פרק ראשון: ובו יסופר איך עזבה הכבשה השחורה את הדיר

הפעמון הגדול של הכפר השלו בּיוּלִי השמיע את קולו. הרחק, מעבר ליער נשמע הצלצול, רם וצלול. גם מלקטי גושי הכבול בגבעות השחורות שבמערב וגם הדייגים שעל גדות נהר אקס שמעו את פעימותיו, עולות ויורדות, באוויר החם והלח של הקיץ.

הכפר ביולי וסביבותיו, היער החדש, דרום מערב המפשייר

במקומות האלה, היה זה קול שנשמע תדיר, כמו קולו של העורבני או קריאת האנפה. ועדיין, הרימו הדייגים והאיכרים את ראשיהם והביטו זה בזה בתמיהה. הרי זמן תפילת מנחה כבר חלף וזמנה של תפילת הלילה עוד לא הגיע. מדוע זה יצלצל כך הפעמון הגדול של ביולי בעוד צללי היום אינם קצרים כבר אך עוד לא התארכו דים?

סביבות המנזר נערכו הנזירים קבוצות קבוצות. מתחת לשדרה הארוכה מרוצפת הירוק של עצי אלון עתיקי יומין, מסוקסי גזע, ועצי אשור עטופים אזוב, נאספו כולם, לבושים גלימות לבנות, לקול דנדון הענבלים. מהכרם ומהגת, ממכלאת השוורים, מבורות החרסית ומסלעי המלח, אפילו מהנפחיות הרחוקות שליד ברכות סוׁוְלי ומהחוות המקיפות את סט. לאונרד. כולם הפנו את בהונותיהם לכיוון הבית.

אך לא הייתה זו קריאת פתע. שליח מהיר כבר עשה דרכו בין כל המקומות האלה, ברחבי אדמות המנזר כולו, בליל אמש, ועמו ההזמנה לכל נזיר ונזיר לשוב לבית המנזר בשעה השלישית שאחרי צהרי היום. הודעה כה דחופה ובהולה לא נמסרה מעולם לאח את'אנאסיוס הקשיש להפיצה, הוא שכשנה אחרי קרב בנוקברן, בשנת 1315, כבר עמד בשערי המנזר ופתח את דלתותיו לנוקשים עליהן.

גם איש זר אשר לא יֵדע דבר על המנזר הזה או על משאביו האדירים, יכול היה לשער, למראה הנזירים, לפחות חלק מעיסוקיהם ומהתפקידים שהוטלו עליהם, ועל החיים רבי תחומי העניין והעיסוק שהמנזר היה מרכזם. כשעברו כולם, בזוגות או שלושה שלושה, ארשתם רצינית, ראשיהם כפופים ושפתותיהם ממלמלות, רק מעטים מהם לא נשאו על גופם את אותות עמל יומם. הנה שניים ששרווליהם מוכתמים בתירוש אדמדם; הנה נזיר עבדקן, בידו גרזן רחב, ועל כתפו צרורות זרדים; בצדו פוסע נזיר שמספריים תחובים מתחת לזרועו ואניצי צמר דבקו גלימתו הלבנה; הנה משתרכת שורת נזירים, בידיהם מכושים ואתים, ושני המאספים מתנדנדים תחת נטל משאם: סל גדול מלא קרפיונים שזה עתה עלו בחכה,שהרי למחרת יום שישי הוא, ויש חמישים מגשי אוכל למלא, חמישים מגשים לחמישים גברים חסונים ובעלי תיאבון העומדים אחריהם. בכל הקהל הזה לא היה אפילו אחד שלא הוכתם בשל עבודתו, או יגע בה, אב המנזר, ברגהרש, איש קשה היה, כלפי עצמו וכלפי האחרים.

בתא רחב ידיים ונאה, שיוחד לאירועים חשובים, פסע אב המנזר אנה ואנה, קדימה ואחורה, בחוסר סבלנות, כשהוא סופק בכפות ידיו הגדולות, בעצבנות. פניו, חרושות תלמי מחשבה, על לחייהן השקועות, כחושות, ספרו על אדם שניצח את האויב הפנימי שכל אחד פוגש בו בחייו, אך המאבק הזה גרם לו ייסורים קשים: בכתשו ובהרסו את תשוקותיו כמעט כתש והרס את עצמו.

