פרק שישי: ובו יסופר איך סאמקין איילוורד התערב על מצע הנוצות שלו

היה זה גבר ממוצע קומה, ובעל גוף חסון ואיתן, כתפיו רחבות וחזהו רחב. פניו המגולות היו שחומות כאגוז אלסר ויבשות מרוח, תוויהם נוקשים ומשורטטים, וצלקת ארוכה ובהירה נמתחה מנחירו השמאלי ועד לסתו. עיניו בהירות וחקרניות, ושמץ סכנה בהם, אך גם אדנות שניכרה ממבטו המהיר, הבורק, ופיו קבוע, נוקשה, כמי שמוכן להתמודד עם סכנות. חרב ישרה בצדו, וקשת ארוכה על כתפו כמו הצהירו על משלח ידו, בעוד שריון הטבעות שלו, שניכר כי היה בשימוש בקרב, וקסדת המתכת בעלת השקעים שחבש הוכיחו כי לא היה חייל בעורף, או לעת מצוא, אלא למוד מלחמה ששב זה עתה מהמלחמה. על חזה גלימת מעילו הלבנה, רקום אדום, התנוסס סמל האריה של ג'ורג' הקדוש, וציצת ענפי אפונה שנקטפו זה עתה בצד קסדתו העניקה נופך של עליצות וחן למראהו למוד הקרבות.

"הא!" קרא, ממצמץ כינשוף בשל בוהק האור הפתאומי. ערבא טבא לכם חברים! Hola![1], אישה, חי נפשי!" ובן רגע החזיק את הגבירה אליזה במותניה ונישקה בפראות. וכשעיניו הבוחנות ראו את העלמה, המשרתת, נטש את הגבירה ופנה לרוץ אחריה, בעוד זו אצה לה במעלה אחד הסולמות, עד כי חבטה על גביו את אחת הדלות המובילות לגג. אז ירד מטה, ושוב ברך את בעלת הבית בהנאה רבה.

"יראה היא La petite[2]," אמר. "אה, c'est l'amour, l'amour!,[3] תקולל הצרפתית על תחבולותיה, ועל שדבקה בגרוני. חייב אני לשטוף שפה זו בעזרת שיכר אנגלי טוב. חי ניצב חרבי, רעים, אין, ולו טיפת דם אחת בגופי, וקשת אנגלי אני, סאמקין אילוורד הוא שמי; ואומר אני לכם, mes amis[4], כי בהניחי את רגלי, שוב, על אדמת אנגליה היקרה, מתמלא לבי כולו בחום. כשירדתי מהספינה בנמלה של היית', ממש היום, ירדתי על ברכי ונשקתי את האדמה החומה הטובה, ממש כשם שמנשק אני עתה אותך, [5]ma belle, שכן שמונה שני ארוכות חלפו מאז ראיתיה. ריחה של האדמה נדמה לי כחיים עצמם. אך איה ששת פרחחי? Hola, הנה הם! En avant!"[6]

שישה גברים, לבושים כמשרתים, צעדו בכובד ראש פנימה, וכל אחד מהם נושא חבילה גדול על ראשו. הם עמדו בשורה, כחיילים, והלוחם מולם, עיניו קשות המבט בודקות את החבילות.

"מספר אחד: מצע נוצות צרפתי, עם מסגרת כפולה מעץ לבן". קרא.

"כאן, אדוני רב הערך," ענה המשרת הראשון, והנחי חבילה גדולה בפינה.

"מספר שניים: "שבע מידות זרוע של בד טורקי אדום ותשע מידות רגל של בד זהב. הנח אותם ליד החבילה הזו. גבירה טובה, אנא ממך, תי לכל אחד מהאנשים האלה צפחת קטנה של יין או מידת שיכר, שלוש: פיסה שלמה של קטיפה לבנה, מעשה גנואה, ועוד שנים עשר מידות רגל של משי ארגמני. אתה, נבל שכמוך, לכלוך יש כאן, הלא שפשפת זאת כנגד קיר כלשהו, coquina!"[7]

"לא אני, אדוני רב הערך," קרא המשרת, כולו מכווץ מאימת המבט הנוקב של הקשת.

