פרק תשיעי: ובו יסופר על הדברים המוזרים אשר ארעו ביער של מינסטד

השביל עליו צעד אליין השתרע דרך יער מפואר של עצים עבותים. בינות עלוות האלונים ועצי האשור התפתלו מעברים, מעליהם חופת העצים הקעורה, ובינותיהם קשתות רבות יופי שנבנו מהענפים שהשתרגו, עבותים, עץ נוגע בעץ, כמו בנה הטבע קתדראלה נהדרה ומלכותית. את הקרקע כיסה מרבד רך וירוק של טחב, נקוד בעלים שנשרו, ונעים למגע רגלו של ההולך בדרך . בשביל שהתפתל לרגליו של אליין לא פסעו הולכי רגל אלא לעתים רחוקות, ועל כן היה כמעט כולו מכוסה בעשב, כתלם ירוק בינות לעצים. שקט שרר בכל, ורק רשרוש העלים, וקול המית התור, הפרו את הדממה. רק פעם אחת שמע אליין, מרחוק, את קול תרועת קרנם של ציידים, ואת קול נביחות כלבי הציד.

הוא התבונן סביבו נרגש, שכן, למרות שחי מבודד, ידע והכיר את תולדות משפחתו, את מוצאה האציל, ואת מעלותיה, וידע גם כי בימי עבר, כל האדמות האלה, היו שייכות, על פי חוק וללא עוררין, לאבותיו הקדומים, הסקסונים. אביו, שידע את שמות כל אבותיו, יכול היה למנות את אבותיו עד גודפרי מאלף, הוא ששלט על אדמות ביסטרן ומינסטד, והקים שם בתי אחוזה, עוד טרם הניחו הנורמנים את כפות רגליהם על אדמה אנגלית[1]. ייעורם של שטחים נרחבים במחוז, והפיכתם לנחלת המלך הקטינו את נחלת אבותיו, ועוד שטחי וקרקעות הוחרמו ונלקחו, כעונש, כך הוסבר הדבר, על שנטל גודפרי חלק בניסיון, שנכשל, לעודד את בני עמו, הסקסונים, למרוד בפולשים. גורלם של אבותיו אחריו לא היה שונה מגורל הדורות הבאים: במשך שלוש מאות שנים, הצטמקו אדמותיהם, לפעמים על ידי פלישה של אנשי המלך ואציליו ולעתים בשל הענקת שטחי קרקע לכנסייה כפי שעשה אביו של אליין בעצמו, כשהעיק למנזר ביולי, שפתח את דלתותיו לבו הצעיר, קרקעות. כך הִדַּלְדֵּל והתמעט רכוש משפחתו, אף כי עדיין היו בבעלותם בית האחוזה הסקסונית ומספר חוות וכן חורש גדול למדי שבו ניזונו כמאה חזירים מפירות האלון, "יער מאת החזירים", היה כתוב על מגילת קלף ישנה שתיארה את היער הזה. ובנוסף, אדונם של האדמות האלה יכול היה לזקוף ראש בגאון כבעל האדמות האמיתי של מינסטד, אדמות הפטורות ממס קרקע ומדמי שכירות, שאיננו כפוף לאדון אביר או אציל ואשר אינו נדרש לכפוף ראשו אלא בפני המלך. ביודעו כל זאת, ובהביטו אל כל השטחים האלה, שהיו ביד משפחתו שנים כה רבות, חש אליין גאווה. הוא החיש את צעדיו, מסובב בידו את מטהו, בגיל, וביקש בעיניו, בכל פיתול של הדרך, את בית האחוזה הסקסוני. לפתע, נגלתה אליו דמות פראית, חמושה באלה, שהופיעה מאחורי אחד העצים וחסמה את דרכו. אליין עצר מלכת. היה זה איכר גס למראה, ובעל כוח, הלבוש מצנפת ומעיל של עור כבש בלתי מעובד, אברקי עור, ומכנסי עור רפויים עוטפים את רגליו.

"עמוד!" צעק, בהרימו את אלתו הכבדה כמבקש לחזק את פקודתו זו, "מי אתה ההולך כך בחופשיות דרך היער? לאן מועדות פניך ומה היא שליחותך?"

"ומדוע עלי לענות לך, חבר?" השיב אליין, בעמדו דרוך.

"באשר לשונך עשויה להציל את קודקודך. אך היכן כבר ראיתי את מראה פניך בעבר?"

"לא לפי הרבה זמן, אתמול בלילה, ב"הבז המנוקד," ענה אליין, בהכירו את הצמית שנמלט מאדונו ואשר דיבר בפתיחות על רוע לבו של הלז.

"בשם הבתולה! נכון. אתה הוא הלבלר הצעיר שישב כאילם בפינה, זה אשר קרא תיגר על הזמר הנודד. מה נושא אתה בתרמילך?"

"שום דבר בעל ערך."

"וכיצד יכול אני לדעת זאת, לבלר, הנח לי לראות."

"לא ולא."

"שוטה! יכול אני לקרוע את אבריך בזה אחר זה, כפרגית. מה זאת לך? השוכח אתה כי מבודדים ורחוקים אנו מכל אדם? במה תסייע לך מלאכת הלבלרות? האם לא עדיף לאבד תיק מסע על פני אובדן חיים?"

"לא אפרד מאף אחד מהם ללא קרב."

"קרב אומר אתה? קרב בין תרנגול עטור דרבנות לבין אפרוח שבקע מביצתו זה עתה! מי הקרב שלך ייתמו במהרה."

"לו ביקשת ממני, בשם החסד והצדקה, הייתי נותן לך, מרצוני," קרא אליין. "אולם עתה, כמות שהדברים ערוכים ועומדים, לא תקבל ממני מרצוני אפילו מטבע פעוט ערך,[2] ולכשישמע על כך אחי, בעל האדמות של מינסטד, ימהר בעקבותיו על פני כל השטחים האלה, ממחוז למחוז ומנפה לנפה, עד אשר תילכד כשודד שהנך, המטיל קלון על הארץ."

הפושע הוריד את אלתו. "אחיו של בעל האדמות!" השתנק בדברו. "הו, בשם מפתחות השמיים אשר נתנו לפיטר הקדוש! מעדיף אני כי תיבש ידי ותשותק לשוני טרם אכך או אטעה במעמדך. אם אחיו של בעל האדמות אתה, הרי שעומד אתה בצדה הנכון של הדרך, למרות מלבוש הלבלרים שהנך לובש."

