פרק חמישי: ובו יסופר איך התאספה לה חבורת הולכי דרך מוזרה בפונדק "הבז המנוקד"

הלילה ירד, והירח זרח בינות קרעי העננים השטים ברקיע, לפני שאליין, רגליו כואבות וכולו יגע מכל אשר ארע לו, מצא את עצמו לפני הפונדק בפאתי העיר לינדהרסט. היה זה מבנה ארוך ונמוך, ניצב בסמוך לדרך, ושני לפידים בוערים משני צדי דלתו, מברכים את הנוסעים לשלום בהגיעם. מחלונו הזדקר מוט ארוך, ובקצהו קשורה צמחיה ירוקה, אות כי במקום ניתן לרכוש משקאות חריפים.[1]

כשנכנס אליין למקום, יכול היה לראות כי היה זה מבנה גולמי למראה, עשוי קורות עץ, ומלא פנסי אור מרצדים בין החרכים,וגגו. העשוי אף הוא קורות היה מחופה קש; אך בניגוד מוחלט ומפתיע לכל זאת, נתלו, לאורך הגג, שורות של מגני עץ, ועליהם, מצוירים להפליא, ביד אמן, סמלי אבירים שונים, בדוגמת האות V הפוכה מעוטרת בעיטור כל אביר ואביר, או בסמל הצלב של הקדוש אנדרוּס או בסמלי בתי האצילים. בצד הדלת היה קשור סוס רתום, האור האדמדם נוגֵהַ על ראשו ועיניו הסבלניות, בעוד גופו נסתר בצללים.

סמלי מגן של אבירים בדוגמת האות V הפוכה

סמל המגן של המלך אדוארד III

סמלי אבירים המבוסס על הצלב של הקדוש אנדרוס

אליין עמד כך במבואת הפונדק מספר רגעים, מתכנן את מעשיו. היטב ידע כי מינסטד, שם התגורר אחיו, איננה רחוקה כל כך, מספר מילים ותו לא. מצד שני, הרי לא ראה את אחיו מאז היה פעוט, ואשר הגיע לאוזניו על אודות אחיו, לא היה בו כדי לתאר איש בעל מידות מעולות. הכל סיפרו כי איש קשה הוא ומר נפש. יתכן כי יהיה זו בלתי נבון ואף שגוי להגיע לדלתו כה מאוחר בלילה, ולבקש מקלט תת קורת גגו. עדיף ללון בפונדק, ולהגיע למינסטד בבוקר המחרת. ואז, אם יכניסהו האח לביתו, טוב ונאה יהיה הדבר. כי אז יישאר עמו לזמן מה ויעשה כל שביכולתו כיד לשרתו. אם, מאידך גיסא, יקשיח לבו אל אחיו, כי אז יצא לדרכו ויעשה ככל יכולתו להשתמש בכל כישוריו כאומן או לבלר. בחלוף שנה יוכל לשוב למנזר, כך על פי צוואת אביו: חינוך במנזר ושנה בעולם הגדול בהגיעו לגיל של עשרים שנה, ואז יוכל לבחור את דרכו. נתיב בלתי שגרתי הוא זה שהֻתווה עבורו. ואין לו כל יכולת לערער על כך, ואם ברצונו להתחבב על אחיו ולהיות לו לידיד כי אז יטיב לעשות אם ימתין לבוקר לפני שינקוש על דלתו.

דלתות העץ היו פתוחות, אך כשאליין ניגש אליהן היגע אליו מתוך המבנה פרץ רם של קולות צחוק וקריאות בבליל של לשונות, עד כי עמד, מהסס, על הסף. באזרו את אומץ לבו, ובזכרו כי היה זה מבנה ציבורי, שבו יכול כל אדם לשהות, ועל כן זכות לו להתארח בו גם כן, דחף את הדלת ונכנס לאולם המרכזי של הפונדק.

למרות שהיה זה ערב סתיו, חמים למדי, בערה אש, וקול פצפוץ ופיצוח בולי עץ, וניצוצות, עלו מאח גדולה, פתוחה, מסורגת. חלק מהעשן היתמר מעלה דרך הארובה הגדולה, אך רובו חמק והתגלגל לו ברחבי החדר, שאווירו היה כה סמיך, עד כי כל הנכנס פנימה כמעט ונשנק. מעל האש, בעבעה ופעפעה קדרה עצומת מימדים, וממנה עלה ניחוח עשיר ומבטיח. מסביב ישבו כתריסר אנשים, בגילים שונים ומרקע מגוון. וכולם קראו ברכה בקול כה רם כשנכנס אליין עד כי עצר על עמדו, מביט בהם דרך העשן, תמה מה מבשרת ברכה סוערת זו.

"כנס!, כנס!" צעק אדם מחוספס מראה, לבוש מעיל בלוי. "סיבוב משקאות נוסף, שיכר או תמד, והחשבון יוגש לאחרון הנכנסים."

"חוק הוא בפונדק "הבז המנוקד." קרא אחר. "הו, את בעלת הבית, אלייזה! הנה לקוח חדש בבית, ואף לא טיפה לנו."

"מיד אקבל את הזמנותיהם, רבותי, מיד אקבלן," ענתה בעלת הפונדק, ידיה מלאות גביעי משקה עטויים קצף. "מהו שתשתו, שיכר לנערי היער, תמד לאדונים, יין שרף לפחח ויין לכל השאר. מנהג עתיק יומין הוא של הפונדק, אדוני, מזה שנים רבות שותה החבורה בפונדק לחיי האורח שהגיע זה עתה. הרוצה אתה להתמיד במנהג זה?"

"אכן, גבירתי[2] הטובה," ענה אליין, "לא אפגע במנהגי ביתך, אך אומר לך, באמת ובתמים, כי דל ורזה הוא ארנקי. ועם זאת, ישמחני לתרום לשם כך סכום של שני פני".

"מילים פשוטות שנאמרו באומץ, נזיר ינוקא שלי," שאג קול רם ועמוק ויד רבת כוח הונחה על כתפו של אליין. בהביטו מעלה, ראה לצדו את רעו משכבר במנזר, זה שכונה הנזיר שבגד, ג'ון מהכפר הורדל.

"בשם שיחי העוזרד המקודשים של גלסטונברי! ימים קשים באים על ביולי," אמר. "ביום אחד נפטרו הם משני הגברים היחידם שחסו בין כתליהם, ואני התבוננתי בך, נערי, ויודע אני כי מתחת לפני תינוק אלה מסתתר בתוכך גבר. אמנם יש גם את אב המנזר, אינני חברו ואין הוא חברי, אך בעורקיו זורם דם חם. והוא עתה הגבר היחיד שנותר עמם. והשאר, מה הם?"

"אנשים קדושים הם," ענה אליין בסבר רציני.

"אנשים קדושים? ראשי כרוב קדושים! תרמילי אפונה קדושים! מה עושים הם מלבד לחיות ולינוק מזון, ולעטות פימה עלי כסל? אם זו קדושה יכול אני להראותך חזירי בר ביער הראויים להימנות בין הקדושים במצוינים בלוח השנה. הסבור אתה כי עבור חיים שכאלה צימחו זרועותיי אלה תחת כתפי? או הונח ראשי זה על צווארי? עבודה יש לעשות בעולם, גבר, ולא ניתן לעשותה כשמסתתרים מאחורי חומות אבן."

"אם כך, מדוע הצטרפת אליהם?" שאל אליין.

"שאלה הוגנת למדי; ובהגינות תֵּענה. הצטרפתי כי מרגרי מבולדר נישאה לתומס "העקום" מרינגווד, ונטשה אחד בשם ג'ון מהורדל כך, בצינה. וזאת כי היה שוטטן דובר מליצות, שאין לבטוח בו בכל הקשור לנישואים. מפני שהייתי מאוהב, ובעל מזג חם, עזבתי את העולם; ומפני שהיה סיפק בידי לחשוב על כך, שמח אני למצוא את עצמי בעולם, בשנייה. רע היה היום שבו פשטתי מעלי את מעילו של האיכר החופשי ולבשתי את הגלימה הלבנה!"

בעודו מדבר, הגיעה בעלת הפונדק, נושאת מגש רחב, עליו ניצבו ספלי שתייה וקנקנים מלאים עד שפתם בשכר חום ויין אדום. מאחוריה הלכה עלמה נושאת ערמה גבוהה שלצלחות עץ ואגודת כפות עץ, אותן חילקה אחת לכל אחד מהולכי הדרך. שניים מהחבורה, שלבשו מעילים ירוקים של יערנים, שאותות מזג האוויר נכרו בהם, הרימו את הקדרה התלויה מעל האש, ושלישי, נושא מצקת עשויה סגסוגת של בדיל ונחושת יצק מנות מהבילות של נתחי בשר לכל אחד מהאורחים.

