פרק שנים עשר: ובו יסופר כיצד למד אליין יותר מכפי שיכול היה ללמד

מדרום עלה בעת ההיא קול המולה של צלצול שריונות וצחצוח כלי נשק. השמועות על כי שוב תפרוץ מלחמה נפוצו, וכי כבר בראשית האביב יפגשו האריות של אנגליה עם החבצלות של צרפת בשדה הקרב. היו אלה שמועות בעלות משמעות וחשיבות לממלכה אשר, מזה דור, היה משלח ידם של בניה, הלחימה, ייצואה הנכבד ביותר הייה קשתים והיבוא הרווחי ביותר היה שבויים. מזה שש שנים, שרר שלום, דבר שהיה כמעט בלתי נתפש ובוודאי לא רגיל עבור החיילים והלוחמים כמו גם שאר התושבים. עתה הכינו כולם את כלי נשקם, שהרי זכותם המולדת היא. לבם של החיילים הוותיקים, אלה שנלחמו בעיר קרסי, אלה שנלחמו בקרב נוגנט ואלה שהשתתפו בכיבוש פואסירה, נמלא גיל בחושבם על קולן הקרנות ותרועת החצוצרות שיזכו שוב לשמוע שוב, בעת קרב; ואילו הצעירים, אלה שגדלו למשמע סיפורי הקרבות של הוריהם, עלצו עוד יותר. לחצות את שיאי ההרים הגבוהים המשתרעים בדרום, להילחם במורים, ללכת בעקבות המצביא הדגול ביותר של תקופתם, בעקבות מלכם, לחצות את שדות החיטה הזהובים וכרמי היין שטופי אור השמש, ואת אדמות הבתה של נורמנדיה ופיקרדיה הקודרים כיערות מחוז ג'דבורו, אשר על גבול סקוטלנד, לחדור ממעד לראשי ההרים בדרום, להילחם במי שהשכיל לאלף את המוּרים[1], הרי זו הזדמנות פז, לכל לוחם. ומהים ועד הים[2] נמתחו המיתרים על הקשתות בבקתות[3], ובטירה נשמע צלצול כלי נשק והשריונות.

ולא לקח זמן רב עד כי כל המצדים ובמבצרים שלחו את פרשיהם לטירה, וכל כפר, קטן ככל שיהיה שיגר את לוחמיו הרגלים, הקשתים. כל הסתיו, וראשית ימי החורף, נשמעו קולות חצוצרות הצבא בדרכים המלאות אדם, צניפות סוסי המלחמה, וקול מצעד החיילים, שעשו את דרכם, בהמולה ורוב שאון. מאדמות הגבול שבין אנגליה לווילס, מהאזור המכונה וורקין, ועד לרמת קוטסוולד, אשר במערב, ולהר בוסטר במזרח, לא היו גבעה או תל שהאיכרים לא יכלו לראות ממנה את נצנוץ השריונות והנשק, המבריק באור, או את ניע הדגלים המונפים על חודי החניתות, ורפרוף הנוצות המעטרות את קסדות הלוחמים, ברוח. מדרכים צדדיות, מקרחות היערות, מהשבילים שעל אדמות בתה סחופות רוח, הגיעו כל אלה, כפלגי מים הזורמים אל הנהר, זו דרך המלך, להתלכד שם, להיות לנהר רחב ידיים, השוצף ומתמלא עוד ככל שהוא מתקרב אל הים, אל הנמל ממנו יעשו כל הלוחמים האלה את דרכם מעבר לים. וכך, כל היום, וכל יום, מלאה הארץ תְּכוּנָה והמון רב, בעוד הספינות הגדולות נטענות ובטנן התפוחה מתמלאת, ובזו אחר זו, פורשות את מפרשיהן הלבנים כאברות בעל כנף גדול, ומפליגות כחצים שלוחים לים הפתוח, לקול הקשת מצלתיים ורעם תופים מתגלגל באוויר, לקול הצעקות מלאות האון של מי שעמד על הסיפון, ואלה שנותרו על הרציפים, ממתינים לתורם. מהנמל שעל פי נהר אורוול במזרח ועד הנמל של פי נהר דארט במערב לא היה אחד שלא שילח את צי משלו, צי גאה, נסיו מתנפנפים מעל, כמו היו אלה ימי חג. וכך, ככל שהלכו שעות האור והתמעטו, כל עצמתה של אנגליה עשתה את דרכה על פי מי הים.

