פרק שלושים ושבעה: ובו יסופר איך פורקה החבורה הלבנה

ומהגבעה שבגיא המסולע והמבותר בין ההרים הקנטבריים עלה קול שלא נשמע שם מעולם, ולא יישמע שם שנית, עד אשר הנחלים המפכים באדוותיהם בין הסלעים יקפאו על ידי ארבע מאות חורפים ויפשירו שוב על ידי ארבע מאות אביבים. קול עמוק ומלא וחזק שהדהד על פני הגיא: קריאת הקרב העזה והפראית של גזע לוחמים, ברכת שלום אחרונה לאלה היוצאים יחדיו למשחק עתיק יומין שבו מונחים החיים על כפות המאזניים. שלוש פעמים עלתה הקריאה הזו, והדיה נשמעו ורטטו בין הצוקים. אז, פניהם נחושות, קמו חיילי החבורה הלבנה ונשאו פניהם מול מטח הסלעים, ומטה, אל העמק, משם עלו במדרון, אלפי לוחמים. את סוסיהם שילחו, ואת חניתותיהם הניחו, ועתה עלו עם חרבותיהם וגרזני המלחמה שלהם, מגניהם ערוכים לפני גופם, לקראת המתקפה.

ועתה, החל מאבק כה אכזר, כה איום, כה ארוך, וכה שווה כוחות, עד כי אפילו עתה שמור זכרונו בין אנשי ההרים, והם מספרים עליו ומשמרים אותו. וועד ימינו מצביעים אבות על הגבעה הזו, שיצא שמה לרע, לילדיהם, וקוראים לה בשם " Altura de los Inglesos"[1], המקום שבו לחמו האנשים שהגיעו מעבר לים קרב נורא ונאדר נגד אבירי הדרום. החץ האחרון נוראה עד מהרה, וגם הקלעים לא יכלו עוד להשליך את אבניהם, כה קרובים היו האויבים והידידים. השורה הדקה של מגנים אנגלים נמשכה לרוחב המישור שבראש הגבעה, חמושים בנשק קל, מהירים, ומולם סוערים וזועמים דחקו בהם הספרדים, קהל רב ומלא להט של אבירים ואצילים אמיצי לב. קול חרבות נוקשות, םוגעות זו בזו, קול חבטות עמום, קולות התנשפות והשתנקות של הפצועים, כל הקולות האלה עלו והגיעו עד הכפרים שמעבר לצוקים, ומשכו את האיכרים התמהים אל גבול העמק, מתבוננים אל המהומה המתרחשת מתחתיהם. נס הנמר של בית המלוכה הספרדי עלה וירד, פעם נישא במעלה הגבעה ופעם מדרדר במורדה, וסר נייג'ל, ברלי וסימון השחור, עם לוחמיהם למודי המלחמה, השליכו את עצמם לקרב, כמו אחוזי טירוף. אליין, לימין אדונו, מצא את עצמו נדחף ונהדף במאבק נואש, רגע אחד נאבק עם אביר ספרדי והולם בו כפרא, ומשנהו, נקרע ונגרר במערבולת על ידי גופות לוחמים, כדי למצוא עצמו נאבק לאויב אחר. מימין, עמדו סר אוליבר, איילוורד, ג'ו מהורדל והקשתים, נלחמים בעוז ננגד אבירי מסדר סנטיאגו, שהובלו מעלה על ידי לוחם גבה קומה לבוש גלימת נזיר חומה מעל שריונו. בשלוש מהלומות אדירות הרג שלושה מהקשתים, אך סר אוליבר כרך את זרועותיו סביב גופו והשניים נאבקו ברוב מאמץ, נעים ומתגלגלים עד כי נפלו כשכל אחד מהם לפות בידי השני, מעבר לצוק. לשווא ניסו האבירים לערער את שורת המגנים האנגלים ולחדור בעדה, לשווא תקפו בזעם, חרבו של איילוורד וגרזנו של ג'ון הבהיקו בחזית וגושי סלע משוננים שהושלכו על ידי הקשתים החסונים רסקו את שורותיהם. לאטם, נסוגו במורד הגבעה, הקשתים מזנבים בהם, וגופות המתים והפצועים נותרו במדרון. בינתיים, תקפו הלוחמים בני ווילס, ובראשם הרוזן הסקוטי, משמאל, מבין הצוקים /שהגנו עליהם, ובחמת זעמם הניסו את התוקפים הספרדים מטה, במדרון. אולם במרכז נראה כי לוחמי אנגליה אינם זוכים להצלחה. סימון השחור נפל גוסס, וכמעט יצאה נשפתו, כמו שביקש כל ימיו לסיים את חייו, כזאב אפור, נורא בזעמו, המגן על מאורתו, וגופות התוקפים אותם הצליח לטבוח מונחות סביבו. על סר נייג'ל כמעט גברו האויבים פעמיים, ואליין פילס את דרכו, בעזרת חרבו, ונלחם מעליו, עד שהשכיל לעמוד שוב, יציב, על רגליו. ברלי שכב חסר הכרה, המום ממכת אלה, ומחצית הלוחמים פזורים הלומים ומוכים סביבותיו. מגנו של סר נייג'ל התנפץ, סמל האבירות שלו נותץ, שריונו חתוך ומעוך, מצחייתן נקרעה מעל הקסדה; ועדיין קיפץ ודילג כה וכה, רגלו קלה וידו איתנה, כשהוא נלחם בו בזמן בשני ברטונים ואביר ספרדי אחד, מכה, הודף, רוכן, מתקיף, קופץ הצידה, בעוד אליין נלחם לצדו, עם קומץ לוחמים, הודף ומתקיף את הנחשול הגאות העז שמתרגש עליהם. וכל זאת לא היה מסייע להם לעמוד מול גל המתקפה האדיר אלמלא סגרו הקשתים משני האגפים המתקיפים, והדפום, לאט, צעד אחר צעד, במורד המדרון, עד ששבו לאדמת השפלה בתחתית הגבעה, מקום שבו התכוננו רעיהם למתקפה בכוחות רעננים.