אליין נשא את ספל השיכר ואת צלחתו לשולחן עץ בפינה, שם יכול היה לאכול בשלווה ולראות את המתרחש. כה שונה הייתה תמונה זו מהארוחות המאורגנות והשקטות אליהן הורגל.

החדר דמה לאורווה. בתקרה הנמוכה, מושחרת מעשן ומוכתמת, הותקנו דלתות רבועות שסולמות עץ הושענו עדיהן. בקירות, החשופים, והנקיים מצבע, נראו, ככתמים, יתדות עץ שהונחו ללא סדר או תוכנית, לאורכם ולרוחבם. על היתדות האלה נתלו מעילים, תיקים, שוטים, רצועות רסן ואוכפים. מעל האח נקבעו שישה או שבעה מגני עץ ועליהם מצוירים סמלי אצולה, ואשר שכבת הלכלוך והעשן שהצטברה עליהם, העידה כי לא הושמו שם באותה העת. כמעט שלא היו בחדר רהיטים, למעט שידה ארוכה מכוסה בכלי מטבח עשויים חרס, ביד גסה, מספר ספסלי עץ ולוחות עץ שהונחו על רגלי עץ, ושימשו כשולחנות, ואשר רגליהם שקעו לעומקה של רצפת החומר הרכה. מקור האור היחיד, למעט אש האח, היו שלושה לפידים שהונחו בשקעים שעל הקירות שאורם הבהב וריצד וניחוח שרף עלה מהם. כל זאת היה כה חדש וכה מוזר לנער שגדל במנזר; אך המעניין ביותר היה חוג האורחים הרבגוני שישבו סביב האש ואכלו את מנתם. הייתה זו חבורת הולכי דרך צנועה, כמו שיתכן והיה ניתן למצוא באותו לילה בכל פונדק אחר ברחבי אנגליה; אך עבור אליין סימלו הם את העולם הלא ידוע, זה שהוזהר ממנו כל כך הרבה פעמים, וברוב רצינות. אך ככלות הכל, מהתמונה שנגלתה כאן אליו, לא נראה עולם זה כה מלא זדון ורשע.

נראה כי שלושה או ארבעה מהאנשים היו בעלי תפקיד זוטר באחוזות וביער, עורם שזוף מאור השמש, מגודלי זקנים, עיניהם מהירות מבט וחסרות סבלנות , גמישים כצבאים, שבצדם חיו. ליד פינת הארובה ישב זמר נודד בגיל העמידה, לבוש גלימה דהויה עשויה בד משובח שנארג בעיר נוריץ' וחולתו כה קטנה ממידותיו עד כי לא רכסה. פניו היו נפוחים וגסים למראה, ועיניו המימיות המזדקרות העידו כי הרבה לשתות יין. נבל מוזהב ומוכתם, חסר מיתר או שניים, מתחת לזרועו האחת, בעוד בשנייה אכל בשקיקה מצלחתו.

לידו ישבו שני גברים, אף הם מבוגרים, לאחד מעיל ששוליו מעוטרים בפרווה, דבר שהעניק לו מראה נכבד אשר בוודאי היה יקר לו מאשר נוחיותו, שכן לבש את המעיל למרות החום שעלה מבולי העץ היוקדים. לשני, לבוש חליפת בגדים מלוכלכת בצבע החלודה ומעיל ארוך, היו פנים מלאי ערמומיות, כשועל, עיניים מנצנצות, נלהבות, וזקן מחודד.

לידו ישב ג'ון מהורדל, ובצדו שלושה גברים מחוספסי מראה, זקניהם מדובללים ושערם סבוך. פועלים חופשיים בחוות הסמוכות, שם נאבקו בעלי שטחי האדמות הקטנים לשרוד, בין האחוזות רחבות הידיים שהיו נחלת המלך.

האחרון בחבורה היה איכר חופשי, לבוש בגדים עשויים מעור כבש שלא נצבע, מכנסיים תפוחים כמנהג ימי עבר[3], וצעיר, לבוש בגדי עליזים, גלימתו מפוספסת, שוליה משוננים ואברקיו משני צבעים, שהביט סביבו בבוז, וקרב בקבוקון בושם כחול לאפו בידו האחת, כף המאכל בידו השנייה. בפינה רבץ איש כבד משקל עד מאד, בתנוחה לא טבעית, על ערמת זרדים, נוחר במאמץ, וככל הנראה שיכור.

"ווט מאייר כתבי היד הוא זה," אמרה בעלת הפונדק, שהתיישבה ליד אליין, והצביעה במצקת על האיש הישן. הוא זה אשר מעטר את השלטים ואת האותות. אך אבוי לי על הייתי פעם שוטה כל כך עד שהאמנתי בו! ועתה, אישי הצעיר, איזה מין ציפור היא לדעתך, הבז המנוקד, כי שתעטר נכונה שלט לפונדקי?"

"ובכן," אמר אליין, "לבז צורה כצורת הנשר, או העיט. זוכר אני היטב כי האח המלומד ברתולומאו, זה אשר מכיר לעומקם את סודות הטבע, הצביע על אחת מהן עבורי, בהולכנו יחדיו ליד הרכס של וויני."

"נץ או נשר, אומר אתה?ומנוקד הרי משמעו שכמה צבעים לו. כך יאמר כל אדם למעט זה, חבית של שקרים הוא. הוא אשר בא אלי, שים לב, ואמר כי אם אעניק לו גלון אחד של שיכר, כדי לחזק את לבו בעודו עובד, ואת הצבענים והלוח, יצייר עבורי בז מנוקד אציל למראה אותו אוכל לתלות עם שאר שלטי האבירים מעל הדלת. ואנוכי, טיפשה פשוטה ודלה, נתתי לו את השיכר ואת כל אשר ביקש, ועזבתיו לנפשו, שכן אמר כי אל לדעתו של אדם להיות מוסחת כשעליו לבצע עבודה כה חשובה. כששבתי, היה מיכל השיכר ריק, והוא שכוב כך, כמו שרואה אתה, הלוח לפניו ועליו הדבר המצער הזה."

בז (גמדי) מנוקד

בדברה הרימה לוח עץ שהיה שעון אל הקיר, והראתה ציור לא מדויק של עוף, גופו מזוּות, רגליו ארוכות וגופו מנוקד.

"הזה" שאלה, "נראה כעוף שראית?"

אליין הניד בראשו, מחייך.

"לא, ולא כמו כל עוף אחר שעטה אי פעם נוצות. דומה הוא יותר לפרגית מרוטה שנפחה נפשה ממחלת האבעבועות. ואדום גם? מה היו אומרים האדונים הנכבדים, סר ניקולס מהכפר בורהרט, וסר ברנרד ברוקס מווילטשר, אם היו רואים דבר שכזה, או אולי, מה היה אומר הוד מלכותו ירום הודו המלך, בכבודו ובעצמו, אשר לעתים קרובות רוכב כאן בדרך זו, ואוהב את בזי הציד שלו כפי שהוא אוהב את בניו? הרי תהיה זו מפלתו של ביתי, פונדקי."

"אך הדבר איננו מעבר לתקנה ותיקון," אמר אליין. "אנא ממך, אישה טובה, תני לי את קנקני הצבענים ומברשת, ואני אנסה לשפר את התמונה."

גברת אליזה הביטה בו בפקפוק, כמו חוששת היא מתחבולה נוספת, אולם, כיוון שלא ביקש גם שיכר, הביאה את בקנקנים והתבוננה בו כשמשך את מכחולו בספרה על שאר האנשים שישבו סביב האש.

"ארבעת היערנים בוודאי יפצחו במהרה בריקוד." אמרה. "מתגוררים הם במישור אמרי, כמיל מכאן. אנשים חופשיים הם, אמנים הם בשימוש בנשק, סכין או פגיון, ותפקידם הוא לשמור על חיות הציד של המלך. שמו של הזמר הנודד הוא וויל החלחלן. מהצפון הוא, אך שנים רבות נודד הוא ביערות ובמישורים מסאות'המפטון לקריסטצ'רץ'. שותה הוא כדג ומשלם מעט, אך צלעותיך יכאבו כשתשמע אותו שר על הנדי טוביאס. אולי ישיר כשיחממו השכר."

