פרק שבעה עשר: ובו יסופר איך הגיעה הספינה הצהובה אל שפך נהר הגירונד

במשך שני ימים תמימים שטה הספינה הצהובה על פני הים, נישאת ברוח שבאה מצפון מזרח, עד אשר בשחרו של היום השלישי השתרעו לפניהם אדמות הרמה של האי אושנט, כערפל על פי האופק המנצנץ באור השמש. לקראת צהרי היום הזה ירד מטח גשם עז, והרוח חדלה מלנשוב, אך שבה להפיח חיים במפרש לפני רדת החשכה, וגודווין האוטיין הפנה אלת המפרשים והוביל את חרטום הספינה דרומה. למחרת בבוקר חלפו על פני האי בל, אשר לחופי בריטאני, וחלפו על פני צי אוניות תובלה ששב מגיין. סר נייג'ל וסר אוליבר תלו מיד את השלטים הנושאים את סמלי האבירות שלהם בצדי הספינה, והציגו את דגליהם, כמקובל, והתבוננו בעניין רב בסמלי הספינות שחלפו על פניהם, ובהם האבירים שנאלצו לשוב, בשל פציעה, או מחלה, ולזנוח את הנסיך בשעה כה גורלית בשדה הקרב.

חופי מזרח בריטאני, הספינה הצהובה עשתה את דרכה דרומה, לאורך החוף, בין האיים, עד הגיעה אל שפך נהר הגירונד

הצבא האנגלי התרכז באזור בורדו וספינות נושאות חילות ומציוד עשו דרכן לאורך החוף המזרחי של צרפת, מעבר לבריטאני,אל ומגויין. במפה נתן לראות את העיר אביניון שהפכה מושב לאפיפיור בבקשו את תמית מלך צרפת, ואת מחוז נאוורה שבספרד, בו נערכו הקרבות המתוארים בסיפור (על הרקע ההיסטורי לאירועים: ר': חלק 1 , קובץ ד)

באותו ערב אפף את הרקיע, ממערב, ענן גדול וקודר, וגודווין האוטיין נראה דאוג ואף חרד, שהרי כשליש מצוותו נפל בקרב, ומהנותרים, כמחצית, עשו את דרכם על סיפון ספינות השודדים. וכך, עם ספינה פגועה, לא היה נכון וכשיר, לעמוד בסערה כמות אלה השוטפות ושוצפות במימי האזור. כל הלילה נשבה הרוח במשבים עזים אך קצרים, מטה את הסינה הגדולה מצד לצד, עד כי המים עלו מעל מעקה הסיפון, כתלתלים. ולעת בוקר, ככל שגברה הרוח, שקעה הספינה יותר ויותר. אליין, שהיה חלוש וחולה עד מאד, ראשו עדיין כואב ואוזניו מצטלצלות מהמהלומה שספג, עלה בקושי לסיפון הנטוי וספוג המים, שהיה בכל זאת מקום טוב יותר לשהות בו מאשר התאים שורצי העכברושים ורעי האוויר בתחתית הספינה. על הסיפון, מחזיק בסולמות המפרשים האיתנים הביט בתדהמה בשורות הגלים השחורים, המשתרעת ללא סוף, ממערב, על תלתלי הקצף המעטרים אותם בקצותיהם. ענו קודר ועצום, מוכתם בתכול אפרפר, נמשך על פני כל הרקיע, ממטיר את מימיו כפלגי גשם מסתחררים. במרחק מה מהספינה עשו את דרכן שתי ספיות השודדים, בכבדות, יורדות ועולות בין הגלים: יורדות מטה עד כי מי הים הגיעו לסיפונן, ושוב, חרטומן עולה מעלה, עד כי כל אחד מהתרנים בולט אל מול האופק. וחוזר חלילה. לשמאלו השתרעה האדמה, באובך העמום, נמוכה, שטוחה, ומעת לעת נראו על פניה קווים מטושטשים כהים של צוקים וכפים. אדמת צרפת! עיני אליין נצצו כשהתבונן בה. אדמת צרפת! אפילו המילים האלה נשמעו כתרועת חצוצרות קרב באוזניו של איש אנגלי צעיר. זו האדמה שעליה האבות שפכו את דמם, מקום של מעשי הגבורה של האבירים, ארצם של האמיצים, הארץ שבה חיזרו אלה אחרי נשים נאוות, שבתיה כארמונות, צור מחצבתם של החכמים, מלוטשי הנימוס והקדושים. כאן משתרעת היא לפניו, כה שוקטת ואפורה מתחת לשטף המטר, ארצם של כל הדברים האציליים, וכל מה שבושה בו, הזירה שבה ניתן לזכות בשם עולם, או במארת נצח. מחזהו הוציא את הצעיף המקומט שהיה טמון ליד לוח לבו, ונשבע בלחש כי אם אומץ ורצונו הכן יוכלו לרומם את מעמדו ולהעמידו לצדה של גבירתו, כי אז רק המוות ימנע ממנו מלשוב אליה. מחשבותיו נסובו לאשר ארע ביערות מינסטד ובמחזן הנשק של טירת טווינה אדם, כאשר קולו הצרוד של הקברניט השיבו למפרץ ביסקיה.

