פרק עשרים וארבעה: ובו יסופר איך הגיע לבורדו אביר לוחם עלום שם להתחרות באבירים בני אנגליה בזירה של בורדו

זירת התחרויות של בורדו, הייתה ממוקמת, כפי שכבר סופר, על אדמות השפלה שליד הנהר, לפחות כאשר נערכו תחרויות רבות משתתפים וקהל שהזירה שליד מנזר אנדרו הקדוש הייתה צרה מהכילם.

מצדה המזרחי של אדמת שפלה זו השתרעה רמה שבימות הקיץ הייתה מכוסה כולה בגפנים ירוקות, אך עתה, בראשית החורף, עמדה חרוצת תלמים חומים, מגודרים. מעבר לרמה זו, שהתרוממה מעל הפלה במתינות התפתלו הדרך הלבנה, זו הדרך הראשית שהובילה לעבר פנים הארץ, אשר בדרך כלל מלאה בנוסעים, אך עתה נראתה ריקה כמעט לגמרי, שהרי התחרויות בזירה משכו אליהן את תושבי המחוז כולו. תמונה מוזרה הייתה זו: ליד הזירה צבא המון רב ובהרימך את מבטך אל דרך המלך היא נחשפה ריקה , כמו נטושה, הולכת וצרה במרחק, עד שנדמתה לחוט דק מתוח על פני הנוף.

זמן קצר לאחר שהחלו התחרויות, אם היה מישהו מרים את מבטו ומתבונן בדרך, היה אולי מבחין במרחק בשתי נקודות מבריקות וזוהרות נוצצות ככוכבים באור שמש החורף. בחלוף כשעה התקרבו שתי נקודות מרצדות אלה ועתה ניתן היה להבחין ביתר בהירות כי מקורו של אור מתעתע זה היה שתי קסדות של פרשים שעשו את דרכם לעבר בורדו בדהרה עזה. בחלוף עוד כמחצית השעה התקרבו שני הרשים עוד יותר ועתה ניתן היה להבחין בכל פרט של שריונם וכלי נשקם. האחד היה אביר חמוש לעייפה, רכוב על סוס חום בעל כתמים לבנים על חזו ומצחו. הוא היה איש נמוך קומה ובעל כתפיים רחבות, מצחיית קסדתו סגורה, ועל מעילו הלבן ומגנו השחור והפשוט לא נראו כל סמלי אבירות. השני, שהיה עוזרו ומשרתו, לא היה חמוש למעט הקסדה שחבש, אך הוא נשא בידו הימנית חנית ארוכה עשויה עץ אלון, חניתו של האביר אדונו. בידו השמאלית החזיק עוזר האביר את המושכות של סוסו אלא גם את מושכותיו של סוס מלחמה שחור וגדול, עטוי כולו שריון, אשר דהר בצדו. כך, שלושת הסוסים ושני הרוכבים דהרו לעבר הזירה, והיה זה קול תרועת החצוצרה בה תקע עוזר האביר שהסב את תשומת לב הקהל הרב שחדר לזירה, לעת הענקת הפרסים לזוכים, לאביר, אדונו, שרכב אל תוך הזירה.

"מה זאת ג'ון?" קרא הנסיך כשהוא משרבב את צווארו כעגור, "מי הוא אביר זה ומה רצונו?"

"חי נפשי, אדוני," השיב שנדוס, מופתע אף הוא, "סבורני כי אביר בן צרפת הוא זה."

"צרפתי!" קרא פדרו. "כיצד יכול אתה לדעת, אדוני האציל שנוס. הרי אין לו סמל אבירות או עיטור היכולים להעיד על כך?"

"על פי כלי נשקו ושריונו, אדוני, המעוגל קמעה ליד המרפק ובאזור הכתפיים מכל שריון שעשוי באנגליה או בבורדו. יכול היה להיות איטלקי אלא שקסדתו מחודדת יותר מהקסדות של האיטלקים. מוכן אני להישבע כי לוחות שריונו הוכנו במקום כלשהו שבין נהר הגירון לנהר הריין. אך הנה מגיע עוזרו, ונוכל לשמעו מהי הסיבה שהביאתהו הלום אל מחוזותינו."

בדברו, דהר עוזר האביר קלות על פני הזירה, העמיד את סוסו לפני מקום הפמליה המלכותית, ותקע שנית בחצוצרה. הוא היה גבר גרום, לחייו שחומות, זקנו השחור כמו סומר מהן וכל מבעו זעף ויהירות.