מנופי ההרים הקנטבריים: עמקים, גאיות, סלעים משוננים, צוקים ונחלים מפכים במישורים

אך המחיר ששילמו הלוחמים האנגלים היה נורא מכל. מבין שלוש מאות ושבעים הלוחמים שניצבו בראש הגבעה נותרו רק מאה שבעים ושניים עומדים על רגליהם, ורבי מאלה היו פצועים וחלשים מאובדן דם. סר אוליבר באטסת'ורן, סר ריצ'רד קוסטו, סר סימון ברלי, סימון השחור, ג'ונסטון ועוד מאה וחמישים קשתים וארבעים ושבעה לוחמים נפלו בקרב, בעוד סערת האבנים שהוטחו בהם ללא רחמים, כסות ברד אדירה, כבר החלה שוב, מאיימת להפחית את מספרם.

סר נייג'ל התבונן סביבו על חייליו המותשים. ופניו נמלאו גאווה של לוחם. "בשם פול הקדוש!" קרא, "לחמתי בקרבות רבים, חסרי חשיבות, אך מעולם לא לחמתי בקרב כמו זה, אשר הייתי מצטער אם הייתי מחמיץ אותו. אך הלא פצוע אתה אליין?"

"אין זה ולא כלום," השיב עוזר האביר, מנסה לעצור את הדם השותת מפצע שנפער במצחו ממכת חרב.

"אדונים נכבדים אלה, בני ספרד, הנם אכן בעלי נימוסים מופלגים ואנשים ראויים. רואה אני כי נערכים הם להמשיך את ההתדיינות הזו עמנו. ארגן את הקשתים בשתי יחידות ולא בארבע. חי אמונתי! איבדו כמה אנשים אמיצי לב. אייללוורד, חייל נאמן אתה, לוחם שניתן לסמוך עליו, למרות שלא הוענק לך תואר אבירות ולא זכית לשבחים המגיעים לך. אנא, הובל את המתקפה. אני אעמוד במרכז, ואתה, אדוני האציל לבית אנגוס, עמוד בראש האגף שלשמאלי."