"אחיו אני," השיב אליין. "אך גם אם לא הייתי, האם יש בכך סיבה כי תציק לי בהולכי על אדמותיו של המלך?"

"אין המלך, או אציליו, שווי בעיני כגלעין תפוח," ענה הצמית בלהט. "רק רעות באוני מידיהם, ורק רעות אשיבם. חבר טוב אני לחברי, ובשם הבתולה! אויב מר לאוייבי!"

"ועל כן האויב המר מכולם הוא אתה, לעצמך," אמר אליין. "אך מבקש אני ממך, שכן נראה כי מכיר אתה אותו, להצביע לפני על הדרך הקצרה ביותר לביתו של אחי."

הצמית עמד לענות, והנה, קול תרועת קרן ציד עלתה מהיער, סמוך למקומם, ואליין ראה להרף עין, את דמותו לבנת החזה של איל אציל, חולף בינות לעצים, ובעקבותיו כתריסר כלבי ציד מדובללי פרווה, דולקים בעקבות ריחו, אפם צמוד לאדמה וזנבותיהם מונפים אל על. בחלפם, כשטף מים, נעורה שלוות היער לחיים, לקול פרסות סוסים דוהרות, ענפים מתנפצים, וקריאות הציידים. ראשונים דהרו איש יער ומשרת בעל חרב, והם מעודדים את המאסף שבעקבותיהם, הם אדוניהם, בצעקות רמות, בעגה הצרפתית למחצה שבה השתמשו כל היערנים והציידים. אליין התבונן בהם ארוכות, והקשיב לקריאותיהם "קדימה פומרס! קדימה ביארד! קדימה לבריט!" שבהם עודדו את כלביהם האהובים, ואז הגיעה חבורת הרוכבים, בסערה, בדיוק במקום שבו ניצבו הוא והצמית.

בראש החבורה דהר גבר כבן חמישים שנים, פניו למודי קרבות, מצחו הרחב, כמלא מחשבות, ועיניו בוערות מתחת לגבינים עבותים, נוקשי מבע. זקנו, שהיה רובו אפור, הזדקר מסנטרו, העיד על טבעו מלא התשוקה לחיים, בעוד פניו, הארוכים והמסותתים בעדינות ופיו הנוקשה סמנו אותו כמנהיג בקרב בני אדם, כמי שיולד למשול. גופו היה זקוף, כחייל, והוא רכב בחן, אך ללא משים, כמו אדם שבילה מרבית חייו על אוכף לבוש גלימה פשוטה. אך עתה היה עטוי מעיל משי מעוטר בשושן המלכותי, גלימת קטיפה ארגמנית עטורה פרווה מלכותית, וסמל הראי רקוע כסף על רתמת סוסו. איש לא היה יכול שלא לזהות את אדוארד, האיש האציל, הלוחם ללא חת בשלשלת המלכים האנגלים – נורמנים, כולם לוחמים ועזי נפש, והוא, עלה על כולם. אליין הסיר את מצנפתו וקד למראהו, אך הצמית עמד, שילב את ידיו והניחן על אלתו, בהביטו בשנאה אל חבורת האצילים והאבירים שרכבו אחרי המלך.

"הא!", קרא, בהתירו קמעה את רסן סוסו השחור, רב האון, " Le cerf est passe? Non? Ici, Brocas; tu parles Anglais.[3]"

"הצבי, ליצנים שכמותכם", אמר איש קשה מראה ושחום פנים, שרכב בסמוך למלך. "אם הברחתם אותו מכאן, הרי תהיינה אזזניכם מחיר הדבר ."

"חלף הוא כאן, ליד האשור הזה, שנפגע בסערה." אמר אליין בהצביעו, "וכלבי הציד רודפים בעקבותיו."

צייד איילים, אנגליה, מאה ה 14

"טוב הוא", קרא המלך, מדבר צרפתית, שהרי למרות שהבין אנגלית לא למד לבטא את עצמו בשפה כה גסה ובלתי מלוטשת זו. "חי אמונתי, אדונים" אמר בפנותו על אוכפו לעבר אנשי פמלייתו, "אלא אם ידיעותיי את היער עלובות הן, ולקויות, צבי בעל שישה חודי קרן הוא זה, והנאה מכל מה שראינו במסענו. דמות מוזהבת של הקדוש הוברט, פטרונם ומגנם של הציידים, למי שיראהו ראשון ויתקע בקרנו את תרועת הרג הציד." הוא ניער את הרתמה בעודו מדבר, ושעט קדימה, אביריו דוהרים אחריו, גופם רכון על צווארי הסוסים, מהר ככל שאפשרו להם השוט והדרבנות, בתקווה לזכות בפרס המובטח. הלאה דהרו, במורד קרחת היער מלאת הירק, סוסים ערמונים, שחורים ואפורים, פרשיהם לבושי קטיפה, במגוון צבעים, עדויים פרווה ומשי, בנצנוץ מתכת הקרנות וחודי הרמחים. רק אחד נותר אחור, זה הברון חום הפנים הקרוי ברוקס, אשר זינק עם סוסו כמטחווי זרוע מהצמית, הכה בו על פניו בשוט הרכיבה שלו. "קוד, כלב, קוד, כאשר המלך מוצא לנכון להשפיל את מבטו לעבר אנשים שכמוך!" אז, דרבן את סוסו דרך היער ונעלם, דרבנות מנעליו מבריקות באור, ולקול רשרוש העלים שנשרו.

הצמית עמד נכחו תחת המכה האכזרית ללא ניע וולא השמיע קול, כמי שמורגל בכאלה מלידה. אך עיניו נצצו והוא קמץ את ידו הגרומה והניפה אחרי הפרש המתרחק.

כלב הציד השחור של גסקוניה," רטן, "יקולל היום שבו אתה ושכמותך פסעתם על אדמת אנגליה. מכיר אני את מלונת כלבי הציד שלך אשר ברוששואר, יבוא עוד ליל שבו אעשה לך ולאשר לך את אשר אתה ובני מעמדך הבאתם עלי ועל אשר לי. ומי ייתן ויכני האל אם לא אצליח להכות בך. שודד צרפתי אתה, וכל מי שחי עמך תחת קורת גג טירתך."

