פרק שלושים ושלושה: ובו יסופר איך חצה צבא אנגליה את מעבר רונססוולס

אדמות השפלה של גסקוניה ולנגדוק הנן אדמות זיבורית צחיחות שלא כדאי לעבדן גם בחורף, אלא בקרבת נהר אודור, על פלגיו שופעי מי שלגי ההרים:הלוט, האולורון, והפאו, אשר זורמים במור אל חופי ים ביסקֵי. דרומה לאודור, שורת ההרים שראשיהם החדים והמשונים, כמו מציירת גדילים על שמי האופק, שולחת טופרי גרניט מטה לאדמות השפלה, וקורעת בהן פצעים, רצועות ארוכות של עמקים צרים. תלוליות צומחות והופכות לגבעות, והגבעות להרים, כל רכס מאפיל ומכסה את קודמו, עד כי הופכים הם לשלשלת אדירה, המרקיעה לרום, אשר רכסיה, שרגל אדם לא דרכה עליהם, נישאים אל הקריע, צחים ולבנים, מול התכלת הבהירה של שמי החורף.

נופי גסקוניה

נופי לנגדוק

זוהי ארץ שקטה, ארצו של הבסקי הנע לאיטו, לראשו כומתה שטוחה, אבנטו אדום, סנדיו חבל קלוע, והוא חורש את חוותו הקטנה, או נוהג את עדר בקרו הרזה למורדות ההרים, לרעות שם. זוהי ארצם של הזאב ושל צבי ההרים, של הדוב החום ושל עז ההרים, ארץ של סלעים חשופים ושל פלגים שוטפים. וכאן, התאסף, לרצונות של הנסיך האדיר ועל פי צוויו, חיִל נועז, ומגדות האודור ועד למעברים שבין רוכסי ההרים לנבארה, נמלאו העמקים העקרים, השוממים ואדמות הזיבורית סחופות הרוח, המון חיילים קול צעקת הפקודות ומצהלות הסוסים; שכן שוב התנפנפו נסי המלחמה ברוח, ומעל הפסגות המנצנצות באור נסללה דרך המובילה לכבוד, בעידן שבו בחרו הגברים בכבוד, להדריכם.

איכרים בסקים היום: למעלה: רועה ורודה דבש. למטה: בסקים בלבוש מסורתי ביום חג

נופי ארץ הבסקים

ועתה, היה הכל מוכן לביצועה של התכנית. מדאקס ועד סנט ז'אן פיד או פורט[1], נוקדה הארץ באוהלים לבנים של בני גסקוניה, אקוויטיניה, ואנגליה, כולם להטים להתקדם. מכל עבר זרמו לוחמי חבורות חופשיות, עד כי שנים עשר אלף של לוחמים וותיקים אלה חנו, על פי חלוקה ליחידות, לאורך הגבול עם נבארה. מאנגליה הגיע אחיו של הנסיך, הוא הדוכס מלנקסטר, ועמו ארבע מאות אבירים וחבורת קשתים למודי קרב. ובנוסף, יורש לכס השלטון נולד בבורדו, והנסיך יכול היה להיפרד מרעייתו בלב שקט, שכן היא והרך הנולד חשו בטוב.