"ומי אלה אשר לצדו?" שאל אליין, בעניין רב. "לזה הלבוש שכמיה עם פרווה פנים נבונות ומלאות רגש."

"מוכר הוא תרופות ומשחות, ובעל ידע רב על מצבי רוח ודלקות ועיניים דולפות וכל מיני תחלואים ומכאובים. עונד הוא, כמו שרואה אתה, את דיוקנו של לוקס הקדוש, הראשון ברופאים, על שרוולו. מי ייתן כי בזכות תומס הקדוש והטוב מקנט לא אזדקק, לא אני ולא כל אשר לי, לעזרתו עוד ימים רבים! והוא ילון כאן הלילה כמו כל השאר, למעט היערנים. שכנו הוא עוקר שיניים. השקיק הקשור לאבנטו, מלא הוא שיניים שעקר ביריד של ווינצ'סטר. בטוחה אני כי יש בהן יותר שיניים בריאות מאשר חולות, שכן מהיר הוא מדי בעבודתו ועיניו רכות קמעה. את הגבר החסון אשר לידו, זה אדום השער, לא ראיתי מימי. הארבעה אשר מצד זה, כולם פועלים, שלושה בשירותו של הממונה על בתי המשפט, סר בולדווין רדוורס, והרביעי, לבוש עור הכבש, הוא, כמו ששמעתי, צמית בעל הרשאה לעזוב את האדמה, ובא הוא ממרכז אנגליה, משם ברח בשל אדונו. אך עדיין לא הוענק לו מעמד של איש חופשי."

"והשני?" שאל אליין בלחש, "לבטח איש רם מעלה הוא, שכן נראה כי הוא לועג לכל שאר האנשים שסביבו."

בעלת הפונדק הביטה בו כדרך האימהות, ונדה בראשה. "ברי כי אין לך ידע רב על העולם," אמרה, שכן היית למד כי האנשים בקטנים וסרי המשמעות ולא הנכבדים הם שמרימים את אפם מעלה לאוויר. הבט במגנים התלויים על הקיר ולאורך התקרה, מתחת למרזבים, כל אחד מהם שייך לאציל אב מעלה או לאביר אציל אשר לן כאן, תחת קורת גג ביתי, בזמן זה או אחר. ולא ראיתי נעימים מהם, או נוחים לשירות, באכלם את קותלי החזיר שלי, בשתותם את ייני, פניהם מאירות, וגם בשלמם את החשבון באדיבות ובבדיחות הדעת אשר יקרו לי מרווחי. אלה הם אנשי המעלה. אך הסוחרים האלה, ישבעו כי ייני חמוץ מלימון, השיכר דולל במים, וילכו מכאן בסופו של דבר וקללה על שפתותיהם במקום ברכה. הצעיר מלומד הוא, מקיימברידג', שם נוהגים הגברים להתהדר במעט השכלה אך שוכחים כיצד להשתמש בידיהם בלמדם את חוקיה הרומאים. אך חייבת אני להציע את המיטות. מי ייתן וישמרוך הקדושים וכי תשגשג בכל אשר תעשה!"

כך נותר אליין לבד, כשהוא מצייר על לוח העץ, לאורו של אחד הלפידים, כשהוא עובד בהנאה של בעל מלאכה מיומן, ובעודו מאזין לשיחה שהתנהלה ליד האח. האיכר לבוש עור הכבש, אשר ישב עגום ושקט כל הערב, התעורר בשל קנקן השיכר שלגם, ושוחח בקול רם וברוגז רב, פוכר את ידיו ואש בעיניו.

"סר המפרי טנאנט מאשבי יכול לחרוש את שדותיו במקומי," צעק, "הטירה הטילה צלה על הבקתה זמן רב מדי. שלוש מאות שנים אבותיי עמלו והזיעו, יום אחר יום כדי שיושם יין על שולחנו של האציל, הניחו לו עתה לשאת את צלחות המזון לשולחן במו ידיו, הניחו לו לעמול אם יש צורך בעמל."

"ברוח נכונה דיברת, בני!" אמר אחד הפועלים החופשיים. "הלוואי וכל הגברים היו חושבים כמוך."

"הוא היה מוכר אותי עם האדמה," השיב לו האיש, וקולו צרוד מרגש. "גברי, נשים ושגר טפם, כך אמר זאת הממונה על המשפט, אוויל שכמותו. אפילו את השוורים לא מכר בקלות כזו. הא! עלול הוא להתעורר בלילה חשוך והלהבות מלחכות את תנוכי אוזניו, כי האש ידידת האיש העני היא, וראיתי ערמות של אפר מעלות עשן במקום אשר אך ביום שלפיו עמדה טירה כמו הטירה של אשבי.

"גבר אמיץ הוא זה!" קרא פועל שני, מעז הוא לאמר את אשר האחרים חושבים. כלום איננו כולנו צאצאי אדם, האם איננו כולנו בשר ודם, האם לא נשים כולנו בפיותנו דברי מאכל ומשקה למען נחיה? מה ההבדל בין גלימת פרוות סמור בגד מעור כבש? אם שניהם מכסים את אותו דבר?".

גלימת המלך, מעוטרת פרוות סמור, (המלך ג'ורג' V)

"אכן ג'נקין," אמר השני, "יריבנו לבושי רדידי פרווה וגלימות ממש כמו שהם עוטים קסדות אבירים ומצוידים בתמיכת אדונם. ועלינו לירוא מפני הנזירים גלוחי הקודקוד ממש כפי שעלינו לירוא מלובשי שריון הטבעות. אם תכנה באציל, יכך כהן הדת, אם תכה בכהן הדת יניל האציל את ידו על כת חרבו. תאומי גנבים הם החיים על עמלנו."

"רק אדם חכם יוכל לחיות על עמלך שלך, הְיוּ," העיר אחד היערנים, "מכיוון שמחצית זמנך מבלה אתה בגמיעת שכר בבז המנוקד."

"טוב יותר מאשר לגנוב את הצבי שהופקדת לשמור עלי, כמו אנשים מסוימים שמכיר אני."

"המעז אתה לפעור את פי החזיר שלך נגדי." צעק איש היער, "אכרות את אוזניך לפני שיעשה זאת התליין, חסר דעת ארוך לסת שכמוך."

"אנא, נכבדי, נכבדי," קראה הגבירה אליזה, בקול מתנגן, אך ללא התלהות של ממש, ללמדנו כי התלהמות כגון זו הייתה עניין שבשגרה, מידי ערב בערבו, בין אורחיה. "ללא חילוקי דעות וללא מהומה, נכבדים! תנו דעתם לשמו הטוב של בית זה."

"ובכלל, אם מדובר בכריתת אוזניים, הרי יש עוד מי שיאמר את דברו," אמר הפועל השלישי. "כולנו אנשים חופשיים, ומאמין אני אלתו של בעל החווה הקטנה, טובה כמו סכינו של היערן. בשם אַנְסֶלם הקדוש! יום רע יהיה היום בו נתיי למשרתיו של אדוננו כמו שעלינו לציית לו עצמו !"

"שום אדם איננו אדוני, אלא המלך." ענה היערן. "מי הוא זה, למעט בוגד ואיש כזב, אשר יסרב לשרת את המך האנגלי?"

"אינני יודע דבר על המלך האנגלי," אמר האיש הקרוי ג'נקיו. "איזה מין מלך אנגי הוא אם איננו יכול לדבר ולו מילה אחת בשפה האנגלית? הזוכר אתה כיצד, בשנה שעברה, בא למלווד, הוא ומפקד חיל המשמר האישי שלו, ומפקד חיל המשמר של הממלכה, והשופט הראשי שלו, ומנהל משק ביתו, ועשרים וארבע השומרי ראשו. ובליל ירוח אחד, עמדתי ליד שער בקתתו של סווינגטון, האיש החופשי, כאשר רכב לעברי, ובעקבותיו לוחם מומחה בחרב ובפגיון. "ouvre[4]", קרא בקול, "ouvre" או מילה דומה לזו, ובידו סימן לי לפתוח את השער; ואחר כך "merci[5]", כמו חרד ממני. ואתה מדבר על מלך אנגלי?"

"אינני מרבה להרהר בכך," קרא המלומד מקייברידג', בקול איטי ומתמשך, כמקובל בין בני מעמדו. "אין זו ששפה המתאימה לאנשים שנולדו במשפחות בעלות חן, או חונכו בסביבה מעודנת. זו שפה דוחה, דומה לנחירות, שדיבורה בנהמות. חי פוליקרפ המלומד, לי עצמי קל יותר לשוחח בעברית, ובערבית."