"חזור בך!" קרא אליין. "אל תערב את שם האל עם איומי המחללים את שמו! אבל אכן, הייה זו מכתו של איש פחדן, ודיה להסעיר את הדם ולהתיר את לשונו של אדם, גם אם יהיה שוחר שלום. הנח לי למצוא צמחי מרפא להניחם על עורך להקל עליך את הכאב הצורב".

"לא, רק דבר אחד יש אשר יקל על הכאב הזה, ואותו יביא עמו העתיד. אך לבלר, אם ברצונך לראות את אחיך עליך להמשיך בדרכך, כי מפגש רעים לו היום, ואנשיו טובי הלב ימתינו לו טרם ירדו צללי הליל, והשמש תשקע. מתחנן אני לפניך, אל תגרום לו לאחר, כי לא טוב יהיה אם כל נעריו ימתינו לו, והוא, מנהיגם, יעדר. הייתי בא עמך, אך למען האמת, חייב אני להישאר כאן על עמדי. השביל שלמטה מכאן, שם, בין האלון לבין הדרדרים הוא שיובילך אל שדהו."

אליין פנה מיד בכיוון שהראה לו האיש, אותו הותיר אחור, במקום בו פגשו. לבו כבד עליו בשל המפגש הזה, לא רק משום שמִטּיבוׂ סלד מכל מרירות, זעם או תחושת תיעוב, אלא גם משום שהפריע לו לשמוע את שם אחיו נזכר כך, כמנהיגם קשוח הלב של פורעי חוק, או כמנהיגם של המתנגדים לשלטון. מכל הדברים המוזרים והנוראים שחזה לא הופתע יותר מאשר מהשנאה שרחשו בני מעמדות שונים זה לזה. דברי הפועל, היערן והאיש החופשי בפונדק, כל אלה הצביעו על כך שמתקיים קשר מרי נגד השלטון, או לפחות רעיונות של מרי כזה נישאים ומופצים. ועתה, שם אחיו נזכר כאילו היה הוא מרכזה של קנוניה כזו, של חוסר שביעות הרצון של האנשים. אמת ויציב הוא שבני העם בכל רחבי אנגליה, ולאורכה, כבר עייפו משעשועיהם של האצילים והאבירים, שעשועים בהם עסקו אלה על חשבונם של פשוטי העם. שהרי כל עוד עמדו האבירים והאצילים על המשמר, וחיזקו את הממלכה, ניתן היה לשאת כל זאת; אולם עתה, ידעו הכל כי הניצחון בקרבות בצרפת, היה בשל מיומנותם של הקשתי, האנשים החופשיים, הלוחמים בני ווילס, אשר זכו לתהילת עולם בשל גבורתם, התהילה היחידה בה ניתן להם לזכות, או לשאוף אליה, ולא בשל הפרשים עוטי שריונות המתכת. אולי בשכבר הימים, הרשימו אלה את בני העם הפשוט, במשחקיהם ובתחרויותיהם, אך עתה, הפרשים הכבדים, עוטי הנוצות על קסדתם, לא היו עוד מושא לחיל או להערצה, לבניהם של הקשתים שירו את חציהם בקרבות בקרסי או בפואטיה, והפרשי הגאים לא יכלו לעמוד מול נשקם של האיכרים הפשוטים. בשדה הקרב, הכוח החליף ידיים. הפרש המגן הך להיות מי שזקוק להגנה, וכל המארג הזה של מבנה חברתי שבו אצילים ופרשים הם אדוני ושליטי האדמה וכל אשר עליה, הצמיתים וכל השאר, נפרם וכמעט שהתפרק. ועל כן נשמעו רטינותיהן של פשוטי העם, ועל כן שררה בכל רוח של חוסר שביעות רצון, זו שמצאה ביטוי מקומי ברעש ובהמולה של התפרצויות מלאות זעם; זו שעתידה לבוא לידי ביטוי במרד האיכרים הנקרא על שמו של ווט טיילור. כי כל אשר הפתיע את אליין כך בהמפשייר היה רואה גם במחוזות אחרים של אנגליה, מאיי התעלה ועד לאדמות הבתה שעל הגבול עם סקוטלנד.

הוא המשיך ללכת ובכל צעד שפסע ואשר קרב אותו אל הבית שלא הכיר, הלכו חששותיו וגברו, העצים הדללו, והקרקע נפתחה והתרחבה לפניו, עד כי עמד על כר ירוק, שבו רבצו באור השמש חמש פרות, ועדרי חזירים שחורים רעו בחופשיות. פלג חום, כפלגים שראה ביער, זרם על פני האחו ומצדו השני כר נוסף, שהשתרע עד בית עץ גדול ונמוך, גגו חפוי בקנים וחלונות רבועים פעורים בצדיו. אליין הביט במבנה לחייו סמוקות ועיניו זוהרות, כי זה, כך ידע, הוא בית אבותיו. עשן תכלכל שהתמר דרך חור בגג, היה סימן החיים היחיד שראה, למעט כלב שחור גדול, שרבץ ישן, קשור בשלשלת לעמוד השער. באור הצהבהב של שמש הסתיו, עמד הבית לפניו, שלו ודומם, כפי שדימה אותו בחלומותיו.

בתי אחוזה סקסונים, עשויי קורות עץ, (שחזור)

אך הוא נעור משרעפיו הנעימים למשמע קולות, ושני אנשים יצאו מתוך היער במרחק מה, לימינו ונו לאורך השדה לכיוון הגשר של הפלג. האחד היה גבר בעל זקן צהבהב ושופע, ושערו הארוך, אף הוא צהבהב, על כתפיו; לבוש היה בגד עשוי בד משובח, ומהליכתו הבטוחה ניכר כי היה איש בעל עמדה, אף כי הגוון הכהה של מלבושיו שחסרו קישוטים עמדו בניגוד לברק ולזוהר של אדנותו.