לאחר שהשמיע את תרועתו, תחב את החצוצרה לאבנטו, התקדם עוד קמעה, בין האבירים האנגלים לגסקונים ועצר כמטחווי חנית מהנסיך.

"הנה באתי," צעק בקול צרוד ועבה, במבטא של בן ברטוניה, "כעוזר האביר של אדוני, לוחם עז ואמיץ ובעל מעמד רם בקרב עמיתיו, החייב לקבל רק את מרותו של השליט האדיר ורב הכוח, המלך שארל, מלך צרפת[1]. אדוני שמע כי מתקיימת כאן תחרות אבירים, כזו המאפשרת קידום שמו של אביר ומחזקת את כבודו, על כן מבקש הוא כי אביר אנגלי כלשהו, למען שם אהובתו, יעניק לו את האפשרות להתחרות ולו פעם אחת עמו, בקרב חניתות ברכיבה, או רגלי, נושא חרב, אלה, גרזן קרב או פגיון. הוא בקשני, עם זאת, להדגיש, כי ילחם רק באביר אנגלי ולא עם כל בן כלאיים שאיננו לא אנגלי ולא צרפתי, אלא מדבר בשפתו של האחד ונלחם תחת דגלו של השני."

"אדוני!" צעק דה קליסון, וקולו כרעם, בעוד בי עמו שולפים את חרבותיהם ומניפים אותן. אך עוזר האביר לא שת לבו לפניהם הסומקים מכעס, אלא המשיך את דבריו.

"מוכן הוא עתה, אדוני רם המעלה," אמר, "אף על פי שסוס המלחמה שלו דהר היום מרחק רב, ומהר ככל שניתן היה לדרבנו, שהרי חששנו פן נאחר ונחמיץ את התחרויות."

,אכן הגעתם מאוחר מדי," השיב הנסיך, "ראו נא, הנה אנו עומדים להעניק את הפרס לזוכה; ואם זאת אין בלבי ספק כי אחד מהאדונים האלה יתחרה לפחות פעם אחת למען כבודו באביר בן צרפת זה."

"ואשר לפרס, אדוני," אמר סר נייג'ל, "בטוחני כי מדבר אני בשם כולם באָמרי כי ברשותנו, יכול אביר בן צרפת זה לשאתו עמו אם אך יוכל לזכות בו היושר."

"שא את דברינו אלה לאדונך," אמר הנסיך, "ושאל אותו במי מבין חמשת האבירים האנגלים מבקש הוא להתחרות. אך, המתן, אדונך איננו נושא את סמלי האבירות שלו, ועדיין לא שמענו את שמו."

"אדוני נשבע בשם הבתולה הקדושה שלא לגלות את שמו או לפתוח את מצחיית קסדתו עד אשר יהיה על אדמת צרפת."

"ומה ערבות היא לנו," אמר הנסיך, "שאיננו משרת הלבוש בבגדי אביר או אביר נקלה וחסר כבוד עד כי אפילו מגע רומחו יביא בושה על אביר שהנו איש כבוד?"

"אין זה כך, אדוני," צעק עוזר האביר וכנות עלתה מקולו. "אף אדם בעולם כולו לא ישפיל עצמו אם ילחם באדוני."

"מדבר אתה באומץ, עוזר אביר," השיב הנסיך; "אך אם לא ימצאו לי ערבויות נוספות למוצאו האציל של אדונך ולשמו כאיש ראוי לא אוכל להעמיד מולו את האבירים הנבחרים של חצרי."

"מסרב אתה, אדוני?"

"אכן, מסרב."

"אם כך, אדוני, התבקשתי בשם אדוני אם תתרצה כי סר ג'ון שנדוס, כשישמע את שם אדוני, יוכל להבטיחך כי הוא אדם שאפילו אתה היית נלחם עמו מבלי שתבזה את עצמך."

"אינני מבקש יותר מזאת." אמר הנסיך.

"אם כך עי לבקשך, האציל שנדוס, שתתקדם עמי. אך עליך להשבע השם יישאר לנצח עלום, וכי לא תאמר או תכתוב ולו מילה אחת שיש ביכולתה לחשוף שם זה. השם הוא ----" הוא התכופף וירד מסוסו, ולחש לאזנו של האביר כמה מילים שגרמו לו להירתע מהפתעה, ולהביט בסקרנות לאביר הזר, שניצב בקצה הזירה.

"האם זו האמת?" דרש ושאל.

"זה אדוני, ונשבע אני בשמו של הקדוש איבו מבריטוני."

