פרק עשרים ותשעה: ובו יסופר איך שרתה על הגבירה טיפֵן שעה מבורכת של חזון

סר טריסטאם דה רושפורט, הממונה על המינהל של מחוז אוברן, אדון ווילפראנש, היה ידוע כאיש צבא נועז אשר שערו האפיר במהלך השנים שבהן נלחם באנגלים. כשליט אדמות הספר ומגנם של שטחי אדמה נרחבים לא ידע מנוחה גם בימים שנקראו "ימי שלום", וכל ימיו בילה בפשיטות על הפולשים לשטחי אדמותיו, שודדים ובוזזים. היו פעמים בהם שב משפיטות אלה כשידו על העליונה ותריסר גופות שהתנדנדו אז מראשי מגדלי טירתו הזהירו את כל חורשי הרעה כי עדיין קיים חוק ומשפט בארץ זו. אך היו גם פעמים בהן שב עם אנשיו אל שערי טירתו והחצים שורקים אחרי גבם. כך הקשיחו ידיו ולבו, שנוא על אויביו, ולא אהוב על ידי אלה שעליהם הגן, שכן פעמיים נלקח בשבי, ופעמיים נסחט כופר נפשו באיומים ועינויים מהאריסים המורעבים והאיכרים שחוותיהם נהרסו. ממי ירא הצאן? מהזאב או מכלב השמירה חד השיניים?

טירת ווילפראנש הייתה קודרת ונוקשה כבעליה. תעלת מגן רחבת ידיים, חומה חיצונית שבפינותיה צריחים, ועל הכל שולט מגדל שמירה גדול שהכל פרוש לרגליו. לאורם של שני לפידים בוערים נראה ברק עיניהם הבוערות וכלי נשקם של השומרים. והנה, טרם נכנסו במבואה הגיע האביר הקשיש בריצה, ידיו פרושות לרווחה, לברך לשלום את בן ארצו. הוא גילה שמחה גם למראה סר נייג'ל, במיוחד לאחר שהוסברה ו מטרת שליחותו לאדמותיו, שכן קשתי החבורה הלבנה היוו סיבה לשתי משלחות עונשין שעמד בראשן, ועדיין המשיכו את מעשיהם הזדוניים, ויום של שמחה יהיה זה עבורו אם יחדלו מירי וביזה.

חמרי הגלם למשתה נמצאו מיד. בימים בהם בקתות האיכרים ריקות מכל, תמיד ימצא מזון רב בטירות, לפחות מזון כפרי בסיסי. בחלוף כשעה ישבו האורחים סביב שולחן גדול שכמעט כרע תת נטל המאפים ונתחי הבשר, ומטעמים נוספים כמו גיבתונים מתובלים וציפורי סבכי החורש בכמהין. הגבירה רושפורט, בהירה וצחקנית, ישבה משמאלו של בעלה מצולק הקרבות, בעוד הגבירה טיפן לימינו. משני צדיהן ישבו דו גסקלין וסר נייג'ל, סר אמורי מונטיקורט, חבר מסדר ההוספיטלרים וסר אוטו הארניט, אביר נודד מבוהמיה. אלה, עם אליין, פורד עוד ארבעה עוזרי אביר בני צרפת, וכומר הטירה, היו החבורה העליזה שישבה אותו לילה לשולחן הסעודה בטירת ווילפראנש. האש בערה באח, הבזים מכוסי העיניים נמו על עמודיהם, כלבי הציד ישבו, כרעו על רצפת האריחים המצוירים, עינם האחת צופיה, מביטה בסועדים, נערים משרתים לבושי מדים בצבע הלילך ניצבו ליד כל סועד, והצחוק והעליצות שררו בכל, באווירה של הרמוניה ונינוחות. אף לא מחשבה אחת נהגתה שם, ליד השולחן העמוס כל טוב על אותם אנשים חיוורים וכחושים שכרעו בבלואיהם בצדי היערות בבקתות הזמורות והענפים, ואשר הביטו בעיניים כלות אל האור החם שנגה ועלה מחלונות הטירה הגבוהים, המקושתים.