"ואני אומר כי כן, כלב שכמוך, בשם שלושת המלכים! ראיתי גברים חסרי אוויר לנשימה בשל דבר פעוט מזאת, אם היית חווה את הכאב ואת הצער שחוויתי אני כדי להשיג כל זאת, היית נזהר יותר! נשבע אני בעשר אצבעותיי שמחירו של כל אחד מאלה כמשקלו בדם צרפתי! ארבע: מיכל קטורת, קנקן כסף, אבזם זהב ושכמיית תפילה עשויה רקמת פנינים. את זאת מצאתי, חברים, בכנסיית דניס הקדוש, בפשיטה על העיר נרבון. חמש: גלימה של פרווה, מעוטרת פרווה אפורה בקצותיה, גביע זהב עם מעמד ומכסה, וקופסא מלאת סוכר בטעם וורדים. שימו לב להניחם יחד, שש: קופסה עשויה כסף, שש ליברות של זהב מעשה תחרה, זוג מגפיים מעוטר כסף, ולבסוף, פשתן רך. והנה, הכל מתאים ומוסדר, הרי לכם משקה לכל אחד מכם, וחופשיים אתם בדרכם."

"לאן נלך אדון רב ערך?" שאל אחד הסבלים.

"לאן? לאש ייקחכם השד. מה לי ולזאת? ועתה ma belle, לסעודת הערב. בשר תרנגולים, שניים מהם, קר, נזיד מבשר שריר, או כל נתח אחר, ובקבוק או שנים מיין גסקוניה. מטבע כתר לי בנרתיקי, מטבעות כתר לי בתיקי, ומתכוון אני לבזבזם. הביאי את היין בעוד האוכל מתבשל ונזרה בתבלין, Buvons[8], נערי האמיצים; וכל אחד מכם ירוקן עמי קנקן שלם."

ובכן, זו הצעה שאף קבוצת אנשים היושבים בפונדק באנגליה בכל זמן שהוא לא תסרב לה לאורך זמן. הקנקנים נאספו והוחזרו מלאים והקצף הלבן נוטף משפתותיהם. שנים מהיערנים ושלושה מהפועלים שתו את מנתם במהירות ויצאו יחדיו, שכן התגוררו במרחק של שעת הליכה. אולם, הנשארים, התכנסו בהותירם, מתוך כבוד, מקום לימינו של הלוחם, כדי לאפשר לו לשות בנוחות. הוא הסיר את קסדתו ואת שריון הטבעות שלו, והניחם, עם חרבו, אשפת חציו וקשתו הצבועה, על ערמות הביזה שהושמה בפינת החדר. עתה, פשט את רגליו העבותות, והמקושתות קמעה, אל עבר האש, מעילו פתוח, וקנקן המכיל קוורט שלם של משקה בכפותיו. עתה נראה כהתגלמות של נוחות וידידות. תווי פניו הנוקשים התרככו, ושפעת תלתליו החומים, אשר היו מוסתרים מתחת לקסדה, כיסו את צווארו האדיר. נראה היה כבן ארבעים שנים, אלא שמלאכתו רבת היגע הותירה בו חותם של עצב. אליין דל מצייר, וישב, מברשת הציור בידו, מביט בעיניים פקוחות באדם, שהיה כה זר לו ומוזר, ואשר כמוהו לא ראה מימיו. את בני האדם חילק לטובי לב ולרעי לב, והנה לפניו אדם אשר ברגע אחד נדמה כאכזר, ובמשנהו כעדין ורך לב, קללה על שפיו וחיוך בעיניו. מה עליו חשוב על אדם שכזה.

החייל הרים את מבטו והבחין בעיניו מלאות התהייה של העלם. הוא הרים את קנקנו ושתה לחייו, בחיוך עליז שחשף שיניים צחורות.

"[9] A toi, mon garcon" קרא, "האם לא ראית מימיך לוחם חמוש, שאתה לוטש כך עיניים?"

"מעולם לא," ענה אליין בכנות, "אף כי לעתי קרובות שמעתי על מעשיהם."

