פרק שני: ובו יסופר איך יצא אליין בן אדריק אל העולם הגדול

מעולם לא הופרעה שלוותו של המנזר בחוצפה שכזו. מעולם לא חווה המנזר רוח מרי כה פתאומית, כה קצרה וכה מוצלחת. אך האב ברגהרש היה איש נוקשה מדי מכדי שיתיר להתפרצות אחת, אפילו כה נועזת, לסכן את הסדר של משק הבית. במילים מעטות, מרירות ונוקבות, השווה את יציאתו של האח הכוזב מהמנזר לגרוש אדם וחווה מג עדן, ורמז בברור, כי אם לא יחול שינוי, כי אז ימצאו את עצמם נזירים נוספים במצב דומה, רב סיכון, כשהם נתונים לחסדי השטן. וכך, בהדגישו את הלקח הנובע מהתנהלות בלתי מוסרית, עלה בידו להשקיט את צאן מרעיתו ולטפח את צייתנותם. אז שילחם איש לעמלו ופרש לתאו הפרטי כדי למצוא נחמה בכתיבת נהלים והוראות, כפי שהתיר לו מעמדו, ולחזק עצמו בתפילה.

וכך, בעוד הוא כורע על ברכיו ונושא את תפילתו, נשמעה נקישה עדינה על דלת תאו.

אב המנזר קם על עמדו, כולו נרגז בשל ההפרעה הזו, והזמין את הנוקש להיכנס. אך חוסר הסבלנות שנשקפה ממבטו נעלם וחיוך עלה על שפתיו כשראה מי האורח.

לתא נכנס עלם, פניו כפני נער צעיר, רזים, ושערו צהבהב בהיר, גבוה, אך לא יתר על המידה, וגוו המושלם הזקוף, מעיד על גמישות ועל שאפתנות נלהבת. עיניו האפורות, צלולות ובהירות, ומבטן מלא הרהורים, וכל ארשתו המעידה על רגישות ויכולת הבנה מהירה, מלמדת על טבעו, טבע של מי שמכיר את העליזות והשעשוע אך גם את היגון שמזמנים החיים לאדם. ועל כל רגישותו הגלויה בתוויו, על כל נלהבותו, רגישותו, היותו ידידותי, חביב ובעל מזג נעים, ניכרו מפיו ומסנטרו התקיף גבריות וכוח. והמתבונן בו היטב, אם מכיר הוא את הסימנים הנגלים לעין של טבעו העמוק של אדם, היה מתחייב כי יצוקים בו תקיפות וכוח מתחת למעטה העדין, והתנהגותו, כדרך הנזירים.

העלם לא עטה את גלימת המנזר, אלא לבש מחלצות. אף כי מעילו הקצר, גלימתו וגרביו היו מגון כהה, כיאה למי שמתגורר במקום קדוש. רצועת עור רחבה תלויה על כתפו, עליה אמתחת כמנהגו של הנוסע בדרכים. בידו האחת לפת מוט עץ עבה ומחודד מפורזל מתכת בקצהו, ובידו השנייה החזיק את כובעו, שעליו מדליון עשוי בדיל ונחושת, שדמות הגבירה מרוקמדור רקועה עליו.

"הה, המוכן אתה, בני הטוב?" שאל אב המנזר. "זה אכן יום שבו באים והולכים. מוזר הוא שבמהלך יום אחד נפטר המנזר מאד מעשביו השוטים הבוגדניים, שהמיטו עלינו חרפה כה רבה, וגם מאבד את מי שאנו באהבה רבה רואים כבחיר פרחינו."

"דבריך אדיבים יתר על המידה, אבי" ענה העלם. "אם יכולתי לנהוג על פי רצוני שלי לעולם לא הייתי עוזב, אלא מסיים את ימי בביולי. הרי ביתי הוא מאז שיכול אני לזכור, כפצע בי הוא שעלי לעזבו".