לאחר הסעודה נעלמו השולחנות מהאולם כביד קסמים וספסלי ישיבה וכיסאות נערכו סביב האש הבוערת בעוז, להפיג את קרירות ליל הסתיו. הגבירה טיפן שקעה בכסא מרופד כרים, ריסיה הארוכים מצלים על עיניה הכהות, המנצנצות. אליין, שהביט בה, הבחין כי היא נושמת נשימות קצרות ומהירות, וכי לחייה החווירו כשושן צחור. דו גסקלין עקב אחריה והביט בה מעת לעת, וסרק את שערו הסמור, השחור, באצבעותיו הרחבות, החומות, כאדם אובד עצות ונבוך.

"האנשים כאן," אמר האביר בן בוהמיה, "אינם נראים כמי שאוכל דיו."

""הה! אספסוף!" קרא סר טריסטאם. "הנה, כאשר נלקחתי בשבי בפואטייה, התקשו רעייתי ואחי הורג לגייס מהם כספים לשחרורי, והם העדיפו מלקות ועינויים על פני תשלום הכסף הנחוץ עבו אדונם שלהם, שליטם ובעל אדמותיהם. והרי לכולם שקיקי מטבעות זהב נסתרים מוחבאים אי שם בפינותיהם."

"אם כך מדוע אין הם רוכשים מזון?" שאל סר נייג'ל. "בשם פול הקדוש! הם נראים כאילו עצמותיהם תחרוגנה מתוך עורם."

"רק רטינותיהם וקובלנותיהם גורמות להם לרזון זה. פתגם יש לנו כאן, סר נייג'ל, האומר כי אם תכה את האיכר[1] ילטפך, אך אם תלטפהו יכך. הלא בוודאי כך המצב גם באנגליה."

"בשם אמונתי! לא ולא!" אמר סר נייג'ל. "שני אנגלים ממעמד זה נמצאים בין אנשי, ובטנם, מלאה ביין שהובא ממרתפכם, ומי שיחבוט בהם יזכה לחבטה כזו, שלא ישכחנה במהרה."

"אינני יוכל להבין זאת," אמר האציל הצרפתי, "שהרי האבירים והאצילים האנגלים שפגשתי לא נראו לי כאנשים המסוגלים לשאת את חוצפתם של בני המעמדות הנמוכים."

"יתכן אדוני האציל, כי בני המעמדות הנמוכים באנגליה הנם בעלי אופי נחמד ונעים יותר," צחקה הגבירה רושפורט, "הו, אלי! אינכם יכולים אפילו תתאר לעצמכם כמה מכוערים הם. חסרי שיער, ללא שיניים, כפופים ומעוותים. אינני יכולה להבין כיצד האל הטוב ברא יצורים שכאלה. אינני יכולה לשאת זאת, ועל כן נאמן ביתי ומשרתי ראול תמיד יוצא לפני ואלה בידו כדי לגרשם מדרכי."

"ובכל זאת, נשמות להם, גבירתי החביבה, נשמות להם!" מלמל כומר הטירה ובניו יגעים וסבלניים.

"כך שמעתיך אומר להם," השיב אדונו, "אך באשר לי, אב קדוש, למרות שבן נאמן אני לכנסייה האם, ושבני כי עלי לשאת תפילות ולהטיף לפני נושאי הנשק בלבד, וללמד רק את ילדיהם, ולא ללכת לכפר ולהעניק רעיונות לאנשים אלה, אשר בלעדיך היו ראשיהם ריקים מכל. שמעתי כי אמרת להם שנשמותיהם טובו כנשמותינו שלנו וכי בעולם אחר יהיה מעמדם כמעמד בתי האצולה הנכבדים ביותר של צרפת. אני לכשעצמי סבור כי השמים מלאים אבירים ראויים ואדונים נכבדים ואמיצי לב היודעים כיצד הדברים צריכים להיות מנוהלים ומאורגנים, על כן אל לנו לחשוש פן נמצא עצמנו בחברת נחותי מעמד פשוטי מוצא שכאלה ורועי חזירים. ספור את חרוזי התפילה שלך וקרא את מזמורי תהילים שלך, אך אל תעמוד ביני לבין אלה אשר העניק לי מלך צרפת לשלוט בהם!"