"לא אשמע מילה נגד המלך הזקן, נֶד[6]," קרא ג'ון מהורדל, בקולו של פר זועם. "ומה אם אוהב הוא עין בורקת ופרצוף שובב. מכיר אני אחד מנתיניו שיכול להיות להתחרות בו בזאת. אולי איננו מדבר כאיש אנגלי, אך חושבני כי נלחם הוא כאיש אנגלי, והוא זה שהיכה בעוז, כפטיש, על שערי פריז, בעוד שתייני שיכר התלוננו ורטנו נגדו בבית."

דברים חוצבי להבות אלה, מפי איש בנוי לתלפיות, הרתיעו, במידת מה, את החבורה חסרת הנאמנות, ושתיקה קודרת נפלה עליהם. כך ניתן לאליין לשמוע את השיח והשיג, שהתרחש בפינה המרוחקת, בין מוכר התרופות ועוקר השיניים לבין הסוחר.

"חולדה לא מבושלת," אמר מוכר התרופות, "זו תרופתי לדבר, חולדה לא מבושלת שכרסה מבוקעת."

"האם לא ניתן להרתיחה, אדוני המלומד?" שאל עוקר השיניים. "חולדה לא מבושלת נשמעת כמנת אוכל מדכאת."

"לא למאכל," קרא הרופא, בקול גם ומלא לעג. "מדוע זה יאכל מישהו דבר שכזה?"

"מדוע, באמת?" שאל הסוחר, בלגמו ארוכות מהקנקן.

"יש להניחה על המקום הנפוח, או הכואב. כי החולדה, שימו לב, יצור דוחה היא, ויש לה יכולת טבעית בשל זיקתה לדוחה, למשוך את כל מה שדוחה. וכך הרעל המזיק והליחה עוברים מהאדם לחיה המטונפת."

"האם זה גם מרפא למוות השחור, אדון?" שאל ג'נקין.

"אכן, ירפאו באמת, בני הטוב."

"אם כך שמח אני על כי איש לא הכיר תרופה זו. המוות השחור הוא הידיד הטוב ביותר שהיה אי פעם לפשוטי העם באנגליה."

"ואיך זה?" שאל ג'ון הורדל.

"ובכן, חבר, קל לראות כי לא עבדת מעולם עבודת כפיים שאם כן לא היית צריך לשאול. כשמחתית מהאנשים במדינה מתים, המחצית שנותרה יכולה לבחור בעבור מי לעבוד, ובאיזה שכר. על כן אומר אני כי המגפה הייתה הרֵע הטוב ביותר שהיה אי פעם לאנשי הכפר."

"אמת ג'רקין," אמר פועל אחר, "אך לא רק טוב הביאה עמה. היטב יודעים אנו כי שטחי אדמה רבים שגידלו בהם דגן הפכו לאדמת מרעה. כך שלעדר כבשים אחד יש רועה אחד, המשוטט עליהם, במקום בו קודם לכן עבדו מאה אנשים תמורת שכר."

"ואין בכך נזק גדול," אמר עוקר השיניים, "שהרי הכבשים מעניקים להרבה בני אדם את מחיתם. לא רק רעייה יש כאן, אלא גז, והטבעת סימון בעלות, בורסקאים, טווים, צובעים, כובסי הצמר, אורגים, סוחרים, ועוד רבים."

"ואם יגיע הדבר לכדי כך," אמר אחד היערנים, "בשרם הנוקשה ישחק את שיני האנשים, ותהיה עבודה למי שיודע איך לעקרן."

צחוק רם נשמע בעקבות בדברים האלה שנאמרו על חשבונו של האיש, והזמר הנודד הניח את הנבל הדהוי שלו על ברכו, והחל לפרוט על המיתרים השחוקים.

"פנו מקום לוויל החליללן" קרא אחד מאנשי היער. "פרוט לנו נעימה משמחת."

"כן, כן, את הנערות מלנקסטר," הציע מן דהוא.

"או את סימון הקדוש והשטן."

"או את השיר על הנדי טוביאס."

הזמר הנודד לא השיב לכל ההצעות האלה, אלא ישב, הביט בתקרה, כמי שמנסה להיזכר במילותיו של שיר. ואחר כך, במגע מהיר ופתאומי על המיתרים, פצח בשיר ה גס וכה דוחה במילותיו, עד כי לפני שסיים חרוז אחד, קפץ העלם טהור המחשבות על רגליו ופניו סמוקות.

"איך יכול אתה לשיר דברים שכאלה?" קרא. " אתה, איש בא בימים שצריך להיות דוגמא לאחרים."

הכל התבוננו בהשתאות באליין.

"בשם הדיקון הקדוש מהמפול! העלם השתקן שלנו מצא את לשונו," אמר אחד היערנים. "ומה איננו כשורה בשיר זה? ואיך פוגע הוא בהוד תינוקיותך?"

"שיר עדין יותר, וטוב גינונים יותר, לא נשמע מעולם בין הכתלים האלה," אמר השני. "איזה דברים הם אלה לאמרם בפונדק פתוח לכל?."

"הנשיר תחינה, פקיד טוב?" צעק השלישי, "או אולי מזמור ייטב בעיניך יותר?"

הזמר הניח את הנבל בתרעומת. "האם יטיף לי ילד מוסר?" קרא, ועשה דרכו לעבר אליין משולהב וכועס. "האם פעוט חסר שיער ישחרר לשונו נגדי, אני ששרתי בכל יריד, מנהר טוויד ועד נהר טרנט, ופעמיים נזכר שמי, בקול רם, על ידי מועצת הזמרים הנודדים בבוורלי? לא אשיר יותר הלילה!"

"אך לא, שיר נא," אמר אחד הפועלים, "הי, הגבירה אליזה, אנא הביאי קנקן ממיטב יינך לוויל, שיוכל לנקות את גרונו. המשך בשירך, ואם הפריד בעל פני הנערה איננו אוהב שיר זה יכול הוא לצאת לדרכו ולשוב למקום ממנו בא."

"לא, המתינו נא" נכנס לשיחה ג'ון מהורדל. "שתי מילים לי בעניין. נכון כי חברי הצעיר אולל הזדרז מדי להביע את מורת רוחו, שהרי נכנס בשערי המנזר בגיל רך, וראה מעט מדרכי העולם המחוספסות והנוקשות. ובכל זאת, יש אמת בדבריו, שהרי, יודעים אתם היטב, השיר איננו מהנקיים שבשירים. לפיכך, עומד אני לצדו. הוא לא יצא לדרך אך גם אוזניו לא תיפגענה כאן בתוך הבית."

"האמנם כך? הוד חסדך הנורא". לגלג אחד האיכרים, "הבאמת כך הוסמכת לקבוע ענייני מוסר?"

"חי הבתולה!" אמר השני, "חושבני כי לשניכם יש סיכוי למצוא את עצמכם, ולא בחלוף זמן רב, על הדרך."

"וה מוכים, עד כי בקושי תוכלו לזחול לארכה," אמר השלישי.

"לא, אלך! אלך!" נחפז אליין לאמר, שכן ג'ון החל, אט אט, להפשיל את שרווליו, ולחשוף זרועות עבות כרגלו של טלה. "אינני רולה כי תתכתש בגיני."

"השקט! נער", לחש, "אינני מונה את כולם אלא כזבוב אחד. יתכן ויגלו כי יש להם יותר פשתן הנול, מאשר יוכלו לטוות. עמוד בצד ותן לי מרחב".

היערנים והפועלים קמו ממקום מושבם, והגברת אליזה והרופא הנודד כבר הציבו את עצמם בין שתי הקבוצות, במילים רכות ובתנועות מרגיעות, כאשר נפתחה דלת "הבז המנוקד" לרווחה, כמו בהנף יד, ותשומת לב כולם עברה אל האורח החדש, שהתפרץ כך ללא גינוני נימוס לאולם, והריב כמעט ונשכח.

[1] על הפונדקים באנגליה בימי הביניים

[2] במקור dame מהרומית domina , גבירה, אדונית. כינוי המוענק לבעלת הבית, לאישה נשואה או לאישה מבוגרת, וגם צורת פנייה לאימא. והיום גם כתואר המקביל לתואר אביר (סר), או לאלמנתו.