"בי נשבעתי, אדוני הצעיר," אמר, "פניך ארוכים כמספר הפעמים שנזכר שם השטן והשבועה להתכחש לו ולהתנער ממנו בטכס הטבילה של תינוק, ואין הדבר מתמיהני, שכן הפלגתי בימים האלה מאז היה גובהי כגובהה של החרב, ולא ראיתי הצהרה כה מחייבת ללילה שטני כמו זו שרואים אנו."

"לא זה הדבר, שקוע הייתי במחשבות," השיב עוזר האביר.

"וכך גם כל שאר האנשים," אמר האוטיין שנפגע. "הספנים ידאגו לכל. העניין נתון בידי הקברניט. סמוך על רב החובל האוטיין! מעולם לא דאגו למעשי יותר, מאז הפלגתי לראשונה מנמלה של סאות'המפטון."

"מהו שאיננו כשורה, אם כך?" שאל לאיין, שכן דבריו של האיש היו עזים כמזג האוויר.

"לא כשורה, אומר אתה? הנה אני ועמי רק מחצית מספני ובספינה חור, במקום בו היכו עשרים אבני שטן, גדול דיו כדי שתעבור דרכו האלמנה נורת'אם. יתכן והדבר איננו רב נזק עדיין, אך אנא אמור לי מה עלי לעשות בחור האחר שנפער בנו. מי צלח יכסונו ונימצא כמליחים כבושים בחבית."

"ומה אומר על כך סר נייג'ל?"

"בסיפון התחתי הוא, מחזק את שריונו של דודו של אמו. "אל תטרידני בדברים פעוטים שכאלה!" זה כל אשר שמעתי ממנו. וישנו גם סר אוליבר. "טגנם בשמן וכסה אותם ברוטב גסקוני", אמר הוא, ואחר שילח בי קללה, שכן אינני הטבח. אדונים חסרי דעה, אי לכך פניתי לי אל הקשתים אך אויה, גרועים הם מכל האחרים."

"האם לא יסייעו בעדך?"

"לא ולא, ישבו הם שניים שניים על הסיפון, זה הקרוי איילוורד ואדום השער אשר שיבר את עצם זרועו של הנורמנדי, והאיש השחור מנוריץ', ועוד אחרים, מגלגלים את קוביותיהם בתוך כפפות הקשתים שלהם, שהרי אין להם קופסאות לשם כך. "הספינה לא תחזיק עוד זמן רב, אדונים," אמרתי להם. "עניינך הוא ראש חזיר זקן שכמוך" צעק אלי הלוחם השחור. ואיילוורד הוסיף "יקחך השד" ואחר צעק "ארבע, חמש ועתה המספר הקובע", וקולו כמפרש מתנפנף ברוח. הקשב להם עתה, אדוני הצעיר, וראה כי אמת דברָי."

