר הקיר. טיטה שלי, כה אמיצה היית, ועדיף היה שתדחפי וימשכו אותך קמעה מאשר היה ראשי נשבר."

"אכן, אבא," השיבה ברצינות.

"אך האנגלים האלה, הו, קחו הוּני, וונדל וגותי, ערבבום, והוסיפו לתערובת שודד ים מחופי צפון אפריקה, ואת היצור הזה השקו לשכרה, והנה, התוצאה היא אנגלי. בשם האל! האם היה עם שכזה אי פעם על פני האדמה? שמעתי כי כגלים שוטפים הם באיטליה ממש כמו שהם ממלאי בהמוניהם את צרפת. בכל מקום תמצאום חוץ מאשר בגן העדן."

"אבי היקר," אמרה טיטה, תומכת באביה הכעוס בעלותו בגם מדרגות עץ האלון. "אל לך לשכוח כי שני אדונים טובים אלה ששמרו עלינו, אנגלים הם."

:הו, אכן, מבקש אני את מחילתכם אדונים! כנסו אל חדרי שכאן. יש מי שימצא הנאה בציורים האלה, אך שמעתי כי אמנות המלחמה היא האמנות היחידה שמכבדים באי ממנו באתם."

החדר הנמוך, מחופה תקרת עץ אלון, אליו הוביל האיש את השניים היה מואר בהאור יקרות ששפע מארבע מנורות שמן שניתבו בארבע פינותיו. על הקירות ועל השולחן הונחו ונתלו לוחות זכוכית צבועים ומצוירים בצבעים נפלאים למראה. פורד ואדריקסון הביטו סיבם בתדהמה, שכן מעולם לא ראו מעשי אמנות מפוארים כאלה.

דוגמאות של זכוכית מצוירת מהמאה ה 14 (למעלה: דמותו של לוקס הקדוש, למטה: המדונה והילד)

"מוצאים חן הם בעינכם," קרא האמן הצולע בראותו את הבעת פניהם וההפתעה שבעיניהם. "אם כך יש בכם מי שטיפח טעם והבנה בדברים שכאלה."

"ממש קשה לי להאמין," אמר אליין. "איזה צבעים וגוונים! איזה קווי מתאר! ראה את מותו בקדושה של סטפן הקדוש, פורד. האם אינך מרגיש כי אתה יכול ליטול אבן מערמת האבנים שליד רוצחיו?"

"וראה את הצבי הזה, אליין, והצלב שבין קרניו. חי אמונתי! אפילו ביער בר לא ראיתי יפה ממנו."

"וירקותו של הדשא, כמה זוהר הוא ובהיר! כל הציורים שראיתי אי פעם אינם אלא כמשחק ילדים בהשוואה לאלה. אדם נכבד וראוי זה הינו לבטח מגדולי האמנים עליהם שמעתי את האח ברתלומיאו מספר בהיותי בביולי."

פני הכהות ורבות ההבעה של האיש הזקן זרחו בעונג למראה ההנאה התמימה של שני הצעירים האנגלים. בתו הסירה את גלימתה וחשפה פנים עדינות של מלאות חן איטלקי אשר עד מהרה משכו את תשומת לבו של פורד ביפין.

"מה חושבים אתם על זאת, אדונים צעירים?" שאל הזקן בהסירו את הבד שעטף את החבילה שנשא מתחת לזרועו.

היה זה לוח זכוכית שצורתו כעלה ועליו פנים מעוטרות הילה סביבן. כה עדין ומדויק היה הציור וכה מושלם משחק הגוונים עד כי נדמה לחי, לאדם המביט מעבר לזכוכית השקופה, עיניו מלאות עצב והגות. הוא מחה בכפיו נרגש מגיל, גיל שאמנות אמיתית וכנה מעניקה לאמן היוצר אותה.

המדונה והילד, ציור על זכוכית, מאה 14, כנסיית מיכאל הקדוש, נורפולק, אנגליה

"נפלא הוא!" קרא אליין בקול. "נפלא ומפליא! אך תוהה אני, אדוני, שסיכנת מעשה אמנות ויופי שכזה כשנטלת אותו הלילה בינות לקהל הבלתי מרוסן."