מבט מהעיירה סן ז'אן פיד או פורט לעבר רכס הפירינאים ואדמות ספרד

המפתח למעברים בין ההרים לנבארה היה עדיין בידי שרל II שליט נבארה, איש ערמומי ורע מעללים, אשר התמקח עם האנגלים ועם הספרדים כאחד ונטל ממון רב משניהם. לצד האחד הבטיח כי ישמור את המעברים סגורים ולמשנהו כי ידאג לפתחם למעבר הגייסות. אך ידו הכבדה וההולמת של הנסיך אדוארד, ניפצה והחרידה כל מזימה לנסות להוליכו שולל ולהונותו. חצרו של יורש העצר האנגלי לא הפצירה בשארל II, גם לא שילחה אליו מחאות בכתב; סר הוגו קלוורלי חצה את הגבול, בחשאי, עם חבורת לוחמים, וחומותיהן העולות באש של הערים מירנדה שעל נהר האברו, ופואנטה דה לה ריינה, היוו אזהרה לשליט חסר הנאמנות כי לנסיך במחסניו מתכות נוספות, מלבד זהב, וכי הוא נושא ונותן עם אדם אשר כל המשקר לו לא יִנָּקֶה. הוא שילם את המחיר הנדרש, השתיק את המתנגדים לתכניתו, והערוצים והעמקים נפרשו פתוחים לפניו לפלוש לספרד. מאז ימי חג ההתגלות החל בחודש הראשון של השנה, כונס ונאסף הצבא, עד כי בתום השבוע הראשון של חודש פברואר, שלושה ימים לאחר שהחבורה הלבנה הצטרפה לצבאו של הנסיך, ניתנה הפקודה להתקדם דרך מעבר רונססוולס[2]. בשעה חמש בבוקר חורפי וקר החלו להישמע תרועות חצוצרות בכפר הקטן סנט ז'אן פיד או פורט, ובשעה חמש כבר היו חיילי החבורה עליה פיקד סר נייג'ל, שלוש מאות גברים חזקים ואמיצים, עושים את דרכם לעבר המעבר הצר, על הדרך התלולה והמתפתלת, באור העמום; שכן הנסיך הורה כי הם יהיו הראשונים לחצות את המעבר, ומצדו השני, על אדמת ספרד, יישארו למשמר, עד כי כל החילות יעברו בבטחה את ההרים. אור היום כבר הפציע במזרח, ושיאי הפסגות הנאדרות הוורידו, בעוד על העמקים עדיין האפילו צללים, כשמצאו עצמם בין צוקים משני צדיהם והמעבר הארוך, כולו אדמה מבותרת וחרוצה בקיעים, משתרע לפניהם.

שארל II מלך נאווארה

מעבר רונססוולס

סר נייג'ל רכב על סוס המלחמה השחור והגדול שלו בראש הקשתים, לבוש שריון מלא, ואחריו, סיימון השחור, נושא את נס המלחמה של בית לורינג, בעוד אליין רוכב לימינו ונושא את המגן המעוטר בסמל האבירות של סר נייג'ל ואת חניתו העשויה עץ מֵילָה. גאה ומאושר היה האביר קטן הקומה, ופעמים רבות הסתובב על אוכפו כדי לראות את טור הקשתים הארוך שהלך בעקבותיו.

"בשם פול הקדוש! אליין," אמר, "מעבר זה מקום מסוכן ובוגדני הוא, וכמה הייתי רוצה שמלך נווארה היה נלחם עליו נגדנו, שכן היינו זוכים בכבוד רב אם היינו כובשים אותו מידיו. שמעתי את הזמרים שרים על אחד, האביר סר רולנד שמו[3], שנטבח על ידי הכופרים כאן, במקום זה."

תיאור הקרב שבו נפל רולנד, איור לשירו של רולנד, מאה 13

"אם תואיל אדוני רב החסד," אמר סימון השחור, "יודע אני דבר או שניים על חבל ארץ זה, שכן פעמיים הייתי בשירותו של מך נאוורה. כאן למטה נמצא בית חולים שהקימו נזירים, הנה, יכול אתה לראות את גגו מבעד לעצים, ושם נטבח סר רולנד. הכפר משמאל נקרא אורבאיזטה, ומכיר אני בית אחד שבו ניתן לקנות מהמשובחים שביינות ז'וראנסון, אם ימלא חן בעיניך לגמוע גביע של בוקר."

"ועשן מתמר שם למטה, מימין."

"זה הכפר אלדודס, וגם שם מכיר אני פונדק שבו יינות מובחרים. ומספרים כי לבעל הפונדק יש אוצר שנקבר אי שם, ואינני מטיל בכך ספק, אדוני האציל רב החסד, שאם תאשר לי, אוכל ללחוץ עליו ולגבור עליו כדי שיספר לי הטמין אוצר זה."