ועדיין, למרות שבריריות אישיותו, מתחת לגבותיו שקדרו, זהר תמיד, כמו עכשיו, ברק של עצמה נוקבת, אשר הזכירה לכל כי דם של לוחמים זורם בעורקיו, וכי אחיו, האביר סר ברתלומאו ברגהרש, נודע כאחד הלוחמים עזי הלב, אשר קבעו את הצלב של ג'ורג' הקדוש, מגנהּ של אנגליה, לפני שערי העיר פריז.

כשפתיו חשוקות ומבטו מעורפל, צעד הלוך ושוב על רצפת עץ האלון, ודמותו כולה מביעה את תמצית הצניעות והפרישות של הנזיר, בעוד הפעמון הגדול רועם ומהדהד מעל ראשו. לבסוף, גווע השאון בשלוש פעימות אחרונות, וטרם נמוג הדן של אלה, הכה ראש המנזר בפעמון הקשה קטן וזימן את הנזיר הזוטר המסייע לו.

"הכל האחים הגיעו?" שאל בדברו בעגה האנגלית – צרפתית שבה השיחו בבתי כנסיות ומוסדות דת.

"כאן הם" השיב הנזיר, עיניו מושפלות וידיו שלובות על חזהו.

"כולם?"

שניים ושלושים מהבכירים וחמישים מהטירונים המתלמדים, אב קדוש. האח מרק כואב כולו כי הוכה בקדחת ונבצר ממנו לבוא. הוא אמר כי..."

"אין כל חשיבות לאשר אמר. קודח או לא, היה עליו לבוא לקריאתי. עליו לטהר את נשמתו, כפי שחייבים לעשות רבים נוספים במנזר זה. אתה גם, האח פרנסיס, פעמיים הרמת קול עד כי הגיע קולך לאזני, וזאת כאשר הקורא בחדר האוכל קרא אודות חייהם של הקדושים המבורכים, אהובי האל. מה יש לך לאמר?".

הנזיר הזוטר עמד שקט וכנוע, זרועותיו שלובות עדיים על חזהו.

אלף תפילות "תבורך מרי" וכמספר הזה תפילות "אני מאמין", בעמדך, וידיך פשוטות לעבר מקדשה של הבתולה, עשויים להזכירך כי הבורא העניק לנו צמד אזניים ורק פה אחד, כאות לכך כי עבודתן של אלה כפולה משל זה. איה הממונה על הטירונים?"

"בחוץ הוא, אב קדוש".

"שלח אותו הנה".

הרגליים נעולות הסנדלים הרעישו על רצפת העץ, והדלת ממוסגרת הברז נעה על צירה. בחלוף זמן מה נפתחה הדלת שוב ונזיר נמוך קומה שגופו רבוע למראה, פניו הכבדות שלוות ורגועות, וכל עמידתו אומרת סמכות, נכנס.

"הקראת לי, אב קדוש?"

"כן, האח ז'רום. הלוואי והעניין יסתדר על הדרך הטובה וללא שערוריות, במידת האפשר. ועדיין צריך שיעשה בפומבי, ויהיה לדוגמא". עתה דיבר אב המנזר לטינית, שפה שעתיקותה ורצינותה התאימו יותר להבעת מחשבות והגיגים של שני בעלי מעמד כה גבוה במסדר.

"יתכן כי עדיף יהיה שהטירונים לא יורשו להיכנס", הציע הממונה עליהם. "הזכרתה של אישה יכול להטות את נפשותיהם מהגותם החסודה לעבר עניינים גשמיים ורעיונות שרוע בהם".

"אישה! אישה!" נאנק אב המנזר. "האם לא אמר כבר ג'ון הקדוש כי "התאווה היא שורש הרשע" מימי חווה ועד ימינו, מה טובה צמחה ממי מהן? ומי יציג את הקובלנה?"