בדברו נשמע, מעל קול הסערה וקול קורות העץ, הנאנחות, פרץ שבועות ושאגת שמחה שפרצה מחזותיהם של האנשים המהמרים על הסיפון הקדמי.

"היכול אני להיות לך לעזר?" שאל אליין, "רק אמור את אשר נצרך אתה לו ואני אבצע את הדרוש, אם שתי ידיים תועלנה לכך."

"לא, לא, דעתך, רואה אני, עדיין קלה עליך, ובאמונה, ראש קט היה לך אם לא הייתה לך קסדתך כחבר. כל אשר ניתן לעשות כבר נעשה, את החורים סתמנו במפרשים והצמדנו מפנים ומחוץ בחבלים. אך דע כי כאשר תירים אנו את קשרי המפרשים ומטים אותם לרוח נתלים חיינו על חוט השערה של צרורות אלה. רואה אתה שם, במרחק את הכף האורב לנו בערפל! ענו להישאר במרחק של טווח שלושה חצים או שהסלעים יחדרו מבעד לעץ. ועתה, והשבח לכריסטופר הקדוש! הנה סר נייג'ל, אולי אוכל להיוועץ בו."

"במטותא ממך, אנא סלח לי," אמר האביר, עושה את דרכו כשהוא לופת את דפנות הסיפון. "לא הייתי מגלה חוסר אדיבות שכזה כלי אדם כה ראוי, אך עסוק הייתי בעניין בעל חשיבות מסוימת, אשר בנוגע אליו, אליין, אשמח לשמוע את עצתך. העניין הזה קשור להצגת שני סמלי אצולה זה בצד זה, ובמיוחד, סמל האצולה של דודי, סר ג'ון לייטון[1] משרופשיר, אשר נשא לאישה את אלמנתו של סר הנרי אוגלנדר[2] מננוול. הענייןן נדון באריכות בין המפקדים הבכירים של המלך והקצינים הממונים על שמירת סמלי האבירות , אך מה המצב אצלך, הקברניט?"

"רע למדי, אדוני רב החסד. הספינה הצהובה חייבת להמשיך מיד במסעה, ואינני יודע כיצד נוכל למנוע מהמים מלחדור לתוכה."

"קרא לסר אוליבר!" אמר סר נייגל, ומיד הגיע האביר עבה הבשר, עושה דרכו בפישוק רגליים על הסיפון החלקלק.

"חי נפשי, הקברניט, זה ממש מעמיד למבחן את הסבלנות!" קרא מלא זעם. "אם ספינה זו שלך חייבת לרקד ולדלג כליצן בתהלוכת החג, כי אז אנא ממך שימני על אחת מספינות השודדים. אך ישבתי לי ליד קנקן יין ספרדי וקערת נזיד בשר וירקות, כדכי מידי יום בשעה זו, והנה, הכל מרקד לו ומתנפנף, היין נשפל על רגלי הקנקן נפל לחיקי, ואז, כשהתכופפתי כדי להרימו, שוב ריקד הכל ונזיד הבשר והירקות הוטח על ערפי, ושניים ממשרתי בעקבותיו, כשני כלבי ציד הדולקים אחר הארנבת. מעולם לו כרכר ופיזז לו חזיר בקלילות שכזו. אך הלא קראתני סר נייג'ל?"

"מחפש אני אחר עצתך, סר אוליבר, מפני שהקברניט האוטיין חושש כי כשנפנה את מפרשינו לעבר הרוח וניטה, תהייה בכך סכנה בשל החור הפעור בצד הספינה."

"אם כך אל לא לפרוש ולהטות את המפרשים," השיב סר אוליבר, חד וחלק. "ועתה, אביר רב חסד, חייב אני למהר מטה ולראות מה עשו שני הנוכלים שלי בנזיד."

"אך זה לא יספיק לנו," צעק הקברניט. "אם לא נפנה את מפרשינו נשוט על פני הצוקים תוך שעה."