"לא, סימון," אמר סר נייג'ל בבוטות, "אנא ממך, שכח את מנהגי החבורה האלה. הה! אליין, רואה אני כי מתבונן אתה על סביבותיך, ואכן, הרים אלה בוודאי מדהימים ומפליאים את מי שראה עד כה רק את גבעת באסטר[4] או גבעת פוטסדאון.[5]"

הדרך המבוקעת התפתלה לאורך גבעות נמוכות שרכסיהן מכוסות עצים, ואשר מעליהן הזדקרו רכסי ושיאי ההרים הגבוהים, במרחק נראתה פסגת ההר אלטביסקה אשר הטיל את צילו על העמק, וממקום המצאם נגלתה לעין חורשת עצי אשור ואדמה שוממה, זרועה סלעים משוננים וחדים, והכל מכוסה שלמה לבנה של שלג, עד לפתחו של המעבר, לאדמות הרמה שמעברו השני. מאחור עוד יכולים היו לראות את אדמות השפלה האפורות של גסקוניה, את הנהרות המנצנצים באור השמש כסלילי כסף. ומכל אשר נישא אליו המבט, מהעמקים המסולעים ומיערות עצי האורן שעליהם סמורים כזיפים, עלה נצנוץ וברק המתכת, והרוח נשאה עמה התפרצויות פתאומיות של לחנים צבאיים, מרוחקים, מגרונות ההומים שעשו את דרכם בדרכים ובשבילים לעבר המעבר הצר של רונססוולס. על הצוקים, משני צדי הדרך, ניתן היה להבחין בהבהוב של כלי נשק ושריונות ובנסי הקרב המתנפנפים, של חיילי צבא נאווארה, שהביטו מטה על החֵילות הזרים העוברים דרך ארצם.

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, שהביט בהם ממצמץ, "חושבני כי יש לנו למה לקוות מאבירים אלה, שכן נאספו בהמוניהם והם מאיימים על אגפינו. העבר את דברי לאנשים, איילוורד, אמור להם לשים חץ על מיתרי קשתותיהם, שכן אין ספק בלבי שיש שם חיילים הראויים לכבוד אשר יעניקו לנו הזדמנות לקדם את מעמדנו וכבודנו שלנו."

"שמעתי כי הנסיך נטל את מלך נאווארה כבן ערובה," אמר אליין, "ואומרים כי נשבע להרגו אם נותקף."

"לא כך נלחמנו בימים שהמלך אדוארד הטוב החל בה לראשונה." אמר סר נייג'ל בעצב. "הה! אליין, חוששני כי לעולם לא תזכה לראות דברים שכאלה, שכן נפשות האנשים נתונות לשכר ולרווח, מאשר היה בראשונה. בשם פול הקדוש! היה זה מראה נאצל לחזות בשני צבאות נפגשים ביום מסוים, וכל מי שנשבע אמוניים רכב קדימה להשתתף ושלף את נשקו. התדע כמה הטלות חנית שאצילות וכבוד בהן ראיתי? ובכמה מהן נטלתי חלק, אף כי צנוע? בימים שאבירים דהרו למען נשמתם ולמען גבירותיהם! ומילה רעה לא אומר על הצרפתים, שכן, למרות שרכבתי מול מערכי צבאם כעשרים פעם, תמיד פגשתי ביניהם אביר אציל נפש וראוי, או עוזר אביר, אשר היו מוכנים לעשות ככל יכולתם כדי לאפשר לי להילחם עמם, ולו קרב קצר. ואז, כאשר כל האבירים שבעו רצון, שני הצבאות נפגשו לקרבות פנים אל פנים, וכך המשיכו בגיל ובשמחה עד אשר הייתה ידו של אחד משניהם על העליונה. בשם פול הקדוש! לא הייתה זו שאיפתו באותם ימים להעניק זהב תמורת פתית מעברים, ולא היינו לוקחים מלך כבן ערובה שמא יבואו עליו בני עמו בהמוניהם להילחם בנו. למען האמת, למען האמת לאמיתה, אם כך תתחולל המלחמה הזו, כי אז אצטער על כי עזבתי את טירת טווינהאם, שכן לא הייתי עוזב את גבירתי המתוקה אם לא הייתי סבור שיקרו לפני מעשי גבורה לעשותם."

