על סיפור המעשה ועל הרקע ההיסטורי של האירועים המתוארים בו

"החבורה[1] הלבנה" הנו רומן היסטורי שאירועיו מתרחשים בימי "מלחמת מאה השנים"[2], בין השנים 1366-1367, בצרפת אנגליה וספרד, על רקע מסעו הצבאי לצרפת של יורש העצר הנסיך אדוארד "השחור" כדי להעלות שוב על כס השלטון של ממלכת קסטיליה וליאון, את פדרו I מקסטיליה, בנו של המלך אלפונסו XI מקסטיליה, ורעייתו מריה, בת מלך פורטוגל:

פדרו I מקסטיליה, מלך קסטיליה וליאון, שנודע בכינוי "האכזר", (1334-1369). פסל בהט של המלך מתפלל ; למטה: דיוקן משוער

בין השנים 1355-1366 היה פדרו I של קסטיליה וליאון עסוק במלחמה שלא רגעה ולא פסקה עם דוכסות אראגון (המלחמה של שני הפדרו'ס) מלחמה שלא גילה בה יכולת צבאית טובה, וגם לא ו לעשות שימוש ראוי בתמיכת בעלי בריתו, האנגלים ולחזק את מעמד קסטיליה והאינטרסים שלה כשליטה בחופי הים התיכון. מלך אראגון תמך באחיו של פדרו I, בן לא חוקי לאביו, כמועמד לכס השלטון של קסטיליה, ופדרו שנלחם על מעמדו ביצע בתקופה זו סדרת מעשי רצח שהעניקה לו את כינויו "האכזר". בשנת 1366 פרצה מלחמת אחים בקסטיליה, פדרו I הודח מכיסאו ואחיו, הבן הלא חוקי, אנריקה (הנרי), שעמד בראש צבא חיילים שכירים, הסתער על העיר. פדרו I ברח מקסטיליה, ומכל הדוכסות, כשלא עלה בידו למצוא תומכים במרכזים עירוניים אחרים. הוא ברח לפורטוגל, והתקבל בקרירות על ידי דודו, המלך פדרו I של פורטוגל, ומשם עשה דרכו לגליציה, שבצפון חצי האי האיברי. בקיץ של שנת 1366, מצא מקלט בחצרו של הנסיך אדוארד "השחור", אשר תוך שנה השיב לו את כס שלטונו, לאחר קרב מכריע שנערך בנז'רה (Najera) וידוע גם בשם "קרב נווארטה" בין צבאות צרפת וקסטיליה לבין הצבא האנגלי שחוזק בלוחמים גסקוניים, (שהרי גסקוניה הייתה שטח אנגלי כחלק מנדונייתה של המלכה אלינור מאקוויטיניה, שהייתה נשואה להנרי מאנז'ו, שהיה למלך אנגליה). על החילות האנגלים פקדו הנסיך אדוארד השחור ועמו הדוכס הראשון של לנקסטר, ג'ון מגונט (Gaunt). אולם בשל העובדה שפדרו I לא העביר לאנגלים את הכספים שהתחייב, בשל אופיו הבלתי נעים וחוסר הנאמנות שגילה לבעלי בריתו, ובשל מחלתו של הנסיך השחורף עזבו האנגלים את ספרד על חילותיהם. אז, בסתיו של שנת 1368, שב אנריקה לקסטיליה, אחרי אשר הוכר בעיר בורגוס כמלך קסטיליה. אז הצטרפו מחוזות וערים נוספות לתמיכה בו, ורק גליציה ואסטוריאס תמכו בפדרו I. כשהתקדם אנריקה לעבר טולדנו, בחר פדרו I שהיה אז באנדלוסיה, להיפגש עמו בשדה הקרב. באביב של שנת 1369 נלחמו זה בזה ליד מבצר מונטיֵל ואנריקה ניצח בקרב. פדרו I ברח למבצר והחל במשא ומתן עם נציגו של אנריקה. הוא ניסה לקנות את אמונו של השליח ברכוש רב, ערים ואחוזות, אך הלה סיפר על הצעתו לאנריקה, וקיבל ממנו תמורה גדולה יתר. כך הפך אנריקה למלך קסטיליה.

הרומן מתמקד בימים שלפני קרב נז'רה. את ההשראה לסיפור קיבל דויל כששמע הרצאה על ימי הביניים בשנת 1889. הוא ערך מחקר מעמיק על התקופה ובשנת 1891 נדפס הרומן בכתב העת קורנהיל . רומן זה נחשב גם לרומן משלים של הרומן "סר נייג'ל", שראה אור אמנם אחר כך, בשנת 1906, אך עוסק בשנים קודמות יותר של מלחמת מאה השנים: 1350-1356, ובחייו של נייג'ל לורינג, אביר בצבאו של הנסיך אדוארד, וגיבור הרומן "החבורה הלבנה".