קסדות אבירים מעוטרות נוצות

באדמות המפשייר, זו הארץ עתיקת הימים ורבת האוכלוסייה, לא חסרו מנהיגים מפקדים וחיילים לצאת לקרבות שהבטיחו כבוד ורווח. בצפון נישאו דגלו של ברוקס, זה שראש ערבי מצויר עליו, ודגלו של דה רוש, זה שדגים אדומים עליו, ושניהם התנוססו מעל יחידת קשתים רבת עצמה שהגיעו מיערות הולט, וולמר והארווד. במזרח התנוסס דגלו של תומס דה בורהונט, ובמערב דגלו של סר ג'ון מונטגיו. וכל העת הזו עשו את דרכם, דרומה, בראש חייל עצום ורב, מאנשי אנדובר, אלרספורד, אודינהאם ווינצ'סטר אשר בהמפשייר, האבירים סר לוקס דה פוינינג[4], סר תומס ווסט, סר מוריס דה ברוין, סר ארתור ליפסקומב, סר וולטר רמזי[5] וסר אוליבר בטרת'ורן כבד הגוף. מססקס אשר בדרו מזרחה של אנגליה, לחופי הים, הגיעו סר ג'ון קלינטון, סר תומס שיין[6] וסר ג'ון פוליסלי, ועמם מיטב הלוחמים, ועשו את דרכם לנמל סאות'המפטון. אך הגדול מכל המפקדים והלוחמים היה זה של אדון טירת טווינהאם, ושמו ופרסומו של סר נייג'ל לורינג היה כאבן שואבת לאמיצים והנלהבים שבלוחמים, כולם להוטים לשרת תחת פיקודו של מצביא נועז ואמיץ כמותו. קשתים מכל אזור היער החדש ומיערות בר, נושאי רמחים מהמחוזות משובבי הלב המשתרעים על גדות נהרות סטאור, אבון ואיצ'ן, פרשים צעירים מקרב בני המשפחות העתיקות של מחוז המפשייר, כל אלה עשו דרכם לעבר קרייסטצ'רץ' העיר, כדי לצעוד לקרב בחסות הנס עליו מתנוססים חמישה וורדים אדומים.

סמלה של משפחת רוש

עתה, לו יכול היה סר נייג'ל להוכיח בעלות על שטח האדמה שדורש החוק כדי להפוך אדם למפקד על לוחמים, כי אז היה מניף נס רבוע במקום הנס המפוצל שלו ולהוביל את חייליו לשדה הקרב. ואולם, עָניו לא אפשר כזאת: אדמותיו מועטות, תיבות אוצרו ריקות, ואפילו הטירה בה התגורר שייכת לאחר. לבו דאב כאשר ראה קשתים בעלי יכולת מופלאה ואוחזי חנית למודי קרבות פונים והולכים משעריו, בשל חסרון משאבים לציידם ולשלם להם שכר. ועדיין, האיגרת אשר נשא עמו איילוורד העניקה לו עצמה בה הזדרז להשתמש. באיגרת זו, מפקדה של החבורה הלבנה, האביר סר קלוד לאטור, בן גסקוניה, הבטיחו כי יש באמתחתו לצייד ולשלם למאה קשתים ועוד עשרים לוחמים רגלים, אשר בנוסף לשלוש מאות החברים הוותיקים השוהים כבר בצרפת, ייצרו כוח שכל מצביא יהיה גאה להובילו ולפקד עליו. ועל כן, בתבונה, בשום לב וברוב זהירות, בחר הלוחם רב הידע והניסיון את האנשים מבין האלפים שצבאו על שעריו. הוא התייעץ עם סימון השחור, עם סאם איילוורד ועם שאר הלוחמים המנוסים, מתוך דאגה כנה, בקבעו מי יצטרף לצבאו ומי יישאר אחור. בהגיע חג יום כל הקדושים[7], זה היום בראשון של חודש נובמבר, ממש לפני שכל עלי העצים ביערות וויברלי והולמסלי נשרו, רפרפו להם במעופם לקרקע, מלאה מכסת אנשיו והוא ערכם לצאת לדרך, תחת דגלו, והיה זה גדוד לוחמים איתנים מאנשי היערות של המפשייר כמות שלא נראה בעבר בקרב קשתי מלחמה. עשרים לוחמים, חמושים כדבעי ורכובים על סוסי מלחמה, היוו את יחידת הפרשים של הגדוד הזה, בעוד פיטר טרלאק מפֶרהאם, העיר השוכנת ליד פורתסמות'; ווולטר פורד מבוטלי, מכפרי מחוז המפשייר, שניהם בנים לחיילים וותיקים ולמודי אמנות המלחמה, הצטרפו גם הם, מבלי לדרוש ציוד או שכר, על כלי נשקם ושריונם, להילחם עם סר נייג'ל, ולחלוק את המטלות והאחריות של עוזרי האביר עם אליין.