"בשם קת חרבי!" ענה הלוחם, "אם היית חוה את רצועת הים הצרה הזו, היית רואה כי רבים הם כדבורים בכוורת. מתערב אני כי לא תוכל לירות חץ ברחובות העיר בורדו מבלי דקור קשת, עוזר אביר, או אביר. יש שם יותר שריונות חזה מאשר גלימות, למראה, מבטיח אני לך."

"ומהיכן לך כל הדברים היפים האלה?" שאל ג'ון, בהצביעו על הערמות שבפינה.

"מקום בו הם ממתינים רבים כאלה לכל עלם אמיץ להרימם ולקחתם. מקום בו גבר טוב יכול תמיד לקבל שכר טוב, ובו איננו צריך להנמיך קומתו כלפי מי שמשלם לו את שכרו, אלא לשלוח את ידו לקבל שכר זה. אכן, חיים טובים וראויים הם אלה. והנה, כאן מרים אני גביעי ליי חברי משכבר, ומי ייתן והקדושים יהיו עמם! הרימו גביע יחד, [10]mes enfants, בכאבי ובצערי, לזכרו של האביר, סר קלוד לאטור ולחיי החבורה הלבנה!"

"סר קלוד לאטור והחבורה הלבנה" קראו כל הולכי הדרך, ורוקנו את גביעיהם.

"היטבתם לשתות, mes braves![11] תפקידי הוא למלא את ספליכם שנית, שכן רוקנתם אותם לכבודם של רעי היקרים, לבושי המעיים הלבנים, Hola! mon ange[12], הביאי יין ושכר, כיצד אומר השיר: "נשתה יחדיו, לחיי נוצות האווז האפורות, ולחיי הארץ בה התעופף לו האווז אפור הנוצה" שאג בקול קשה, לא מוסיקאלי, וסיים בצחוק רם "תקוותי כי קשת טוב אני מאשר זמר נודד," אמר.

"חושבני כי זוכר אני את השיר הזה" העיר הזמר הנודד, והריץ את אצבעותיו על מהיתרים. "ומקווה אני כי לא תיעלב ממנו, איש קדוש" אמר בלעג לאליין, "וברשות כל החבורה, בטובכם, אנסה לשירו."

פעמים רבות מאז, נדמה לאליין כי הוא רואה שוב את התמונה הזו, על כל הדברים המוזרים והזרים והמעוררים שסבבו אותו: הסוחר אדום הפנים, החבורה המאזינה לשיר, הקשת שהכה באצבע מורמת לקצב השיר, ודמותו של ג'ון מהורדל, יושב שרוע, מוארים באור אדום, צלליהם שחורים נגד הקירות, סביב אש האח הבוערת. פעמים רבות נדד אליה דמיונו, בחיבה. אך ברגע זה, התעוררה בו הערצה לזמר, בשל המיומנות שבה הסווה את חסרונם של שני מיתרים, ובשל הדרך מלאת הרגש והחום שבה הוביל את הבלדה שלו, הבלדה על הקשת הנכרי, שמילותיה דמו לאלה, אותן זכר:

מהי קשת?

הקשת נעשית באנגליה,

מעץ טוב, מעץ טקסוס,

העץ ממנו עשויות הקשתות האנגליות.

יש אנשים חושיים

האוהבים את עץ הטקסוס

ואת האדמה עליה הם גדלים.

מהו מיתר?

המיתר עשוי באנגליה.

מיתר קשה, עמיד,

זה המיתר שאוהבו הקשת,

הבה נרים כוסית

לפשתן האנגלי,

ולארץ שבה נטוו חוטיו.

מהו החץ?

החץ נחטב באנגליה,

חץ ארוך וחזק,

דוקרני, ונאמן לשולחו,

לכן נשתה יחדיו

לחיי נוצות האווז האפורות,

ולחיי הארץ בה התעופף לו האווז אפור הנוצה.

מהו גבר?

הגבר שגדל באנגליה,

הקשת, זה האיש החופשי,

הנערים מהעמקים ומהגבעות,

לחייך ולחייך,

לחיי הלבבות הנאמנים,

ולחיי הארץ בה חיים בעלי הלבבות הנאמנים.