הרומן, אשר איננו מוכר כל כך בימינו, נחשב על ידי מחברו לאחד המרכזיים שכתב, לעולה על כל סיפורי שרלוק הולמס שיצר, וגם זכה לתפוצה גדולה במיוחד במחצית הראשונה של המאה ה 20, ובמיוחד בימי המלחמה העולמית השנייה.

אירופה במאה ה 14

"החבורה הלבנה" היא חבר לוחמים (קשתים בעיקר)[3] חופשיים, כלומר אנשים שאינם קשורים לאביר כלשהו בקשרי צמיתות ומחויבים לפיכך הצטרף אליו במסעות המלחמה שהוא עורך עם צבא המלך. החבורה עליה מסופר ברומן נקראת על שם חבורה כזו ש שפעלה בתקופה הנדונה ברומן, תחת פיקודו של שכיר החרב ג'ון האוקווד[4].

דף מפנקס ההערות שרשם ארתור קונן דויל בין השנים 1889-1890 לקראת כתיבת הרומן "החבורה הלבנה" ובו פרטי מחקריו ורעיונותיו

סיפור המעשה

במלאת לו עשרים שנים, עזב אָלֵיְין (Alleyne)[5], בנו של אֵדְרִיק, צעיר נבון, מיומן, משכיל ואהוב, אף כי חסר ידע בחיים ותמים, את המנזר בו חונך וגודל, ויצא לתור בעולם, בהתאם לתנאי צוואת אביו.

בו ביום גרש אב המנזר את ג'והן מֵהורדל, אחד הנזירים, על התנהגות לא ראויה: על גרגרנותו, הקנטותיו, ופרשיות האהבים שלו עם בנות המין היפה.

השניים נפגשו בפונדק "הבז המנוקד" עם קשת וותיק ורב ניסיון: סאם איילוורד, וחברו לו. איילוורד שב מצרפת לאנגליה כדי לגייס שכירי חרב לחבורה הלבנה, חבורת לוחמים שהתאגדה יחד, ומשום שאיננה קשורה לחצר של אביר זקוקה למפקד ומנהיג. איילוורד הביא עמו כתב בקשה המיועד לסר[6] נייג'ל לורינג[7] מכרייסטצ'רץ', עיר לחופה הדרומי של אנגליה, בו הוא מתבקש לפקד על החבורה הלבנה. על כן, איילוורד וג'והן המשיכו יחדיו לכקייסטצ'רץ' אולם אליין המשיך בדרכו לערוך ביקור אצל אחיו, שנודע כאיש קשה ואפילו רשע, ואשר היה בעל אדמות או בעל תפקיד מנהלי באדמות האחוזה בכפר מינסטד[8], שבאזור היער החדש.

הייתה זו פגישתם הראשונה של שני האחים מאז היה אליין פעוט. האח התגלה כאדם כעוס, במיוחד בשל העובדה שהאב העניק בצוואתו שטח של כ 120 אקרים למנזר שבו גדל אליין. האח גם איים על העלמה מוׂד נאת המראה, והיא הצליחה להיחלץ בעזרתו של אליין ושניהם ברחו רגלי, כדי לחפש את סוסתה. מוד הרשימה עמוקות את העלם, שגדל במנזר. כששמעה כי אליין מתכוון להצטרף לשני חבריו כדי למצוא את סר נייג'ל לורינג פרצה בצחוק.

אליין נפגש עם רעיו והשלושה עשו דרכם לאחוזתו של סר נייג'ל, שם נפגשו עמו ועם אשתו מעוררת הכבוד, מרי. אליין התקבל לשירותו של סר נייג'ל כעוזר אביר (squire), וכמורה לבתו, אשר עתה התלה כי היא מוד, אותה חילץ מידי אחיו הרשע. כאשר עזבו הגברים את אנגליה, בדרכם לצרפת, גילו השניים זה לזו על אהבתם.

הדרך לגסקוניה לא הייתה קלה. לפני שהתייצבו במחנהו של הנסיך השחור בעיר בורדו עוד נאלצו להילחם בשודדי ים. אך לאחר סדרת הרפתקאות לעתים משעשעת ולעתים מלאת אימה, הצליחו שלושת הלוחמים האמיצים עם סר נייג'ל, להוביל את החבורה הלבנה אל מחנה הנסיך.