"היה עלי לדעת זאת," אמר שנדוס, ופיתל את שפמו כשהוא מתבונן מלא מחשבה בפרש.

"ומה עתה, סר ג'ון?" שאל הנסיך.

"אדוני, זהו אביר שכבוד רב לפגוש בו בקרב, ומבקש אני ממך, אדוני, כי תאפשר לי לשלוח את עוזרי להביא את הרתמות והשריון שלי שכן מאד חושק אני לרכב מולו, לפחות פעם אחת."

"לא, לא, סר ג'ון, הרי כבר זכית בכבוד הרב ביותר שיכול אדם לשאת, וקשה יהיה הדבר אם לא תוכל לנוח עתה. אך אנא ממך, עוזר אביר, אמור לאדונך כי רצוי הוא בחצרי, וכי יוכל לקבל יין ותבלינים אם מבקש הוא להתרענן לפני התחרויות."

"אדוני לא ישתה," השיב עוזר האביר.

"אם כן שאל אותו מול מי מבקש הוא להילחם."

"הוא יילחם עם חמשת אבירים אלה, וכל אחד מהם יוכל לבחור את כלי הנשק לקרב."

"רואה אני," אמר הנסיך, כי אדונך בעל לב רחב וברוך יכולות. אך השמש כמעט ושקעה במערב, והאור מועט מדי מכדי שנוכל לקיים את בקשתו. אנא ממכם, אבירי הנכבדים, היערכו במקומותיכם ונראה אם מעשיו של הזר הזה נועזים כמילותיו."

כל זמן ההתדיינות הזו ישב האביר עלום השם ישב כפסל עשוי מתכת, מביט הישר נכחו. הוא החליף את סוסו עליו רכב בסוס השחור הגדול שהוביל עוזרו. די היה ברוחב גופו העצום, בכל הופעתו השלווה והרצינית, ובדרך שבה נשא את חניתו ואת מגנו, לשכנע את המתבונן הספקן ביותר כי יריב מסוכן הוא. איילוורד, שעמד לפני שורת הקשתים עם סימון, ג'ון הגדול ואחרים מבני החבורה, העיר וביקר את התנהלות כל ההתדיינות שאירעה תוך כדי טכס הענקת הפרסים, בקלות ובחופשיות, כאילו בילה את כל ימיו בין מגנים נושאי סמלי אבירות ולמד להבי במעוף מבט אחד את טיב הסוס ורוכבו. הוא אתבונן באביר הזר ומצחו מקומט כמי שמבקש להיזכר בדבר ומתקשה בכך.

"חי ניצב חרבי!, כבר ראיתי גוף עבה זה. ובכל זאת אינני יכול לזכור היכן ומתי. אולי בנוגנט, או שמא באורי? תנו דעתם לדברי, נערים, גבר זה יוכיח עצמו כאד מטובי מחזיקי החנית בצרפת, ובעם בכל העולם."

"משחק ילדים הוא זה, משחק דקירות בחנית," אמר ג'ון. "הייתי רוצה לנסות לשחק בו, שכן בשם הצלב השחור, לדעתי ניתן לשפרו."

"ומה היית משנה, ג'ון?" שאלו כמה מהשומעים.

"דברים רבים ניתן לעשות," השיב איש היערות כשהוא מהרהר בכובד ראש בענייו. "חושבני כי אחל בשבירת החנית."

"זה אשר מבקשים כולם לעשות."

"הו, לא על מגנו של לוחם אחר. על ברכי שלי אשברנה."

"ומה טוב בזה, נתח בשר מלא עצמות שכמוך?" שאל סימון השחור.

"כך אהפוך פגיון שעלמות משתמשות בו לאלה טובה."

"ומה אז, ג'ון?"

"אז אטול את חניתו של השני בידי, ברגלי, הו היכן שיבקש להנחיתה, ובאלתי אכתוש את מוחו."

"בשם עשר אצבעותי! ג'ון קשישא,"אמר איילוורד, "את כסת הנוצות שלי אעניק כדי לראותך מתחרה כך בקרב חניתות. תחרות מלאת אצילות ואדיבות היא זו שתִּכַּנְתַ."

"כך נראה לי," השיב ג'ון ברצינות. "או אפשר שהאחד ילכוד את השני באמצע הדרך, יתלשנו מעל גב סוסו ויובילו לאוהלו, שם יוכל להחזיקו ולדרוש עבורו כופר נש."