"אם כך הטה," אמר סר אוליבר, "הנה עצתי, ועתה, סר נייג'ל, חייב אני ..."

אולם, באותו רגע ממש, עלתה צעקת בהלה מפיות שני הספנים שניצבו על הסיפון הקדמי של חרטום הספינה. "סלעים!" קראו ודקרו את האוויר באצבעותיהם המורות, "סלעים מתחת לשדרית!"

מתוך גל שחור, במרחק של כמאה פסיעות לפניהם, הזדקר גוש עצום של אבן משוננת, חומה, ומנו נתזו המים כמפי מפלצת, ושאגה נוראה ומלאת סכנה מלאה את האוויר.

"הכונו, היו ערים!" צעק האוטיין, אשר מצאת את עצמו על ידית ההגה הארוכה. "חתכו את חבלי המפרשים, משכוהה אחור! כוונו אותה שתי מעלות לער הרוח!"

חוד התורן הסתובב, והספינה רעדה ורטטה לא רחוק יותר ממידת חמש חניתות מהמשברים.

"בקושי רב תצליח לסגת בבטחה," צעק האוטיין, בוחן את המפרש הראשי ואת קו הקצף הגועש. "מי ייתן ויולי אנוס הקדוש יעמוד עתה לצדנו ועמו הקדוש המבורך פי שלושה כריסטופר!"

"אם סכנה כה עצומה מרחפת על ראשנו, סר אוליבר," אמר סר נייג'ל, "יהיה זה ראוי ואבירי להניף את דגלינו. אנא ממך, אדריקסון, צווה על נושא הנס להניפו קדימה."

"ולהשמיע את קול תרועת החצוצרה!" צעק סר אוליבר. " In manus tuas, Domine![3] נתון אני להגנתו של יעקב בן זבדי, ואל מקדשו אעלה לרגל, ולשם כבודו נודר אני כי במשך חמישים שנה אוכל דג ביום חגו. הו, אלי, כמה שואגים הגלים! מה מצבנו עתה, הקברניט?"

"אנו נסוגים!" צעק האוטיין, עיניו קבועות על הקצף הלבן שתסס לאורך גוף הספינה. "הו, אם קדושה, היי עמנו עתה!"

בדברו התחככה הספינה הצהובה לאורך השונית, ושבבים מסולסלים נחתכו, כבמקצוע מחודד, בצדהּ, מהמרכז ועד הירכתיים, על ידי אחת מהבליטות של הצוק. בו בזמן התמלא המפרש רוח, והספינה טבלה את חרטומה בכיוון הים הפתוח לקול צעקות השמחה של הימאים והקשתים.

"תבורך הבתולה!" קרא הקברניט ומחה את מצחו. "בעבור זאת יצלצלו הפעמונים ויידלקו נרות כשאראה שוב את נמל סאות'המפטון, בשמחה, נערי האהובים, הדקו בהתלהבות את קשרי החבלים!"

"חי נפשי! מעדיף אני מוות על פני היבשה," אמר סר אוליבר. "אף כי, בשם האל השולט במוות! דגים כה רבים אכלתי עד כי יש צדק בכך שהדגים יאכלו אותי. ועתה, חייב אני לשוב לתאי, כי עניינים לי שם הדורשים את מלוא תשומת לבי."

"לא, סר אוליבר, עדיף שתמתין עמנו, ותניף את דגלך," השיב סר נייג'ל; "שכן אם הבינותי נכונה הרי שניצלנו מסכנה אחת אך רעותה כבר ממתינה לנו."

"הקברניט האוטיין," צעק לפתע קצין התחזוקה של הספינה, ורץ לעברם, "המים עולים במהירות. הגלים חודרים דרך ערמת המפרשים שבאמצעותה ניסינו לסתום את החור." בדברו, עלו כל הימאים על הסיפון הירכתיים ולסיפון האמצעי, נמלטים משטף המים שפרץ דרך מקום הדליפה בצדה האמצעי של הספינה. מעל שאגת הרוח ודחי הגלים עלתה עתה שוועתם של האנשים המפוחדים, כצעקות בעל חיים שהובהל, בגלותם כי המים עולים מכל עבריהם ומאיימים לכסותם.