"החיים מזמנים לנו צלבים רבים לשאתם," אמר אב המנזר ברכות. "מי הוא אשר לא הושמו צלבים על כתפיו? אכן, מצרים אנו על עזיבתך, כמוך. אך אין תרופה. הבטחתי זאת, והענקתי את הבטחתי המקודשת לאביך, אדריק , כי בהגיעך לגיל עשרים שנה תישלח לעולם הגדול כדי שתראה במו עיניך ותחווה על בשרך את טיבו, ואם אוהב אתה את אשר יש לעולם להציע לאדם. שב נא אליין, במהרה תזדקק לכל כוחותיך."

העלם יש כאשר צווה, אך ללא רצון ובאדישות. אב המנזר עמד ליד החלון הצר, וצלו הארוך והשחור נפל, נטוי על הרצפה שעליה מחצלת קלועה מקנים.

"לפני עשרים שנה," אמר, "אביך, שהיה איש חופשי בכפר מינסטד, נאסף אל אבותיו. לפני מותו העניק למנזר שלושה הַיְד של אדמת עילית ומסר לנו את בו הפעוט בתנאי שנטפחו עד הגיעו לגיל של גבר. זאת עשה הן מכיוון שאמך גם היא מתה, והן מכיוון שאחיך הבכור, שעתה הוא שוכר האדמות במינסטד, כבר נגלה אז כבעל טבע גס ואלים, כך שלא התאים לך כבן לוויה. אך בקשתו הייתה שלא תישאר במנזר, אלא בהגיעך לבגרות, תשוב לעולם."

"אך, אבי," שסע העלם את דבריו, "הרי בוודאי בעל יד רב אני, כבר עתה, כלבלר?"

"כן, בני הטוב, אך לא די כדי למנוע ממך ללבוש את הבגדים שאתה לובש עתה, או מהחיים שעליך לחיות. ההיית כבר שוער?"

"כן אבי."

"עסקת בגירוש שדים?"

"כן, אבי."

"קראת את התפילות והדרשות לפני האסיפה?"

"כן, אבי."

"שימשת כשוליה?"

"כן, אבי."

"אך לא נשבעת את שבועת הנזירות, שבועת הטהרה והפרישות?"

"לא, אבי."

"כי אז חופשי אתה לחיות את חיי העולם. אך תנני לשמוע, לפני שתחל בחיים אלה, מה מתת לוקח אתה מביולי עמך? חלק מתשורות האלה חושבני כי מכיר אני. פורט אתה על סיטול ועל רבק. מקהלת המנזר תדמום בלעדיך. האם מגלף אתה בעץ?"

פניו החיוורים של העלם האדימו בגאוותו של אומן מומחה. "כן, אב קדוש" השיב, "תודות לאח ברתלומיאו, מגלף אני בעץ ובשנהב, ויכול גם לעשות כהנה וכהנה בכסף ובארד. מהאח פרנסיס למדתי לעטר כתבי יד, זכוכית וכלי מתכת ולהכיר את הצבענים והתמציות המשמרים את הצבע ומגינים עליו מלחות ואוויר. האח לוק העניק לי ידע בהכנת אריגי דמשק, ובקישוט חפצי קודש באמייל, באשר לשאר, יודע אני מעט לכרוך, לחתוך וללטש אבנים יקרות, ולצקת כלי עבודה."

"רשימה בעלת חשיבות היא זו," קרא ראש המנזר בחיוך. "מי מהלבלרים שלמדו באוקספורד או בקיימברידג' יכול להתגאות בכל אלה? ואולם, באשר לקריאה, חושש אני שאין לך הרבה ידע להציג בנושא."

"לא, אבי, רק כדרוש. אך תודות ליועצנו, אינני נבער מדעת לחלוטין. קראתי בכתבי אוקהאם, בראדווארדין, ועוד מלומדים, כמו ג'ון דאן וספרו של הקדוש אקווינס."