אך גם לאחר שתם הגיוס וכינוס האנשים, נותרה עבודה רבה לעשותה לפני שתוכל היחידה הזו לצאת לדרכה. אמנם כל הקשור לשריונות, לחרבות ולרמחים לא הצריך תכנון רב או השקעת מחשבה רבה, באשר ניתן להשיג את כל אלה, במחיר זול יותר, ומטיב מעולה יותר, בבורדו. ואולם בכל הקשור לקשתות ארוכות, לא כן הוא. את מוטות עץ הטקסוס לגוף הקשת אפשר אמנם להשיג גם בספרד, אך היה ורך ליטול די קשתות מאנגליה, לשימוש ראשוני וגם קשתות עודפות, לעת מצוא. לכל קֶשֶת יש לצרף שלושה מיתרים בנוסף למיתר המתוח עליה, וראשי חצים לרוב. על כל זאת יש לדאוג לכותנות עשויות שריון טבעות עבור הקשתים, לקסדות מתכת מרופדות, ולמגני זרועות ממתכת. מבלי כל אלה לא יוכל קַשָּׁת להיערך לקרב.

וכל הזמן הזה עסקו הנשים, בכל הסביבה, בתפירת הגלימות העליונות עבור הלוחמים, מבד לבן, צבע המדים של אנשי החבורה הלבנה, ועיטורן, בחזית, ברקמת סמל האריה האדום של ג'ורג' הקדוש.

וכאשר הושלמה כל המלאכה הזו, נערך מסדר בחצר הטירה, והותיק החיילים שהשתתפו בקרבות בצרפת, הודה בפה מלא, כי מעולם לא נראה חבר לוחמים מצויד טוב יותר או נכון יותר ללחימה. כולם כאחד, מהאביר המפקד, לבוש חזיית משי צמודה, רכוב על סוס מלחמה שחור, בראשם, ועד ג'ון מהורדל, גדל הגוף, זה החייל שאך לפני זמן מה גויס, ולא התנסה עוד בקרב, אשר עמד נשען, כמו מבלי משים, על עץ קשתו השחורה במאסף. ומבין מאה ועשרים האנשים שניצבו כך, ערוכים וחמושים, מחצית כבר התנסו בקרב. מאלה, היו כמה שלחמו כל חייהם, והשתתפו בקרבות ששמעם הדהד בכל העולם ובשלהם נודעו החיילים הרגלים בני אנגליה ברחבי תבל.

האביר ועוזרו

כל ההכנות האלה ארכו שישה שבועות, ורק לקראת הגיע יום חגו של מרטין הקדוש, ביום האחד עשר של חודש נובמבר, נכון היה הכל לקראת היציאה מעבר לים. אז כבר שהה אליין בטירה כשני חודשים, שני חודשים שבהם השתנה לעד מהלך חייו, ונקבע עתידו: מהליכה בתלם אל חיים באפלה ובבדידות לדרכים מלאות אור המובילות לחופש. כמה ברך עתה את אביו על תבונתו ועל שדרש ממנו לתור בעולם וללמוד להכירו טרם יבקש להינזר ממנו ולוותר עליו.

