פרק ארבעה עשר: ובו יסופר איך ביקש לו סר נייג'ל הרפתקה מזדמנת בדרך

למשך זמן מה היה סר נייג'ל עגום ורוחו רעה עליו, גבותיו מקומטות ומבטו על קדמת אוכפו. אליין וטרלאק רכבו אחריו כבמסדר, רציניים כמותו, ואילו פורד, שהיה נער קל לב ורשלן, גיחך למראה עצבותם של רעיו למסע, והשתעשע בחניתו הכבדה של אדונו, מפנה אותה ימינה ושמאלה כמו היה אביר הנלחם בחבורת תוקפם הסובבת אותו מכל עבר. אולם כאשר פנה סר נייג'ל, במקרה, על אוכפו, קפא פורד כתקוף שיתוק ועטה אף הוא ארשת פניים כבדה ורצינית. הארבעה רכבו עתה כחבורה נפרדת, שכן הקשתים כבר חלפו על פני העיקול הבא בדרך, ולא נראו עוד, אף כי אליין יכול היה לשמוע את קול מצעדם הכבד ומעת לעת גם ראה הבהוב של בדל שריון או חוד חנית מנצנץ מבעד לעלוות העצים.

"רכבו לצדי, חברים, מפציר אני בכם," אמר האביר, כשהוא מרפה מרסן סוסו, כדי שיוכלו להתקדם זה בצד זה. "שהרי, מכיוון שביקשתם ללכת בעקבותיי למלחמה, ראוי שתדעו מה הדרך הטובה ביותר לשרתני. אינני מטיל ספק, טרלאק, כי אכן תוכיח שבן ראוי אתה לאביך הנועז; ואתה, פורד, לאביך שלך; אדריקסון, בוודאי גם אתה מודע לתולדות משפחתך הקדומים, מימים ימימה, והכל יודעים את אילן היוחסין שלך. ראשית, חייבים אתם לזכור תמיד כי יציאתנו לקרב איננה לשם שלל או קבלת דמי כופר נפש, אף כי יתכן גם יתכן שאלה ייפלו בחלקנו. יוצאים אנו לצרפת, ומשם, בטוחני לספרד, כדי לבקש, בענווה, את שדה הקרב שבו ננצח ונזכה ביתרון ועמו אולי יהא חלקנו בצד מי שזכו לתהילה. ולשם כך, דעו נא, כי לא אתן לשום הזדמנות לזכות בתהילה זו, לחמוק מאתנו. לשם כך, תו דעתכם ושימו לב בקפידה שכן עליכם להעביר אלי כל ידיעה על התארגנות, אתגרים, דיכוי והתנהגות עריצה, מעשי זדון, ופגיעה בעלמות. אין שום מקרה ואין שום הזדמנות אשר ייחשבו לפעוטים מדי או לבלתי חשובים מכדי לתת עליהם את דעתכם, שכן ראיתי כבר כיצד דבר פעוט כמו זריקתה של כפפה, או מגע באצבע אחת, אם נענו אלה היטב וכראוי, הביאו לקרב חניתות רב אצילות. אך, אדריקסון, כלום אינני רואה פרש[1] רוכב שם, בהמשך הדרך, בחורש הקטן? יתכן וראוי יהיה כי תברכו בשמי לשלום, ואם ממוצא אציל הוא יתכן וירצה לתרגל עמי את השימוש בחנית."

"הה, אדוני" אמר פורד, שהתמתח בארכופיו והצל על עיניו, "אין זה אלא הובּ דייוידסון קשישא, הטוחן עב הבשר ממילטון!"