"יעזרם האל!" אמר הנזיר הקשיש. "מלך רם מעמד ממלכך נתנם לי, ואומר לך כאן, באולם הראשי של טירתך, אדוני האביר טריסטאן דה רושפורט, כי חטאת בדרך שבה התנהלת עם אנשים עניים ואומללים אלה וכי שעתך בוא תבוא, אולי בקרוב, וידו של האל תכבד עליך מאד, על מעשיך." והוא התרומם בשברו, ויצא לאיטו מהאולם.

"יקחהו השד!" צעק האביר הצרפתי. "מה יכול אדם לעשות בנזיר? סר ברטראנד? שכן לא ניתן להפחידו כהפחד גבר, או לשדלו ולפתותו כאישה."

"אה, סר ברטראנד יודע את התשובה, הלא שובב הוא מאד!" קראה הגבירה רושפורט. "האם לא שמענו כולנו כיצד הלך לאביניון וסחט חמישים אלף מטבעות זהב מהאפיפיור?"

"חי נפשי!" קרא סר נייג'ל בתימהון והביט בדו גסקלין בהערצה מהולה ביראה. "האם לא שקע בך לבך ממורא? האם לא תקפך פחד? האם לא חששת מקללה שתחול על ראשך?"

"לא שמתי לב לקללה שכזו," השיב האביר באדישות. "אך בשם הקדוש איבו! טריטאן, הלא נזיר זה שלך אדם ראוי הוא, ועליך לשים לב לדבריו, מפני שגם אם אינני דואג מקללות האפיפיור הרי שהייתי רוצה את ברכותיו של איש טוב זה."

תן דעתך לדבר זה, אדוני האציל הנכבד," קראה הגבירה רושפורט, "שים לב, אנא ממך, שהרי אינני מבקשת כי יבואוני רעות ופגעים, ולא יפלו עלי מחלות. זכורני כי פעם אחת הכעסת את האב סטפן, והנערה המשרתת אמרה כי בשבוע אחד נשרו שערותיי פי כמה מאשר בחודש רגיל."

"אם אין זו אות, כי אז, בשם פול הקדוש, נשמתי כורעת מנטל חטאיה." אמר סר נייג'ל, והכל פרצו בצחוק. "אך למען האמת, סר טריסטראם, אם יכול אני להעז עצה, לדעתי עלי לפייס איש טוב זה."

"ארבעה פמוטי כסף יקבל," אמר הלה בכובד ראש נוּגֶה, "ובכל זאת ההיי רוצה כי יזנח את האנשים הפשוטים לנפשותיהם. אינך יכול להעלות בדעתך כמה עיקשים הם וחסרי דעת. פרדים וחזירים מלאי תבונה והגיוניים מהם. האל יודע כמה סבלן הייתי כלפיהם. רק בשבוע שעבר, כשנאלצתי לגייס כספים, זימנתי לטירה את ג'אן גוברט, אשר, כפי שידוע לכל, בבעלותו ארון מלא זהב, מוסתר בגזע עץ חלול. מבטיח אני לך כי כמעט לא הכיתיו כלל בשוט עור אלא רק הסברתי לו את צרכי וכמה נזקק אני לכסף, והשארתיו לחשוב על כך בלילה, במרתף הטירה. ומה חושב אתה עשה כלב זה? הנה, בבוקר מצאתיו תלוי מסורג האשנב על רצועות עור שקרע ושזר ממעילו."

"אינני יכולה להבין כלל רוע שכזה!" קראה גבירתו.

"והנה, גם גרטרוד לה בף, נערה נאווה מכל אשר ראית, אך מרירה כמו כל אחד מהם. כאשר אמורי דה וולאנס הצעיר שחמל עליה, הציע לקחתה לביתו כמשרתת, מה עשתה? היא ואביה, כלב שכמותו, קפצו לבריכה שליד עצי התרזה, מקום בו המים עמוקים יותר מגובה חמש חניתות זו על גבי זו. נבע אני לך כי הדבר ציער את אמורי הצעיר עד מאד, ובמשך ימים תמימים חשב על כך. כיצד יכול אתה לסייע לאנשים כה אווילים וכפויי טובה?"