"היטבת תכנן!" צעק סימון השחור, בין שאגות הצחוק שעלו מקרב הקשתים סביבם. "חי תומס מקנט! עוד נהפוך אותך למפקד המחנה, ואתה תקבע תקנות וחוקים לתחרויות אבירים. אך, ג'ון, למען מי תילחם בדרך כה אבירית ומענגת?"

"מה כוונתך?"

"הו ג'ון, מטיל חנית כה חזק וכה יוצא דופן חייב להילחם למען עיניה הבהירות של גבירתו או למען ריסיה המשתפלים על לחייה ממש כמו שסר נייג'ל נלחם למען הגבירה לורינג."

"על כך אין לי תשובה," השיב הקשת גדל הגוף, וגרד את ראשו במבוכה. "שכן מרי הרי הונתה אותי ונשאה לאחר ואינני יכול להילחם עבורה."

"הרי כל אישה יכולה להיות גבירתך."

"אם כך, ישנה אמי," אמר ג'ון. "כאב רב גרמתי לה כשגדלתי, וחי נפשי! אלחם למען ריסיה הארוכים, שכן נרגש אני עד שורשי לבי בחשבי עליה. אך, מיהו שם?"

" זה האביר וויליאם בושאמפ. איש אמיץ הוא אך חוששני שאיננו רוכב יציב דיו לספוג חבטה מידי מטיל חניתות כמו שסביר שהאביר הזר יוכיח עצמו להיות."

מילים אלה של איילוורד הוכחו חיש מהר כנכונות, טרם סיים את דבריו נפגשו שני האבירים במרכז הזירה. בושאמפ הכה ביריבו מכה עזה על קסדתו, אך בו עצמו פגעה מהלומה כה נוראה עד כי הסתחרר באוכפו והתגלגל מספר פעמים על פני הקרקע.

האביר תומס פרסי, אף הוא לא נחל הצלחה רבה מול האביר הזר. שריונו נבקע, לוחות המתכת של זרועותיו נקרעו והוא עצמו נפצע בצד גופו, אם כי אך פציעה קלה.

האציל אודלי והאביר עלום השם הכו זה את זה מכה עזה על הקסדות; אולם בעת שהזר ישב יציב ותקיף על אוכף סוס המלחמה שלו, כמעט נוקשה וקפוא, האביר האנגלי הוטה אחור עד קצה אוכפו מכובד המהלומה והיה עליו לרכב לאורך הזירה טרם עלה בידו לחזור ולשבת כראוי.

האביר תומס וויק הופל לקרקע בעזרת גרזן מלחמה, שכן היה זה הנשק שבחר להתחרות בו, ועוזריו נשאוהו לאוהלו.

הצלחה מהירה זו, וסדרת ניצחונות שבאו בזה אר זה בקרבות מול טובי האבירים האנגלים, עוררו את הקהל וזרעו תדהמה והערצה. תשואות רמות עלו מקרב הלוחמים האנגלים, בנוסף לאלה של האיכרים ותושבי הערים, ואלה גילו כי אהבת אומץ, יכולות והתנהלות אבירית ואצילית, היו מעל כל יריבות שמקורה במוצא לאומי שונה.

"חי נפשי, ג'ון," קרא הנסיך, לחייו סמוקות ועיניו נוצצות, "זה אדם נועז וחסון הוא כדבעי. לא חשבתי אפילו כי יש זרוע אחת בעולם שיכולה כך להטיל את ארבעת האבירים המעולים האלה מעל אוכפיהם."

"אכן, הינו עשוי ללא חת, כפי שאמרתי, אדוני, אביר שניצחון עליו יעניק למנצחו רוב יקר וכבוד. אך הנה השמש נטה מערבה, קצותיה כבר נרטבו, ועוד מעט תשקע לה בים ותיעלם."

"הנה סר נייג'ל, רגלי הוא, ובידו חרבו," אמר הנסיך. "שמעתי כי סייף מובחר הנו."

"הטוב שבכל הצבא, אדוני," השיב שנדוס. "אך עם זאת בטוח אני כי יזדקק לכל מיומנויותיו היום."