"אכן, הוא זה," אמר סר נייג'ל וקימט את לחייו; "אך אל לכם לבוז להרפתקה הנקרית בדרך ואשר דורשת תעוזה ויזמה, שכן לא ראיתי דרך מובחרת יותר לקדם את מעמדו של אביר ולשפרו, מאשר מפגשים מקריים שכאלה, אם מוכן ונכון אביר לעשות את הנדרש. זוכר אני היטב כי במרחק של שתי ליגות מהעיר ריימס, פגשתי אביר צרפתי, אמיץ לב ואדיב, עמו נאבקתי כשעה, בכבוד וברוב נועם. ועד היום מציק לי עד מאד שאינני יודע את שמו, שכן הכני באלה ופנה מהמקום טרם שבה אלי רוחי והיה בידי לדבר עמו; אך סמל האבירות שלו היה נשר פורש כנפיים על רקע סרט אופקי שצבעו כחול. ובמקרה אחר פגעה בי חנית בכתפי, וחדרה דרך השריון, מעשה ידיו של אביר בשם ליאון דה מונטקורט כמו נפגשתי בדרך בין ליבורן לבורדו. פגשתיו רק פעם אחת, אך מעולם לא פגשתי גבר הראוי לאהבתי ולכבודי כמותו. וכך גם עוזר האביר ה בורג קפילט, אשר היה הופך למנהיג רב אומץ, לו נותר בחיים."

"האם מת?" שאל אליין.

"אויה, נפל בגורלי להרגו בקרב שנערך ליד טרבס. אייני יכול לזכור כיצד ארע הדבר בדיוק, שכן היה זאת בשנה בה רכב הנסיך דרך חבל לנגדוק, מקום שבו נערכו מספר קרבות שיאה לו, לאביר, להשתתף בהם. בשם פול הקדוש! אינני סבור כי פרש כלשהו, השוחר כבוד, יכול היה לבקש אפשרות טובה יותר לקדם את עצמו מאשר לדרבן את סוסו, לדהור לפני החיילים לשערי העיר נרבון, או לעבר ברג'רק, מקומות אשר בהם המתינו נכבדים אדיבים לפגוש בך ולסייע לך לקיים את שבועת האביר שנטלת. אחד מהם נלחם נגדי שלוש פעמים עם בין הפציע השחר לבין שעת זריחת החמה למען הלל את שם גבירתו."

"האם גם אותו הרגת, אדוני?" שאל פורד ביראה.

"מעולם לא נודע לי, שכן נישא משם לעיר, ואילו אני שברתי את עצם ירכי ועל כן התקשיתי לרכב או אפילו לעמוד. אך בחסדי השמיים ובשל התערבותו של החסוד והנועז, הקדוש ג'ורג', יכלתי כבר לשבת על אוכף סוסי ולהסתער קדימה אל האויב בקרב פואטייה, שנערך זמן מה לאחר מכן. אך מה יש לנו כאן? נערה נאווה ורבת עדינות, או שמא טועה אני?"

הייתה זו, אכן, נערה כפרית מלאת גוף, על ראשה סל קלוע ובו עלי תרד, וקותל חזיר גדול מתחת לזרועה. הא קדה בלפני סר נייג'ל, מבוהלת, שכן הוא הסיר את מגבעתו, הניה אל על, והניח לסוסו הגדול להזדקף על רגליו האחוריות.

"יהיה חלקך בטוב, נערה נאווה!" אמר.

"ישמרך האל, אדוני!" השיבה, בשפה שבה דיברו הסקסונים, מבוישת מעט.

"אל תחששי, עלמתי הנאווה!" אמר סר נייג'ל,"אך אמרי לי אם, במקרה, אביר דל מעשים ולא ראוי, כמוני, יכול להיות לך לעזר. שאם נהגו בך בזדון אוכל להשיב את הצדק על כנו."

"הא! לא אדוני טוב הלב," השיבה מופתעת ולפתה בעצמה רבה את קותל החזיר, כאילו בעזרתו תעלם לה ההצעה האבירית. "אני היא הנערה החולבת מחוותו של האיכר ארנולד, והוא, אדון טוב לב הוא, הטוב שיחפץ בו אדם."

"טוב הדבר." ענה הוא, ובהניעו את הרתמה המשיך לרכב בשביל המתפתל דרך היער. "עליכם לזכור," המשיך לדבר עם עוזריו, כי בדרך של נימוסים מעודנים, אין לנהוג רק, כפי שסוברים אבירים נחותים ומזויפים, כלפי נערות ממעמד חברתי גבוה, שהרי אין אישה בעולם, גם אם ממעמד חברתי נמוך היא, ושפלת רוח, שאביר לא יאזין לסיפורה אם נהגו בה שלא כיאות. אך הנה מגיע פרש, ונראה כי ממהר הוא, אולי נשאלנו להיכן מועדות פניו, ששמא הוא זה המבקש לו לרומם את מעמדו."