מתקפת הצבא הצרפתי והספרדי נערכה בנקיק צר עד כי לוחמי החבורה נאלצו להפרד זה מזה. אליין וסר ג'ון, שניהם פצועים אנושות, שרדו את הקרב, אך הם נחשבו לנעדרים ולמתים. הכוחות האנגלים המשיכו בדרכם לניצחון בקרב נז'רה.

בינתיים מת אחיו של אליין והוא, עדיין מחלים מפצעיו, קבל את תארו ואת אדמותיו בשם סר אליין אדריקסון. הוא מינה את ג'ון למשרתו האישי, הצליח לשוב לאנגליה בדיוק בזמן כדי למנוע ממוד להצטרף למנזר ולשאתה לאישה, וכל הרֵעים התאחדו לחיים משותפים וטובים.

ברומן נזכרות דמויות היסטוריות רבות:ראשית, המלך אדוארד III של אנגליה, ובנו, יורש העצר, הנסיך אדוארד שכונה "הנסיך השחור" ,ולצדם פדרו I מקסטיליה, ואחיו, הטוען לכתר, אנריקה, שהיה לאנריקה II מקסטיליה לאחר הדברים המסופרים ברומן. אך גם אישים אחרים שהייתה להם יד במהלך האירועים המתוארים: שארל II מנאווארֵה (Charles II of Navarre), שליט הממלכה שבהרי הפרינאים; ג'יימס IV ממיורקה (James IV of Majorca), שליט על ממלכת מיורקה ועל נסיכות מורֵאה; אבירים ששרתו לצדו של יורש העצר של אנגליה: האביר (סר) ג'יימס אודלי (James Audley), מראשוני אבירי מסדר הבירית, מלוחמיו של יורש העצר האנלי, עמו לחם בצרפת, ונודע כאיש אמיץ; האביר(סר) ברנרד ברוקאס (Bernard Brocas), מפקד חיל הפרשים המלכותי של המלך אדוארד III, מידידו האישיים של יורש העצר, עמו גדל בטירה המלכותית בווינדזור, ולצדו לחם בקרבות בצרפת; האביר (סר) הְיו קלוולי (Hugh Calveley), נציגו של הכתר האנגלי באחוזות בצרפת, בריטוני ונורמנדי, מהלוחמים שהשתתפו בקרבות בברטוני ובקסטיליה; האביר (סר) ג'ון צ'נדוס (John Chandos), בעל תואר האצולה ויקונט, מראשוני אבירי מסדר הבירית, שנודע כאיש תחבולות נבון וכאסטרטג צבאי מעולה, שימש בתפקידי פיקוד בשטחים האנגלים שבצרפת, אף הוא היה מידידי יורש העצר שעמו לחם בקרבות מלחמת מאה השנים בצרפת; הדוכס הראשון של לנקסטר, ג'ון מגונט (John of Gaunt, 1st Duke of Lancaster), בן למשפחת פלנטגינט, שמוצאה מאנז'ו שבצרפת, ואשר בניה היו מלכי אנגליה בין השנים 1154-1458, הוא היה בנו השלישי של המלך אדוארד III, ואחיו הצעיר של יורש העצר. היית הלו השפעה רבה על החצר, במיוחד לאחר הדברים המסופרים ברומן, בתקופת שלטונו של אחיינו, ריצ'רד II שהיה קטין, ועל כן נשלטה הממלכה אז בידי מועצת יועצים שהיה לו בה תפקיד מכריע. בשל מעמדו ותארו היה אחד ממפקדי הצבא האנגלי ועל שהה ארוכות בצרפת ועמד בראש כוחות אנגליים שם, אך לא גילה שאר רוח וכושר מנהיגות כאחיו; הרוזן הראשון של ווּסְטֵר, תומס פרסי (Thomas Percy, 1st Earl of Worcester), אביר מסדר הבירית, בן למשפחת אצולה עתיקת יומין שמוצאה מנורמדני, שנחם בצרפתים ואחר כך שימש בתקפידים מדיניים וצבאיים; האביר (סר) סיימון דה ברלי (Sir Simon de Burley), אביר מסדר הבירית, מפקד האורוות בטירת דבר, ומפקד הנמלים בחוף הדרומי של אנגליה שדרכם ניתן לפלוש מצרפת לאי, ועל כן ההגנה עליהם