"האח אמברוז".

"איש צעיר קדוש הוא, ואת עצמו הקדיש לדת".

"מקור אור ודוגמא לכל טירון".

"הבה נביא את הנושא לדיון, בהתאם למסורותינו ארוכות הימים. הורה ליועצנו ולסגנו להוביל את האחים על פי גילם, עם האח ג'ון, הנאשם והאחר אמברוז, המאשים אותו".

"והטירונים?"

"הנח להם להמתין במבואה הצפונית של המנזר. המתן! הורה לסגן היועץ כי ישלח אליהם את תומס, הוקרא מכתבי הקודש בקול רם, כדי שיקרא להם מתוך "מעשי הגבורה של הקדושים המבורכים", הדבר יכול להצילם מפטפוט אווילי וזדוני".

שוב נותר אב המנזר לבדו, ואת פניו הרזים והאפורים הטה מעל ספר התפילות המעוטר שלו. כך נותר בעת שהנזירים הבכירים מילאו את התא לאיטם את התא, וישבו בנחת על ספסלי עץ האלון הארוכים שניצבו לאורך שני קירות התא, זה מול זה. בקצה המרוחק, על שני כסאות גדולים, גבוהים ככסאו של אב המנזר, ישבו הממונה על הטירונים והיועץ. זה האחרון היה נזיר רחב גרם וגמלוני, ולו עיניים מלאות שמחה ושערו העבות והשחור מקיף את קודקודו המגולח. בין שניהם עמד נזיר רזה וחיוור, שנראה מוטרד ודאוג, נע מצד לצד, וטופח על סנטרו בעצבנות במגילת קלף ארוכה שהחזיק בידו.

אב המנזר, התבונן על שתי שורות הפנים השוקטות והשזופות ממרום מקום שבתו, על זוגות העיניים הגדולות המביטות נכחה כמו ללא מחשבה מאומצת, בתווים הפשוטים שהעידו על חיים שאינם משתנים וקיום שגרתי. אחר כך הפנה את מבטו הנלהב והיוקד אל פיו החיוורות של הנזיר מולו.

"קובלנה זו שלך היא, כפי שהבנתי, האח אמברוז", אמר. "מי יתן ובנדיקטוס הקדוש, פטרונו של בֵּיתנו, יהיה כאן היום ויסייע לנו בממצאינו! כמה סעיפים יש בה?"

"שלושה, אב קדוש" ענה הנזיר בקול נמוך ורועד.

"האם ערכת אותם על פי חומרתם?"

"כאן רשומים הם, אב קדוש, על פיסת קלף עשוי עור כבש"

"העבר את הקלף ליועץ. הביאו את האח ג'ון, תנו לו לשמוע את הקובלנות אשר הוצגו נגדו".

למשמע הצו הזה, פתח אחד הנזירים את הדלת ושני נזירים נכנסו מובילים בתווך טירון צעיר. היה זה גבר רם קומה, עיניו כהות ושערו אדמוני, כל הופעתו אומרת אומץ, ומבטו מתריס ומשועשע כאחד. ברדס שחור מוטל על כתפי, וגלימתו שכפתוריה פרומים חשפה צוואר חסון, ששריריו מתוחים וגונו אדמדם כקליפת עץ אשוח. זרועות עבות ומשורגות שרירים, מכוסות פלומה אדמדמה, הזדקרו מהשרוולים הרחבים של גלימתו, וכותנתו הלבנה המופשלת מצדה האחד חשפה רגל אדירה מצולקת ושרוטה מזרדי שיחי אטד. בקודו לאב המנזר, קידה שהיה בה יותר מההתבדחות מאשר מהיראה, פסע הטירון דרך שורת שרפרפי הכריעה המגולפים, שהוזזו עבורו, ועמד שקט וקוף קומה, ידו על הפעמון המוזהב הקורא לתפילה, זה הפעמון שאב המנזר השתמש בו במשק ביתו. בעיניו הכהות הביט על פי כל הנאספים, מבט מהיר, וקבע את מבטו, שנצנוץ משובה בו, על פניו של מאשימו.