"אך, אדוני האציל רב החסד," אר אליין, "הרי לבטח כבר נטלת חלק במעשי גבורה של ממש מאז עזבנו את הגבירה לורינג."

"אינני יכול לזכור כאלה."

"הלא נלחמנו בשודדי הים וניצחנום, והדפנו את האיכרים ממגדל השמירה."

"לא, לא," אמר האביר, "אין אלה קרבות, אלא מעין מעשי תעוזה שנקרים בדרך אגב כשהאדם בדרך. בשם פול הקדוש! אם לא היו הרים אלה תלולים מדי עבור פומרס, סוסי, הייתי רוכב אל אבירים אלה מנאווארה, ובוחן ובודק אם אין ביניהם מישהו שיסייע לי להסיר את הרטייה מעל עיני. מעציב הדבר לראות מעבר ראוי זה, שחבורת לוחמי כאן יכולה הייתה להחזיק בו מול כל צבא, ועדיין לרכוב דרכו מבלי לזכות בדבר כמו הייתה זו בדרך שבין מלונות כלבי הציד שלי לבין נהר אבון."

כל הבוקר רכב כך סר נייג'ל כשרוחו סרה עליו, והחבורה מאחוריו. הייתה זו צעדה מיגעת על פני אדמה סדוקה, בשלג, שלעתים הגיע עד ברכיהם, ועם זאת, לפני שהשמש החלה לשקוע הגיעו למקום שבו הערוץ נפתח לעבר אדמות הרמה של נאווארה, ויכלו לראות את מגדלי העיר פמפלונה ניצבים נגד אופק שמי המזרח. כאן בכפר קטן ומרוחק שבין ההרים, נקבע מקום חנייתה של החבורה, ואליין בילה את היו כשהוא מביט מטה לעבר נחילי החיילים ששטפו במעבר, ברק חניתותיהם והנסים המתנופפים, בגאווה, במעבר הצר.

קתדרלת פמפלוננה שראשי מגדליה נשקפים למרחוק

"שלום לך, נערי," אמר איילוורד, וישב על סלע, לידו. "אכן מראה נאה הוא זה וראוי להתבונן בו, ויכול אדם לנדוד למרחוק לפני שיוכל לראות אנשים אמיצי לב כה רבים וסוסים כה מובחרים. בשם ניצב חרבי! אדוננו קטן הקומה סר וזועף מפני שהגענו הלום ללא קרב, ובשלום, אך מבטיח אני לו כי עוד נילחם גם נילחם לרוב, לפני ששוב נָפנה פנינו צפונה. אומרים כי למלך ספרד שמונים אלף חיילים, ודו גסקלין וכל שאר האבירים מניפי החניתות של צרפת, והם נשבעו למסור את נפשם, טרם יעלה פדרו על כס השלטון שנית."

"אך גם הצבא שלנו גדול הוא," אמר אליין.

"לא, אין לנו אלא עשרים ושבעה חיילים. שנדוס שכנע את הנסיך להותיר רבים מאחור, ואכן, סבורני כי צודק הוא, שכן אין במחוזות אלה שאליהם מועדות פנינו די אוכל ואפילו די מים. אדם ללא ארוחת הבשר שלו, או סוס ללא המספוא שלו הינם כמיתר קשת רטוב, לא יצלחו למאום. אך, הנה, נערי, הנה באים שנדוס וחבורת לוחמיו, ורבות שם החניתות שלראשיהן נסי מלחמה, ורבים שם דגלי היחידות, ואלה מוכיחים כי האצילים שבבני אנגליה רוכבים שם, בצלם."

ובעוד איילוורד מדבר, נכנס לנקיק המעבר טור קשתים ארוך, ופסע תחתם. אחריהם צעד נושא הדגל אשר הניף את הנס שעליו משולש ארגמן על רקע כסף, שהעיד כי לוחם רב מוניטין מגיע. והלה, רב כמטחווי חנית מהדגל, עטוף כולו, מכף רגל ועד ראש בשריון מתכת, ומכוסה מעל בגלימת פשתן שהגורל קבע כי היה הסיבה למותו. קסדתו מעוטרת הנוצות נישאה אחריו, על ידי עוזר אביר, וראשו היה מכוסה בכובע ארגמני קטן, ותלתליו הלבנים כשלג ירדו על כתפיו. באפו הנשרי הארוך ובעינו האחת, שנצצה מתחת לגבה עבותה, אפורה, נדמה לאליין כציפור טרף פראית. לרגע חייך, כשנפלה עינו על נס חמשת הוורדים שהיה תלוי בשערי הכפר הקטן בו חנו, אך דרכו הובילה אותו לפמפלונה, והוא המשיך לרכב אחרי קשתיו.