[3] בפועל מכנסיים אלה (galligaskins) נלבשו רק במאות ה 16 וה 17, כלומר יותר ממאתיים שנה אחרי התרחשות האירועים המתוארים כאן. ר':

https://en.wikipedia.org/wiki/Hose_(clothing)#History

[4] צרפתית: פתח, הרחב

[5] צרפתית: תודה

[6] נד הוא קצור של השמות אדוארד, אדמונד, אדגר או אדווין. שם המלך היה אדוארד III

הלילה ירד, והירח זרח בינות קרעי העננים השטים ברקיע, לפני שאליין, רגליו כואבות וכולו יגע מכל אשר ארע לו, מצא את עצמו לפני הפונדק בפאתי העיר לינדהרסט. היה זה מבנה ארוך ונמוך, ניצב בסמוך לדרך, ושני לפידים בוערים משני צדי דלתו, מברכים את הנוסעים לשלום בהגיעם. מחלונו הזדקר מוט ארוך, ובקצהו קשורה צמחיה ירוקה, אות כי במקום ניתן לרכוש משקאות חריפים.[1]

כשנכנס אליין למקום, יכול היה לראות כי היה זה מבנה גולמי למראה, עשוי קורות עץ, ומלא פנסי אור מרצדים בין החרכים,וגגו. העשוי אף הוא קורות היה מחופה קש; אך בניגוד מוחלט ומפתיע לכל זאת, נתלו, לאורך הגג, שורות של מגני עץ, ועליהם, מצוירים להפליא, ביד אמן, סמלי אבירים שונים, בדוגמת האות V הפוכה מעוטרת בעיטור כל אביר ואביר, או בסמל הצלב של הקדוש אנדרוּס או בסמלי בתי האצילים. בצד הדלת היה קשור סוס רתום, האור האדמדם נוגֵהַ על ראשו ועיניו הסבלניות, בעוד גופו נסתר בצללים.

אליין עמד כך במבואת הפונדק מספר רגעים, מתכנן את מעשיו. היטב ידע כי מינסטד, שם התגורר אחיו, איננה רחוקה כל כך, מספר מילים ותו לא. מצד שני, הרי לא ראה את אחיו מאז היה פעוט, ואשר הגיע לאוזניו על אודות אחיו, לא היה בו כדי לתאר איש בעל מידות מעולות. הכל סיפרו כי איש קשה הוא ומר נפש. יתכן כי יהיה זו בלתי נבון ואף שגוי להגיע לדלתו כה מאוחר בלילה, ולבקש מקלט תת קורת גגו. עדיף ללון בפונדק, ולהגיע למינסטד בבוקר המחרת. ואז, אם יכניסהו האח לביתו, טוב ונאה יהיה הדבר. כי אז יישאר עמו לזמן מה ויעשה כל שביכולתו כיד לשרתו. אם, מאידך גיסא, יקשיח לבו אל אחיו, כי אז יצא לדרכו ויעשה ככל יכולתו להשתמש בכל כישוריו כאומן או לבלר. בחלוף שנה יוכל לשוב למנזר, כך על פי צוואת אביו: חינוך במנזר ושנה בעולם הגדול בהגיעו לגיל של עשרים שנה, ואז יוכל לבחור את דרכו. נתיב בלתי שגרתי הוא זה שהֻתווה עבורו. ואין לו כל יכולת לערער על כך, ואם ברצונו להתחבב על אחיו ולהיות לו לידיד כי אז יטיב לעשות אם ימתין לבוקר לפני שינקוש על דלתו.

דלתות העץ היו פתוחות, אך כשאליין ניגש אליהן היגע אליו מתוך המבנה פרץ רם של קולות צחוק וקריאות בבליל של לשונות, עד כי עמד, מהסס, על הסף. באזרו את אומץ לבו, ובזכרו כי היה זה מבנה ציבורי, שבו יכול כל אדם לשהות, ועל כן זכות לו להתארח בו גם כן, דחף את הדלת ונכנס לאולם המרכזי של הפונדק.

למרות שהיה זה ערב סתיו, חמים למדי, בערה אש, וקול פצפוץ ופיצוח בולי עץ, וניצוצות, עלו מאח גדולה, פתוחה, מסורגת. חלק מהעשן היתמר מעלה דרך הארובה הגדולה, אך רובו חמק והתגלגל לו ברחבי החדר, שאווירו היה כה סמיך, עד כי כל הנכנס פנימה כמעט ונשנק. מעל האש, בעבעה ופעפעה קדרה עצומת מימדים, וממנה עלה ניחוח עשיר ומבטיח. מסביב ישבו כתריסר אנשים, בגילים שונים ומרקע מגוון. וכולם קראו ברכה בקול כה רם כשנכנס אליין עד כי עצר על עמדו, מביט בהם דרך העשן, תמה מה מבשרת ברכה סוערת זו.

"כנס!, כנס!" צעק אדם מחוספס מראה, לבוש מעיל בלוי. "סיבוב משקאות נוסף, שיכר או תמד, והחשבון יוגש לאחרון הנכנסים."

"חוק הוא בפונדק "הבז המנוקד." קרא אחר. "הו, את בעלת הבית, אלייזה! הנה לקוח חדש בבית, ואף לא טיפה לנו."

"מיד אקבל את הזמנותיהם, רבותי, מיד אקבלן," ענתה בעלת הפונדק, ידיה מלאות גביעי משקה עטויים קצף. "מהו שתשתו, שיכר לנערי היער, תמד לאדונים, יין שרף לפחח ויין לכל השאר. מנהג עתיק יומין הוא של הפונדק, אדוני, מזה שנים רבות שותה החבורה בפונדק לחיי האורח שהגיע זה עתה. הרוצה אתה להתמיד במנהג זה?"

"אכן, גבירתי[2] הטובה," ענה אליין, "לא אפגע במנהגי ביתך, אך אומר לך, באמת ובתמים, כי דל ורזה הוא ארנקי. ועם זאת, ישמחני לתרום לשם כך סכום של שני פני".

"מילים פשוטות שנאמרו באומץ, נזיר ינוקא שלי," שאג קול רם ועמוק ויד רבת כוח הונחה על כתפו של אליין. בהביטו מעלה, ראה לצדו את רעו משכבר במנזר, זה שכונה הנזיר שבגד, ג'ון מהכפר הורדל.

"בשם שיחי העוזרד המקודשים של גלסטונברי! ימים קשים באים על ביולי," אמר. "ביום אחד נפטרו הם משני הגברים היחידם שחסו בין כתליהם, ואני התבוננתי בך, נערי, ויודע אני כי מתחת לפני תינוק אלה מסתתר בתוכך גבר. אמנם יש גם את אב המנזר, אינני חברו ואין הוא חברי, אך בעורקיו זורם דם חם. והוא עתה הגבר היחיד שנותר עמם. והשאר, מה הם?"

"אנשים קדושים הם," ענה אליין בסבר רציני.

"אנשים קדושים? ראשי כרוב קדושים! תרמילי אפונה קדושים! מה עושים הם מלבד לחיות ולינוק מזון, ולעטות פימה עלי כסל? אם זו קדושה יכול אני להראותך חזירי בר ביער הראויים להימנות בין הקדושים במצוינים בלוח השנה. הסבור אתה כי עבור חיים שכאלה צימחו זרועותיי אלה תחת כתפי? או הונח ראשי זה על צווארי? עבודה יש לעשות בעולם, גבר, ולא ניתן לעשותה כשמסתתרים מאחורי חומות אבן."

"אם כך, מדוע הצטרפת אליהם?" שאל אליין.

"שאלה הוגנת למדי; ובהגינות תֵּענה. הצטרפתי כי מרגרי מבולדר נישאה לתומס "העקום" מרינגווד, ונטשה אחד בשם ג'ון מהורדל כך, בצינה. וזאת כי היה שוטטן דובר מליצות, שאין לבטוח בו בכל הקשור לנישואים. מפני שהייתי מאוהב, ובעל מזג חם, עזבתי את העולם; ומפני שהיה סיפק בידי לחשוב על כך, שמח אני למצוא את עצמי בעולם, בשנייה. רע היה היום שבו פשטתי מעלי את מעילו של האיכר החופשי ולבשתי את הגלימה הלבנה!"

בעודו מדבר, הגיעה בעלת הפונדק, נושאת מגש רחב, עליו ניצבו ספלי שתייה וקנקנים מלאים עד שפתם בשכר חום ויין אדום. מאחוריה הלכה עלמה נושאת ערמה גבוהה שלצלחות עץ ואגודת כפות עץ, אותן חילקה אחת לכל אחד מהולכי הדרך. שניים מהחבורה, שלבשו מעילים ירוקים של יערנים, שאותות מזג האוויר נכרו בהם, הרימו את הקדרה התלויה מעל האש, ושלישי, נושא מצקת עשויה סגסוגת של בדיל ונחושת יצק מנות מהבילות של נתחי בשר לכל אחד מהאורחים.