היועץ קם וגלל את מגילת הקלף לאיטו. עתה התכונן לקרוא את הכתוב בה בקולו היהיר. מקרב חבורת הנזירים הישובה עלו רחשים ולחישות.

"האשמות אלה מובאות נגד האח ג'ון, זה שהיה ידוע בשם ג'ון הורדל, או ג'ן מהורדל, ועתה הוא טירון מתלמד במנזר הקדוש של מסדר הסיסטריאנים, ביום חמישי השני שאחרי יום מועד עלייתה של מריה השמיימה, בשנה אלף שלוש מאוד ושישים שנה למות אדוננו, ונקראו ביום זה במנזר של ביולי, בנוכחות אב המנזר הנכבד ברגהרש ואסיפת הנזירים. ואלה הן:

בראש ובראשונה, ביום המועד שנזכר לעיל, הוגשו גביעים קטנים של בירה לכל הטירונים, שמינית הגלון לכל ארבעה מהם. האח ג'ון הנדון נטל את הכמות כולה ובלעה בלגימה אחת ובכך פגע בשלושה אחים, פול, פורפיר ואמברוז, שכמעט ולא יכלו לאכול את מנתם, מנה של נזיד דגים מומלחים, בשל צימאונם הרב".

בהישמע ההאשמה הזו בכובד ראש וברצינות, הרים הטירון את ידו ושפתיו התעוותו, אפילו הנזירים הבכירים הרגועים הביטו זה בזה והשתעלו כדי להסתיר את גיחוכם. רק אב המנזר נותר ישוב חמור סבר, פניו מורכנות ועיניו מלאות הרהורים.

"ואחר כך, כשהורה לו הממונה על הטירונים כי עליו להגביל את מאכלו למשך יומיים ולהיזון רק מכיכר לחם אחת בת שלוש ליטראות, עשויה סובין וקטניות, וכך לכבד את זכרה של מוניקה הקדושה, אמו של אוגוסטין הקדוש ולהללה, שמעו אותו, האח אמברוז ואחרים, אומר בפה מלא כי מייחל הוא שעשרים ריבוא שדים יטלו את מוניקה הזו, אמו של אוגוסטין הקדוש, וכל קדוש אחר שמונע מבני אדם לסעוד את לבם בבשר. כמו כן, כאשר האח אמברוז הוכיח אותו על משאלתו זו המנאצת שם שמיים, כופף את ראשו של האח אמברוז מעל בריכת הדגים למשך זמן כה ארוך עד כי האח אמברוז הספיק לאמר תפילת "אבינו" אחת וארבע תפילות "תבורך מרי", כדי לחזק את נשמתו לפני מותו הממשמש ובא".

למשמע ההאשמה החמורה הזו עלה קול המלמולים של האחים לבושי הגלימות הלבנות כזמזום דבורה; אך אב המנזר נשא את ידו הארוכה, הרועדת, ואמר: "ומה עוד?"

"וכמו כן, בין השעה השלישית אחרי הצהרים לבין תפילת ערבית ביום חגו של ג'יימס הצעיר, האח ג'ון דנן נראההולך בדרך ברוקנהרסט, ליד המקום הידוע בשם ברכת האטשר, כשהוא משיח עם אדם מהמין האחר, והוא העלמה מרי סוולי, בתו של בא כוח הכתר לענייני האדמות שברשות שימוש הציבור. וכמו כן, לאחר סיפורי הלצה ובדיחות שהחליפו, האח ג'ון הרים את מרי סוולי ונשא אותה מעבר לנחל, להנאתו האינסופית של השטן ובכך גרם לפגיעה בנשמתו, פגיעה מכוונת, זדונית ושערורייתית בה חזו שלושה חברים במסדרנו".

דממה נפלה על החדר, רק ניע הראשים והמבטים המהירים העידו על האימה שתקפה את הנוכחים.

אב המנזר קרב את גבותיו האפורות מעל עיניו החקרניות: "ומי אשר יכול להעיד על כך?" שאל.