"היטבת לשיר, זמרי", קרא הקשת בהנאה. "לילות רבים שמעתי שיר זה, הן בזמן המלחמה והן אחר כך, כשהייתי עם החבורה הלבנה, אז, כשסימון השחור מנוריץ' הוביל את השִירה, וארבע מאות מטובי הקשתים שמתחו אי פעם מיתר, שאגו עמו את הפזמון. ראיתי את ג'ון הוקווד קשישא, אותו הוקווד שהנהיג את מחצית מבני החבורה לאיטליה, עומד וצוחק לתוך זקנו בשמעו שיר זה, עד אשר רעדו לוחות שריונו. אך כדי להריח את ניחוחו האמיתי של שיר זזה, עליכם להיות קשתים אנגלים, על אדמת נכר."

בעת שהתנגן השיר, הניחו, הגבירה אליזה והנערה המשרתת, לוח עץ גדול על בסיס רגלי עץ, וערכו עליו סכין, כף, מלח, קרש ועליו לחם וצלחת מהבילה שבה הונחה ארוחת הערב הריחנית. הקשת התיישב לאכול כי שיודע את ערכו של מזון טעים וטוב, וכמה נדיר למצאו, אך לשונו המשיכה להתגלגל בשמחה, בעת ששיניו לעסו את המזון.

"נשגב מבינתי הבן," אמר, "איך כולכם, אנשים תאבי חיים, וחסונים, נשארים כאן, בבית, ומגרדים את גבותיכם, בעוד שיש כל כך הרבה לעשות מעבר לים. הביטו בי, מה יש לי לעשות? רק העין והמיתר, המיתר והחץ, החץ והמטרה. שיר שלם נכתב על כך. ואין זה אלא מה שעושים אתם להנאתכם בערבי יום ראשון בתחרויות הנערכות בחצר הכנסייה."[13]

"ומה השכר?" שאל הפועל.

"ראה את אשר נוסף לשכר," ענה הקשת. "אוכל אני את מיטב המאכלים, ושותה כאשר אחפוץ. מכבד אני את חברי אך אינני דורש מאיש מהם לכבדני. שמלת משי הלבשתי לנערתי, אף נערת אביר איננה כה מטופחת או עדויה תכשיטים. ומה באשר לכל זה mon garcon?[14] ומה באשר לערמת הזוטות אשר יכולים אתם לראות שם בפינה? מדרום צרפת הם, כל אחד מהם, ועבור כל זאת נלחמתי. חי ניצב חרבי! חברים, חושבני כי אניח לשללי לדבר בעצמו."

"נראה אכן כי שירות רב מעלות הוא זה," אמר עוקר השיניים.

"כן, אכן. ויש גם אפשרות לזכות בכופר נפש. שמעו נא, בבריגנֵי, לפני כארבע שנים, כאשר טבחו החבורות את ג'יימס מבורבון, ורדפו את חילותיו לפי חרב, כמעט לא היה בינו אדם שלא שבה רוזן, ברון או אביר. פיטר קארסדייל, שהיה אך איש כפר פשוט, ושוטה, ואש ר אך הגיע עם הצי האנגלי, מקרטע עדיין עם מעילו, הניח את ידיו הגדולות על סר אמורי דה שאטונוויל, שלו מחצית פיקרדיה, וקיבל חמשת אלפים כתרי זהב, ואת סוסו על הרסן והרתמה. נכון הוא כי נערה בת צרפת לקחה ממנו הכל באותה מהירות שבה שילם לו הצרפתי, אך מה בכך? בשם המיתר המתוח! הרי הכסף נועד כדי לבזבזו, ומה יותר טוב מאשר לבזבזו על נערה, הלא כך [15]ma belle?"

"אכן, רע היה אם לא היו לנו קשתינו האמיצים להביא עושר ונימוסים מלאי חן לארצנו," אמרה בעלת הבית, אשר החיי הרשימה עמוקות.

" A toi, ma cherie!![16] ענה, וידו על לוח לבו. " Hola! שם [17]la petite מציצה מעבר לדלת. A toi, aussi, ma petite! Mon Dieu[18], צבע רענן לה לעלמה."

