"היכן הוא מפקדכם, סר קלוד לאטור?" שאל סר נייג'ל, כשאך נגעו רגליו בקרקע.
"במחנה הוא, ליד מונטפזאט. מרחק שתי שעות הליכה מכאן, אדוני רב החסד," השיב ג'ונסטון, הקשת אפור השיער אשר פיקד על הקשתים.
"אם כך לשם נצעד מייד, שכן ברצוני להביאכם, כולכם, לדאקס, כדי שתהיו חלק מחיל החלוץ של הנסיך."
"אדוני," קרא אליין מלא שמחה, "הנה סוסינו, כאן, באחו, ורואה אני את הרתמות והרסנים בין השלל שבזזו הנבלים והותירו אחור."
"חי איבו הקדוש! אמת דיברת עוזר אביר צעיר," אמר דו גסקלין. "הנה סוסי ושם סוסהּ של גבירתי. הנבלים הוציאום מהאורוות, אך ברחו בלעדיהם. עתה נייג'ל, נמלאתי שמחה לראות מישהו ששמעתי עליו כה הרבה. אך עתה עליו להיפרד, שכן עלי להיות לצדו של מלך ספרד לפני שחייליך יחצו את ההרים."
"אכן חשבתי כי היית בספרד, לצדו של האיש האמיץ אנריקה לבית טראסטאמרה.[1]"
"שם הייתי, אך בתי לצרפת כדי לגייס עבורו עזרה. עתה ארכב לשם, נייג'ל, ומאחורי ארבעת אלפים מטובי נושאי הרמחים בצרפת, כך שנסיכך יגלה כי נטל על עצמו משימה המתאימה לו. יהא האל עמך, רעי, ומי ייתן וניפגש שוב, בזמנים טובים יותר!"
"אינני חושב," אמר סר נייג'ל, בעמדו לצו של אליי, מתבונן באביר הצרפתי וברעייתו, "שתפגוש אדם בעל לב כה רחב, או גבירה כה יפה ורבת חסד משני אלה, בכל העולם הנוצריץ אך פניך חיוורות ואפופות צער, אליין, האם נפגעת במהלך כל האירועים האלה?"
"לא אדוני האציל רב החסד, רק חשבתי לי על רעי פורד, ואי ישב על מיטתי רק אמש."
"סר נייג'ל הניד ראשו בעצב. "שני עוזרי אבירים אמיצים אבדו," אמר. "אינני יודע מדוע נקטפים הנצרים הרכים והצעירים, בעוד עשב זקן כמוני נשאר על עמדו, אך לבטח חייבת להיות לכך סיבה כלשהיא, שכן כך תכנן האל. האם לא שמת לב, אליין, לכך שהגבירה טיםן לא הזהירה אותנו כלל מהסכנה שהתרגשה עלנו?"
"אך הרי הזהירה אותנו, אדוני."
"בשם פול הקדוש! אך מלא ספקות אני, שכן מדוע ראתה בעיני רוחה את טירת טווינהאם. ובכל זאת, אינני יכול להאמין כי שודדים בני סקוטלנד או בני צרפת יוכלו לכתר בכוח כזה את טירתנו. זמן את החבורה, איילוורד; הבנה נצא לדרך, שכן נמיט חרפה על עצמנו אם לא נהיה בדקס ביום שנקבע למפגש."