"מבחוץ! סתמו מבחוץ!" צעק האוטיין, ותפש בקצהו של המפרש הרטוב ששימש כפקק לסתימת החור. "מהרו, מלחי האהובים, פן יהיה זה קצנו!". והם, מהר ככל האפשר, אספו חבלים לקצות הספינה, ומיהרו בהולים קדימה להנמיכם מתחת לשדרית, וקשרו כך שהמפרש יכסה את החור הפעור מצד הים. עצמת השטף פחתה בשל המכשול החדש שהושם בדרכו, אך המים עדיין קלחו מצדי הכיסוי. המים הגיעו עד לבטנם של הסוסים ובמרכז היה עומקם שבע רגליים. הספינה שקעה והכלה והגלים נתזו מעבר למעקות הסיפון.

"חוששני כי לא נוכל עוד להמשיך בנתיב זה, ואילו כל דרך אחרת שנבר תשליכנו אל הצוקים." אמר האוטיין.

"האם לא נוכל להוריד מפר אחד ולהמתין לזמן טוב יותר?" שאל סר נייג'ל.

"לא, ניסחף לסלעים. שלושים שנה הפלגתי על פני הימים ומעולם לא הייתי מתון במצוקה כה גדולה. בידי הקדושים אנחנו."

"וביניהם," קרא סר אוליבר, "נשען אני במיוחד על הקדוש יעקוב בן זבדי, אשר כבר הראה לנו אות לידידותו היום, ונשבע אני כי ביום חגו, אוכל דג קרפיון, בשנית, אם יתערב הוא, פעם שנייה."

שבר הספינה פנה הימה, והחוף נראה כקו מטושטש. שני צללים מעורפלים באופק הים היו שתי ספינות השודדים שהתנודדו על דגלי הים. האוטיין הביט לעברן בעצב.

"אם היו קרובות אלינו אולי היינו יכולים להיות בטוחים גם אם תשקע ספינתנו. הלא תתמכו בי לפני בעל הספינה, ווית'רטון מסאות'המפטון, ותאמרו לו כי עשיתי את כל אשר יכול ימאי לעשות. מוטב כי תסירו את שריונות הרגל והצוואר, סר נייג'ל, שכן, בשם הצלב השחור! נראה כי יהיה עלינו לשחות כדי להציל את נפשותינו."

שריון צוואר עשוי טבעות נלבש מתחת לקסדה. משמאל: דיוקנו של הנסיך אדוארד השחור, על קברו, לבוש שריון צוואר ועוטה את קסדתו, 1376

"לא," השיב סר נייג'ל, "אין זה ראוי כי אביר יזרוק את שריונו ממורא משב הרוח, או משכשוך מים. מוטב כי יתכנסו בני חבורתי סביבי, כאן, בירכתי הספינה, וכאן נמתין יחידו לאשר יגזור האל, כרצונו. אך באמת, הקברניט האוטיין, למרות שאין ראייתי טובה במיוחד, אין זו הפעם הראשונה שרואה אני כֵּף זה, לשמאלנו."

הימאי הציל על עיניו בכף ידו, והביט במבט חודר דרך הערפל ונתזי המים. לפתע, הרים את ידיו באוויר וצעק מלא שמחה.

"לה טרמבלד היא זו!" קרא בקול. "לא סברתי כי הגענו כבר כה רחוק, עד לאי אולרון. שפך נהר הגירונד כאן לפנינו, אם נוכל לעבור על פני שורת שוניות הסלע ולהגיע למגדל האור של קורדואן, הכל יהיה כשורה, ונוכל למצוא מסתור ומקלט שם. שנו את המסלול, מלחי היקרים, נו להביאה למסלול הנכון."