לצדו הלכה אישה, גבוהה, רזה וכהה, גווה גמיש ומלא חן, ואבריה תואמים. שערה השחור כעורב היה מכוסה בשביס וורדרד, ראשה נישא בגאון על צווארה, וצעדה ארוך ונמרץ, כמו צעדו של בן יער. את ידה השמאלית, עטויה כפפת קטיפה אדומה, החזיקה פשוטה לפניה, ועל פרק ידה נח בז חום, נוצותיו תפוחות ומלוכלכות, אותו ליטפה והרגיעה בדברים בהולכה. כשנגע בה אור השמש ראה אליין כי גלימתה הקלה, שאבנטה וורוד, כולה מכוסה אדמה ואזוב, מכתפה ועד שוליה. הוא עמד בצלו של עץ אלון, והביט בה ושפתיו פעורות, שכן הייתה זו האישה מלאת החן והיפה ביותר שניתן אפילו לראות בעיני הדמיון. כך ראה בעיני רוחו את המלאכים, וכך ניסה לציירם בביולי, בעטרו ספרי תפילה. אך כאן ראה נכחו בשר ודם, ולו בשל הנץ המרפרף בכנפיו והשמלה המלוכלכת, ודמות זו שילחה רעד באבריו כפי ששום דמות חלום של מלאך זוהר ונקי לא עשתה מימיו. כך הטבע הטוב, השוקט, ממתין ללא תלונה, ומושך אל חיקו את בניו.

דמויות נשים, בנות המעמד הגבוה, אנגליה, מאה 14, (שחזור)

השניים הלכו בצעד מהיר על פי האחו, אל עבר הגשר הצר, הגבר הלך ראשון והאישה פסעה אחריו, כצעד או שניים, ושם עצרו מלכת, ועמדו זה מול זו, כשהם משוחחים ברצינות. אליין קרא ושמע ל האוהבים ועל האהבה. לבטח, שניהם נאהבים הם, הגבר זהוב הזקן והעלמה בעלת המראה הגאה. שאם לא כן מדוע ילכו יחדיו ביער? או עומדים ומשוחחים על גדותיו של פלג? ועדיין, כשבחן את המרה, תוהה אם עליו לצאת ממקום מסתורו, או לבחור דרך אחרת ללכת בה אל הבית, עלו בו ספקות על השערתו זו. הגבר עמד, גבוה, וחס ם את דרכה של העלמה, מטלטל את ידיו בדברו, בלהט פראי, קולו גבר ועלה, ונימה של כעס ואפילו איום עלו ממנו.

היא עמדה, ללא פחד, לפניו, ידיה מלטפות את הציפור; אך פעמיים התבוננה מהר אל מעבר לכתפה, כמבקשת עזרה. אליין כה נרגש למראה פניה המביעות תחינה אילמת, עד כי התקדם מבינות לעצים וחצה את האחו, כשהוא איננו בטוח דיו כיצד עליו לנהוג, אך ודע כי עליו להעיק את העזרה המיוחלת. השניים היו כה שקועים בשיחתם עד כי לא הבחינו בו עד כי עמד מולם, הגבר, הניח בגסות את זרועו על מתני העלמה, וקרב אותה אליו, היא אימה את גופה הגמיש להיאבק בו והכתב אותו באגרופה, בכל כוחה, בעוד הנץ, ראשו מכוסה, קורא בקול, ונועץ את טרפיו באויב הלא נראה, כמנסה להגן על גבירתו. אך נראה היה כי גם לנץ וגם לגבירה לא היה סיכוי רב להתנגד לתוקף, אשר בצחקו בקול רם אחז בכוח בפרק ידה ובידו השנייה ניסה להצמידה אליו יותר ויותר.

"הוורד היפה מכל פור על הענף הקוצני מכל," אמר. "שתקי, קטנה, עוד תגרמי לעצמך נזק. חייבת את לשלם מס סקסוני בעברך על פני אדמה סקסונית, מוד הגאה, למרות מעמדך ולמרות חנך."

"איש כפר גס אתה!" קראה אליו. "איש נחות מעמד ואוויל! הזו הכנסת האורחים שלך? הייתי מעדיפה להיות לאיה לצמית שסמל אדונו קועקע על בשרו משדותיו של אבי. הניחני, הניחני אומרת אני, אה, נער טוב, משמיים נשלחת. אלצהו לשחררני, מתחננת אני אליך, עמוד לצדי והכרח את הנבל לשחררני."

"לצדך אכן אעמוד, בשמחה," אמר אליין. "אדוני, לבטח גם אתה תמצא זאת לבושה, להחיק עלמה בכוח, נגד רצונה."

הגבר הפנה אליו את פניו, שכוח אריה וזעמו נשקפו מהם. בשערו הסבוך, הזהוב, בעיניו היוקדות התכולות, ובאבריו הגדולים נראה כגבר מושך לב ועין מכל הגברים שראה אליין בחייו, ובכל זאת, היו במראהו רשע, אכזריות וזדון עד כי ילד, או אפילו חייה, היו נרתעים ממנו ומתכווצים באימה.גבותיו האפילו על עיניו, לחייו הוצפו דם, ונצנוץ של שיגעון בעיניו, עיני איש פראי.

"נער שוטה!" צעק, בהצמידו את הנערה אל גופו, שכל אבר מאבריה, בהתפתלה בניסיון להימלט מאחיזתו העיד על תיעוב ."הלא תותיר את כפך בקערת המרק שלך? עצתי לך כי תמשיך בדרכך, פן יקרך רע. נערה קטנה זו באה עמי לכאן ועמי תישאר כאן."

"משקר אתה!" קראה הנערה; ובכופפה את ראשה נשכה לפתע את היד החומה והגדולה שלכדה אותה. הוא משך את ידו אחור, וקללה בפיו, ואז קרעה עצמה מאחיזתו ועמדה מאחורי אליין, נצמדת אליו במורא, כולה רועדת, כארנבת הרואה בז דואה מעליה.

"צא מאדמותיי!" צעק האיש בקול נורא, במלי לתת דעתו על הדם הניגר מכף ידו. "מה עסק לך על אדמותיי? מבגדיך ניכר כי לבלר אתה, מאלה, תיפח רוחם, הבאים בהמונים ושוטפים כגלים את האדמה, כעכברושים. מחטטים במעשיו של אדם, נבזי וחדלי אישים מכדי להילחם ועצלנים מכדי שיעבדו. בשם הצלב! אם הייתי יכול לעשות בכם כחפצי הייתי מצמידכם במסמרים לדלתות המנזרים, כשרצים על פתחי מאורותיהם. אין אתה גבר ולא אישה, כומר גלוח שיער צעיר אתה. חזור אל חרעיך טרם אניח עליך את ידי, שכן דורך אתה על אדמתי ורשאי אני להרגך כשודד."