הקשתים התפרשו על פני עיי החורבות של הטירה אולם קריאת החצוצרה כינסה אותם מיד אל מול מפקדיהם, כשכל אחד נושא צרורות שלל על כתפו, ובנרתיקיו. כאשר התארגנו בשורות, כל אחד במקומו, התבונן בהם בר נייג'ל במבט חוקר, וחיוך של הנאה הפציע על פניו. גבוהים, שריריים, שזופים משמש, עיניהם בהירות מבט, תוויהם קשוחים, וכל דמותם אומרת רצינות, זריזות, וניסיון בקרב, יקשה על מפקד למצוא לוחמים מובחרים יותר. פה ושם נראו בין השורות חיילים וותיקים, אלה שהשתתפו במלחמות עם צרפת, אפורי שער דקי גזרה, פניהם מלאות הקמטים עזות מבע, וגבותיהם העבות סבוכות. אך הרוב היו קשתים צעירים, גנדרנים קמעה, פניהם האנגליות רעננות, זקניהם מסורקים, שערם המסולסל מציץ מתחת לקסדותיהם הצמודות לראשיהם, עגילי זהב ואבני חן מבריקים באוזניהם, חגורות העור המתוחות מכתפיהם מעוטרות זהב, אבנטיהם משי, ושרשראות זהב סביב צוואריהם השחומים, החזקים; כל אלה העידו על ימים של לחימה אמיצה בקרב רעיהם, לוחמי החבורה. לכל אחד מהם קשת עשויה עץ טקסוס או אלסר על שכמו, קשת פשוטה וערוכה לשימוש על שכמם של המבוגרים, אך מקושטת בצבעים בהירים ופיתוחים משני צדיה על שכמם של הצעירים. על ראשיהם קסדות מתכת, שריון טבעות על חזותיהם, גלימה עליונה לבנה שעליה רקום סמל הארי האדום של ג'ורג' הקדוש מעליו, חרב וגרזן מלחמה בחגורותיהם, כך עמדו עם כל ציודם, אף כי לכמה מהם עוד נוספו פטישי קרב או אלות ארוכות, עשויים עץ, שנקשרו לרוחב קשתותיהם, והודקו לחגורות העור שירדו מכתפיהם לאבנטם, בעזרת ווים שחובר לידיותיהם. לבו של סר נייג'ל פעם בגיל כשראה את פניהם המעידות כי אנשים חופשיים הם ואינם יודעים מורא.
במשך שתי שעות צעדו דרך היער ואדמות הבתה, לאורך הגדה הדרומית של נהר אווירון; סר נייג'ל רוכב אחרי אנשי החבורה, אליין לימינו וג'ונסטון, רב הקשת, הולך לצדו השמאלי. עוד טרם הגיעו אל מחוז חפצם למד האביר את כל שעליו לדעת על אנשיו, על מעשיהם ועל כוונותיהם. פעם אחת, כשצעדו, ראו מעבר לגדת הנהר קבוצת לוחצי םבני רפת, עושים את דרכם בדהרה מהירה לעבר ווילפראנש.
"הממונה המטעם הכתר על טולוז ואנשיו הם אלה," אמר ג'ונסטון, בהצילו בכף ידו על עיניו. "אם היה מעברו זה של הנהר יתכן והיה מנסה להילחם בנו."
"חושבני כי עדיף שנחצה את הנהר," אר סר נייג'ל, "הלא חבל לאכזב את הממונה מטעם הכתר שהינו איש ראוי, אם ברצונו לחוש על בשרו את נשקנו."
"לא, אין מקום חציה קרוב יותר מאשר טורוויל, וזו מרוחקת מכאן" השיב הקשת הוותיק. "והוא בדרכו לווילפרנש, ובקרוב יהיה הסיבה לכך שכל איכר שייפול לידיו יאמר ווידוי, שכן הוא אדם שאיננו מרבה בדברים. היו אלה הוא והממונה מטעם הכתר על בוקיר, אשר תלו את פטר ווילקינס, אחד מהחבורה, בימי חג הקציר האחרון, ועל כך, בשם הצלב הקדוש של וולת'אם! ייתלו הם אם יהיו פעם בידינו. אך הנה הם חברינו לנשק סר נייג'ל, והנה הוא המחנה."
כאשר דיבר, השביל שבו פסעו ביער, הובילם אל קרחת יער ירוקה ורחבת ידיים, אשר השתרעה במורד לעבר הנהר. משלושת צדיה עמדו עצים שעליהם נשרו ובין גזעיהם סבך עבות של שיחי צינית. מעברה המרוחק יותר של קרחת היער עמדו להם כחמישים בקתות, בנויות לתפארת מעץ וטין, וענני עשן תכלכל מתמרים מגגותיהם. כתריסר סוסים ופרדים, קשורים ברסני עור, רעו סביב המחנה, וכמה קשתים הסתובבו, חלקם יורים לעבר מטרו, אחרים בנו מבנים להבערת אש באוויר הפתוח, ומעליהם תלו את קדרותיהם. למראה חבריהם השבים, נשמעה קריאת ברכה רמה, ופרש, שהתאמן על סוסו מאחורי המחנה, בא בדהרה קלה לקראתם. הוא היה איש מטופח למראה, ערני נמרץ, לבוש בהידור, פניו העגלגלות מגולחות למשעי, ועיניו השחורות המאירות, נצצו בהתרגשות.