"הו! הידד לאסיר סר סאמקין איילוורד," קראו כמה מהקשתים, ופרץ צחוק קידם את הקשת כשפנה לערכם לקרב. "בשם ניצב חרבי!" אמר הוא, "מעולם לא חשבתי להוביל אגף לוחמים בשדה הקרב, עמדו קרוב זה לזה, אחי נשק, שכן, בשם עשר אצבעותיי אלה! עלינו להיות נאמנים למורשתנו היום."

"גש הלום, אליין," אמר סר נייג'ל, וצעד לראש הצוק שהיווה את עמדתם האחורית. "וגם אתה נורברי," פנה אל עוזר האביר של סר אוליבר, "גש גם אתה הלום."

שני עוזרי האביר מיהרו ועמדו לצדו, מביטים מטה לנקיק המסולע שהשתרע כמאה וחמישים רגליים תחתם.

"על הנסי לשמוע על מצבנו," אמר האביר. "נוכל להחזיק מעמד מתקפה אחת נוספת, אך הם רבים ואנו מעטים, ויגיע הרגע בו ללא נוכל עוד להציב שורת לוחמים לרוחב ראש הגבעה. אך אם נזעיק עזרה נוכל להחזיק את הגבעה עד שזו תגיע אלינו. הרואים אתם את הסוים ש למטה, אלה הרועים חופשיים בין הסלעים? מתחתנו?"

"רואה אני אדוני האביר רב החסד."

"ורואים אתם שם את הדרך המתפתלת לאורך ההר מעברו השני של העמק?"

"רואה אני."

"אם הייתם רכובים על סוסים אלה, רוכבים שם במשעול, ככל שתלול וקשה הוא, חושבני כי תוכלו להגיע לעמק שאחריו. ומשם אל הנסיך, ולספר לו על גורלנו."

"אך, אדוני האביר רב החסד, איך נגיע לסוסים?" שאל נורברי.

"לא תוכלו להגיע אליהם מסביב, שכן תותקפו טרם הגיעכם מטה. האם סבורים אתם כי יש בכם עוז לרדת צוק זה?"

"אם אך היה לנו חבל."

"יש עמנו חבל, אך אורכו רק כמאה רגל, ובשאר הדרך יהיה עליכם לשים את מבטחכם באל ובכוח אצבעות ידיכם. התנסו זאת, אליין?"

"בכל לבי, אדוני היקר לי, אך איך אעזבך במצוקה שכזו?"

"אך הלא למען סייע בעדי הולך אתה. ומה באשר לך נורברי?"

עוזר האביר השתקן לא השיב, אך נטל את החבל, ובחן אוו, אחר כך קשר את קצהו האחד סביב אחד הסלעים שבצבצו מהאדמה, הסיר את שריון הלוחות של חזו, על ירכיו ועל שוקיו, ואליין עשה כמותו.

"אמרו לשנדוס, או לקלוורלי, או לנולס, אם הנסי כבר יצא לדרכו," קרא סר נייג'ל. "מי ייתן וידריככם האל, שכן אמיצים אתם וראויים לכבוד."

הייתה זו, אכן, מטלה שיש ביכולתה להקפיא את לבו של האמיץ באנשים. החבל הדק השתלשל מטה על הצוק החום, וממקום עָמדם נראה כי היגיע כמעט עד מחצית הדרך לקרקע. מעבר לו נמשך הצוק המחורץ, רטוב ונוצץ, מכוסה טחב ירוק פה ושם, ללא כל סימן של מקומות מדורגים בהם ניתן להניח את כף הרגל. סלעים משוננים נמשכו מטה במורד, מבשרי רעות. נורברי משך את החבל בכל כוחו, פעמיים, להדקו, ואז ירד מעבר לפסגת הצוק, בעוד מאה קלסתרים דואגים צופים בו יורד מטה, אט, עד למקום שבו הסתיים החבל. פעמיים ניסה לשלוח את כף רגלו קדימה, ופעמיים נכשל למצוא מקום להניחה בבטחה, בניסיונו השלישי ניתקה אבן מעל, ונפלה מטה, מזמזמת כדבורה אדירה, ופגעה בו בצד ראשו. הוא איבד את אחיזתו, רגליו החליקו, והפך, תוך שנייה, לגופה מרוסקת על חודי הסלעי שתחתיו."