אליין נשא את ספל השיכר ואת צלחתו לשולחן עץ בפינה, שם יכול היה לאכול בשלווה ולראות את המתרחש. כה שונה הייתה תמונה זו מהארוחות המאורגנות והשקטות אליהן הורגל.

החדר דמה לאורווה. בתקרה הנמוכה, מושחרת מעשן ומוכתמת, הותקנו דלתות רבועות שסולמות עץ הושענו עדיהן. בקירות, החשופים, והנקיים מצבע, נראו, ככתמים, יתדות עץ שהונחו ללא סדר או תוכנית, לאורכם ולרוחבם. על היתדות האלה נתלו מעילים, תיקים, שוטים, רצועות רסן ואוכפים. מעל האח נקבעו שישה או שבעה מגני עץ ועליהם מצוירים סמלי אצולה, ואשר שכבת הלכלוך והעשן שהצטברה עליהם, העידה כי לא הושמו שם באותה העת. כמעט שלא היו בחדר רהיטים, למעט שידה ארוכה מכוסה בכלי מטבח עשויים חרס, ביד גסה, מספר ספסלי עץ ולוחות עץ שהונחו על רגלי עץ, ושימשו כשולחנות, ואשר רגליהם שקעו לעומקה של רצפת החומר הרכה. מקור האור היחיד, למעט אש האח, היו שלושה לפידים שהונחו בשקעים שעל הקירות שאורם הבהב וריצד וניחוח שרף עלה מהם. כל זאת היה כה חדש וכה מוזר לנער שגדל במנזר; אך המעניין ביותר היה חוג האורחים הרבגוני שישבו סביב האש ואכלו את מנתם. הייתה זו חבורת הולכי דרך צנועה, כמו שיתכן והיה ניתן למצוא באותו לילה בכל פונדק אחר ברחבי אנגליה; אך עבור אליין סימלו הם את העולם הלא ידוע, זה שהוזהר ממנו כל כך הרבה פעמים, וברוב רצינות. אך ככלות הכל, מהתמונה שנגלתה כאן אליו, לא נראה עולם זה כה מלא זדון ורשע.

נראה כי שלושה או ארבעה מהאנשים היו בעלי תפקיד זוטר באחוזות וביער, עורם שזוף מאור השמש, מגודלי זקנים, עיניהם מהירות מבט וחסרות סבלנות , גמישים כצבאים, שבצדם חיו. ליד פינת הארובה ישב זמר נודד בגיל העמידה, לבוש גלימה דהויה עשויה בד משובח שנארג בעיר נוריץ' וחולתו כה קטנה ממידותיו עד כי לא רכסה. פניו היו נפוחים וגסים למראה, ועיניו המימיות המזדקרות העידו כי הרבה לשתות יין. נבל מוזהב ומוכתם, חסר מיתר או שניים, מתחת לזרועו האחת, בעוד בשנייה אכל בשקיקה מצלחתו.

לידו ישבו שני גברים, אף הם מבוגרים, לאחד מעיל ששוליו מעוטרים בפרווה, דבר שהעניק לו מראה נכבד אשר בוודאי היה יקר לו מאשר נוחיותו, שכן לבש את המעיל למרות החום שעלה מבולי העץ היוקדים. לשני, לבוש חליפת בגדים מלוכלכת בצבע החלודה ומעיל ארוך, היו פנים מלאי ערמומיות, כשועל, עיניים מנצנצות, נלהבות, וזקן מחודד.

לידו ישב ג'ון מהורדל, ובצדו שלושה גברים מחוספסי מראה, זקניהם מדובללים ושערם סבוך. פועלים חופשיים בחוות הסמוכות, שם נאבקו בעלי שטחי האדמות הקטנים לשרוד, בין האחוזות רחבות הידיים שהיו נחלת המלך.

האחרון בחבורה היה איכר חופשי, לבוש בגדים עשויים מעור כבש שלא נצבע, מכנסיים תפוחים כמנהג ימי עבר[3], וצעיר, לבוש בגדי עליזים, גלימתו מפוספסת, שוליה משוננים ואברקיו משני צבעים, שהביט סביבו בבוז, וקרב בקבוקון בושם כחול לאפו בידו האחת, כף המאכל בידו השנייה. בפינה רבץ איש כבד משקל עד מאד, בתנוחה לא טבעית, על ערמת זרדים, נוחר במאמץ, וככל הנראה שיכור.

"ווט מאייר כתבי היד הוא זה," אמרה בעלת הפונדק, שהתיישבה ליד אליין, והצביעה במצקת על האיש הישן. הוא זה אשר מעטר את השלטים ואת האותות. אך אבוי לי על הייתי פעם שוטה כל כך עד שהאמנתי בו! ועתה, אישי הצעיר, איזה מין ציפור היא לדעתך, הבז המנוקד, כי שתעטר נכונה שלט לפונדקי?"

"ובכן," אמר אליין, "לבז צורה כצורת הנשר, או העיט. זוכר אני היטב כי האח המלומד ברתולומאו, זה אשר מכיר לעומקם את סודות הטבע, הצביע על אחת מהן עבורי, בהולכנו יחדיו ליד הרכס של וויני."

"נץ או נשר, אומר אתה?ומנוקד הרי משמעו שכמה צבעים לו. כך יאמר כל אדם למעט זה, חבית של שקרים הוא. הוא אשר בא אלי, שים לב, ואמר כי אם אעניק לו גלון אחד של שיכר, כדי לחזק את לבו בעודו עובד, ואת הצבענים והלוח, יצייר עבורי בז מנוקד אציל למראה אותו אוכל לתלות עם שאר שלטי האבירים מעל הדלת. ואנוכי, טיפשה פשוטה ודלה, נתתי לו את השיכר ואת כל אשר ביקש, ועזבתיו לנפשו, שכן אמר כי אל לדעתו של אדם להיות מוסחת כשעליו לבצע עבודה כה חשובה. כששבתי, היה מיכל השיכר ריק, והוא שכוב כך, כמו שרואה אתה, הלוח לפניו ועליו הדבר המצער הזה."

בדברה הרימה לוח עץ שהיה שעון אל הקיר, והראתה ציור לא מדויק של עוף, גופו מזוּות, רגליו ארוכות וגופו מנוקד.

"הזה" שאלה, "נראה כעוף שראית?"

אליין הניד בראשו, מחייך.

"לא, ולא כמו כל עוף אחר שעטה אי פעם נוצות. דומה הוא יותר לפרגית מרוטה שנפחה נפשה ממחלת האבעבועות. ואדום גם? מה היו אומרים האדונים הנכבדים, סר ניקולס מהכפר בורהרט, וסר ברנרד ברוקס מווילטשר, אם היו רואים דבר שכזה, או אולי, מה היה אומר הוד מלכותו ירום הודו המלך, בכבודו ובעצמו, אשר לעתים קרובות רוכב כאן בדרך זו, ואוהב את בזי הציד שלו כפי שהוא אוהב את בניו? הרי תהיה זו מפלתו של ביתי, פונדקי."

"אך הדבר איננו מעבר לתקנה ותיקון," אמר אליין. "אנא ממך, אישה טובה, תני לי את קנקני הצבענים ומברשת, ואני אנסה לשפר את התמונה."

גברת אליזה הביטה בו בפקפוק, כמו חוששת היא מתחבולה נוספת, אולם, כיוון שלא ביקש גם שיכר, הביאה את בקנקנים והתבוננה בו כשמשך את מכחולו בספרה על שאר האנשים שישבו סביב האש.

"ארבעת היערנים בוודאי יפצחו במהרה בריקוד." אמרה. "מתגוררים הם במישור אמרי, כמיל מכאן. אנשים חופשיים הם, אמנים הם בשימוש בנשק, סכין או פגיון, ותפקידם הוא לשמור על חיות הציד של המלך. שמו של הזמר הנודד הוא וויל החלחלן. מהצפון הוא, אך שנים רבות נודד הוא ביערות ובמישורים מסאות'המפטון לקריסטצ'רץ'. שותה הוא כדג ומשלם מעט, אך צלעותיך יכאבו כשתשמע אותו שר על הנדי טוביאס. אולי ישיר כשיחממו השכר."

"ומי אלה אשר לצדו?" שאל אליין, בעניין רב. "לזה הלבוש שכמיה עם פרווה פנים נבונות ומלאות רגש."