"אך יש דבר אחדד, אדוני הנאווה," אמר המלומד מקיימברידג' בקולו הצווחני, "אשר הייתי רוצה, בכל לבי, כי תבהיר. כפי שהבנתי, נחתם חוזה שלום עם ברטינגי לפני כשש שנים בין מלכנו רב החסד למלך צרפת. ועל כן נשמע כה מוזר שמדבר אתה על חבורות לוחמות ועל קרבות בין צרפת לביננו."

"כלומר, כוונתך כי משקר אני?" אמר הקשת והניח את סכינו.

"חלילה וחס!" קרא המלומד בחופזה. "Magna est veritas sed rara![19] ופירושו באנגלית: קשתים אנשי כבוד הם, אך ידע מבקש אני ממך, כי משלח ידי הוא הלמידה."

"חושש אני כי אך שוליה אתה במשלח יד זה," אמר החייל. "שכן אין אפילו ילד מעבר למים אלה שלא יוכל להשיבך. דע, כי למרות חוזה השלום בין מחוזותינו לבין הצרפתים, הרי שבתוככי צרפת שוררת מלחמה תמיד, שכן הארץ מפולגת ומפוררת ואנשיה נלחמים זה בזה, ובנוסף, נשלטת על ידי להקות פושטי עור וגזלנים. ידו של כל אדם שלוחה אל גרונו של שכנו, וכל ברון עלוב[20] צועד לקול התוף להילחם במי שיחפוץ. מוזר יהיה אם במצב זה, חמש מאות צעירים אנגלים אמיצים, לא יוכלו למצוא להם מחייה. במיוחד עתה, שסר ג'ון הוקווד הלך עם לוחמיו בני מזרח אנגליה והיערנים מנוטינגהם לשרת את המרקיז מונפרא ההמבקש להילחם בדוכס של מילאנו, ואנו נותרנו מעטים. אך בטוח אני כי אוכל להביא עמי לוחמים בשובי למלא את שורותיה של החבורה הלבנה. בשם פיטר הקדוש! רע יהיה הדבר אם לא אוכל להנהיג רבים מבני המפשייר החפצי להילחם מחת לדגל האדו של ג'ורג' הקדוש, ורע עוד יותר אם סר נייג'ל לוריג, מקרייסטצ'רץ' לא יעטה שוב את שריונו ויפקד עלינו."

"אה, אם יעשה זאת באמת תהיו ברי מזל," אמר איש היער. "אומרים כי מלבד הנסיך ואולי גם האביר הטוב סר ג'ון צ'נדוס, לא היה בכל הצבא איש בעל אומץ כשלו."

"אמת ויציב, כל מילה," אמר הקשת. "במו עיני השתיים ראיתיהו בשדה הקרב, ומעולם לא היה גבר שנלחם טוב ממנו. Mon Dieu![21] כן, לא תחשבו כך כשתראו אותו, או כשתשתמעו את קולו הרך, אך מאז יצא להפלגה, מאורוול, ועד הפשיטה על פריז, והדבר נהיר מזה שני עשורים, לא היו קרב, התקלות, גיחה, או מתקפה שסר נייג'ל לא נטל בה חלק, והיה מהמרכזיים שבלוחמים בהם. פי ממועדות לקרייסטצ'רץ' ועמי איגרת מסר קלוד לאטור ובו הבקשה כי יטול את מקומו של סר ג'ון הוקווד, וסביר שיתרצה יותר אם אביא עמי שני אנשים עמי, כאלה הראויים להילחם תחת פיקודו. מה אומר אתה, יערן? התותיר אחור את הצבאים עבור מטרה אצילה יותר?"

היערן הניד ראשו. "אישה לי וילד באמורי," אמר, "לא אעזוב אותם בעבור משימה רבת סכנות כזו."

"ואתה, אדוני הצעיר?" שאל הקשת.

"אך לא, אדוני, איש שלום אני," השיב אליין, "ויש לי משרה אחרת."