סמל האבירות של סר ג'ון שנדוס כפי שהוא מתואר בכנסייה של טירת ווינדזור

מאחוריו, קרוב אליו, רכבו שישה עשר עוזרי אבירים, כולם בנים למשפחות אצולה, ואחריהם רכבו שנים עשר אלך פרשים אנגלים, נשקם נוצץ, עיטורי קסדותיהם מתבדרים ברוח, רתמותיהם מצלצלות, חרבותיהם הארוכות, הישרות, נוקשות על ארכובותיהם, וקול הלמות פרסות סוסי המלחמה שלהם כשאגת גלי הים המתנפצים אל חוף. אריהם צעדו ששת אלפים קשתים בני צ'שייר ולנקשייר, נושאים את נס המלחמה של בני אודלי, ואחריהם האביר האציל אודלי, בכבודו ובעצמו, ועמו ארבעת עוזרי אביר האמיצים שלו, שכולם זכו בשם ובתהילה בקרב פואטייה. מאתיים פרשים כבדים, חמושים לעייפה, רכבו אחרי נס הקרב של אודלי, ואחריהם הדוכס מלנקסטר, ועמו פמליה נאדרת, ולפניו נישאים נסי מלחמה שעליהם סמל בית המלוכה בידי שלשות של פרשים רכובים על סוסים בהירים. משני צדיו של הנסיך הצעיר, אחיו של הנסיך אדוארד, רכבו שני הממונים מטעם הכתר על אקוויטיניה, סר ג'ישר ד'אנג'ל, וסר סטיבן קוסינגטון, האחד נושא את דגל אקוויטיניה והשני את דגלו של ג'ורג' הקדוש.

מימין: דגלה של אקוויטיניה ; משמאל: דגל הצלב של ג'ורג' הקדוש

הנסיך הצעיר, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, אחיו של יורש העצר

סמל האבירות של סר גישאר ד'אנג'ל

ומאחריהם, עד האופק, זרם נהר המתכת, שורה אר שורה, טור אחר טור, בגלים של עיטורי קסדות, ברק השריונות, הנסים והדגלים, וקולות צלצול כלי הנשק והמגנים. כל היו הביט אליין אל המראות, וכל היום עמד הקשת הוותיק לידו, מצביע על דגליהם של הלוחמים הידועים ועל סמליהם של בתי האצולה, על שפעת צבעיהם. וכך, ביום שמש חורפי, עברו כל אבירי אנגליה ואצילה דרך המעבר המוצל של רונססוולס, לעבר אדמות השפלה של ספרד.

ביום שני חלפה חטיבת לוחמי הדוכס מלנקסטר בבטחה דרך הרי הפירנאים. ביום שלישי שררה קרה עזה ונושכת צינה נושכת, והאדמה צלצלה כלוח ברזל תחת פרסות הסוסים; אך לפני הגיע הערב הנסיך עצמו, חצה את מעבר ההרים, ועמו רוב החילות, שהתאחדו עם הכוחות שכבר הגיעו לפמפלונה. עמו רכבו גם מלך מיורקה ודון פדרו, שמעיניו הכחולות, החיוורות, הבליח מבט זדוני ומרושע, כשהביט שוב לעבר פסגות ההרים של הארץ שהתכחשה אליו. תחת הדגל המלכותי רכבו אצילים אמיצים רבים בני גסקוניה ואנגלים רחמי מזג, ובעלי התפקידים מכל רחבי אקוויטניה והמחוזות שכרתו ברית עם הכתר האנגלי, ודגלי בתי האצולה שלהם מונפים אל על. כאן רכב גם הרוזן של אנגוס, האביר רב התעוזה סר תומס באנאסטר, וסמל מסדר האבירות שלו, הבירית, על שריון רגלו. סר ניל לורינג[6], בן דודו של סר נייג'ל רכב בראש טור של לוחמי רגלים וולשים, שצעדו תחת דגל שעליו סמל הדרקון האדום. וכך, צעדו החיילים לאורך היום והבל נשימתם עלה באוויר הקר כאד העולה מקדירה שעל התנור.