"סר נייגל!" קרא. "סר נייג'ל לורינג, סוף סוף,! חי נפשי, מחכים אנו לך לך מזה חודשים. ברוך אתה בבואך, סר נייג'ל! האם קיבלת את מכתבי?"
"זה הדבר אשר הביאני הלום," אמר סר נייג'ל. "אך, סר קלוד לאטור, תמה אני כי לא אתה הוא שתוביל את הקשתים האלה, שהרי לבטח לא היו יכולים למצוא מפקד ומנהיג טוב ממך."
"אכן, בשם הבתולה מאספר!" צעק האביר לאטור, בדברו בהיגוי הגסקוני שבו כל וו' הופכת לבּ, "אך יודע אתה כי בני האיים האלה, שלך הם, סר נייג'ל. הם לא יקבלו את מרותו של אדם אשר איננו בן עמם ומולדתם. לא ניתן לשכנעם. אפילו אני, קלוד לאטור, אדונה ובעליה של אחוזת מונשאטו, השולט על מערכת המשפט, לא זכיתי באהדתם. חייבים הם תמיד לערוך מועצה ולהחליט, על כל מאתיים ראשיהם הטיפשיים, ואז משגרים הם את אותו בחור, איילוורד, או מישהו אחר, כדובר ונציג להם, לאמר כי יתפרקו אם לא ימונה עליהם איש אנגלי בעל שם טוב. ורבים מהם, כך הבנתי, מגיעים ממקו באנגליה שבו יער גדול, ושמור המפי, או המפטי, אנני יודע בדיוק כיצד לבטא זאת. ואתה גר במחוזות אלה ועל כן חשבו עליך וביקשו כי תהיה מפקדם. ואנו קיווינו כי תביא עמך עוד מאתיים איש."
"הם כבר בדאקס, ואנו נחבור להם שם," אמר סר נייג'ל. "אך יסעדו קודם הלוחמים את לבם, ואז נתייעץ מהו שעלינו לעשותו."
"בוא נא אל בקתתי," אמר סר קלוד. "אוכל לפרוש לפניך רק סעודה דלה: חלב, גבינה, יין, וקותל חזיר, אך בטוח אני כי אתה ועוזר האביר שלך תסלחו לי. הנה, זו בקתתי, זו אשר נס המלחמה נעוץ בפתח דלתה, אכן, מקום מגורים קטן עבור אדונה של טירת מונטשאטו."
סר נייג'ל ישב שותק ופזור דעת לסעוד את נפשו, בעוד אליין מקשיב בשום לב לרעש שיחתו של הגסקוני, ולסיפוריו על אחוזתו רבת ההוד, הצלחותיו באהבה וניצחונותיו במלחמה.
ועתה, כשהנך כאן, סר נייג'ל," אמר לבסוף, "הרפתקאות נפלאות תִּכָּנְתִּי עבורנו. שמעתי כי אין כוח מגן רב במונטפזאט, וכי בטירה יש מאתיים אלף מטבעות כתר של זהב. בקסטלנו חי סנדלר אשר מקבל שכרו ממני, והוא ישליך לנו חבל בכל לילה ללא ירח, שנבקש, מחלון ביתו שבחומה. מבטיח אני לך כי תוכל להשקיע את ידיך בערמות זהב וכסף עד למרפקים. נשים, יין עשיר וטוב, וביזה יהיו לך ככל שתחפץ."
"ואני תכניות אחרות לי," השיב סר נייג'ל, בבוטות. "אני באתי הלום להנהיג קשתים אלה לעזרת הנסיך, אדוננו, אשר יתכן ויזדקק להם לפני שישיב את פדרו לכס השלטון בספרד. בכוונתי להתחילל כבר היום את המסע לדאקס אשר על נהר אדור, שם קבע הנסיך את מחנהו."