"אני", ענה הנאשם, "וגם האח פרופיר, שהיה עמי, והאח מרק אשר כה הוטרד מהמראה עד כי שוכב הוא עתה קודח בשל כך".

"והאישה?" שאל אב המנזר. "האם לא פרצה בקינה וקריאות אללי ואבוי על שנזיר השפיל עצמו כל כך?"

"לא, היא חייכה אליו במתיקות והודתה לו. יכול אני להעיד על כך וכן גם האח פרופיר".

"כך יכול אתה?" זעק אב המנזר, בקול גבוה ומלא סערה. "כל יכול אתה? השכחת כי החוק השלושים וחמישה של המסדר קובע כי בנוכחות נשים יש לכופף את הראש ולהסית את העיניים כלפי מטה? השכחת זאת, שואל אני! ואם הבטת על סנדליך איך ראית את החיוך שאתה מלהג עליו?

שבוע בתאך, אח כוזב, שבוע של לחם שיפון ועדשים, וכמות כפולה של תפילות הלל של שחר ותפילות שחרית, אולי יסייעו לך לזכור את החוקים שלאורם חי אתה."

למשמע פרץ זה של זעם, הרכינו שני העדים את ראשיהם, וישבו כמו הוכו. אב המנזר הביט את עיניו מלאות הכעס אל הנאשם, אשר פניו הנחושים והשלווים הביטו נכוחה אל מול מבטו החקרני.

"ומה יש לך לאמר, האח ג'ון, על הדברים כבדי המשקל נגדך?"

"מעט, אבי הטוב, מעט למדי" אמר הטירון, באנגלית גורר את תנועותיו, כפי שמדברים הסקסונים במערב אנגליה. הנזירים, כולם דוברי אנגלית נורמנית, זקפו את אזניהם למשמע הצליל הלא מוכר להם, ועם זאת מזכיר נשכחות של בית סבא. אך אב המנזר האדים מזעם והכה בידו על מסעד הכסא: "מה הוא נוסח דיבור זה?" צעק. "האם זו הלשון הראויה להישמע בין כתליו של מנזר ידוע לטוב ועתיק יומין זה? חסד והשכלה הולכים יד ביד, כשאובד האחד אין טעם לחפש את משנהו".

"על כך אינני יודע" אמר האח ג'ון. "רק יודע אני כי הדברים היוצאים מפי מקורן בחסד, כי כך דיבר אבי לפני. וברשותך, או שאוכל כך לדבר, או אשקוט".

אב המנזר ליטף את ברכו והניד בראשו, כמי שמנסה לשווא למחות דבר מזיכרונו.

"אשר לעניין השיכר" המשיך האח ג'ון "כה חם הייה לי בשובי מהשדות עד כי לא ראיתי נכוחה את אשר מול עיני, עד ששתיתי את כל הקנקן. יכול להיות שאמרתי משהו בחוסר סבלנות על הסובין והקטניות, שניהם מאכל דל שאיננו מתאים לגבר במימדי. נכון גם ששלחתי ידי אל השוטה בדמות האחר אמברוז, ואולם, כפי שיכול אתה לראות לא גרמתי לו נזק של ממש. ובאשר לעלמה, באמת הרמתי אותה מעבר לנחל, על גרביה ומנעליה, בעוד לרגלי רק סנדלי עץ אשר לא ניזוקים במים. ראיתי זו כפגיעה בגבריותי, כמו גם במעמדי כנזיר, למנוע ממנה את ידי ועזרתי". ובדברו, הביט סביב במבעו המשועשע למחצה, אותו עטה על פניו במשך הדיון כולו.

"אין צורך להמשיך עוד", אמר אב המנזר. "הוא התוודה על הכל. ועתה נותר לי רק לקבוע את ענשו המתחייב מהתנהגותו רבת הרוע".

הוא קם ממושבו, ושתי שורות הנזירים כמוהו, בהביטם לצדם, מבוהלים מזעמו של האיש רם המעלה.