"האדמתך היא זו?" שאל אליין.

"התחלוק עלי בזאת, כלב? הרוצה אתה, בתחבולות או התדיינות ופלפול בבית משפט להעלים בלהטוטיך את האקרים האחרונים שנותרו לי? דע לך, נבל עלוב מוצא, כי היום העשת לעמוד בדרכו של נצר ליועצי מלכים, של מנהיגי המון עם, עוד טרם הגיעה לארצנו חבורה נתעבת זו של שודדים נורמנים, או של כלבים בני כלאיים המשולחים נגד הגנב, כדי שאנשים ישרי לב יוכלו להשיג את רכושם שנלקח מהם."

"האתה הוא בעל האדמות ממינסטד?"

"אני הוא, בנו של אדריק, ודמו של גודפרי מנהיג בני שבטו, זורם בעורקי, דם הבת היחידה של בית אלפריק, אני הוא זה אשר אבותיו הניפו את נס הסוס הלבן של המלכים הסקסונים, בקרב בו נשברו מגנינו ונותצו חרבותינו. וזאת אומר לך לבלבר, כי לאבותיי היו כל האדמות המשתרעות היום מיער ברמשו לדרך גרינווד, וכי בשם נשמת אבי! מוזר יהיה אם אזדקן ולי רק מעט האדמה שהותיר לי מכל אדמות בני משפחתי. צא לדרכך ואל תתערב בענייניי."

"אם תעזבני עתה," לחשה האישה, "כי אז לעד תבייש את גבריותך".

"לבטח, אדוני," אמר אליין, בקול משכנע ומרגיע ככל יכולתו, "אם נולדת למשפחה אצילה, אין סיבה שתנהג כאיש לא אציל. אכן השתכנעתי כי רק השתעשעת עם גבירה זו, וכי עתה תאפשר לה לעזוב את אדמותיך, לבדה או עמי, כמדריך לה אם אך תבקש זאת, בדרכי היער. אשר למוצא המשפחה, אין זה מדרכי להתרברב, ואף יש שמץ של אמת בדבריך על חוסר הערך של לבלרים, אך עם זאת למען האמת, כי מוצאי שווה למוצאך."

"כלב!" קרא בעל האדמות בזעם, "אין אדם בכל הדרום היכול לאמר זאת."

"ובכל זאת, יכול אני," אמר אליין בחיוך; "כי אכן גם אני בנו של אדריק בעל האדמות, וגם בעורקי זורם דמו של גודפרי, מנהיג בני שבטו, וזאת דרך הבת היחידה של בית אלפריק מברומקנהרסט. לבטח, אחי היקר," המשיך ואמר, נושא אליו את ידו, "יש באמתחתך ברכת שלום חמה יותר מאשר זו עבורי, שהרי רק שני ענפים נותרו היום על גזע סקסוני עתיק יומין זה."

אחיו הבכור פרש ידיו לצד גופו כנשבע, והבעה של שנאה זדונית ומרושעת עלתה על פניו. "אם כך אתה הוא גור הכלבים מביולי," אמר. "היה עלי לדעת זאת ממראה פניך החלקלקים, מגינויך הכנועים הנזיריים ומנפשך מלאת המורך מכדי אפילו מכדי שתשיב מענה של ממש. לאביך, על נטייתו לגלוחי הקדקוד, ועל כל מגרעותיו, היה לב גבר; מעטים יכלו להביט ישירות בעיניו כשנמלא כעס. אבל אתה! הבט למטה מעבר לאחו, עכברוש שכמוך, להיכן שרועות הפרות ומעבר להן למטע פירות, זה הנטוע ליד הכנסייה. הידע אתה כי כל אלה נלקחו מאביך הגוסס בידי הנזירים תאבי הבצע, תמורת החינוך שהעניקו לך במנזר? ממני, בעל האדמות ממינסטד, נלקחו האדמות האלה כדי שתלמד לטינית ותאכל לחם כמתת ללא תמורה. אחרי שגזלת ממני בא אתה להטיף לי וליבב לפני, בבקשך שדה נוסף או שניים לחבריך הנזירים. נבל אתה! את כלבי אשסה בך; אך בינתיים, צא נא נגדי ונסה לעצור בעדי, לכשתחפוץ!" ובדברו, התקיף את העלם וזרקו על הקרקע, בעודו מחזיק בידו השנייה את פרק ידה של העלמה. אך אליין, כלב ציד, זינק לעזרתה, החזיק בידה השנייה, כשהוא מנפנף את מקלו שחודו ברזל.

"תוכל לדבר אלי כאשר תחפוץ," אמר בשיניים חשוקות, "אולי ראוי אני לכך; אך אח או לא אח, נשבע אני בתקוותי לגאולה, שאשבר את זרועך אם לא תרפה מהעלמה."

מקולו וממבט עינו ניכר כי המהלומה שהבטיח, אכן תוטח בעקבות דבריו אלה, לרגע, דמם השוצף של בני מנהיגי שבטם, אבותיו, גבר על קול הלחש הנעים שמילא אותו תמיד, המדבר על ענווה וחסד. הוא היה ער לרגש הזר הפועם בו, רגש עז ופראי, ולשמחה חסרת ההיגיון שמילאה את לבו, כאשר מתחת מעטה חינוכו פרצה אישיותו החדשה, בשברו את כל מוסכמות ומנהגי המנזר להם הורגל, ואשר אותם שמר ועליהם הקפיד זמן רב כל כך. בעל האדמות נסוג אחור, וחיפש במבטו מקל או אבן, לשמש לו כנשק; אך כשלא מצא כזה סבב על עקביו ורץ לבית, מהר ככל יכולתו, עד כי קצרה עליו נשימתו.

"בוא!" קראה האישה ונשימתה כמעט נעתקה מפיה, "נברח, טרם ישוב שנית."

"לא, ישוב ויבוא!" קרא אליין. "לא אסוג ממנו ולא מכלביו."