"אך אני, גורלי יהיה טוב יותר," אמר אליין, מוביל את סר נייג' הצדה. "אנא ממך, א'וני האביר הטוב, הענק שירות צנוע זה שלי לגבירה מוד, ואמור לה כי תמיד הייתי אבירהּ הנאמן והבלתי ראוי."

האביר הקשיש לא השיב, אך הניח את ידיו על כתפי אליין, ונשק לו, כשדמעות זולגות מעיניו. אליין זינק לחבל, וירד מטה במהירות, עד הגיעו לקצהו. מלמעלה, מראש הצוק, נראה כי החבל קרוב לצוק ונוגע בו, אך כשהא מתנדנד כמאה רגליים במדרון, גילה עוזר האביר כי כמעט איננו יכול לגעת בצוק ברגליו, וכי זה חלקלק כזכוכית, ואין עליו מקום שבו יוכל אפילו עכבר לעמוד. כשלוש רגליים תחתיו, ראה, סדק ארוך ומשונן, משתפע מטה, ואל סדק זה היה עליו להגיע אם ברצונו להציל את חייו האומללים ואת חיי הלוחמים שניצבו מעליו. ועם זאת היה זה טרוף לדלג אל חריץ צר זה כשאך הסלע החלקלק הוא משענת לו, להיצמד אליו. הוא התנדנד על החבל לרגע קט, מהרהר, והנה חש כי אבן שניתקה מפני הצוק מתחככת בשערו. הוא קרטע ברגליו, הסיר את חגורתו וקשרה לקצה החבל כשהוא נאחז בו בידו האחת. עתה , הנמיך את עצמו ככל שניתן לו, נע אחורה וקדימה עד שניתן לו לגעת בסדק, עזב את החבל ונצמד לקיר הסלע בכל גופו. אבן שנייה פגעה בו בצד גופו, והוא שמע קול נפץ, כקולו של מקל נשבר, וחש כאב עז בחזהו. אך לא היה לו פנאי לחשוב על כאב או על מצוקה, אדונו ורעיו לנשק היו שם, ועלו לחלצם ממלתעות המוות. הוא המשיך לרדת בסדק מטה, ידיו צמודות לאדמה הלחה, לעתים נאלץ להניח את כל כובד משל גופו על זרועותיו, לעתים מצא מדף צר או פיסת דשא להניח עליה את כף רגלו. האם לעולם לא יצליח לרדת חמישים רגל אלה? הוא לא העז להביט מטה ורק עלה בידו לגשש דרכו מטה, צעד אחר צעד, פניו אל הסלע, אצבעותיו צמודות אליו בחוזקה, רגליו נגררות על פני האבן מבקשות מקום מדרך. כל סדק וחרך של פני הצוק הזה נותרו כ חרותים לעד בזיכרונו. לבסוף, מצאה כף רגלו מקום מדרך, והוא העז להביט מטה. השבח לאל, הוא אכן הגיע אל הסלע האחרון בין שורת הסלעים המשוננים שעליהם התרסק חברו. עתה, זינק במהירות מסלע לסלע, עד שהגיע לקרקע. וכששלח את ידו לתפוש את אחד הסוסים ברסנו, פגע בו קליע אבן, בראשו, והוא נל על האדמה, חסר הכרה.