ובעוד האציל מווילפראנש מונה את רוע מעלליהם של צמיתיו, לא יכל היה אליין להסיר את מבטו מפניה של הגבירה טיפן. היא נשענה אחור בכיסאה, ריסיה מושפלים ופניה חיוורות, עד כי חשש עלה בו שמא המסע ייגע אותה וכי כוחותיה כמעט כלו. אך לפתע, חל בה שינוי, קורטוב של צבע עלה בלחייה, ועפעפיה נפקחו לאיטם וגילו עיניים זוהרות בברק כה עז, כמו שאליין לא ראה מעודו בעיני אדם, ומבטה הנקבע והתמקד לא על בני החבורה שישבו סביבה, אלא על השטיח הרקום שהיה תלוי על הקיר. ארשת פניה הייתה כה שונה וכה עדינה ושברירית, עד כי אליין, גם בחלומותיו הנשגבים ביותר על מלאכים ושרפים, לא דמיין מעודו קלסתר כל כך ענוג למראה, כה נשי ומושך לב, וכה נבון. הוא הביט בדה גסקלין, וראה שגם הוא עקב אחר אשתו בשום לב, ומהעוויתות בפניו ואגלי הזיעה שנראו על מצחו שצבעו כצבע לבנים אדומות, ניכר כי הוא נסער מהשינוי שחל בה.

"וכיצד חשה את, הגבירה?" שאלה לבסוף, בקול רועד.

עיניה נותרו קבועות על הקיר, והיא השיבה לאחר זמן מה, וקולה, שהיה צלול ובהיר, הפך עתה עמום ונמוך, כמו הגיע ממרחקים.

"הכל כשורה, ברטראנד," אמרה, "השעה המבורכת של החזונות שורה עלי שוב."

"יכולתי לראות זאת! יכולתי לראות זאת!" אמר והעביר את אצבעותיו בשערו, מבולבל כמקודם.

,דבר מטריד הוא, סר טריסטרם", אמר לבסוף. "ואינני יודע אפילו כיצד להסבירו והבהירו לך ולרעייתך רבת החסד, ולסר נייג'ל לורינד, ולשאר האבירים שאינני מכירם. לשוני כבדה ובוטה, ומתאימה לקריאת פקודות בקול רם מאשר להבהיר דברים שכאלה שאני בעצמי אינני מבינם לאשורם. אך יודע אני כי רעייתי, מגזע אנשים קדושים היא, שהאל, בחוכמתו, האציל עליהם כוחות מופלאים, וכך היא, טיפן רקנל[2], הייתה ידועה בכל בריטוני, לפני שראיתיה לראשונה, בדינאן. כוות אלה, תמיד מיטיבים הם ושימושם לטוב, ומתת הם מהאל ולא מכוחות הרשע, וזה הוא ההבדל בין המאגיה הטובה, הטהורה לכישופי השטן."

"אולי מוטב שנקרא לאב סטפן?" שאל סר טריסורם.

"אכן, מטוב שיבוא," אמר גם האביר ממסדר ההוספיטלרים.

"ואמרו לו להביא צפחת של מים קדושים," הוסיף האביר בן בוהמיה.

"לא אדוני הנכבדים," השיב סר ברטראנד. "אין צורך לזמן את הנזיר, שכן חושבני כי אם תעשו זאת תכתימו, ולו קמעה, את שמה הטוב של רעייתי, כמו לא ברור וידוע לכם אם כוחותיה מקורם ברקיע או בתחתיות שאול. ואם ספק עוד בלבכם, אנא, אמרו זאת, ונוכל לדון בדבר כראוי."

"אשר לי." אמר סר נייג'ל, "שמעתי גבירה זו נושאת דברים שכאלה, גבירה שסבור אני כי אין בעולם גבירה אחרת, חוץ אולי מאחת, שניתן להשוות לה, בכל, ביופי ובטוב לב. ואם יש פה מי אשר סבור אחרת, אראה זאת ככבוד להילחם עמו או להתדיין עמו בדבר בכל דרך אחרת שיחפוץ."