"מוכר הוא תרופות ומשחות, ובעל ידע רב על מצבי רוח ודלקות ועיניים דולפות וכל מיני תחלואים ומכאובים. עונד הוא, כמו שרואה אתה, את דיוקנו של לוקס הקדוש, הראשון ברופאים, על שרוולו. מי ייתן כי בזכות תומס הקדוש והטוב מקנט לא אזדקק, לא אני ולא כל אשר לי, לעזרתו עוד ימים רבים! והוא ילון כאן הלילה כמו כל השאר, למעט היערנים. שכנו הוא עוקר שיניים. השקיק הקשור לאבנטו, מלא הוא שיניים שעקר ביריד של ווינצ'סטר. בטוחה אני כי יש בהן יותר שיניים בריאות מאשר חולות, שכן מהיר הוא מדי בעבודתו ועיניו רכות קמעה. את הגבר החסון אשר לידו, זה אדום השער, לא ראיתי מימי. הארבעה אשר מצד זה, כולם פועלים, שלושה בשירותו של הממונה על בתי המשפט, סר בולדווין רדוורס, והרביעי, לבוש עור הכבש, הוא, כמו ששמעתי, צמית בעל הרשאה לעזוב את האדמה, ובא הוא ממרכז אנגליה, משם ברח בשל אדונו. אך עדיין לא הוענק לו מעמד של איש חופשי."

"והשני?" שאל אליין בלחש, "לבטח איש רם מעלה הוא, שכן נראה כי הוא לועג לכל שאר האנשים שסביבו."

בעלת הפונדק הביטה בו כדרך האימהות, ונדה בראשה. "ברי כי אין לך ידע רב על העולם," אמרה, שכן היית למד כי האנשים בקטנים וסרי המשמעות ולא הנכבדים הם שמרימים את אפם מעלה לאוויר. הבט במגנים התלויים על הקיר ולאורך התקרה, מתחת למרזבים, כל אחד מהם שייך לאציל אב מעלה או לאביר אציל אשר לן כאן, תחת קורת גג ביתי, בזמן זה או אחר. ולא ראיתי נעימים מהם, או נוחים לשירות, באכלם את קותלי החזיר שלי, בשתותם את ייני, פניהם מאירות, וגם בשלמם את החשבון באדיבות ובבדיחות הדעת אשר יקרו לי מרווחי. אלה הם אנשי המעלה. אך הסוחרים האלה, ישבעו כי ייני חמוץ מלימון, השיכר דולל במים, וילכו מכאן בסופו של דבר וקללה על שפתותיהם במקום ברכה. הצעיר מלומד הוא, מקיימברידג', שם נוהגים הגברים להתהדר במעט השכלה אך שוכחים כיצד להשתמש בידיהם בלמדם את חוקיה הרומאים. אך חייבת אני להציע את המיטות. מי ייתן וישמרוך הקדושים וכי תשגשג בכל אשר תעשה!"

כך נותר אליין לבד, כשהוא מצייר על לוח העץ, לאורו של אחד הלפידים, כשהוא עובד בהנאה של בעל מלאכה מיומן, ובעודו מאזין לשיחה שהתנהלה ליד האח. האיכר לבוש עור הכבש, אשר ישב עגום ושקט כל הערב, התעורר בשל קנקן השיכר שלגם, ושוחח בקול רם וברוגז רב, פוכר את ידיו ואש בעיניו.

"סר המפרי טנאנט מאשבי יכול לחרוש את שדותיו במקומי," צעק, "הטירה הטילה צלה על הבקתה זמן רב מדי. שלוש מאות שנים אבותיי עמלו והזיעו, יום אחר יום כדי שיושם יין על שולחנו של האציל, הניחו לו עתה לשאת את צלחות המזון לשולחן במו ידיו, הניחו לו לעמול אם יש צורך בעמל."

"ברוח נכונה דיברת, בני!" אמר אחד הפועלים החופשיים. "הלוואי וכל הגברים היו חושבים כמוך."

"הוא היה מוכר אותי עם האדמה," השיב לו האיש, וקולו צרוד מרגש. "גברי, נשים ושגר טפם, כך אמר זאת הממונה על המשפט, אוויל שכמותו. אפילו את השוורים לא מכר בקלות כזו. הא! עלול הוא להתעורר בלילה חשוך והלהבות מלחכות את תנוכי אוזניו, כי האש ידידת האיש העני היא, וראיתי ערמות של אפר מעלות עשן במקום אשר אך ביום שלפיו עמדה טירה כמו הטירה של אשבי.

"גבר אמיץ הוא זה!" קרא פועל שני, מעז הוא לאמר את אשר האחרים חושבים. כלום איננו כולנו צאצאי אדם, האם איננו כולנו בשר ודם, האם לא נשים כולנו בפיותנו דברי מאכל ומשקה למען נחיה? מה ההבדל בין גלימת פרוות סמור בגד מעור כבש? אם שניהם מכסים את אותו דבר?".

גלימת המלך, עשויה פרוות סמור,

"אכן ג'נקין," אמר השני, "יריבנו לבושי רדידי פרווה וגלימות ממש כמו שהם עוטים קסדות אבירים ומצוידים בתמיכת אדונם. ועלינו לירוא מפני הנזירים גלוחי הקודקוד ממש כפי שעלינו לירוא מלובשי שריון הטבעות. אם תכנה באציל, יכך כהן הדת, אם תכה בכהן הדת יניל האציל את ידו על כת חרבו. תאומי גנבים הם החיים על עמלנו."

"רק אדם חכם יוכל לחיות על עמלך שלך, הְיוּ," העיר אחד היערנים, "מכיוון שמחצית זמנך מבלה אתה בגמיעת שכר בבז המנוקד."

"טוב יותר מאשר לגנוב את הצבי שהופקדת לשמור עלי, כמו אנשים מסוימים שמכיר אני."

"המעז אתה לפעור את פי החזיר שלך נגדי." צעק איש היער, "אכרות את אוזניך לפני שיעשה זאת התליין, חסר דעת ארוך לסת שכמוך."

"אנא, נכבדי, נכבדי," קראה הגבירה אליזה, בקול מתנגן, אך ללא התלהות של ממש, ללמדנו כי התלהמות כגון זו הייתה עניין שבשגרה, מידי ערב בערבו, בין אורחיה. "ללא חילוקי דעות וללא מהומה, נכבדים! תנו דעתם לשמו הטוב של בית זה."

"ובכלל, אם מדובר בכריתת אוזניים, הרי יש עוד מי שיאמר את דברו," אמר הפועל השלישי. "כולנו אנשים חופשיים, ומאמין אני אלתו של בעל החווה הקטנה, טובה כמו סכינו של היערן. בשם אַנְסֶלם הקדוש! יום רע יהיה היום בו נתיי למשרתיו של אדוננו כמו שעלינו לציית לו עצמו !"

"שום אדם איננו אדוני, אלא המלך." ענה היערן. "מי הוא זה, למעט בוגד ואיש כזב, אשר יסרב לשרת את המך האנגלי?"

"אינני יודע דבר על המך האנגלי," אמר האיש הקרוי ג'נקיו. "איזה מין מלך אנגי הוא אם איננו יכול לדבר ולו מילה אחת בשפה האנגלית? הזוכר אתה כיצד, בשנה שעברה, בא למלווד, הוא ומפקד חיל המשמר האישי שלו, ומפקד חיל המשמר של הממלכה, והשופט הראשי שלו, ומנהל משק ביתו, ועשרים וארבע השומרי ראשו. ובליל ירוח אחד, עמדתי ליד שער בקתתו של סווינגטון, האיש החופשי, כאשר רכב לעברי, ובעקבותיו לוחם מומחה בחרב ובפגיון. "ouvre[4]", קרא בקול, "ouvre" או מילה דומה לזו, ובידו סימן לי לפתוח את השער; ואחר כך "merci[5]", כמו חרד ממני. ואתה מדבר על מלך אנגלי?"

"אינני מרבה להרהר בכך," קרא המלומד מקייברידג', בקול איטי ומתמשך, כמקובל בין בני מעמדו. "אין זו ששפה המתאימה לאנשים שנולדו במשפחות בעלות חן, או חונכו בסביבה מעודנת. זו שפה דוחה, דומה לנחירות, שדיבורה בנהמות. חי פוליקרפ המלומד, לי עצמי קל יותר לשוחח בעברית, ובערבית."