ובדברו, שני המתחרים התקדמו האחד לעבר רעהו משני צדי הזירה, שניהם לבושי שריון כבד, וחרב דו צדית, ארוכה, מונחת על כתפיהם. האביר הזר פסע בכבדות, בצעדים מדודים, בעוד האביר האנגלי התקדם מהיר ונמרץ, כאילו לא היה בידי משקל הנשק והשריון לעכבו ולהגביל את תנועותיו. כשהגיעו למרחק של ארבע פסיעות זה מה, עצרו, הביטו זה בזה לרגע קט, ואז, התקיפו זה את זה בקול שאון מגע הברזל בברזל, כמו היו שני נפחים המטיחים את פטישם על הסדן. הלהבים הארוכים והנוצצים עלו וירדו, מעלה ומטה, וסביב סביב במעגלים של אור מרצד, מוטחים זה על זה, הודפים זה את זה, וניצוצות הבזיקו בכל מגע וכל הדיפה. סר נייג'ל קפץ והדף את מהלומות יריבו, ראשו מורם, ציצת נוצותיו המהודרת מרפרפת; בעוד יריבו הכהה משלח נגדו מהלומה אחר מהלומה, בהתמדה ובעוז, פעם מכֶּה ופעם משלח כברק את חוד להבו לשסף את כל העומד נכחו, אך למרות כל מאמציו לא חדר מבעד לקו ההגנה שהתוותה חרבו של הסייף המיומן שעמד מולו.

דו קרב בחרב דו צדית ארוכה

סר נייג'ל נלחם באביר עלום השם למען כבוד אנגליה

הקהל שאג בהנאה בכל פעם שהטה סר נייג'ל את ראשו להתחמק ממהלומה, או כאשר פיתל את גופו והניח לחרב יריבו להכות לשווא באוויר. אולם, לפתע, השתנה הכל: האביר הצרפתי הניף וסחרר את חרבו כשהוא חושף כך לרגע קט חרך צר בין לוחית המגן שעל כתפו לבין לוח המתכת שהגן על זרועו. סר נייג'ל זינק קדימה ומיד שוב דילג אחור, וכה מהר, עד כי כמעט לא ניתן היה לעקוב אחר תנועת להבו, אך כשנסוג אחור החל דם לזרום מכתפו של האביר הצרפתי וכתם אדום שנגלה, גדל והולך, על גלימתו העליונה, חשף את מקום פגיעת הלהב בגופו. היה זה, למעשה, חתך שטחי בלבד, והצרפתי חידש את מתקפותיו, כאשר שנדוס, שקיבל אות מהנסיך, זרק את אלתו, והקצינים הממונים על הזירה הביאו את התחרות לסיומה.

חלקי שריון מחצית הגוף העליונה של אביר

"הגיע הזמן לסיים את הקרב," אמר הנסיך, מחייך, "שהרי סר נייג'ל אביר מהטובים שבצבאי מכדי שיפסיד בתחרות שכזו, בשם חמשת הפצעים הקדושים[2]! מה דעתך דון פדרו?"

"חושבני, אדוארד, כי האביר קטן הקומה יכול לגן ע עצמו, בעצמו. אני לכשעצמי לא הייתי מתנגד לראות צמד לוחמים כזה ממשיך התחרות כל עוד אחד מהם עדיין חי."

"ועלינו לשוחח עמו. אסור שאיש כזה יעזוב את חצרי מבלי שינוח או יסעד את נפשו. בקשו ממנו לקרב לאי, שנדוס, הביאנו הלום, שנדוס, ובאמת, אם האביר לורינג מוותר על זכותו על הגביע ראוי ונכון הוא שאביר זה יקחהו לצרפת עמו כאות ליכולות ולאומץ הלב שגילה היום?

בעודו מדבר, האביר עלום השם עלה שוב על אוכף סוס המלחמה שלו, ורכב לקראת מקום שבתה של הפמליה המלכותית כשמטפחת משי כרוכה סביב פצעי זרועו. השמש השוקעת השליכה בוהק אדמדם על כלי זינו המבריקים, וצלו השחור הלך והתארך אחריו, כפלג הולך ושוטף. הוא עצר את סוסו מול הנסיך, הטה את ראשו, וישב שלו ונינוח, מבלי לתת דעתו לתרועות, רפרוף המון המטפחות והתשואות שעלו מקרב הצופים נשים וגברים כאחד.

"אדוני האביר," אמר הנסיך, "כולנו מלאי התפעלות היום מהמיומנות והאומץ שהאל העניק לך. הייתי רוצה שתישאר קמעה בחצרי, לפחות עד אשר יגלידו פצעיך וסוסיך ינוחו גם הם."

"פצעי אינם ולא כלום, אדוני, וסוסי אינם יגעים," השיב הזר בקול עמוק ורציני.

"האם לא תשוב עמנו לבורדו, כדי שתוכל ללגום גביע יין מתוק ולסעוד על שולחננו?"