"אכן, נמהר הייתי." אמר האמן. "הגישי נא יין טיטה, מהקנקן של יין פירנצה, שהרי אלמלא פגשתיכם, נרעד אני מהמחשבה מה היה קורה לו, לציור. ראו את גון העור: אין כמותו ולא ניתן ליצור אחר כמותו, ציירו נא כאוות נפשותיכם, רק אחת למאה ציורים נראה גון כזה ולא מתכהה בשרפה בכבשן, או נותר בשלמותו ויש שהצבע מתנדף והאמן נותר עם גון לבנבן חיוור. הנה, יכולים אתם לראות את וורידי מצחו, פועמים. כן, חי השטן! אם היה נשבר, היה לבי נשבר גם כן. הוכן הוא עבור חלון תא המקהלה בכנסיית רמי הקדוש, והלכתי, אני ועוזרתי הצעירה, לבחון אם הגודל מתאים למסגרת האבן. הליל ירד לפני שסיימנו ולא נותר לנו אלא לשאתו לביתנו בדרך הטובה ביותר שעמדה לרשותנו. אך אתה, אדוני הצעיר, ניכר שמבין אתה דבר או יותר באמנות."

כנסיית סן רמי

"כה מעט עד כי אינני מעז לדבר בנוכחותך," השיב אליין. "חונכתי במנזר, ולמדתי לאחוז במכחול כעמיתי הנזירים."

"יש כאן צבענים, מכחולים ונייר," אמר האמן. "אינני נותן לך לוח זכוכית שכן זה כבר עניי שונה, ודורש מיומנות בערבוב הצבענים והצבעים. אנא, הראה לי מעט ממגעך המנתוני. תודה לך טיטה! הגביעים מוונציה, יקירה שלי, ואנא מלאי ואתם עד שפתם. שב נא אדוני."

בעוד פורד משוחח עם טיטה, באנגלית המעורבת במילים צרפתיות, והיא משיבה לו באיטלקית מעורבת במילים צרפתיות, בחן האמן הזקן בשום לב את לוח הזכוכית היקר לראות אם נשרט או נפגם. כאשר הרים את ראשו, ראה כי אליין, במספר משיכות מכחול עזות, צייר פני אישה על הגיליו הלבן שהונח מולו.

"חי השטן!" קרא האיש, בעמדו כשראשו נטוי הצדה, "יש לך עצמה, כן, בוודאי, יש לך עצמה, הרי פני מלאך הם אלה!"

"פניה של הגבירה מוד לורינג הם אלה!" אמר אליין, מופתע ונבוך. "וחי אמונתי, דומה הציור לפניה."

"הה, דיוקן הוא זה, אפילו טוב יותר! נערי,שמי אגוסטינו פיסאנו, בנו של אנדראה פיסאנו, וחוזר אני ואומר, יש לך עצמה. ורה מזאת אומר אני כי אם תישאר כאן עמי, אלמדך את כל סודות הציור על זכוכית, על הצבענים וסמיכותם הרצויה, איך להתיך את הצבע לזכוכית, על הכבשן ועל הזיגוג, כל תחבולה ושיטה שעליך להכיר ולדעת."

"אשמח עד למאוד ללמוד מאמן כמוך," אמר אליין, "אך נשבעתי ללכת עם אדוני כל עוד מתחוללת המלחמה."

"מלחמה, מלחמה!" צעק האמן הזקן. "תמיד מדברים על מלחמה. והאנשים האלה שכה מכבד אתה אותם, מה הם? האם לא מכיר אני אותם? חיילים, קצבים, מהרסים! הו, חי בכחוס! יש גברים באיטליה והם דגולים באמת. אתה הורס ועושק והם בונים ומשקמים. הו, אם יכולת לראות את פיזה היפה שלי, את הקתדראלה, את הקמפו סנטו[3], את מגדל הפעמון, לשמוע את קול דנדון הפעמון המתוק נישא באוויר החמים שאיטלקי! אלה הם התוצרים של אנשים אדירים ודגולים. וראיתים במו עיני, העיניים שבהן מביט אני בך. ראיתי את אנדראה אורצ'נגה, את טדאו גאדי, את ג'יוטינו, את סטפאנו, את סימונה ממרי, אנשים שאינני ראוי לערבב עברום צבעים. וגם זכיתי לפגוש את ג'יוטו, כשהיה בא בימים, תלמידו של צימאבוא, חלוץ האמנים באיטליה, שהרי כדי לקשט את הכנסייה שהקימו בני משפחת גונדי בפירנצה הובאו אמנים מיוון. הא, אדונים, אלה הם האנשים הנאדרים באמת, אלה ששמותיהם ייזכרו לעד בכבוד, בעוד שחייליך ייזכרו תמיד כאויבי האנושות."