"אך מה באשר לענייני העולם, מה הבנת מלימודיך? מחלון גבוה זה יכול אתה להעיף מבטך על גגות בתי הכפר בקלסהארד, אשר לשפכו של נהר אקס, ועל העשן המיתמר מהם, ועל הים הזוהר. אנא ממך, אליין, אמור לי, אם יטול אדם זפינה, ויפרוס את מפרשיה להפליג מעבר למים האלה, לאן הוא מקווה להגיע?"

העלם הרהר, ושרטט מפה על פי המחצלת, בחוד מקלו. "אב קדוש," אמר, הוא יגיע לאותם שטחים בצרפת אשר נתונים למרותו של הוד מלכותו. אך אם יטה דרומה עשוי הוא להגיע לספרד ולמדינות של הברברים, לצפונו פלנדריה, המדינות אשר במזרח, והדוכסות של מוסקבה."

"נכון. ומה אם, בהגיעו לשטחי הוד מלכותו, ימשיך מזרחה?"

"כי אז יגיע לאותם שטחים בצרפת שעל הזכות לשלטו בהם עדין נסב ויכוח, ואולי יבקש להגיע לעיר הידועה אביניון, שם שוכן אביו המבורך, מגן עולם הנצרות."

"ולאחר מכן?"

"לאחר מכן יעבור בארצם של האלמנים, ודרך האימפריה הרומית האדירה, ואחריה משתרעת ארצם של ההונים, ועובדי האלילים הליטאים, ומעבר לה העיר האדירה, עירו של קונסטנטין, והלאה משם הממלכה הלא טהורה של חסידי מחמוד[1]."

"ואם עוד ירחיק מעבר לאלה, בני הטוב?"

"מעבר לאלה, שם העיר ירושלים, ושם ארץ הקודש, והנהר הגדול שהוא מקורו של גן העדן".

"ומעבר לאלה?"

"לא, אבי הטוב, אינני יכול לאמר. חושבני כי שם סוף העולם. או בסמוך לשם."

"הנה, יש עוד דבר שנוכל ללמדך, אליין," אמר ראש המנזר ושביעות רצון נכרה בקולו. "דע כי עמים רבים שוכנים שם, בין הארצות האלה ובין סוף העולם, כמו ררץ האמזונות, וארץ הגמדים, וארץ הנשים היפות אך הזדוניות, אלה שהורגות במבטן, כמו נחש הבסיליסק. ומעבר לשם, זוהי ארצו של הכומר ג'ון ושל בני עם הצ'אם. ויודע אני כי אמת היא זו כי על כל הארצות האלה שמעתי מפי האביר החסוד והאמיץ, סר ג'ון דה מנדוויל, אשר היה פעמיים בביולי, בדרכו אל סאות'המפטון, ובשובו ממנה, והוא אשר סיפר לנו על אשר ראה בדברו מעל שולחנו של קורא התפילות בחדר האוכל, עד כי האחים לא נגסו מאום ולא לגמו דבר כה נדהמים היו למשמע סיפוריו ."

"ומה רוצה אני לדעת, אבי," שאל העלם, "מהו שנמצא בסוף העולם?"

"יש דברים," ענה אב המנזר, בארשת פנים חמורה, "שאל לנו לחקור בהם ואשר לא נועדנו לחקרם. אך, דרך ארוכה לפניך, לאן תפנה בראשונה?"

לבית אחי במינסטד. אם אכן רשע הוא, אלים, ואיננו ירא את האל, כי אז נצרך אני פי כמה לחפשו ולראות אם יכול אני לשנות את דרכיו לטובה."

אב המנזר הניד בראשו. "שוכר האדמות של מינסטד זכה בשם של רע מעללים בכל המחוז," אמר. "אם חייב אתה ללכת אליו, דאג כי הוא לא יסיט אותך מדרך הישר, זו הדרך אשר למדת לפסוע בה. אך הרי בידי האל ונתון להשגחתו אתה, ואליו עליך לפנות תמיד, אם תהיה בצרה או מצוקה כמו בעתות סכנה. אך מעל הכל, הרחק עצמך ממלכודותיהן של הנשים, אשר תמיד פרושות לרגליהם של גברים צעירים חסרי דעת. כרע נא על ברכיך, ילדי, וקבל את ברכתו של איש בא בימים."