"בוא, בוא!" הפצירה, ומשכה בשרוולו. "מכירה אני את האיש הזה, הרוג יהרגך, בוא, למען הבתולה, למעני, שהרי אינני יכלה ללכת ולנטוש אותך כאן."

"אם כך בואי עמי." אמר; ושניהם רצו יחדיו לחפש אחר מקום מסתור ביער, בינות לעצים. ובהגיעם שמה, בחסות הענפים, הביט אליין לאחוריו, וראה את אחיו יוצא שנית מהבית, ומתקדם בריצה, השמש מאירה את שערו וזקנו. בידו הימנית החזיק דבר מה, אף הוא מבהיק לאור החמה, ובדרכו עצר לשחרר את שער מלונת כלי הציד שלו."

"מכאן!" לחשה האישה, בקול נמוך. "מעבר לשיחים, שם מתחת לצל העצים. אל תיתן דעתך אלי, סבורני כי אוכל לרוץ מהר כמוך. ועתה, לפלג, ממש לתוך הפלג, כדי לתעתע בכלבים, אף כי סבורה אני כי בני כלאיים הם, כאדונם". ובדברה, זינקה אל הזרם הרדוד ורצה אל מרכז הערוץ, והמים החומים מבעבעים סביב רגליה וידיה, שהושטו אל עבר ענפי השיחים הנטעים לאורך הגדה. אליין הלך בעקבותיה, נפשו סוערת וראשו סחרחר לנוכח קבלת הפנים לה זכה, ובפני התנפצות כל תכניותיו וכל תקוותיו.

אך ככל שכבדו מחשבותיו עדיין הביט משתומם לקלות רגליה של מדריכתו בהביטו בגופה הגמיש מתכופף, בטבלה במים תחת הענפים או בדלגה מעבר לאבנים, בקלות וללא מאמץ, עד כי התקשה להדביקה. לבסוף, כשקצרה נשימתו עד כי כמעט לא יכול היה עוד להמשיך, הטילה את גופה על הגדה מכוסת האזוב, בין שני שיחי צינית, והביטה בעיניים מצועפות על רגליה נוטפות המים, ושמלתה המלוכלכת בבוץ.

"האם הקדושה!" אמרה, "מה אעשה? אמי תשמור אותי בחדריי למשך חודש ימים, ותעסיק אותי ברקמץ דמותם של תשעת האבירים האמיצים. כך אמרה לפני שבוע, כאשר נפלתי אל ביצות ווילברלי, שליד לימינגטון. והרי יודעת היא עד כמה אינני אוהבת לעבוד בחט ומחט."

אליין, העומד עדיין בנחל, הביט אל הדמות הוורדרדה – לבנבנה מלאת החן, שערה שחור כעורב, ואל פניה הגאים, מלאי הרגש, אשר הביטו בו במבט גלוי ובוטח.

"עלינו להמשיך בדרכנו. יכול הוא להדביק אותנו."

"ל כן היא. רחוקים אנו מכל מקום המוכר לו, ואין הוא יודע לאן לפנות ביער. אך אתה, אתה שהיה הוא נתון לרחמיך, מדוע לא הרגת אותו?"

" להרוג אותו! את אחי!"

"ומדוע לא?" ולפתע הבליח חיוך צחור. "הוא היה הורג אותך. ראיתי זאת בעיניו. אם היה לי מטך בידי הייתי מנסה, כן, וגם עושה זאת." היא לפתה את ידיה הבהירות, זו בזו, בדברה, ושפיה התהדקו במבע מבשר רעות.

"כבר עתה מלא לבי עצב על אשר פעלתי," אמר אליין, יושב על הגדה וטומן את פניו בידיו. "יעזור לי האל! כל אשר רע בי כמו התפרץ. ועוד רגע הייתי מכה בו. בו, בבנה של אמי, את האיש אשר כה השתוקקתי לאמץ אל לבי. הה! מה חלש אני."

"חלש!" צעקה, בהרימה בהשתאות את גבותיה השחורות. "אינני חושבת כי אפילו אבי, אשר שופט קשוח לב הוא של גבריות, היה מכנה אותך חלש. אך דע לך אדוני, כי נעם לי לשמוע שמצר אתה על מעשיך, ואולי נחזור אליו שנינו ואתה תשלים אתו ותעניק לו את אסירו כמתת שלום. דבר מצער הוא שדבר כה פעוט כאישה יחצוץ בן שני אחים שדם אחד זורם בעורקיהם."

אליין, בפשטות דרכיו, פער את עיניו בשמעו את הדברים האלה שעלתה מהם מרירות נשית. "לא, גבירתי," אמר, "וזה הנורא מכל. כי איזה גבר יהיה כה מוג לב ושפל עד כי יאכזב אותך בעת מצוקה? יצאתי נגד אחי והפכתיו לאויבי, ועתה נראה כי פגעתי גם בך בלשוני המגושמת. אך, באמת, גבירה, נקרע אני בין שניים, וכמעט שאינני יכול להבין את אשר ארע."

"ואני אינני יכולה לתהות על כך." ענתה הנערה, וצחקה קלות. "אתה הגעת כאביר, זה שמספרים עליו בשירים[4], וניצב אתה בין הנערה לבין הדרקון, וזמן אין לך לתהות ולשאול שאלות. בוא" המשיכה ואמרה, מדלגת שוב על רגליה, ומחליקה את גלימתה המקומטת, "הבה נמשיך יחד בדרכנו, נחצה את החורש ואולי נפגוש את ברטרנד והסוסים עמו, ואם טרובדור המסכן לא היה מאבד את פרסתו לא היינו מגיעים לכלל מצוקה זו. לא, עלי להחזיק בזרועך, מני שלמרות שמדברת אני בקלילות, עת, שנחלצנו מהמצוקה, חרדה אני ומפוחדת, כמו רולנד שלי. הלא תראה איך עולה ויורד חזו בכבדות, ונוצותיו היקרות סתורות. אתה הוא האביר הצעיר אשר לא יניח כי יקרה רע את גבירתו."

האביר וגבירתו

וכך המשיכה ללהג אל הבז שעל ידה, ואליין פוסע לצדה, מגניב מבטו מעת לעת אל הנערה הגחמנית והמלכותית. הם פסעו שוקטים על פני הכבול הקטיפתי, ודרך היערות רחבי הידיים של מינסטד, תחת קרעי הצללים שהטילו ענפי עצי האשור העתיקים, מכוסי והחזזית, על הקרקע מכוסת הטחב, המוארת בקרני השמש.