מכה זדונית הייתה זו לאליין, אך רעה מזו התרגשה עליו. הקלע הספרדי, בחשבו כי הלוחם הצעיר מת ואשר הבין, מבגדיו, כי איננו איש פשוט, מיהר לבזוז אותו, שכן ידע כי הקשתים מעליו נותרו ללא חצים. הוא היה כבר במרחק שלוש פסיעות מאליין, כאשר ג'ון, נטל סלע גדול, והטילו מטה לעבר האיש. הלה הוכה על כתפו, הוטלל לאדמה, צועק ומוכה, בעוד אליין, שהכרתו שבה אליו בשל הצעקות המרות האלה, קם מתנודד על רגליו, והביט סביבו במבט תמה. כשנפלה עינו על הסוסים הרועים בשלווה במישור, שב אליו זכרונו: הוא נזכר במשימתו, ברעיו לנשק, והבין כי עליו למהר. סחרחר, רועד וחלוש, היה עליו להיוותר בחיים ולא להתמהמה עוד, שכן חיי אדם רבים תלויים בו. הוא עלה על גב סוס מהר ככל יכולתו, ודהר במורד, מהר ככל שניתן לו. הלמות פרסות הסוס נשמעה על האדמה הנוקשה, ניצוצות עלו ממגע הפרסות בסלעים החשופים ומטר של אבנים נמשך אחריו. אך ראשו היה כמרקחה, דם געש ממצחו, ומפיו, וכאב חד פילח את גופו, כאילו פגע בו חץ בוער. הוא חש כי עיניו מתערפלות, חושיו חומקים ממנו, אחיזתו ברסן הסוס מתרפה ונחלשת. במאמץ אחרון, אדיר, גייס את כל שארית כוחותיו. הוא שחרר את רצועות המשוורת, כופף את ברכיו, ליפף את רצועות הרסן סביב פרקי ידיו, הפנה את ראש הסוס אל הדרך, ונעץ בו את דרבנותיו, טרם נפל מתעלף על גבו כשפניו טמונות ברעמתו השחורה.

הוא לא זכר את המסע הזה, הפראי. כמעט ללא הכרה, ורק מחשבה אחת מפעמת בו, המשיך לדרבן את סוסו קדימה, גרך נקיקים וגאיות, מעל סלעים עצומים מזדקרים אל על, לאורך שפתם של נקיקים ותהומות. זיכרון עמום של גיא עמוק, בקתות ופרצופים נדהמים מביטים אליו מהדלתות, של מי מפכים ושוצפים, ושל עצי אשור , נותר בו. פעם אחת, לפני שהרחיק, שמע שלוש קראיות עמומות, עמוקות, שלמדו אותו כי רעיו לנשק עומדים שוב מול אויביהם. ואז, כמו עלטה אפפה אותו, עד שנעור לראות עיניים אנגלית, תכולות וטובות, מביטות בו, ולשמוע את הצליל המבורך של שפת מולדתו. הייתה זו חבורה קטנה של לוחמים שתרו אחר מספוא, מאה קשתים וכמאה לוחמים, ובראשם סר היו קאלוורלי, וזה הרי איננו אדם שאר ימתין בחוסר מעש כאשר במרחק של שלוש ליגות ממנו מתחולל קרב. שליח שוגר למחנה נושא את ההודעה על המצב, וסר היו, עם מאתיים האנשים שעמו, יצאו כסופת רעמים לסייע ללוחמים שנותרו אחור. אליין רכב עמם, קשור לאוכפו, נוטף דם, מהד את הכרתו לפרקים, וחוזר ומתאושש. וכך רכבו, עד שהגיעו לרכס האחרון, ממנו ניתן היה לראות את העמק הזה, שבו התחוללו כל האירועים הגורליים האלה, ואבוי! מה מר וקשה היה המראה אשר נגלה לעיניהם.

לרגליהם, ניתבה לה הגבעה שטופת הדם, ומהצוקים הגבוהים ביותר, התרומם והתנפנף הנס הצהוב לבן שעליו האריות והמגדלים, דגל בית המלוכה של קסטיליה. על המדרונות נצבו שורות של לוחמים צוהלים, קוראים בקול, מרימים אל על את נסי מלחמה, כלי נשקם מתנפנפים בידיהם. ראש הגבעה נמלא אבירים בני ספרד, אך אויביהם לא נמצאו שם עוד, להכותם, למעט בפינה אחת של המישור, שם התערבלה לה עדיין המלחמה, וקהל אבירים לוחם העיד כי עדיין עמדו לוחמים אנגלים במתקפה. למראה זה פרצה אנחה של ייאוש וזעם בקרב הלוחמים שבאו לסייע לאחיהם. הם דרבנו את סוסיהם, ודהרו מטה לאורך השביל שהוביל אל העמק.