שכן היה זה מקום שונה לגמרי מכל אשר חשב ותיאר לעצמו, ושונה עד מאד מתיאוריו של האחראי על הנזירים המתלמדים, אשר סיפר לצעירים כי מעבר לחומות מנזר ביולי, מחוץ להשפעה השמימית והשלווה של הבית שרק טוב וחסד בין כתליו, אורבים זאבים משחרים לטרף. אמנם, ללא ספק, היו בעולם אכזריות, וגם תאווה וחטא וצער; אך אלמלא כל אלה הרי לא יכול היה אדם לבקש כפרה, ובצדם, היה העולם מלא גם מידות טובות ובעזרת אלה, עמד האדם איתן במאבקו בפיתויים ולא נרתע, בחיי היומיום ובכל יום. כמה דל וחסר צבע נראה עתה, בהשוואה לעולם זה, האדם שאיננו חוטא משום שאיננו יכול לחטוא בשל אורח חייו, ללא היכולת לכבוש את ייצרו! למרות שחונך במנזר היה אליין שנון, כמו ירש את הפקחות העממית עם היוולדו; ובנפשו הצעירה עדיין, יכול היה לגבש לעצמו דעות חדשות ורעננות הנשענות על בינתו והבנתו, במקום אלה שלא עמדו במבחן החיים בעולם האמיתי. הוא לא יכול היה שלא להבחין כי האנשים עמם בא עתה במגע, בעלי לשון מחוספסת, לעתים גם לא נעימה לאזנו, ומבקשי ריב ככל שהיו, הנם בעלי רגשות עמוקים ושירתו את העולם בו חיו טוב יותר מאשר הנזירים, בכלי עיני השוורים, אשר קמו משנתם, ואכלו, ושוב עלו על משכבם לנום, כל יום, שנה אחר שנה, במעגל חייהם הצר וקפוא. אב המנזר היה איש טוב, אך במה עלה טוב לבו על זה של האביר, שחי חיים צנועים ודבק בעוז באידיאל הנשגב של נאמנות וחובה; האיש בעל הלב חסר המורא אשר עשה בחייו את אשר נצרך לעשות ואת אשר נפל בחלקו לעשותו? בשרתו עתה את השני, אחר אשר שירת את הראשון, לא חש אליין כי מטרותיו בחיים הפכו פשוטות יותר, או אפילו בסיסיות יותר . אמנם מטיבו לא היה איש מלחמה, אלא איש מתון המרבה להשקיע מחשבה בעשייתו ונרתע מקדרות הקרב, ואולם, בימים האלה של ההכנות והארגון של החילות לפני היציאה לקרב, ימים של אחוות לוחמים, נראה כי אין הבדל משמעותי בין נזיר לבין לוחם. באותו אדם ניתן למצוא את להט האמונה ושירות האל עם איש החרב מתקיימים זה בצד זה, בשלווה. לכן הוא עצמו, לבלר פשוט, בוודאי שאיננו צריך להסס ולפקפק כאשר מזדמנת לפניו האפשרות לבצע את אשר הורה אביו, בכל מובנה של הוראה זו. מסקנה זו נולדה לאחר מאבק קשה שהתחולל בקרבו, תהיות ותפילות ספקות וחששות; שהרי בחלוף שלושה ימים מהגעתו לטירת טווינהאם כבר קיבל על עצמו לשרת תחת פיקודו של סר נייג'ל, וסוס ניתן לו, ורסן ורתמה, אשר עלותם תיגרע מחלקו בשלל שיושג במלחמה. ומאז, במשך שבע שעות מידי יום, בחצר הפנימית המשופעת, התאמן עד כלות נשמתו, בשאיפה להיות עוזר אביר אטוי לסר נייג'ל. ובהיותו מעיר לימים, גמיש ופעיל, בעל כוחות שנבעו משנים של חיים בריאים ופשוטים, לא חלף זמן רב עד כי השתלט על הרכיבה ולמד את השימוש בכלי נשקו כך שהלוחמים שראו אותו באימוניו הנידו ראש בסיפוק ואפילו יכול היה להתחרות בשני רעיו – עמיתיו החדשים, טרלאק ופורד.