"האינך חפץ לשמוע את סיפורי?" שאלה לבסוף.

"אם חפצה את לספרו לי,: ענה.

"הו!" קראה, והנידה בראשה בכעס, "אם אין לך עניין לשמעו עדיף שנמשיך."

"לא," השיב בקול נלהב, "להוט אני עד מאד לשמעו."

"וזכותך היא לשמעו, שהרי איבדת את אחיך ואת חסדו בשל כך. ובשל... שהרי... וגם... הלא לבלר אתה, כפי שהבינותי, ועל כן חייבת אני לחשוב עליך טובות, ויכול אתה להיות איש סודי. על כן מוטב שתדע כי איש זה ביקש את ידי, ולדעתי, לא בשלי כמו בשל שאיפותיו שלו, והחליט כי ישפר את מצבו ומזלו בחיים אם ישלח ידו את אוצרות אבי ואל מרתפיו, למרות, והבתולה יודעת, מה מעט היה מוצא שם. אבי, איש גאה הוא, אביר נועז וחייל מנוסה ומוצאו ממשפחה עתיקת יומין ונכבדת, ועבורו, מוצאו של איש זה נשב פחות וחסר כל ערך. הו! אבוי! שכחתי כי הוא ואתה חולקים את אותו מוצא."

"אל נא תתני לכך דעתך," אמר אליין, "כולנו בנים לחווה".

"יכולים נחלים לנבוע ממקור אחד, ועדיין, חלקם טהורים וחלקם, מימיהם אינם ראויים לשתייה" אמרה היא, "אך כדי לקצר בדברים, אבי לא הסכים לקבל את חיזוריו, ומען האמת, גם אני לא. על כך נשבע כי יקום בנו, ומכיוון שידוע הוא כאיש מסוכן שפורעי חוק רבים תומכים בו, אסר עלי אבי לצוד עם כלבי, או לצוד בעזרת בזים, ביער, מצפונה של דרך קרייסטצ'רץ'. אך מה שארע הוא, שהיום, לעת בוקר, רולנד הקטן שלי, זה שעמי כאן, נשלח לצוד אנפה שכנפיה חזקות, ואני עם נערי המשרת, ברטרנד, המשנו לרכב, ובלבנו רק מחבת ההנאה מהציד, עד שמצאנו את עצמנו ביערות מינסטד. ואז, סוסי העדין, טרובדור, פגע בענף חד, עמד, מכאבו, על שתי רגליו האחוריות, והפילני לקרקע. ראה את גלימתי, וזו השלישית שהשחתתי כך השבוע. אוי לי כשתראה זו אגתה, הרוקמת.

אישה צדה, אנגליה, המאה ה 14

ציד בזים, אנגליה, מאות 12-14

"ומה אשר ארע אחר כך, גבירתי?" שאל אליין.

"ובכן, טרובדור ברח, כנראה פגעתי בו בדרבני כשנפלתי, וברטרנד רכב אחריו מהר ככל שיכולות פרסות סוסו לדהור, בעודו נושא אותו, וכשהתרוממתי מהקרקע, עמד בעל האדמות הלז לצדי, וטען כי על אדמותיו אני, אך בדברים כה נדיבים ואדיבים, כאביר, עד כי שכנע אותי לבוא עמו, לביתו, ולחסות שם, בעודי ממתינה למשרתי כי ישוב. אך בחסדי הבתולה, ובעזרת הקדושה המגנה עלי, מרים ממגדל, חדלתי מלכת טרם הגענו אל דלת ביתו, אף כי, כפי שראית, ניסה לגררני לשם. ואז, אהההה" והיא נרעדה בצמרמורת.

"מה קרה?" צעק אליין, מביט בה בחרדה ובדאגה.

"מאומה, חבר, מאומה! רק נזכרתי כיצד נשכתי את ידו. עדיף לי לנשוך קרפד או נחש ארסי. הו, את שפתי אשנא לעד! אך אתה, כמה אמיץ היית, ומה מהיר! וכה ענו אתה, וכה נועז, שהרי זר היית לי! אם הייתי גבר הייתי מבקשת לעדות כמוך."

"דבר פעוט הוא," השיב, וחש מעין עקצוץ של הנאה למשמע דברי שבח מלאי מתיקות אלה, "אבל את, מה תעשי עתה?"

"אלון גדול יש בקרבת מקום, וסבורתני כי ברטרנד יוביל שמה את הסוסים, מפני שמקום מפגש ציד הוא לנו, מימים ימימה, ואז, נלך נאוץ הביתה, ולא נצוד עוד עם הבזים היום! רכיבה על פני עשרים מילים, לבטח תייבש את רגלי ואת שמלתי."

"אך, אביך?"

"לא אומר לו מילה. אינך מכיר אותו; אך אוכל לאמר לך כי אין הוא אדם שניתן להמרות את פיו כשם שעשיתי. הוא יקום את נקמתי, נכון הדבר, אך לא לו הנקמה. יום אחד, אולי בקרב חניתות בין שני אבירים, או בתחרויות, יהיה אביר שיבקש ללבוש את צבעי מגן משפחתי, ולו אספר כי אם חפץ הוא בחסדי, עליו לתקן עוולה, והעוולה הגדולה מכל היא זו של בעל האדמות ממינסטד. אז ימצא אבירי תעוזה כמו אבירים מאז ומעולם, בשם האהבה, וחובי ישולם, אבי לא ידע על כך מאום, והעולם יהיה חסר נבל אחד. אמור, האין זו תכנית אמיצה?"

"לא הגבירה, מחשבה שאינה הולמת אותך היא זו. איך יכולה מישהי כמוך לדבר על אלימות ונקמה. האין בך מחשבות עדינות, של טוב לב, של חסד וסליחה? אכן, חבל, העולם אכזר וקשה הוא, והלוואי שלעולם לא הייתי עוזב את תא המנזר שלי. לשמוע מילים כאלה משפתיך הוא כמו לשמוע מלאך מבורך מטיף את דרכי השטן."