פניו של הלוחם הגסקוני התקדרו, ועיניו ברקו בתרעומת. "אשר לי," אמר, "אין לי עניין במלחמות, ומוצא אני את חיי אלה מלאים שמחה ונעמים. לא אלך לדאקס."
"אנא, סר קלוד, חשוב על כך שנית," אמר סר נייג'ל ברכות; "הרי תמיד נודעת כאביר ראוי, ישר ונאמן. לבטח לא תיסוג עתה, כשאדונך זקוק לך."
"לא אלך לדאקס." צעק האביר הגסקוני.
"אך ובתך, שבועת האמונים שנשבעת?"
"אומר אני כי לא אלך."
"אם כך, סר קלוד, אאלץ להוביל את החבורה בלעדיך."
"אם ילכו אחריך," קרא הגסקוני בלעג. "אין הם עבדים או שכירים, אלא אנשים חופשיים אשר לא יעשו דבר אלא מרצונם החופשי. למען האמת, אדוני האציל לורינג, לא ראוי לזלזל בהם, וקל יותר לחטוף עצם מדוב רעב מאשר להוליך קשת מארץ שבה ימצאו לו שפע ותענוגות."
"אם כך, אנא ממך, כנסם," אמר סר נייג'ל, "ואני אומר להם את אשר עם לבי. שכן אם מנהיגם אני, כי אז חייבים הם ללכת לדאקס, ואם שאם לא כן, אינני יודע מה עושה אני כאן. הכן את סוסי, אליין, שכן, בשם פול הקדוש! יהיה אשר יהיה, חייב אני לצאת לדרכי לפני חצות היום."
תרועת החצוצרה זימנה את הקשתים למועצה, והם נאספו, חבורות חבורות, סביב גזע עץ גדול, עקור, שהיה מונח בקרחת היער, למלוא אורכו. סר נייג'ל קפץ על הגזע, בקלילות, ועמד, מביט סביבו על קלסתרי הפנים של הלוחמים הניבטים אליו, כששפתיו חשוקות.
"ספרו לי, קשתים," אמר, "כי למדתם לאהוב את חיי הנועם הקלים והנוחים של ביזה ושוד, עד כי לא ניתן יהיה להובילכם מחבל ארץ זה. אולם, חי פול הקדוש! אינני מאמין בכך. שהרי ניתן לראות מיד כי הנכם אנשי כבוד, אמיצי לב, הבזים לחיי השלום שבכאן בעוד נסיככם עומד לפני מסע שכולו תעוזה. בחרתם בי למנהיגכם, ומנהיגכם אהיה אם תבואו עמי לספרד; ונשבע אני לכם, שנס המלחמה שלי, זה שעליו חמשת הוורדים, אם יעניק לי האל כוחות וחיים, תמיד יתנוסס במקום ניתן לזכות בכבוד. אך אם מבקשים אתם לרבוץ ולשוטט בקרחת יער זו, ולהמיר את התהילה ואת שמכם הטוב בזהב מתועב ועושר שהושג במרמה וזדון, כי אז עליכם למצוא מנהיג אחר; שכן אי חייתי חיים של כבוד, ומבקש אני למות בכבוד. אם אנשי יערות המפשייר כאן, ביניכם, קורא אני להם לאמר אם ילכו אחר נס במלחמה של לורינג."
"הנה, כאן אני, בן העיר רומסי וכולי שלך!" קרא קשת עיר שענף ירוק בקסדתו.
"ואני נער מאלרספורד!" צעק אחר.
"וממילטון!"
"ומלימינגטון!"
"ומברלי!"
"ועוד נער צעיר אחד וקטן קומה מברוקנהרסט!" צעק גבר גדול מימדים שישב מתחת לעץ.
"בשם ניצב חרבי! נערים," קרא איילוורד, שקפץ ממקומו על הגזע הכרות, "חושבני כי לא נוכל להסתכל בעיני הנערות אם ניתן לנסיך לחצות את ההרים מבלי שנמתח מיתר קשת כדי לפנות לו את הדרך. בימי שלום יתכן וטוב הדבר לחיות כשם שחיינו יחדיו, אך עתה מתנוססים דגלי מלחמה ברוח שנית, וחי עשר אצבעותיי! אם כך הוא, אם נושבות רוחות הקרב, כי אז סאמקין אילוורד הקשיש ילך בעקבות רוחות אלה."