"לא אשתה את יינך ולא אשב ליד שולחנך," השיב האביר. "אין בי אהבה לך ולבני עמך, ואין לך דבר שחפץ אני בו, למעט היום בו אראה את מפרש ספינתך האחרונה ת אותך לאי ממנו באת, נעלם באופק שמי המערב."

"מילים מרות וקשות הן אלה, אדוני האביר," השיב הנסיך, ופניו קדרו מכעס.

"ומלב מר נאמרות הן," השיב האביר. "כמה זמן חלף מאז שרר שלום בארצי האומללה? איה הכרמים, מטעי הפירות והחוות אשר הפכו את צרפת לארץ נעימה ונאווה? איה הערים שהפכו אותה לארץ אדירה? מפרובנס שבדרום ועד בורגונדי בצפון מכותרים אנו בכל שכירי החרב המשוטטים והנודדים של העולם הנוצרי, ואלה תולשים וקורעים בבשר הארץ אשר אתה החלשת מכדי שתוכל להגן על אדמותיה. כול אדם לרכב יום תמים בארץ אומללה זו ולא לראות גג בקתה שלם או לשמוע קריאת תרנגול או אפילו עורב. האם לא די לך בממלכה נאה אחת שאתה מתאמץ כה לזכות באחרת שאין בה אהבה לך? בשם האל! מילותיו של צרפת אמיתי יכולות להישמע מרות וקשות שכן מרה היא מנת חלקו ומרות מחשבותיו ברכבו על פני ארצו האומללה."

"אדוני האביר," השיב הנסיך, "מדבר אתה כאיש אמיץ, ובן דודנו בצרפת בוודאי שמח על כי תומך בו אביר המסוגל להעמיד לרשותו את לשונו כמו גם את חרבו. אך אם חושב אתה רעות שכאלה עלינו כיצד נתת בנו אמון ולא דרשת מאיתנו ערבויות לביטחונך?"

"מפני שידעתי כי אתה תשב כאן, בכבודך ובעצמך, אדוני. אם האדם היושב לימינך היה שליט האדמות האלה, הייתי חושב פעמיים טרם הייתי פונה אליו בבקשה כלשהיא שדורשת התנהגות אבירית או נדיבות." בהצדיעו כחייל, סובב את סוסו, הדהירו לאורך הזירה, ונעלם בקהל הרב של משרתים וסייסים שצבא עדיין על מקום התחרויות.

"נבל עז פנים!" קרא דון פדרו, עוקב אחריו במבט רושף. "ראיתי לשונות שנכרתו בשל פחות מכך. האם לא ראוי עתה, אדוארד, לשלוח אחריו פרשים ולגררו לכאן? האם אינך סבור כי הוא בן למשפחת המלוכה של צרפת? או לפחות אביר בעל חשיבות שיחסר לאדונו אם יאבד? סר וויליאם פלטון, רכוב אתה וחמוש, רדוף נא אדם נקלה ונבזה זה."

"אכן סר וויליאם," אמר הנסיך, "ותן לו ארנק זה שבו מאה מטבעות זהב כאות להערכתנו אליו; שהרי, בשם ג'ורג' הקדוש, הוא שרת את אדונו היום כשם שהייתי רוצה כי אחד מאבירי ישרתני." ובדברו הפנה הנסיך את גבו למלך ספרד, דילג על גב סוסו, ודהר לאיטו אל ביתו, במנזר על שם אנדרו הקדוש.

הנובלים: מטבעות הזהב הראשונים שנטבעו באנגליה, על ידי המלך אדוארד III, אביו של הנסיך אדוארד

[1] במקור: הוא אביר צמית (ווסל) של מלך צרפת. בהתאם למבנה הפוליטי והחברתי של המדינה הפיאודלית.

[2] סטיגמטה (ריבוי המילה סטיגמה, ביוונית "דקירה" או "צלקת המהווה סימן בעלות") הוא הכינוי שניתן לפצעים אשר לפי הברית החדשה נגרמו לישו בזמן צליבתו. התופעה המוכרת כסטיגמטה בימינו מתייחסת להופעת פצעים מעין אלה על גופיהם של מאמינים נוצרים, כסוג של סימן אלוהי. סימני הסטיגמטה מקבילים לסימני "חמשת הפצעים הקדושים": ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שנגרם מדקירת חנית. אצל סטיגמטיסטים מסוימים הופיעו גם פצעים על המצח, בדומה לאלה שנגרמו על ידי כתר הקוצים, ופצעי ההצלפות על הגב.