"ואני, אין זה ראוי לי להטיל דופי בגבירה שהינה אורחת בביתי ורעייתו של רעי לקרבות." אמר האציל מווילפראנש. "וראיתי גם כי על שכמייתה רקום צלב מוכסף, וזו הוכחה טובה דיה כי אין כל רע בכוחות אלה שאתה אומר כי נחונה בהם."

נימוק זה השפיע על האביר בן בוהמיה ועל האביר חבר מסדר ההוספיטלרים יותר מכל, ושניהם, מיד, רמזו ללא מילים, על קבלתם את דברי הבעל, כמות שהם. אפילו הגבירה רושפורט, שרעדה כולה וסימנה את סמל הצלב על חזה, חדה מלשלוח מבטים לעבר הדלת, והניחה לחששותיה, שעתה הפכו לסקרנות גלויה, לפוג.

"ובין הכוחות המופלאים שהוענקו לרעייתי," המשיך דו גסקלין, "גם היכולת לחזות את העתיד. אך יכולת זו שורה עליה לעתים רחוקות, ונגוזה חיש קל, ולא ניתן לשלוט בה. שעת החזון המבורכת, כפי שהיא קוראת למתת זו, שרתה עליה רק שתי פעמים מאז הכרתיה, ומעיד אני לפניכם כי כל אשר גילתה לי אכן ארע. בערב קרב אורי[3] אמרה כי השחר יאיר על יום שאחריתו מרה לי ולשארל מבלואוה, ואכן ורם שקעה המה והוא נפח את נשמתו ואני נשביתי על ידי ג'ון שנדוס. אך היא איננה יכולה לעשנות על שאלות מדויקות אלא רק..."

תיאורי קרב אורי בכרוניקות בנות התקופה

"ברטראנד! ברטראנד!" קראה הגבירה טיפן באותו קול עמוק עמום ומרוחק, "השעה המבורכת חולפת, נצל אותה ברטראנד, כל עוד יש ניתן הדבר."

"אעשה שאת, יקרה לשלי, אמרי לי איפה, מה צופן לי העתיד."

"סכנה, ברטראנד, סכנת מוות, סכנה קרבה, זוחלת לעברך, ואין אתה יודע עליה ומכיר אותה."

החייל הצרפתי פרץ בצחוק עז, עיניו הירוקות משועשעות לממחשבה הזו. "מתי, במשך עשרים השנים האחרונות, לא היו דברים אלה נכונים ומתאימים?" שאל. "סכנה יש באוויר שאני נושם, אך האם כה קרוב הדבר אלי, טיפן?"

"כאן, עתה, קרוב, סביב לך!" המילים יצאו מפיה מקוטעות, במאמץ, פניה מעוותות ולאות, כמו אדם הרואה מחזה אימים ומילותיו נעתקות מפיו. דו גסקלין הביט שביבו על קירות האולם מכוסי השטיחים הרקומים, על הווילאות, על השולחנות, על המזנון שעליו הונו מגשי הכסף, ועל בני החבורה המשתאה שישבה סביב האח. דממה שררה בכל, ורק קול נשימתה של הגבירה טיפן נשמע, וקול משב הרוח בחוץ, נושאת עמה את קול תרועת קרנו של רועה חזירים ממרחק.

"הסכנה ממתינה," אמר דו גסקלין, ומשך בכתפיו הרחבות. "ועתה, טיפן, אמרי לנו מה יקרה במלחמה הזו, בספרד."

"רק מעט יכולה אני לראות," השיבה, מאמצת את עיניה ומקמטת את מצחה, כמי שמבקש להיטיב את ראייתו. "הרים רואה אני, ומישורים יבשים, נצנוץ כלי נשק, וקריאות מלחמה. ולחישה שומעת אני, האומרת כי בכישלונך תנחל הצלחה."

"הא! סר נייג'ל, מה דעתך על כך?" אמר ברטראנד, והניד בראשו. "הרי כמו שיכר וחומץ הדברים, חציים מתוקים וחציים חמוצים. ואתה, האם אינך רוצה לשאול משהו את גבירתי?"

"אכן יש דבר שאבקש לשאלו. מאד אחפוץ לדעת, גבירה רבת חסד, כיד הם הדברים בטירת טווינהאם, ובראש ובראשונה, כיצד חולף הזמן על גבירתי האהובה."