אך האם לא נמצא עוד שיקול להרחקתו מתאי המנזר והעדפתו את העולם? נפשו של אדם מורכבת היא עד כי לעתים מתקשה הוא עצמו להבחין בגרומים המניעים ומדרבנים אותו לפעילות זו או אחרת. לפני אליין נפרש עתה היבט של החיים, אשר לגביו היה תמים כתינוק, ואשר, עם זאת, הייתה לו חשיבות עצומה והשפעה אדירה על בחירתו את דרכו. על פי תורת הנזירים עליה גדל, היו הנשים התגלמות ותמצית כל מה שהוא מסוכן ושטני, מקור כל רע שיש להימנע ממנו. כה משחיתה יכולה להיות עצם הימצאותן של נשים בסביבה עד כי על נזיר נאמן להשפיל מבטו ולעולם לא להביט בפניהן ולעולם לא לגעת בהן, אפילו בקצות האצבעות, שכן חטא בל יכופר הוא זה ודינו מוות. והנה, כאן בטירה, יום אחר יום, למשך שעה תמימה אחרי הצהרים ועוד שעה לפני תפילת הערב, מצא את עצמו בקרבתן של שלוש עלמות, צעירות כולן, יפות כולן, ולפיכך, על פי תפישת הנזירים שחנכוהו, בוודאי מסוכנות כפל כפליים מכל נערה אחרת. והנה, בחברתן מהיר הוא לחוש חמלה, נוחות, נעימות ואווירה של רוגע ורכות עדינה שורה על המפגשים האלה, ומאפשרת לו לפתח את התכונות האלה בקרבו, ולחשוף אותן, כשנפשו מלאת שמחה.

הגבירה מוד לא הייתה תלמידה המקלה על מוריה. אדם מבוגר יותר המכיר טוב יותר את דרך העולם היה אולי מתפלא לנוכח חילופי מצבי רוחה, דעותיה, התרעומת שגילתה נוכח כל ניסיון לקבוע סדרים או משמעת. אם היה הנושא הנלמד מעניין וחביב עליה, אם נכללו בו רומנסות או כל דבר המצריך דמיון, הייתה משייטת דרכו בנפשה העדינה, מלאת חשק ושואפת ידע, נוטשת את שתי חברותיה ללימודים משתרכות מאחור. אולם אם נזקק הנושא לסבלנות והשקעה, לעמל שיטתי ומתמשך, לשינון עובדות או פרטים, כי אז היה הכל פורח מזיכרונה. אם היה אליין מדבר על האלים העתיקים, על הגיבורים, על ימי הגבורה ועל מעשים נשגבים ומטרות נעלות, או אם היה מספר על הירח וגרמי השמיים ונותן דרור לדמיונו שלו לשוטט מעבר לסודות הכמוסים של היקום, הייתה סופגת כל מילה מדבריו, לחייה סמוקות ועיניה מביעות תבונה, ם הוא בעצמו. ויכולה הייתה לחזור על דבריו, מילה במילה, כאילו אמר הוא בעצמו. אך אם דיבר על חיבורו של תלמי קלאודיוס על תנועת הכוכבים ומסלוליהם ברקיע, האלמגסט[8], או אם סיפר על האצטרולב, על סְפרות ועל חישובים של מסלולים אלה, נדדו מחשבותיה אל סוסיה ואל כלבי הציד, ומבטה התוהה ופניה חסרות החיות הזהירו את המורה כי איבד את תלמידתו. ואז, כל אשר היה עליו לעשותו הוא להביא את ספר הרומנסות הישן, שכריכתו העשויה עור כבש מוכתמת ממגע ידיים רבות, הכתוב באותיות זהובות על רקע ארגמני, כדי לפתותה לשוב לשבילי הלמידה.

והיו גם עתים שבהן גבר עליה טבעה הפראי, הסולד ממשמעת, בהן יצאה בגלוי נגד אליין שביקש בעדינות לקבוע סדרים וכללים לתלמודו. אך הוא המשיך בשלווה להורות, מבלי לתת דעתו לרוח המרי, עד אשר גברה עליה סבלנותו והתמדתו והיא החלה לייסר את עצמה הרבה יותר מהדרוש על פי החטא שחטאה, והרבה יותר מהראוי.

חגורה רקומה בחוטי זהב על משי, אנגליה, המאה ה13

והנה, בוקר אחד, כאשר נחה עליה רוח של שובבות וזדון, אגאתה, הרוקמת הצעירה, בבקשה לשאת חן בעיני גבירתה, החלה גם היא להעיר הערות עוקצניות ולהעניק תשובות ששמץ חוצפה בהן לשאלותיו של אליין. בו ברגע, פנתה לעברה הגבירה מוד, עיניה בוערות באש ופניה חיוורות מכעס.