הקתדרלה של העיר פיזה, בצידה מגדל הפעמון (הנטוי)

ה"קמפו סנטו" של פיזה

"אדוני הטוב," אמר פורד, "ניתן לאמר משהו גם בזכותם של החיילים, שהרי, ללא הגנה, לא היו כל אותם אנשים נכבדים שהזכרת לשמור על התמונות שציירו."

מיצירתו של אנדראה אורצ'נגה

מיצירתו של טדאו גאדי

מיצירתו של ג'יוטינו

מיצירתו של סימונה ממרי (למעלה: הבשורה, למטה: יוחנן הקדוש)

מיצירתו של צימאבוא (הסעודה האחרונה)

"וכל היצירות האלה!" אמר אליין. "האם את כולן יצרת אתה? ולאן מיועדות הן?"

"כן אדוני, כולן מעשה ידי הן. כמה מהן מצוירות על לוח אחד, וכמה מצוירת חלקים חלקים, שניתן להדק יחד. חלק הינם ציורים על גבי זכוכית שאז יש לשמרם על ידי הנחת לוח זכוכית נוסף, מעל, למנוע את האוויר מלהשחיתן. אך סבורני כי האמנות האמיתית שלי תלויה בכבשן ממש כמו שהיא תוצר של מכחולי. הרואים אתם את החלון הוורוד הזה? העשוי על פי החלון של כנסיית השילוש הקדוש בוונדום? ואת זה המתאר את מציאת הגביע הקדוש? אותו הכנתי עבור האכסדרה של כנסיית המנזר. היו ימים שבהם רק בני איטליה יכו להכין את החלונות האלה, אך יש את קלמנט בן העיר שרטרז ואחרים בצרפת שהינם אמנים ראויים להערכה עד מאד. אך, הה, תמיד תזכיר לנו לשון חצפוה וגסה כי העולם נשלט על ידי פראים המובלים על ידי אדוניהם ואלה שלוטים בכל."

כנסיית השילוש הקדוש בוונדום (למעלה: מראה כללי, למטה: מבט אל פריט מציורי הזכוכית)

קול תרועת חצוצרה, קודר ורציני, נישא באוויר, מזמן את האנשים להיכנס לבתיהם ללילה.

"זה האות גם עבורנו," אמר פורד. "היתי רוצה להישאר כאן לנצח בין כל שכיות החמדה האלה" אמר והביט בטיטה שלחייה העלו סומק, "אך עלינו לשוב לפונדק בו שוהה אדוננו לפני שהוא עצמו יגיע עדיו." ובין תודות חוזרות ונשנות והבטחות לבקר שנית, נפרדו שני עוזרי האביר הצעירים מהאיטלקי ובתו. הרחובות היו עתה ריקים, והגשם פסק, כך ששניהם פסעו בצעדים חופשיים וקלים מדרך למשני מהדרך שבה התגוררו חבריהם החדשים עד הגיעם מהרה לפונדק "מחצית הסהר".

[1] איטלקית: בשם גופו של בכחוס, אל היין

[2] במקור: maravedi, מטבעות מוּריות שהיו מטבע עובר לסוחר בספרד המוסלמית ובצפון אפריקה

[3] מילולית: השדה המקודש והוא שם בית הקברות העתיק בפיזה (הוקם במאה ה 12) ובו מערך כנסייה ומנזר, ממוקם בכיכר המרכזית של פיזה, כיכר הנסים (Piazza dei Miracoli) או כיכר הקתדראלה (דומו) (Piazza del Duomo).