"כדי להשיב לך עלי להניח את ידי על מי מכם שמחשבותיו נודדות לטירה שהזכרת. לא, לא אדוני האביר לורינג, לחישה שמעתי שיש כאן מישהו אחר אשר למחשבותיו עומק רב יותר מאשר מחשבותיך."

"עמוקות יותר ממחשבותיי שלי?!" קרא סר נייג'ל, "הגבירה, חוששני כי לפחות בעניין זה טועה את."

"לא, סר נייג'ל, לא ולא. גש הנה אישי הצעיר, עוזר אביר אנגלי, אתה בעל העיניים האפורות! תן לי את ידך והנח אותה לרוחב מצחי כדי שאוכל לראות את אשר רואה אתה. מה זאת רואה אני מולי? ערפל, ערפל ומגדל רבוע ושחור מתמר בו. והמגדל נפוץ לכל עבר, ומתמעט, והנה טירה רואה אני, טירה בעמק ירוק, והים נשקף מאחוריה, וכנסייה גדולה, קרובה כמטחווי החץ הנורה מקשת. שני נהרות רואה אני, חוצים את כרי המרעה, וביניהם הוקמו אוהליהם של הצרים על הטירה."

"הצרים על הטירה!" קראו אליין, פורד וסר נייג'ל, שלושתם כאחד.

"אכן, והם דוחקים בנצורים שבטירה, שכן רבים הם, ואמיצי לב. ראו איך הם פורצים לעבר השער, שורה אחר שורה, סולמות בידיהם, מכסים את החומות במטחי חציהם. מנהיגיהם רבים והם מעודדים אותם, ואחד, איש גבוה, זקנו כעין הזהב, עומד לפני השער, רוקע ברגליו ומעורר את הצרים, כמו שנוהגי כלבי הציד מעוררים את להקת הכלבים. אך הנצורים בטירה נלחמים בעוז רוח. אישה יש שם, לא שתי נשים, והם עומדות על החומות ומחזקות את לבם של הלוחמים. ואלה ממטירים את חציהם וגושי אבן גדולים מטה. הנה נפל המנהיג הגבוה, והשאר נסוגים, והערפל מתעבה, אינני יוכל לראות עוד."

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, אינני סבור כי דברם כאלה יכולים לקרות בקרייסטצ'רץ', ובוטח אני בביצורים, כל עוד רעייתי זוכרת לתלות את מפתח החומה החיצונית על לוח מיטתה. אך אינני יכול להתעלם מכך שתיארת את הטירה טוב מכפי שיכלתי אני לתארה, ומלא השתאות אני מכל אשר ראיתי ושמעתי."

"ואני הייתי רוצה, הגבירה טיפן," אמרה הגבירה רושפורט, "כי תשתמשי בכוחך זה כדי לאמר לי מה ארע לצמיד הזהב שענדתי כשיצאתי לציד בזים ביום ראשון השני של ימי ההתגלות ומאז לא ראיתיו עוד."

"אנא ממך, גבירתי," אמר דו גסקלין, "אין זה ראוי שבכוח כה מופלא יעשה שימוש כזה שיש בו מן החטטנות והחיפוש במיוחד בין משרתים, גם אם משרתיה של בעלת טירת ווילפראנש יפת התואר הם. שאלי נא שאלה ראויה, ובברכת האל, תוענק לך תשובה ראויה."

"אם כך מבקש אני לשאול," קרא עוזר אביר צרפתי, "מי יצא וידו על הלעיונה במלחמה זו שבינינו לבין האנגלים."

"שני הצדדים יצאו וידם על העליונה, וכל אחד מהם ישמור על מעמדו." השיבה הגבירה טיפן.

"כלומר, לנו יהיו גסקוניה וגיין?" שאל סר נייג'ל.

"אדמת צרפת, דם צרפת, לשון צרפת," השיבה היא, "צרפתים הם ולצרפת יהיו."

"אך לא בורדו?" שאל סר נייג'ל שנית, כולו אחוז התרגשות.

"גם בורדו לצרפת היא."

"וקאלה?"

"גם קאלה."

"אויה, מה רעות המיללים האלה! אם בורדו וקאלה ינתנו לצרפת מה יישאר לאנגליה?"