"כיצד מעזה את!" אמרה. "כיצד מעזה את!"

הרוקמת המבוהלת ניסתה בכל מאודה להתנצל ולהצטדק. "אבל הגבירה, מהו אשר עשיתי?" גמגמה, "הלא לא אמרתי דבר שלא שמעתיו?"

"כיצד מעזה את!" חזרה הגבירה על דבריה, קולה חנוק. "את, את הנך שק חסר חן, טיפשה חסרת מוח, ואין בראשך מחשבה אלא על אמרות ומכפלות. והוא, כה טוב לב, ומתחשב, ונבון, וידידותי, ומוכשר! כיצד, כיצד, הלא מוטב שתנוסי מכאן!" ובדברה, עלה קולה והיא פכרה את ידיה הלבנות. על כן לא פלא הוא שטרם סיימה את דבריה, נשמע כבר רשרוש שָׂלמותיה של אגתה על הרצפה וקול יבבותיה נשמע מבעד לדלת שנטרקה אחריה, נחל והולך ברוצה במורד המסדרון.

"אליין הביט בעיניים פעורות לרווחה בגבירה, שיצאה כך להגנתו כנמרה. "אין צורך לכעוס כך," אמר במתינות, ,מילותיה של הנערה לא פגעו בי כלל ולא גרמו כל זנק. את היא זו ששגתה."

"יודעת אני," קראה דומעת, "הלא הרעה מכל הנשים אני. אך הלא די כי אחת מאיתנו מתנהגת באופן כה לא ראוי. בשם האמונה! אדאג כי לא יקרה הדבר שנית."

"אנא ממך, לא כך הוא, ואף אחד לא נהג עמי בדרך לא ראויה," אמר. "אך האשם בדברים הקשים שנאמרו מפיך שלך. הלא קראת לה שק חסר חן וטיפשה חסרת מוח ועוד כינויים דומים."

"אך הרי אתה הוא שלימדתני לדבוק באמת ולאמר רק אמת," קראה. "ואני, אמת דיברתי, ועדיין, אינני יכולה לשאת חן בעיניך, חסרת מוח היא, וחסרת מוח אקרא לה."

וזו, דוגמא מני רבות, של אשר ארע והדהד בחדר הכיתה הקטנה, ופגם באווירת השלווה בה. אולם, ככל שחלפו השבועות, הלכו אלה ופחתו, וגם היו פחות קולניים או אלימים. אליין השכיל, בנחישות ובהתמדה, להשפיע על הגבירה מוד. אף כי לא פעם שאל את עצמו אם אכן הוא זה שמשפיע על הגבירה ולא ההפך. אם חל בה שינוי, הרי שגם בו חל שינוי. במשכו את לבה להגות בנושאים שאינם מעולם היומיום שלה, הרי שמידי יום נמשך גם הוא אל עולמה שלה. לשווא התאמץ והתווכח עם עצמו, כי אך שיגעון הוא לתת את דעתו כך לבתו של סר נייג'ל. שהרי מה היה הוא? הבן הצעיר, ללא זכות לירושה, לבלר חסר פרוטה, עוזר אביר שאיננו יכול לשלם עבור הרתמות והרסן של סוסו. כיצד מהין הוא לשאת את מבטו אל העלמה הנאווה מכן העלמות בהמפשייר? כך אמר לו קול ההיגיון. ולמרות כל זאת, תמיד שמע את צליל קולה מתנגן באוזניו, ודמותה ניצבה תמיד לנגד לבו. חזקה מכל היגיון, נוקשה יותר מכל מה שיכולים הנזירים ללמד נער, עזה מכל מה שעלול לרסנו ולעצור בו, הייתה הרודנית העריצה הישנה והידועה, זו אשר לא תישא ותסבול כל מתנגד או יריב בהיכליה: זו רוח הנעורים.

הלום היה ומופתע לגלות עד כמה הפכה לחלק מחייו ועד כמה עמקה אחיזתה בו. עד כמה כל הוויתו, כל שאיפותיו, וכל גישתו ולחיים, גישה שמתמיד התעלמה מעולם החומר, התרכזו עתה בדבר כה גשמי וארצי. הוא נבעת מהשינוי הזה שחל בו, כאשר מספר מילים מקריות הוכיחו לו מהי מהותו של השינוי הזה, בברור, כברק המאיר את החשכה.