"ג'ון מהורדל" קרא בקול רם, כמעט בצעקה, "בשני הירחים שבהם היית טירון המתעד להיות לנזיר, הוכחת כי אינך אלא איש בגד ומעל, שאיננו ראוי ללבוש את הגלימה הלבנה אשר הינה סמל לנפש טהורה. גלימה זו תיקרע לפיכך מעל גווך ואתה תישלח לעולם ללא כל סיוע ועזרה וללא חלק בברכה והחסד הניתנים לחוסים בצל הקדוש בנדיקט המבורך. זאת ועוד, לא תשהה עוד בכפר ביולי, או בכל החוות שבסביבותיו, ושמך ימחה מתעודות המסדר".

גזר הדין הזה היה נורא עבור הנזירים המבוגרים, שכה התרגלו לביטחון ולחיי השגרה במנזר עד בעולם הסובב היו בוודאי חסרי אונים כילדים רכים בשנים. מנאת המדבר החסודה בה חסו נתפש העולם הזה כמדבר צחיח, מלא סערות ומאמצים לשרוד בו, ללא נוחות, נחמה או מנוחה, שהרוע מאפיל אותו. אולם לטירון הצעיר היו כנראה מחשבות שונות. עיניו הבריקו וחיוכו התרחב. וזה אשר הוסיף שמן למדורת כעסו של אב המנזר.

"זה באשר לעונשך על נשמתך" צעק. "ועתה לרגשותיך הגשמיים, הגסים. כלפיהם יש לנהוג בדרכך שלך. מכיוון שאינך חוסה עוד תחת מגנה של הכנסייה, אין כאן שום קושי. הו, אתם שם, הנזירים הזוטרים פרנסיס, נאומי וג'וזף, לכדוהו, קשרו את ידיו! גררו אותו והניחו ליערנים ולשוערים הצליף בו בגרשם אותו מהמחוז!"

כשהתקרבו שלושת הנזירים כדי למלא את מצוות אב המנזר, נעלם החיוך מפניו של הטירון, והוא הביט ימינה ושמאלה בעיניו הבורקות, החומות, כשור האוסף את כוחותיו. ואז, בקריאה קצרה פתאומית, ממעמקי חזהו, שבר את שרפרף הכריעה הכבד והניפו, מוכן להכות, בפסעו שני צעדים אחור, כך שאיש לא יוכל לגבור עליו.

ג'ון מֵהורדל נאבק בנזירים. איורו של Newell Convers Wyeth מהדורת 1922

"בשם הצלב השחור של וולת'ם!" שאג, "אם מי מכם נבלים יניח את קצה אצבעו על שולי גלימתי, אפצח את גולגולתו כאגוז"!" על זרועותיו החסונות, רעם קולו וצבע שערו האדמוני המזדקר, היה בו משהו כה מבהיל עד כי שלושת הנזירים ברחו בראותם אותו; והנזירים הצטופפו יחדיו כעצי צפצפה בסערה. רק אב המנזר זינק קדימה ועיניו בוערות; אך היועץ והממונה על הטירונים נתלו על שתי ידיו ומשכוהו אחור, מסכנה.

"אחוז דיבוק של שד הוא!" צעקו. "ברחו האח אמברוז, האח יואכים! קראו להיו הטוחן, לווט חוטב העצים וראול כי יביא עמו אתת קשתו וקליעיו. אמרו להם כי חרדים אנו לחיינו! רוצו, למען אהבתה של הבתולה!".

אך הטירון היה אסטרטג ולא רק איש מעשים. הוא זינק קדימה, השליך את כלי נשקו המסורבל על האח אמברוז, וכאשר נפלו שניהם בקול רעש זינק דרך הדלת הפתוחה למטה, בגרם המדרגות הלולייני. האח את'אנסיוס הזקן, ישן למחצה בתא השוער, ראה רק זוג רגליים נעות, כהרף עין, ונפנוף גלימה; אך טרם היה סיפק בידו לשפשף את עיניו, חלף על פניו הגבר, זה אשר כונה פחדן, כשהוא רץ מהר ככל שאפשרו לו סנדלי העץ שלו, לאורך דרך לינדהרסט.