"פסססט!" רטן החייל, והכה על השולחן בגביעו עד כי הצלחות עפו באוויר. "בשם השטן! מה קרה לאנשים? מדוע יושבים אתם ליד האח ורוטנים, כעורבים סביב סוס מת, כאשר יש עבודת גבר לעשותה מרחק ליגות מעטות מכם? צאו מכאן, כולכם, אנשים שאינם ששים למלאכה אתם. בשם ניצב חרבי, סבורני כי הגברים האמיתיים של אנגליה, כבר בצרפת הם. ואלה שנותרו אחור אינם אלא נשים לבושות מעיל גבר ואברקיים."

"קשת." אמר ג'ון מהורדל, "אכן שיקרת יותר מאשר פעם ואפילו פעמיים, ובשל זאת, וגם באשר מוצא אני בך את אשר לא אוכל לחבב, מתפתה אני עד מאד להשכיבך על גבך."

"בשם ניצב חרבי! הנה, מצאתי גבר, לבסוף!" צעק הקשת. "לפני האל נשבע אני כי גבר טוב אתה מאשר חושב אני, ובמיוחד אם תוכל להפילנו פרקדן על גבי, [22]mon garcon. ניצחתי בהיאבקויות עמים רבות יותר מאשר אצבעות לי ברגלי, ומזה שבע שנים ארוכות לא מצאתי בקרב כל בני החבורה הלבנה אח שיכול היה ללכלך את מעילי באבק."

"רב לנו ברברבנות," אמר ג'ון, בקומו ממקומו ובהסירו את מעילו. "אני עוד אראך כי גברים טובי ממך נותרו באנגליה וטובים ממי שיצאו לבזוז את צרפת

" Pasques Dieu!"[23] קרא הקשת, בהתירו את מעילו,ובהתבוננו ביריבו במבט חד כשל אדם בעל יכולת לשפוט את מידת גבריותו של אדם. "רק פעם את ראיתי אדם בעל גוף כשלך. ברשותך, חברי אדום השיער, צער רב אצטער אם אאלץ להחליף אתך מהלומות, ומוכן אני להודות כי אין אף אחד בחבורתנו אשר יוכל להתחרות עמך במשיכת חבל. יהיו דברי אלה כצרי לכבודך. מצד שני, רואה אני כי בחודשים האחרונים חיית חיי נוחות, וכי שרירי חזקים משלך. מוכן אני להמר כי אנצח, אם אינך ירא."

"ירא? אוויל שכמותך!" רטן ג'ון גדל הגוף, "עדיין לא ראיתי את פניו של הגבר ממנו אירא. גש הלום, ונראה מי הגבר הטוב מבין שנינו."

"ומה על ההתערות?"

"אין לי דבר שאוכל להמר עליו. התקדם נא, בשם האהבה והתשוקה."

"אין לך דבר שתוכל להציעו כערבון!" צעק הקשת. "הרי יש לך את אשר מתאווה אני אליו יותר מכל. גוף אדיר זה שלך רוצה אני. מבין אתה עתה, [24]mon garcon. מצע נוצות מצרפת יש לי שם, אשר התקשיתי לשמרו מזה מספר שנים. יש לי אותו מאז בזזנו את איסודון, אפילו למלך עצמו אין כמוהו. אם תפילנו, שלך הוא, אך אם אפילך אני, כי אז עליך להישבע, כי תיטול קשת וכל אשר לך, ותמהר עמי צרפתה, ושם תשרת בחבורה הלבנה למשך הזמן שנתחייב עליו."

"התערבות הגונה!" קראו כולם, ומיהרו להסיג את צרורותיהם וחבילותיהם כדי העניק לשנים מרווח ראוי להיאבקות.

"אם כך, היר לשלום ממצעך, חייל." אמר ג'ון מהורדל.

"לא, את מצעי אשמור, ואקחך עמי לצרפת למרות חוצפתך, ואתה עוד תזכה להודות לי על כך. ואיך יהיה סגנון הקרב, mon enfant? צווארון מול מרפק? או בלפיתות צמודות, או בלכידות? [25]"

"הנח לשד את תחבולותיך," אמר ג'ון, בפתחו ובסוגרו את אגרופיו. "עמוד והנח לי לקטם אותך."