ביום רביעי היה מזג האוויר קר פחות, וחילות המאסף חצו את המעבר, ועמם תותחים ועגלות המשא. היו אלה אנשי חבורות חופשיים וגסקונים, ומניינם הגיע לעשרת אלפים איש. סר היו קאלוורי וסר רוברט נולס עזי הלב, ועמם קשתים אנגלים למודי קרבות ומנוסים רכבו בראש חיל המאסף. אחריהם רכבו לוחמים בני צרפת ובני גסקוניה ששמע שמעללי גבורתם בקרבות התפרסם ברבים., לרבים מהם אילן יוחסין ארוך אך ארנקים ריקים, ועל כן היו ביניהם מי שציפו לשלל שייפול בחלקם.

בבוקרו של יום חמישי כבר חנה כל הצבא בעמק פמפלונה, והנסיך זימן את מועצת אביריו להיפגש בארמון הישן של העיר נאווארה.

הארמון (הישןׂ) של של פמפלונה

הערות:

[1] "סנט ז'אן שעל (החולשת על) פי המעבר בהרים".

[2] (בצרפתית: רונסֵבּוׂ) מעבר בין הרי הפירנאים, בין צרפת לספרד של ימינו, (ושל הימים המתוארים בסיפור), שבו נערכו מספר קרבות חשובים בתולדות אירופה, בשל חשיבותו האסטרטגית, בהם הקרב שבו נוצח צבאו של שארל הגדול בפיקודו של רולנד על ידי הגסקונים, בשנת 775. (אף כי בשיר העלילה שנכתב על קרב זה מתואר קרב בין צבאו של שארל הגדול לצבא המוסלמי). יהיה מי שיאמר כי היה זה קרב מקומי וחסר חשיבות אולם הייתה לו משמעות פסיכולוגית אדירה על מעמדו של הקיסר הפרנקי. (ר' להלן הערה 3). בשנת 1813 נערך כאן אחד הקרבות נגד צבאו של נפוליון, חוליה בשרשרת קרבות שחרצו את גורלו של הקיסר הצרפתי בן קורסיקה, לשבט (קרב הפירנאים).

[3] שירת רולאן (בצרפתית: La Chanson de Roland) היא היצירה המשמעותית הקדומה ביותר בתולדות הספרות הצרפתית. עותקים רבים יחסית ששרדו מעידים על תפוצתה הרחבה והפופולאריות שלה בתקופה שבין המאות ה 12-14 לספירה המקובלת. זהו שיר עלילה (אפוס) שהוא דוגמה מוקדמת וחשובה לסוגה המכונה שירת האבירים (צרפתית: Chanson de Geste) שפרחה בין המאות 11-15 לספירה המקובלת ואשר עסקה בעלילות גבורה. העלילה מבוססת על קרב רונסבו (Roncevaux) [היא רונססוולס] שנערך בשנת 788 לספירה המקובלת, ושבמהלכו ספגו יחידות של צבאו של קארל הגדול אבידות רבות מידי כח פשיטה של בני גסקוניה. על אף שהיצירה מבוססת על אירוע היסטורי אמיתי, אין היא נאמנה לפרטיו והיא נגועה בעיוותים היסטוריים מהותיים, כגון החלפת האויבים מגסקונים לערבים (סרצינים).

[4] גבעה של אבן גיר שהא מהגבעות הגבוהות ביותר של המפשייר, וגובהה 271 מטר.

[5] רכס גבעות גיר בהמפשייר, שהגבוהה שבהן מגיעה ל 331 מטר. הרכס משקיף על העיר פורתסמות' ועל הים לעבר האי וויט.

[6] הוא האביר עליו נשענת דמותו של גיבור הסיפור.