איילין בנו של אדריק כופף את ראשו בעוד אב המנזר נושא תחינה כנה כי משמיים ישגיחו על נשמתו של הצעיר, היוצא עתה לעבר החשכה והסכנות שמזמן העולם. ולא הייתה זו מליצה בלבד עבור אף אחד מהם. שניהם ראו את העולם שמחוץ לכתלי המנזר, את חיי בני האדם שם, כחיים מלאי אלימות וחטא, מלאי סכנה לגוף ולנשמה כאחד. השמיים היו קרובים להם יותר מאשר האדמה. הם הרי יכלו לראות את נוכחות האל ואת פעלו בקול הרעם ובמראה הקשת שברקיע, ברוח הנושבת ובאור הברק. הם חשו את נוכחות המלאכים וכמרי הווידוי, את הקדושים המעונים ואת צבאות הקדושים ואלה שנגאלו, כרוכנים מעבר לכתפיהם של אחיהם הנאבקים על פי האדמה., מרוממים אותם, מחזקים את ידיהם ותומכים בהם.

ועל כן, בלב קל יותר, ובאומץ לב מחוזק יצא העלם הצעיר מחדרו של אב המנזר, ואילו זה ליווה את הנער אל עבר גרם המדרגות, והעבירו עתה לרשותו ולהשגחתו של ג'וליאן הקדוש, פטרונם ומגנם של כל הנוסעים בדרכים.

למטה, על מרפסת המנזר, נאספו כל הנזירים כדי להירד ממנו ולהעיק לו את ברכתם. רבים הביאו לו מתות פרדה כדי שיזכרם. האח ברתלומיאו, העניק לו צלב מגולף משנהב. האח לוק הביא עותק של ספר תהלים, מקושט בדבורים מוזהבות, האח פרנסיס העניק לו עותק של "רצח התמימים" כתוב על קלף מעוטר בעדינות, וכל אלה היו מעוטפים היטב וטמונים באמתחת, ומעל הכל הניח האב את'נסיוס, בעל הפנים העגלגלות והסמוקות, צרור ובו לחם פירות וחרץ גבינה, וצפחת קטנה שבה יצק מיין המנזר. וכך בין לחיצות הידיים והצחוק והברכות, אליין אדריקסון הפנה את גבו לביולי.

בעיקול הדרך, עצר והביט לאחור. הבניין הרחב שהכיר כה טוב, ביתו של אב המנזר, הכנסייה המוארכת, האכסדראות עם שורות הקשתות שלהן, כל אלה כמו נשטפים באור שמש הערב הנעים והרך. מעבר היו עיקול הנהר הרחב, השוטף את האדמה, חומת האבן העתיקה, גומחת התפילה לבתולה, מחופה מעל; ובין כל אלה, הדמויות עטויות הגלימות הלבנות שנפנפו לעברו בידיהם. דוק לח עלה בעיניו, והוא פנה שוב, ויצא לדרכו בלב כבד ובגרון חנוק.

[1] כך במקור " followers of Mahmoudוהכוונה כנראה לנביא האסלאם מוחמד ולא לשמם של השליטים העותומניים שכן העיר קונסטנטינופוליס נזכרת כאן, ללמדנו כי הממלכה הביזנטית עוד ניצבת, ובנוסף, השליט מחמד I (mehmet I) לא עלה על כס השלטון והקים את האימפריה העותומאנית אלא בשנת 1382, בעוד שהאירועים המתוארים בסיפור שלפנינו קרו בראשית המאה ה 14.

מנזר במאה ה 13: שרידי המנזר של טינטרן