היא נרתעה ממנו כסייח החש לראשונה את מגע השוט. "רוב תודות לך על שיפוטך, אדוני הצעיר!" אמרה בקידה קלה. "הבנתי מדבריך כי מצר אתה על שפגעת בי בדרך, ורואה בי שד המטיף רעה. הנה, אבי איש מר בכעסו, אך מעולם לא כינה אותי כזאת. חובתו היא, וגם זכותו, אך לבטח לא לך היא. על כן, באשר חושב אתה עלי כך, וכה שפלה אני בעיניך, לך אתה בשביל שמשמאלנו ואני אשאר בנתיב הזה; שהרי ניכר כי אינני יכולה להיות לך בת לוויה." ובאמרה זאת, שפתיה חשוקות ובארשת של כבוד, אשר נפגמה קמעה בשל שמלתה המלוכלכת, מיהרה בנתיב מכוסה הבוץ, ונטשה את איין עומד, מביט אחריה מלא צער. לשווא המתין כי תביט אחור, או לאות אחר של נועם ומתינות, היא הלכה בצוואר נוקשה, עד כי נעלמה, שמלתה נגלית עוד כמרפרפת בינות לעלים. אז, בלב כבד ובראש מורכן, הלך בכבדות במורד השביל, מלא זעם על עצמו על גסותו ודבריו חסרי העידון, אשר פגעו בה כך, מבלי כוונה.

הוא התקדם כברת מה של הדרך, אובד בספקותיו ומלא תחושת אשמה, נפשו רועדת מרעיונות, מחשבות וחששות שלא ידע והכיר, מלא השתאות נוכח כל אלה, כאשר לפתע שמע אוושת עלים מאחרי גבו, ובהביטו סביבו, שם הייתה היא שוב, היצור מהיר הצעד, מלא החן, פוסעת בצלו ממש, ראשה הגאה מושפל. כולה ענווה וחרטה.

"לא אכעיסך עוד, לא אומר דבר," אמרה, "אך מאד אחפוץ להישאר עמך, בעודנו ביער."

"לא תוכלי להכעיסני," ענה, וכל גופו יוקד למראֵהַ. "היו אלה דברי הגסים שהכעיסו אותך; אך חייתי עם גברים כל ימי, ואינני יודע, למרות חפצי ומאמצי, כיצד לרכך את לשוני כך שדברי יתאימו לאוזניה של גבירה."

"חזור בכך, עם כך," קראה מיד; "אמור כי צדקתי בבקשי לנקום בבעל האדמות."

"זאת לא אוכל," ענה ברצינות קודרת.

"ומי הוא, עתה, שאיננו עדין ובעל חסד?" קראה כמנצחת. "כמה נוקשה וקר מזג אתה, והינך הלא צעיר עדיין! בוודאי אין אתה לבלר ותו לא, אלא לפחות בישוף או חשמן. עליך לשאת צלב ולא מטה, ולחבוש מצנפת חשמן ולא כומתה. ובכן, למענך אסלח לו, לבעל האדמות, ולא אנקם אלא בי, בשל מעללי, שהרי תמיד חייבת אני לאוץ אל הסכנה. האם תסתפק בכך, אדוני?"

"הנה, זו היא את, את האמיתית," ענה; "ותמצאי קורת רוח רבה יותר בסליחה מאשר בנקמה."

היא הנידה בראשה, כמי שאיננו בטוח כלל בדברים ששמע, ואז, בקריאה פתאומית שתדהמה עלתה ממנה, יותר מאשר שמחה או הקלה, אמרה: הנה הוא ברטנרנד ועמו הסוסים."

במורד הגבעה נראה נער משרת קטן, לבוש ירוק, עיניו שוחקות, ותלתליו הארוכים מתנופפים על גבו. ישוב היה על סוס ערמוני גדול, בידו החזיק את רסנו של סוס רכיבה קטן, שחור ונמרץ, עורו מבריק מזיעה.

"בכל מקום חיפשתיך, הגבירה מוד היקרה." אמר בקול צייצני, בירדו מגב סוסו ובידו הרסן. "טרובדור דהר עד גבעת הולם אשר ליד ברוקנהרסט, לפני שעלה בידי לתפסו, מקווה אני כי לא נפגעת וכי כל רעה לא באה עדייך?" אמר עוד בהביטו באליין בדברו.

"לא, ברטרנד," אמרה, "הודות לזר אדיב זה. ועתה, אדוני." המשיכה, בזנקה אל אוכפה, "לא ראוי כי אעזבך ללא מילה. לבלר או לא, היום נהגת כיאה לאביר של ממש, המלך ארתור וכל אביריו המסובים לשולחנו, לא היו יכולים לפעול יותר. ויכול להיות כי לאבי, או למשפחתי, היכולת להטיב עמך. אין הוא איש עשיר, אך נכבד הוא, ורעים טובים לו. אמור לי לאן תפנה ומה אשר תחפוץ, וראה תראה אם לא ישכיל להיות לך לעזר."

אויה, גבירתי! אין לי עתה כל מטרה. רק שני רעים לי בעולם, והם הלכו לקרייסטצ'רץ', ושם כנראה אצטרף אליהם."

"והיכן יימָצאו בקרייסטצ'רץ'?"

"בטירתו של האביר האמיץ, סר נייג'ל לורינג, הממונה על אורוות הסוסים של הרוזן מסולסברי."

להפתעתו פרצה בצחוק רם ומצלצל, ובדרבנה את סוסה, דהרה במורד הגבעה, ונערה מאחוריה. ללא מילה, אך טרם נעלמה בין העצים הפנה את גופה ונופפה אליו בידה לשלום. הוא עמד שעה ארוכה והביט, מקווה כי תשוב; אך קול הפרסות נמוג, ורק קול עלים הנושרים נשמע עתה ביער. לבסוף, פנה לשוב אל דרך המלך, כאיש אחר מאשר הנער קל הלב שהיה אך לפני שלוש שעות.

[1] הפלישה הנורמנית לאנגליה הייתה בשנת 1066.

[2] במקור: מטבע farthing, מטבע שניצוק רק בשנת 1860

[3] כאן חלף הצבי, לא כך? ברוקס, היודע אתה אנגלית?"

[4] על השירים וסיפורי הרומנסות שעניינם עלילות גבורה והתפתחותם