בבוקר אחד של חודש נובמבר, יצא על סוסו לעיר פול, ועמו עמיתו, עוזר האביר, פיטר טרלייק, בבקשם מוטות עשויים עץ טקסוס לקשתות, אצל אחד, ווט סוואת'ין, הידוע בכל מחוז דורסט כאמן הכנת כלי נשק. יום היציאה לדרך התקרב, ושני הצעירים דרבנו את סוסיהם על פני המורדות הריקים מאדם בבקשם לשוב לטירה מהר ככל האפשר, שכן הערב ירד ומלאכה רבה עוד הייתה נכונה להם לעשותה. פיטר היה נער שגודל בכפר, פניו שחומים וזוויתיים, והוא ציפה למלחמה המתרגשת ובאה עליהם כתלמיד המצפה לחופשת עונת החגים. באותו יום נחנ עליו רוח עצבות וכמעט שלא דיבר כלל עם עמיתו.

"אמור לי, אליין אדריקסון," אמר לפתע, בעשותם את דרכם בדרך המובילה מעבר להרי בורנמות', "האם לא שמת לב כי לאחרונה, הגבירה מוד, נראית חיוורת ושותקת יותר מהרגלה?"

"יתכן וכך הוא," השיב אליין, בקצרה.

"ומעדיפה היא לשבת ליד חלונה, פזורת דעת, מאשר לרכב בגיל כמות שנהגה בעבר. חושבני, אליין, כי הלימוד הוא זה, אשר לימדת אותה, והוא ששאב וינק ממנה את חיותה. יותר מכפי יכולתה הוא, כרומח כבד הניתן לפרש קל[9]."

"הגבירה אִמָהּ, היא שצוותה זאת." אמר אליין.

"בשם גבירתנו[10], ומבלי הַבִּיע חוסר כבוד," אמר טרלייק, "דעתי היא שהגבירה אמהּ מתאימה יותר להוביל יחידת לוחמים לסערת הקרב מאשר לגדל ולטפח נערה לבנת עור כחלב ועדינה זו. הקשב נא, אליין, לאשר מעולם לא אמרתי לאדם עדיין. אוהב אני את הגבירה מוד הנאווה, ואתן את טיפת דמי האחרונה למענה." הוא דיבר בקול מקוטע ופניו כגון הארגמן המואר באור ירח.

אליין לא דיבר אך לבו כמו הפך לגוש של קרח בקרבו.

"לאבי שטח אדמה גדול," המשיך רעו, "מאפיק פרהאם ועד מדרונות הרי פורטסדאון. חוות רבות בשטחו, עץ רב, מבשלות שיכר ועדרי כבשים, ככל שחפץ הלב, ואני, בן יחיד אני. הא, סר נייג'ל ישמח בשידוך שכזה."

"אך מה תחשוב על כך הגבירה?" שאל אליין ושפתיו יבשות.

,הה, נערי, כאן טמונה הבעיה. ניע ראש והשפלת מבט טרם השמעתי ולו מילה אחת מאשר בלבי. הלא קל יותר לחזר אחרי דמות נערת השלג אותה יצרנו בחורף שעבר. ואמש ביקשתי ממנה את צעיפה הירוק, כדי שאוכל לשאתו כאות מזכרת על קסדתי, אך היא שצפה עלי ואמרה כי שומרת היא אותו עבור איש טוב ממני, ואחר, באותה נשימה, התנצלה על דבריה הקשים. ועם זאת לא חזרה בה מדבריה ולא העניקה לי את הצעיף. הסבור אתה, אליין, כי לבה נתון לאחר?"

"לא אוכל לאמר," ענה אליין, ולבו פעם בתקווה מחודשת.

"כי כך חשבתי, אך אינני יכול לאמר מי הוא. שהרי למעט שלושתנו, אני, אתה וולטר פורד, שהנו למעשה כצי פקיד, והאב כריסטופר, והנער המשרת ברטרנד, את מי עוד רואה היא?"

"אינני יכול לאמר," השיב אליין בקצרה. ושני עורי האביר המשיכו לרכב בדממה, כל אחד מהם שקוע בהגיגיו שלו.