מילים אלה מפיו של אדם בעל השפעה כאיילוורד, השפיעו על רבים מהמהססים, וצעקת הסכמה פרצה מפיות הקהל.
"אינני מבקש כלל," אמר סר קלוד לאטור בנועם, "לדבר נגד קשת ראוי זה, או נגד סר נייג'ל לורינג; אך הרי חלקנו הרפתקאות יחדיו, ויתכן כי ראוי שאומר גם אני דבר או שניים בענים זה."
"ברכת שלום לך, גסקוני קטן!" קראו הקשתים. "כל אחד יאמר את דברו. ירה ישירות למטרה, נער, שכן הגינות היא בשורשנו."
"האם חושבים אתם," אמר סר קלוד, "כי חייבים אתם להישמע למנהיג ללא חופש או הנאה? ומדוע ולשם מה? עבור שש מטבעות של פני ליום, לכל היותר? עתה יכולים אתם לנוע על פני הארץ, לשלוח ידיכם ולאסוף את אשר תחפצו. הרי הגיעונו השמועות על חבריו אשר הלכו עם סר ג'ון הוקווד לאיטליה. בלילה אחד זכו בכופר נפשם של שש מאות מעשירי ואצילי העיר מנטואה. חונים הם לפני עיר גדולה, והסוחרים מגיעים אליהם ובידם מפתחות העיר וכך משיגים הם את שללם מבלי טרחה.או, אם יחפצו, יטלו סוסים עמוסים בשקי כסף, וכך עושים הם את דרכם מעיר לעיר, ממדינה למדינה, עשירים וחופשיים והכל יראים מהם. אמרו לי, האם אין אלה החיים המתאימים לחייל?"
"חיים המתאימים לשודד או גנב!" שאג ג'ון מהורדל, בקול רועם.
"אך יש את רבה בדבריו של הגסקוני," אמר איש שחום, לבוש מעיל מוכתם. "אני מעדיף לפרוח ולשגשג באיטליה מאשר לרעוב בספרד."
"תמיד היית בוגד ונבל, מרק שו," קרא איילוורד. "חי ניצב חרבי! אם תעמוד ותשלוף את חרבך מבטיחני לך כי לא תראה שגשוג ולא רעב."
"לא איילוורד," אמר סר נייג'ל, "לא נוכל לתקן דבר בלהט דברים או מעשים. סר קלוד, חושבני כי דבריך אינם מקנים לך כבוד רב, ואם מילותי אלה תצערנה אותך מוכן אני להמשיך את הדבר וללבנו אתך. אך קח את האנשים אשר ילכו בעקבותיך, ולך לאשר תחפוץ, ובלבד שלא תבוא עמנו. כל מי שאוהב את הנסיך ואת מולדתו יקום ויעמוד איתן ומי שמעדיף חריט מרופד במטבעות ילך נא לצד השני."
שלושה עשר קשתים, ראשיהם מושפלים ומבטם מבויש, פסעו הצידה עם מרק שו, והתפרסו סביב סר קלוד. בין לחישותיהם ושריקות הבוז של רעיהם, הלכו לעבר בקתתו של האביר הגסקוני, בעוד השאר, רוב החבורה, החלו להתכונן בעליצות למסעם, לארוז את חפציהם ולצחצח את כלי נשקם.
מעבר לנהרות הטארן והגרון, דרך שטחי אדמת הביצות רחבות הידיים של ארמניאק, על פני נהר לוסה, הזורם בשצף מהיר אל נהר טוּאֵה, במורד עמק נהר אדור, פרסאות רבות היה עליהם לחצות טרם יוכלו להצטרף אל הלוחמים העושים דרכם דרומה, לעבר פסגות ההרים המושלגות, אל החוזות שמעברם, אל הארצות שבהן עוד לא נישא והתנוסס דגלה של אנגליה מעולם.
[1] הוא שמבקש הנסיך אדוארד להוריד מכס השלטון ולהעלות את פדרו במקומו, כדי לזכות בתמיכת מדינות ספרד הכפופות לקסטיליה.