ימים קשים יבואו על מכורתך," אמר דו גסקלין. "ואנו לא ייחלנו אפילו אף פעם כי נכבוש את בורדו. בשם הקדוש איבו! חדשות אלה מחממות את לבי. אם כן, טיפן, תהייה ארצנו היקרה אדירה מאין כמוה בעתיד?"

"אדירה, עשירה ויפה הפליא," אמרה היא. "מעבר לזמן יכולה אני לראותה, מובילה אומות, מלכה בין כל העמי, אדירה בקרב ודגולה בעתות שלום, מהירה לחשוב, זריזה לפעול, כל שאיות בניה מכוונות לשליטה, מלכהּ, מחופי קאלה ועד מימי הים הכחולים בדרום."

"הא!" קרא דו גסקלין ועיניו רושפות כמנצח. "השומע אתה, סר נייג'ל? ומעולם לא אמרה דבר שאין הוא האמת."

האביר האנגלי הניד ראשו בצער. "ומה אם כן על ארצי האומללה?" שאל. "חושש אני כי דבריך אינם מבשרים לה טובות."

הגבירה ישבה, שפתיה פשוקות ונשימותיה מהירות וחדות. "בשם האל!" קראה. "מהו זה הנגלה לי עתה? מהיכן באים אנשים אלה? אומות שליטות אלה? ארצות רבות עצמה הקמות עתה נגד עיני? מביטה אני למרחק, והנה עוד אחת קמה, מאי שם, מעבר לימים רחבים ועמוקים, מתגודדות הן, המון רב, והעולם ניתן להן, וקל כלי נשקן נשמע וקול פעמוני כנסיותיהן עולה! שמות רבים להן, וכולם אנגלים, שומעת אני את קול האנשים. הו, הולכת אני קדימה, מעבר לימים, מקום בו לא דרכה עוד כף רגלו של אדם, ורואה אני ארץ רחוקה, תחת שמיים זרים וכוכבים לא ידועים, ועדיין, גם ארץ זו אנגליה היא. לאן לא הלכו בניה של אנגליה? מה לא עשו? דגלה נטוע על הקרח. דגלה מתנוסס לאור השמש. היא משתרעת על פני כל האדמות, וצלה על הימים כולם. ברטראנד, ברטראנד! ניצניה הפעוטים שווים ביפים למיטב פרחינו!" קולה עלה והפך לצעקה חדה ופראית, והיא נפלה אחור, חיוורת ורפה, שוקעת בכיסא עץ האלון.

"תם הדבר." אמר דו גסקלין, והרים את ראשה הרפוי בידו השחומה, החזקה. "יין לגיברה, נער! השעה המבורכת של החזון חלפה לה."

הערות:

[1] במקור: את Jacques Bonhomme, תכה את ז'אק האיש הטוב, הכינוי בו כינו האצילים בני צרפת את האיכרים בזלזול, על שם המעיל הקצר שלבשו.

[2] במקור: Tiphaine Raquenel

[3] קרב אורי ( Auray ), 29 ספטמבר 29, 1364, היה העימות המכריע של מלחמות הירושה על אזור בריטוני, ואחד מקרבות מלחמת מאה השנים. הצבא האנגלי בהנהגתו של סר ג'ון שנדוס, והצבא הברטוני שתמך באנגלים בפיקודו של דוכס בריטוני, ג'ון דה מונטפורט, צר על העיר עליה הגנו ברטונים תומכי המלך הצרפתי בהנהגת הטוען לכס דוכסות בריטוני, שארל דה בלואה, שאחרי מותו הפך לקדוש של הכנסייה הקתולית. הקרב הסתיים בניצחונם של תומכי הכתר האנגלי, וג'ון דה מונפורט הוכר כשליטה של בריטוני, אולם על פי חוזה שנחתם שנה לאחר הקרב (אמנת גרנד) נקבע כי הוא יהיה ווסל כפוף של מלך צרפת, לו יישבע אמונים ולא לפטרונו מלך אנגליה. עם זאת הצלחת תומכי האנגלים על אדמות צרפת השפיעה על מעמדם שם וערערה את מעמדו של המלך שאר V של צרפת.