לה טרמבלד, מיקומה של הספינה הצהובה בעת שיא הסערה

מגדל האור של קורדואן: מימין: 1611, באמצע: מאה 18, משמאל: 2006

המפרש הסתובב פעם נוספת, והספינה הצהובה, מוכה וחבולה, שסועה וספוגת מי ים, עשתה את דרכה, מטּלטת, בבקשה מקום מסתור וחוף מבטחים. כף תלול נראה עתה מצפון, ומדום ניכרו תוואיו של מפרץ קטן. אלה בישרו על את מקומו של שפך הנהר הנשגב שבמרכזו אי שנוצר מאדמת הסחף, עטוף ומוקף בגלים. קו של משברים העיד על מקום הימצאם של שורת הסלעים שמתחת לפני הים, אשר גם בימים בהירים שיברו את שדרותיהן של ספינות גבוהות תרנים לרוב.

שפך נהר הגירונד, מבט מהאוויר. למטה: מבט על הכניסה לשפרך שבה ניתן חראות (על פי צבע מי הים) את השרטונות האורבים לספינות המבקשות להיכנס לפי הנהר

"תעלה יש שם, למעבר," אמר האוטיין, "אותה הראה לי נווטו של הנסיך בכבודו ובעצמו. ראו שם במרחק, עץ ניצב על הגדה, וראו את המגדל המיתמר אחריו. אם שני אלה נראים עחל פני קו ישר, כמו למשל ברגע זה, ניתן לעשות זאת, אף כי ספינתנו נמוכה בשתי זרועות מאשר הייתה בצאתנו לדרך."

"יצליח האל את דרכך, הקברניט האוטיין!" קרא סר אוליבר. "כבר שתי פעמים נצלנו מאבדן, כחוט השערה, ועתה, בשלישית, מהלל אני את הקדוש יעקוב בן זבדי, אשר לשמו נודר אני..."

"לא, לא חברי הוותיק," לחש סר נייג'ל. "הלא תביא עלינו את משפט האל בנדריך, שאף ילוד אישה לא יכול לקיימם. האם לא שמעתיך כבר נודר לאכול שני קרפיונים ביום אחד, ועתה, כלום חפץ אתה להצהיר כי תאכל שלושה?"

"אנא ממך, הורה לאנשי החבורה לשכב פרקדן," קרא הקברניט, אשר החזיק עתה בידית ההגה, וקבע את עיניו קדימה. "תוך שלוש דקות נאבד או נהיה בטוחים."

הקשתים והימא השתטחו על הסיפון, מצפים בדממה, ללא רגש, לגורלם. האוטיין כופף את גופו על ההגה, הטיל עליו את כל כובד משקלו, וגחן כדי לראות את קו הרקיע מתחת לבד המפרש. סר אוליבר וסר נייג'ל עמדו זקופים על סיפון הירכתיים, ידיהם מוצלבות על חזם. הספינה הצהובה, הגדולה, נכנסה אל התעלה הצרה, היא השער לבטחונה. משני צדה נשמעו שאגות המים המתדפקים אל שורות הסלעים. מקדימה הורתה שורת גלים מתערבלים, כהים, על נתיבו של הנווט. אך נאמנה הייתה העין, ובטוחה הייתה היד שהובילה והנחתה את הספינה. קול שפשוף עמום עלה מתחתם, הספינה נרעדה כולה, ומאחוריה נשמע רעם הגלים. והנה, בקול שקשוק חלפה עברה על פני שורת השוניות והאיצה על פני מימי שפך נהר הגירונד השלווים אל המפרץ הרחב.

מסעם של בני החבורה מהאמפשייר, ועד הגיעם לצרפת, ודרומה לקרבות בספרד

לוח זמנים של מלחמת מאה השנים משנת 1330 ועד 1461 (האתר כולל תיאורי קרבות ואיורים מהתקופה)

[1] על בית האצולה של לייטון (Leighton)

[2] בית האצולה של אוגלנדר נוסד רק במאה ה 16. סר הנרי אוגלנדר חי בין השנים 1585-1655

[3] לטינית: בידך אנו, האל