"קטמני כמיטב יכולתך," אמר הקשת, והתקדם למרכז השטח שהוכן עבורם, בהביטו בזהירות ביריבו. הוא הסיר את מעילו, ונותר לבוש בחולצת משי וורודה, כזו הנלבשת מתחת לשריון או למעיל, שהייתה פתוה בצווארו וחסרת שרוולים. ג'ון היה עירום ממותניו ומעלה, בגופו האדיר ושריריו תפוחים כשורשי אלון מסוקסים, התמר גבוה מעל החייל. זה, למרות שהיה נמוך ברגל לערך מיריבו, היה איש רב כוח, עורו זהר בברק שחסר היה ליריבו כבד האברים. הוא נע במהירות וניכר כי מיומן הוא בקרבות מעין אלה, ניכר היה, מהדרך בה היטה את ראשו ומהריצוד שבעיניו, כי הוא סבור שהניצחון עמו. ובאותו לילה, קשה היה למצוא בכל אנגליה, שני זוגות עיניים שכאלה, המביטות חד על השני.

ג'ון גדל הגוף עמד, ממתין במרכז, עיניו קודרות ומאיימות, שערו האדום סמור. בעוד הקשת צועד בקלילות ובמהירות שמאלה וימינה, ברכיו כפופות וידיו מושטות קדימה. ואז, במהירות ובחדות אשר כמעט ולא ניתן היה לעקוב אחריהן בעין, זינק על ג'ון ונעל את רגליו סביב גופו. הייתה זו תפישה אשר אם היו שניהם באותו גודל ומשקל, מפילה את ג'ון. אך הלה, תלש אותו מגופו כמו היה זה עכבר, והשליכו על פני החדר, עד כי ניטח ראשו בכותל קורות העץ.

"![26] Ma foi" קרא הקשת, בהעבירו את אצבעותיו בשערו. "מה מאד התקרבת למצע הנוצות, [27]mon gar. עוד קמעה, ופונדק זה היה זוכה לחלון חדש."

ללא רתע או בהלה, התקרב שוב לעבר ג'ון, אך הפעם, ביתר זהירות. בבצעו פעולת הסחה מהירה, בלבל את יריבו ומיד, זרק עצמו עליו לופת את חזו ברגליו ואת צווארו בידיו, בתקווה כי יגבר עליו ויפילו לקרקע בשל ההפתעה שבהתקפתו. אך ג'ון מהורדל, בשאגת זעם, לפתו בידיו החזקות ואז הרימו אל על והטיחו על הרצפה בכוח אשר יכול היה לרוצץ את עצמותיו, אלמלא, נצמד הקשת, בקור רוח, אל זרועותיו של ג'ון וריכך את נפילתו. וכך, נפל על רגליו ושמר על שיווי משקלו, למרות שכל גופו הזדעזע וכל מפרקיו חרקו. שוב, קפץ אחור, נרתע מיריבו המסוכן, אשר נרעש ונלהט מיהר אחריו, ללא מחשבה, וכך, העניק ליריבו רב הניסיון יתרון רב משמעות אותו ביקש.

עתה, כשג'ון השליך את עצמו על יריבו, התכופף הקשת מתחחת לידיו העצומות שביקשו ללפתו, ובלפפו את ירכיו של ג'ון, השליכו מעל כתפו כשהוא נעזר בכוחו של ג'ון עצמו ובעצמה של ההנפה, הנפה שהוכיחה אימון רב וכוח. לאליין נדמה כי לג'ון צמחו כנפיים והא התעופף באוויר, וחג על אבריו גדלי המימדים. לבו של אליין כמו הגיע עד פיו, שכן בוודאי שום אדם לא יוכל ליפול כך ולקום ללא פגע. ואכן, חסון ככל שהיה, כמעט ושבר ג'ון את צווארו, אם לא היה צונח וראשו קדימה על גופו של האמן השיכור, אשר ישן לו בשלווה בפינה כשאיננו מודע לכל אשר קורה סביבו. הצייר ביש המזל, שנעור כ פתאום מחלומותיו, התיישב בזעקה מרה, בעוד ג'ון מהורדל שב מיד אל הזירה המאולתרת, כמעט באותה מהירות שבה נזרק ממנה.