בשיעור של הבוקר שאחרי הדברים האלה, הבחין אליין כי תלמידתו אכן חיוורת ותשושה למראה, מבטה עייף, ולאות עולה מכל דמותה. לבו כבד עליו למראה שינוי זה שחל בה.

"גבירתך, חוששני אגאתה, חולה היא," אמר לרוקמת הצעירה כאשר שבה מוד לחדרה.

הנערה התבוננה בו במבט אלכסוני, ועיניה מלאות שחוק. "אין זו מחלה שמתים ממנה." אמרה.

"ישמרנו האל!" קרא אליין. "אך אמרי לי אגאתה, מהו אשר פוגע בה כך?"

"חושבני כי כולה אני להניח את ידי על מישהו נוסף הנגוע באותה בעיה," אמרה, ושוב הביטה בו במבט חוקר, מלא משובה. "האינך יכול לקבוע את טיב המחלה הזו ולקרוא לה בשם, אתה שכה משכיל אתה ומכיר את מיני התרופות והשימוש בהן?"

"לא, אך נראית היא כה תשושה."

"ובכן, זכור נא כי בעוד שלושה ימים תפליגו כולכם, והטירה תיוותר חסרת חיים ושוממה כמנזר. האם לא די בכך להקדיר את פניה של גבירה?"

,אכן, כך הוא," השיב אליין, "שכחתי כי תיוותר כאן בלי אביה."

"אביה?!" קראה הרוקמת הצעירה, וצחוק בקולה. "הו, אוויל, אוויל!" ואצה לה לדרכה במסדרון, כחץ שלוח, מותירה את אליין מתבונן בה, לבו נקרע בין תקווה לספק, והוא איננו מעז להאמין לדבריה.

[1] כלומר: הספרדים אשר לחמו במוסלמים שכבשו את ארצם בתהליך הדרגתי (כיבוש מחדש) שנשלם רק בשלהי המאה ה 15.

[2] מחופי דרום אנגליה של התעלה המפרידה בין האי לבין צרפת (תעלת לה מנש, התעלה האנגלית) ועד חופי הים הקלטי, זרועו של האוקיאנוס האטלנטי מדרום לאירלנד, בינה לבין ווילס ואנגליה.

[3] הקשתים והרגלים היו מבני העם, אנשים חופשיים אך שאינם אצילים שהתגוררו בבקתות בכפרים.

[4] שמו של האביר, בעל תואר הברון, היה מייקל ולא לוק. הוא השתתף בקרב קרסי וניתנה לו אחוזה במחוז ספוק.

[5] משפחה אנגלו נורמנית אצילה, אשר ממחוז מגוריה בהנטינגדון הצטרפה לרוזן של הנטינגדון, דוד, שטען לזכותו על כתר סקוטלנד, ונלחמה אחר כך באנגלים. על שם המשפחה קרוי מנזר בצפון מחוז הנטינגדון עד היום. ראה על דוד, הרוזן השמיני מהנטינגדון

[6] הראשונים הידועים כבעלי תארים ותפקידים ממשפחה זו (Cheyne) פעלו במאה ה 15.

[7] באנגלית של ימי הביניים נקרא יום זה גם All Hallowmas ומכאן השם Halloween המוענק לערב היום הזה.

[8] אלמגסט (הנשגב, המלכותי), השם המקובל , לחיבורו של האסטרונום היווני תלמי קלאודיוס, בן אלכסנדריה, ראה אורבמהלך המאה ה-2 לספירה. הספר, בן 13 הכרכים, נחשב ליצירת הפאר של האסטרונומיה היוונית, והוא מציג גרסה משוכללת של המודל הגאוצנטרי לפיו כוכבי הלכת נעים סביב כדור הארץ לפי אפיציקלים , מודל שהיה מקובל על הקהילה המדעית עד לעבודותיו של יוהנס קפלר במאה ה 16. החיבור בשפת המקור (יוונית) החיבור בלטינית (צילום פקסימיליה) החיבור (מעודכן) באנגלית

[9] יחידות הפרשים נחלקו לפרשים כבדים, מזוינים ברוב שריון, הם וסוסיהם, ולפרשים קלים שהיו קלי תנועה והתקיפו את האויב.

[10] הכוונה למריה. השימוש בתואר גבירה חל על נשות האבירים ובעלי תארים ועליה כאחד.