אך הם איחרו להגיע, ואיחרו לנקום את דם אחיהם. לפני שהגיעו אל העמק נסוגו הספרדים שראו אותם מגיעים מבין הסלעים, נטלו עמם את שבוייהם המעטים ודהרו, טור ארוך, לקול תופים ומצלתיים, מחוץ לעמק. שורות המאסף שלהם כבר נעלמו מהעין כשהגיעו ראשוני הפרשים האנגלים, מדרבנים את סוסיהם המתנשפים, במורד שבו התחולל קרב הדמים.

אכן מראה נורא היה זה שנגלה לעיניהם! לאורך כל קצה הרכס, נחו, זה בצד זה, ערימת האנשים והסוסים שנפגעו ממטח החצים הראשון. מעל, גופותיהם של המתים והגוססים, צרפתים, ספרדים ובני ארגון, שכובות אף הן זו על גבי זו, והאחת בצד השנייה, מכסות את פני הקרקע, ערמות ערמות. מעלליהם שכבו גופות הלוחמים האנגלים, על שורותיהם ומערכם, כשם שנלחמו, ומעליהם, על פני המישור, ערבוביה של גופות נוספים, בנות כל הלאומים, לוחמים שנפלו במקום בו לכדה אותם יד המוות. בפינה, בצל הצוק הרם, שכבו, כרעו, שבעה קשתים, בהם ג'ון מהורדל, כולם פצועים, יגעים, במצב כמעט נואש, אך לא ניתנים להכנעה, נשקם המוכתם בדם בידיהם ובקול רם ברכו את בני עמם. אליין רכב לעבר ג'ון, וסר היו קאלוורלי בעקבותיו.

"בשם ג'ורג' הקדוש! קרא סר היו, "מאולם לא ראיתי סימנים לקרב כה עז ונורא, ומאושר אני כי הגענו בזמן להצילכם."

"לא אותנו היצלתם," אמר ג'ון, והצביע אל נס המלחמה שהושען על הצוק, מאחריו.

"נלחמתם בגבורה ובאצילות." קרא האביר, מפקד חבורת לוחמים חופשית בעצמו, מביט בעין חייל מעריצה אל פניו האמיצות של הקשת גדול הגוף. "אך מדוע זה, רעי הטוב, יושב אתה על איש זה?"

"בשם הצלב!" קרא ג'ון, "שכחתי אותו," והוא קם וגרר מתחתיו את האביר הספרדי דון דייגו אלווארז. "איש זה, אדוני האביר רב החסד, משמעו עבורי בית חדש, עשר פרות, שור, אפילו אם קטן הוא, אבן רחיים, ועוד דברים שאינני יודע מה הם. על כן חשבתי כי עדיף שאשב עליו, פן יבקש לעזבני."

"אך אמור לי ג'ון," קרא אליין חלושות, "איה סר נייג'ל לורינג, אדוני האהוב?"

"חוששני כי מת הוא, ראיתים משליכים אותו מעל הסוס ונוטלים את הסוס עמם, אך הוא נראה כמת."

"אויה לי! והיכן איילוורד?"

"הוא דילג על סוס ללא רוכב ודהר אחרי סר נייג'ל להצילו. ראיתים מתקהלים עליו, שבוי הוא או מת."

"תקעו בחצוצרות!" קרא סר היו, מבטו זועף. "עלינו לשוב למחנה ולפגוש בספרדים אלה, ואשמח אם תצטרפו כולכם לחבורה שלי."

"אך אנו בני החבורה הלבנה, אדוני האביר," אמר ג'ון.

"לא עוד, החבורה הלבנה פורקה כאן ועתה," השיב סר היו, בכובד ראש ובחגיגיות, מביט סביבו אל שורות הלוחמים שניצבו שותקים. "ותנו בכם לעוזר האביר האמיץ וטפלו בו, שכן חושש אני כי לא יראה את אור השמש שנית."

הערות:

[1] ספרדית: המקום הגבוה, המקום הרם של האנגלים, גובהם של האנגלים.