חיונית לאנגלים. הוא התחנך עם יורש העצר, והיה איש רב השפעה בחצר האנגלית, ואף מונה למחנך בנו של יורש העצר, לימים המלך ריצ'רד II. הוא נלחם בצי הספרדי ואחר כך עם יורש העצר בצרפת; אוליבר דה קליסון (Olivier de Clisson), שתוארו היה "הקצב", איש צבא ברטוני שהתחנך באנגליה, והיה מתומכי הכתר האנגלי בצרפת; האביר (סר) ג'ין III דה גראלי Captal de Buch (Jean III de Grailly, captal de Buch), אביר מסדר הבירית, אציל בן גסקוניה, מתומכי הכתר האנגלי, שהיה אחד מהמפקדים המוערכים ביותר בתקופת מלחמת מאה השנים האביר רוברט נולס (Robert Knolles), מהחשובים שבלוחמי מלחמת מאה השנים בתקופה הנדונה, שסייע בכיבושן של הערים פואטיה וקאלה, עיר הנמל. למרות אמץ לבו ויכולתיו שהוכיח בקרב יצא שמעו כבוזז ושודד, שהביא להרס ושרפת הערים והכפרים שכבש; האביר (סר) תומס פלטון (Thomas Felton), אף הוא אביר מסדר הבירית ששמו נזכר בקרבות על כיבוש העיר קרסי ועל כיבוש העיר פואטייה; ברטרנד דה גיקלין (Bertrand du Guesclin) שכונה "העיט מבריטוני" או "הכלב השחור מהיער האגדי ברוסליַנד", היה אביר ברטוני, ממפקדי צבא צרפת במלחמת מאת הימים, מפקד חיל הפרשים של צרפת. הוא נודע ביכולותיו כאסטרטג, והוביל את צבאותיו לניצחונות רבים. במיוחד עשה שימוש באסטרטגיה פביאנית: נמנע מהתכתשות בקרבות מקומיים, והתיש את האנגלים, הרחוקים ממולדתם וממקורות של תמיכה וסיוע.

אשר לגיבור הסיפור: נייג'ל לורינג, אכן בתקופת שבה חלו האירועים המתוארים ברומן, היה אביר בשם סר ניל (נייג'ל) לורינג[9], שנטל חלק באירועי הלוחמה והחצר של ממלכת אנגליה, אך אין תיעוד רב על אישיותו, על חייו ועל מעשיו. כל עלילותיו של סר נייג'ל ברומן, כמו גם של שאר הגיבורים, שאובות מדמיונו של המחבר. ידוע בוודאות כי היה אביר מסדר הבירית, ובעל תפקיד האחראי על משק הבית בחצר הנסיך אדוארד "השחור", חייל חֵיל המשמר האישי של הנסיך, חבר במועצת הקרב של הנסיך ועמו נלחם בקרב פוואטירס, שנערך בחודש ספטמבר של שנת 1356. עוד ידוע כי נטל חלק בשיחות המשא ומתן על הפסקת הקרבות שנערכו בבורדו, אחרי הקרב וכי הנסיך העניק לו על אומץ לבו בקרב מעניק של 83 לירות מידי שנה.

מימין: האביר ניל לורינג, לבוש גלימת מסדר הבירית, ציור מתוך החיבור Bruges Garter Book. שנערך על ידי William Bruges (1375-1450), משנת 1430 ; משמאל: שלט האבירים של ניל לורינג

מימין: הקרב על קרסי, אוגוסט, 1345 מתוך כ"י מהמאה ה 15; משמאל: הקרב על פואטיה, ספטמבר, 1356, מיניאטורה שצוירה במאה ה 14, בידי Jean Froissart

יורש העצר, הנסיך אדוארד "השחור". מימין: לבוש גלימת אבירי מסדר הבירית ; משמאל: המלך אדוארד III מעניק לבנו יורש העצר, הנסיך "השחור" את אדמות אקוויטיניה שבדרום מערב צרפת, 1390

[1] במקור The White Company שמשמעו: גוף של חיילים ביטוי השאוב מהמונח הלטיני companion, מי שבוצע עם האדם את פתו, אוכל עמו לחם (pane). ובצרפתית קדומה :compaignie. המונח במשמעו זה נמצא בתעודות אנגליות מהמאה ה 12; אולם במאה ה 14 שימש גם להגדרת חברי הגילדות המקצועיות, כגוף של אנשים רֵעים הקשורים בקשרי אחווה וידידות, ועל כן קיבל משמעות עסקית של קבוצת אנשים היוצרת מוצר מסוים או מוכרת אותו, אגודה (והיום גם אגודה למטרות שאינן כלכליות). בנוסף, חבורה היא גם קבוצת האנשים שהאדם שוהה בחברתם בכלל ומוּחל עד היום על יחידה צבאית המונה בין 80 ל 250 חיילים. התרגום חבורה לבנה הוצע כבר ומכיוון שיש בו את המשמעות החברתית של הקשר שבין האנשים כמו גם המשמעות הצבאית הושאר התרגום כך.