"עוד נפילה אחת, בשם כל הקדושים" צעק, מנפנף את זרועותיו.

"לא אני" אמר הקשת, והחל ללבוש את בגדיו. "יצאתי בחסד מהעניין ועדיף לי להיאבק בדוב הגדול מנווארה".

"תחבולה הייתה זו" קרא ג'ון.

"אכן, כך היה, בשם עשר אצבעותי! תבולה אשר תוסיף גבר של ממש אל שורות החבורה."

"הו, אשר לזאת, אי זה אלא זבוב בעיני. מזה שעה ויותר שהחלטתי, והבטחתי לעצמי, כי אצטרף אליך, משום שנראה כי החיים שתיארת הם טובים וראויים. ועם זאת, חשקה נפשי במצע של נוצות."

"אין לי ספק, mon ami[28]" אמר הקשת, בשובו אל גביעו. הנה, לחייך נערי, זה לזה בקרב! ומי ייתן ונהיה עמיתים טובים בקרב. אך, מה זאת, מהו שמחלה את חברנו עם הפרצוף הכעוס?"

הצייר ביש המזל ישב ושפשף את עצמו בצער וחרטה, בוהה סביבו ללא כל הבעה, ומוכיח כך כי איננו יודע ,לא היכן הוא נמצא ולא את אשר ארע לו. לפתע, כמו הבזק של מחשבה ניצת במוחו הקהוי, והא קם והתנודד לעבר הדלת. "השכר הוא זה!" לחש בצרידות, ונופף באצבע מאימת לעבר החבורה. "הו, בתולה קדושה, השכר!" וכשהוא סופק בכפותיו יצא אל החשכה, כשמלווה אותו פרץ צחוק אליו הצטרפו המנוצחים, בגיל, למנצחים. היערן שנשאר בפונדק ושני הפועלים היו גם הם כבר נכונים לצאת לדרך, ושאר בני הבורה עשו דרכם אל עבר השמיכות שבעלת הבית והעלמה המשרתת פרסו על הקרקע עבורם. על אליין, היגע מכל התרחשויות היום, נפלה שינה עמוקה, שהופרעה בתמונות של רגליים מפרפרות באוויר, קבצנים שפיהם מלא קללה, שודדים שחורי עור, ועוד אנשים זרים ומוזרים כדוגמת אלה שפגש בפונדק "הבז המנוקד".

[1] צרפתית: שלום

[2] צרפתית: הקטנה

[3] צרפתית: זו האהבה

[4] צרפתית: חברָי

[5] צרפתית: יפה שלי

[6] צרפתית: קדימה

[7] צרפתית: בן בליעל

[8] צרפתית: משקה

[9] צרפתית: ואתה, נערי

[10] צרפתית: ילדי

[11] צרפתית: אמיצים שלי

[12] צרפתית: הוי, מלאך שלי

[13] יש כאן רמז לכך שהשלטון עודד אנשים חופשיים התאמן בירי חצים כדי לקדם את מיומנות הירי בקת, שכן הצבא נשען על אבירים רכובים שנלחמו בחרבות וחניתות, ולא הוכשר להוות יחידות עזר של קשתים או רגלים. בחלק מהתקופות יצאו צווים מלכותיים שחייבו אנשים חופשיים להתאמן בימי ראשון בירי חצים.

[14] צרפתית: נערי

[15] צרפתית: יפתי

[16] צרפתית: שלך (אני) יקירתי

[17] צרפתית: שלום לך, קטנה

[18] צרפתית: וגם לך, קטנה שלי, חי האל

[19] לטינית: אדירה האמת אך נדירה

[20] במקור: ברון של חמש פרוטות (חמישה סו)

[21] צרפתית: אלי !

[22] צרפתית: נערי

[23] צרפתית: בשל, למען האל

[24] צרפתית: נער שלי

[25] סגנונות האבקות אלה מוכרים בשמם על כלליהם רק מהמאה ה 17.

[26] צרפתית: חי אמונתי.

[27] צרפתית: ילד שלי

[28] צרפתית: חברי