"לא אשמע מילה נגד המלך הזקן, נֶד[6]," קרא ג'ון מהורדל, בקולו של פר זועם. "ומה אם אוהב הוא עין בורקת ופרצוף שובב. מכיר אני אחד מנתיניו שיכול להיות להתחרות בו בזאת. אולי איננו מדבר כאיש אנגלי, אך חושבני כי נלחם הוא כאיש אנגלי, והוא זה שהיכה בעוז, כפטיש, על שערי פריז, בעוד שתייני שיכר התלוננו ורטנו נגדו בבית."

דברים חוצבי להבות אלה, מפי איש בנוי לתלפיות, הרתיעו, במידת מה, את החבורה חסרת הנאמנות, ושתיקה קודרת נפלה עליהם. כך ניתן לאליין לשמוע את השיח והשיג, שהתרחש בפינה המרוחקת, בין מוכר התרופות ועוקר השיניים לבין הסוחר.

"חולדה לא מבושלת," אמר מוכר התרופות, "זו תרופתי לדבר, חולדה לא מבושלת שכרסה מבוקעת."

"האם לא ניתן להרתיחה, אדוני המלומד?" שאל עוקר השיניים. "חולדה לא מבושלת נשמעת כמנת אוכל מדכאת."

"לא למאכל," קרא הרופא, בקול גם ומלא לעג. "מדוע זה יאכל מישהו דבר שכזה?"

"מדוע, באמת?" שאל הסוחר, בלגמו ארוכות מהקנקן.

"יש להניחה על המקום הנפוח, או הכואב. כי החולדה, שימו לב, יצור דוחה היא, ויש לה יכולת טבעית בשל זיקתה לדוחה, למשוך את כל מה שדוחה. וכך הרעל המזיק והליחה עוברים מהאדם לחיה המטונפת."

"האם זה גם מרפא למוות השחור, אדון?" שאל ג'נקין.

"אכן, ירפאו באמת, בני הטוב."

"אם כך שמח אני על כי איש לא הכיר תרופה זו. המוות השחור הוא הידיד הטוב ביותר שהיה אי פעם לפשוטי העם באנגליה."

"ואיך זה?" שאל ג'ון הורדל.

"ובכן, חבר, קל לראות כי לא עבדת מעולם עבודת כפיים שאם כן לא היית צריך לשאול. כשמחתית מהאנשים במדינה מתים, המחצית שנותרה יכולה לבחור בעבור מי לעבוד, ובאיזה שכר. על כן אומר אני כי המגפה הייתה הרֵע הטוב ביותר שהיה אי פעם לאנשי הכפר."

"אמת ג'רקין," אמר פועל אחר, "אך לא רק טוב הביאה עמה. היטב יודעים אנו כי שטחי אדמה רבים שגידלו בהם דגן הפכו לאדמת מרעה. כך שלעדר כבשים אחד יש רועה אחד, המשוטט עליהם, במקום בו קודם לכן עבדו מאה אנשים תמורת שכר."

"ואין בכך נזק גדול," אמר עוקר השיניים, "שהרי הכבשים מעניקים להרבה בני אדם את מחיתם. לא רק רעייה יש כאן, אלא גז, והטבעת סימון בעלות, בורסקאים, טווים, צובעים, כובסי הצמר, אורגים, סוחרים, ועוד רבים."

"ואם יגיע הדבר לכדי כך," אמר אחד היערנים, "בשרם הנוקשה ישחק את שיני האנשים, ותהיה עבודה למי שיודע איך לעקרן."

צחוק רם נשמע בעקבות בדברים האלה שנאמרו על חשבונו של האיש, והזמר הנודד הניח את הנבל הדהוי שלו על ברכו, והחל לפרוט על המיתרים השחוקים.

"פנו מקום לוויל החליללן" קרא אחד מאנשי היער. "פרוט לנו נעימה משמחת."

"כן, כן, את הנערות מלנקסטר," הציע מן דהוא.

"או את סימון הקדוש והשטן."

"או את השיר על הנדי טוביאס."

הזמר הנודד לא השיב לכל ההצעות האלה, אלא ישב, הביט בתקרה, כמי שמנסה להיזכר במילותיו של שיר. ואחר כך, במגע מהיר ופתאומי על המיתרים, פצח בשיר ה גס וכה דוחה במילותיו, עד כי לפני שסיים חרוז אחד, קפץ העלם טהור המחשבות על רגליו ופניו סמוקות.

"איך יכול אתה לשיר דברים שכאלה?" קרא. " אתה, איש בא בימים שצריך להיות דוגמא לאחרים."

הכל התבוננו בהשתאות באליין.

"בשם הדיקון הקדוש מהמפול! העלם השתקן שלנו מצא את לשונו," אמר אחד היערנים. "ומה איננו כשורה בשיר זה? ואיך פוגע הוא בהוד תינוקיותך?"

"שיר עדין יותר, וטוב גינונים יותר, לא נשמע מעולם בין הכתלים האלה," אמר השני. "איזה דברים הם אלה לאמרם בפונדק פתוח לכל?."

"הנשיר "תחינה", פקיד טוב?" צעק השלישי, "או אולי מזמור ייטב בעיניך יותר?"

הזמר הניח את הנבל בתרעומת. "האם יטיף לי ילד מוסר?" קרא, ועשה דרכו לעבר אליין משולהב וכועס. "האם פעוט חסר שיער ישחרר לשונו נגדי, אני ששרתי בכל יריד, מנהר טוויד ועד נהר טרנט, ופעמיים נזכר שמי, בקול רם, על ידי מועצת הזמרים הנודדים בבוורלי? לא אשיר יותר הלילה!"

"אך לא, שיר נא," אמר אחד הפועלים, "הי, הגבירה אליזה, אנא הביאי קנקן ממיטב יינך לוויל, שיוכל לנקות את גרונו. המשך בשירך, ואם הפריד בעל פני הנערה איננו אוהב שיר זה יכול הוא לצאת לדרכו ולשוב למקום ממנו בא."

"לא, המתינו נא" נכנס לשיחה ג'ון מהורדל. "שתי מילים לי בעניין. נכון כי חברי הצעיר אולל הזדרז מדי להביע את מורת רוחו, שהרי נכנס בשערי המנזר בגיל רך, וראה מעט מדרכי העולם המחוספסות והנוקשות. ובכל זאת, יש אמת בדבריו, שהרי, יודעים אתם היטב, השיר איננו מהנקיים שבשירים. לפיכך, עומד אני לצדו. הוא לא יצא לדרך אך גם אוזניו לא תיפגענה כאן בתוך הבית."

"האמנם כך? הוד חסדך הנורא". לגלג אחד האיכרים, "הבאמת כך הוסמכת לקבוע ענייני מוסר?"

"חי הבתולה!" אמר השני, "חושבני כי לשניכם יש סיכוי למצוא את עצמכם, ולא בחלוף זמן רב, על הדרך."

"וכה מוכים, עד כי בקושי תוכלו לזחול לארכה," אמר השלישי.

"לא, אלך! אלך!" נחפז אליין לאמר, שכן ג'ון החל, אט אט, להפשיל את שרווליו, ולחשוף זרועות עבות כרגלו של טלה. "אינני רוצה כי תתכתש בגיני."

"השקט! נער", לחש, "אינני מונה את כולם אלא כזבוב אחד. יתכן ויגלו כי יש להם יותר פשתן על הנול, מאשר יוכלו לטוות. עמוד בצד ותן לי מרחב".

היערנים והפועלים קמו ממקום מושבם, והגברת אליזה והרופא הנודד כבר הציבו את עצמם בין שתי הקבוצות, במילים רכות ובתנועות מרגיעות, כאשר נפתחה דלת "הבז המנוקד" לרווחה, כמו בהנף יד, ותשומת לב כולם עברה אל האורח החדש, שהתפרץ כך ללא גינוני נימוס לאולם, והריב כמעט ונשכח.

[1] על הפונדקים באנגליה בימי הביניים

[2] במקור dame מהרומית domina , גבירה, אדונית. כינוי המוענק לבעלת הבית, לאישה נשואה או לאישה מבוגרת, וגם צורת פנייה לאימא. והיום גם כתואר המקביל לתואר אביר (סר), או לאלמנתו.

[3] בפועל מכנסיים אלה (galligaskins) נלבשו רק במאות ה 16 וה 17, כלומר יותר ממאתיים שנה אחרי התרחשות האירועים המתוארים כאן. ר':

https://en.wikipedia.org/wiki/Hose_(clothing)#History

[4] צרפתית: פתח, הרחב

[5] צרפתית: תודה

[6] נד הוא קצור של השמות אדוארד, אדמונד, אדגר או אדווין. שם המלך היה אדוארד III