[2] הייתה זו סדרת קרבות בין ממלכת אנגליה וצרפת המפולגת לדוכסויות, שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. הקרבות התחוללו על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית שכן למלכי אנגליה נתנו אחוזות גדולות עקב נישואיהם לנסיכות ובנות דוכסים צרפתיות. כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי זכויות, תביעות ודרישות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלך צרפת למלך אנגליה, אשר היה ריבון באנגליה אך אחד מנתיני מלך צרפת, וככזה נשבע לו אמונים. תביעות ויחסים פיאודליים אלו, היו הבסיס לתסיסה מתמדת הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לשאר אציליו הבכירים. בהדרגה, אנגליה איבדה במלחמה זו את כל נחלותיה בצרפת, אולם למרות העלויות הגבוהות של שיגור הצבאות לצרפת, הצליחו רוב השליטים האנגלים להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין המלך ובין אציליו, הברונים, והסכסוכים שבן טוענים שונים לזכות על הכתר. מבחינה רשמית לא הסתיימה המלחמה מעולם. שכן צרפת לא כיבדה את ההסכם שנחתם עם המלך הנרי V שהשכיל להשיב לאנגליה את האדמות והמעמד בצרפת, אחרי מותו, והיא נמשכה אחר כך בסדרת קרבות שכונו המלחמות הנפוליונית שסופן בחוזה בין אנגליה לבין צרפת, שנחתם בעיר אמיין, בשנת 1802 ובו ויתרה אנגליה על תביעתה על אדמות צרפת. (ר' גם: האתר הראשון של הנמלה העמלנית: האמנם חלפה האבירות מן העולם: על קרב אג'ינקור וגיבוריו הקשתים)

[3] בימים האלה, בהדרגה, הלכו הקשתים ותפשו מקום משמעותי בצבא האנגלי. אמנם הפרשים הרכובים על שריונם היוו עדיין את גרעין הצבא, אולם חשיבות ההגנה מרחוק עליהם בעזרת קשתים מיומנים, הובנה על ידי המלכים האנגלים, אשר עודדו א האנשים החופשיים בכפרים להתמחות בירי בקשת, וגייסו אותם לצבא כאנשים חופשיים. בשלהי ימי מלחמת מאה השנים, הובהר כבר בוודאות כי עידן האבירים כבדי השריון תם, וכי על הצבא לגלות יתר גמישות ולהישען יותר על קשתים.

[4] על ג'ון האוקווד וחבורתו ר' להלן.

[5] משמעות השם: יפה תואר, נאה, אצילי.

[6] סר הוא תואר כבוד בתרבות האנגלית. התואר משמש לפניה באנגליה ובמדינות הקהילה של הממלכה המאוחדת למי שהוענק לו תואר כבוד של אביר או ברונט על ידי הכתר (לאצילים פונים על פי דרגתם: דוכס, רוזן, ברון וכו או בתואר lord), על פי החוק והמנהגים שנקבעו. התואר מצורף לשמו המלא של האדם או לשמו הפרטי בלבד. ואף כי כיום פונים כך גם למורה או לקוח או כל אדם נכבד, או אדם המבקשים לגלות לו כבוד פונים אליו ללא ציון שמו הפרטי או שמו המלא או שם משפחתו אלא בתואר בלבד. המילה לקוחה מצרפתית של ימי הביניים, מהתואר sire, או seigneur שכך פנו לבעל אחוזה פיאודל, ומקורו בלטינית של המדינות שאימצו את השפה בהשפעה רומית, ויצרו שפה מדוברת מקומית, במונח Senior (שמקורו הלטיני הוא senorem) שממנו נגזרת המילה sire בהטיית מושא והמילה seigneur כשמדובר בנושא המשפט. התואר מצוין בתעודות לראשונה בשנת 1297, כתואר כבוד לאביר, ואחר כך לבורנט, והיה בשימוש בצרפת (בצורה sire) כבר ב 1205 כתואר המקדים את השם ומציין אבירות (השתייכות למעמד האבירים) ומשנת 1225 כפניה לשליט הריבון. משנת 1250 מציין התואר גם חשיבות, ויחס כבו למבוגר או לאב.

[7] על דמויות הגיבורים בעלילת הרומן ר' להלן.

[8] תפקיד העובר בירושה לבן הבכור, מכאן, במותו של האח יעבור התפקיד לאליין, ועמו אדמות ורכוש.

[9] ר' גם