הדרך הקודרת, שהרוחות חרצו בה תלמים, התפתלה לפניהם וחצתה עמק ירוק, ומשם נעלמה במעלה תלול שמשני עבריו שדות בור, לעבר חורש של עצי אורן. במרחק, בינות לקווי המתאר הכהים של גזעי העצים, הבהיקו כלי הנשק שהעידו על מקומה של החבורה העושה את דרכה. ואולם, מצפון, בין המורדות, הבליח נצנוץ אפור וקר של מי הים, ובאופק, נראו מפרשיהן הלבנים של הספינות. ממש לפניהם עשה את דרכו רוכב, מדרבן את סוסו במעלה המדרון, מזרזו בשוט, כמי שרוכב ומטרתו לנגד עיניו. כשהגיע למעלה, ראה אליין כי סוסו, האפור – לבנבן, מאובק ומכוסה זיעה, כמי שדהר כך מילים רבים. הרוכב היה איש בעל פנם קשוחות, פיו נוקשה ועיניו מביטות נכה ללא רגש, חרב כבדה על ירכו, וחבילה עטופה בבד פשתן לבן מונחת לרוחב אוכפו.

"בלדר המלך," צעק בקול כשהגיע עדיהם. "בלדר המלך! פנו את הדרך עבור אחד מאנשי המלך."

"לא בקול רם כל כך, חבר," השיב האביר קטן הקומה, והפנה את סוסו כדי לחסום את הדרך. "אני עצמי הייתי אחד מאנשי המלך במשך שלושים שנה ויותר, אך מעולם לא הכרזתי על כך כברכת שלום בדרכים שלוות."

"רוכב אני בשירותו," צעק הפרש, "ונושא אני את רכושו. אם תחסום את דרכי דמך בראשך."

"ובכל זאת, הרי כבר שמעתי את אויבי המלך טוענים כי הם רוכבים בשמו ובענייניו," אמר סר נייג'ל. "חבר כוזב יכול להסתתר מאחורי גלימה שכולה אור. עלינו לראות אות או כתב הרשאה המעיד על מעמדך."

"אם כך הדבר כי אז חייב אני לפלס את דרכי בכוח ולברֵא לי משעול בין העצים." צעק הזר, כתפיו מקושתות בקשיחות, וידו על ניצב חרבו.

"אם היית איש נכבד הנשוא את סמלי האבירות שלו ועטוי שריון, " השיב סר נייג'ל בשריקה לעגנית, "הייתי שמח להמשיך את העניין עמך . אך הנה, שלושת עוזרי, ראויים כולם, וכל אחד מהם ייטול את העניין על עצמו ויתדיין עמך בכל הכבוד הראוי."

האיש התבונן בכולם במבט זעוף, והסיר את ידו מעל ניצב חרבו.

"מבקש אתה אות," אמר, "הנה האות, אם חייב אתה לקבלה." ובדברו הסיר את כיסי הבד מעל החבילה שעל אוכפו וחשף, לחלחלת כולם, רגל אדם שנכרתה לא לפני זמן רב. "בשם האמת האלוהית!" המשיך, בצחקו צחוק אכזר, :שאלתני אם איש הנכון להילחם אני, וכך הוא, שכן קצין אני בלשכת שומרי האדמות והיערות מטעם המלךבלינדהרסט. ורגלו זו של גנב ולסטים תיתלה היום במילטון, והשנייה בברוקנהרסט, למען יראו העם וייראו ולמען ידעו מה יעלה בגורלו של מי שאוהב פשטידת בשר צבי."

"פאו!" קרא סר נייג'ל, "עבור נא מצדה השני של הדרך, אישי, והבה ונראה את גבך מתרחק במהירות. הבה נטפוף[2] עם סוסינו, חברי, דרך העמק הנאה הזה, שהרי, בשם הגבירה! משב מאווירו הצח של האל יתקבל בברכה אחרי המראה אשר ראינו. קיווינו ללכוד בז בפח, אך העלנו ברשתנו פגר של עורב. בשם אמונתי! יש גברים שלבם נוקשה מעורו של חזיר בר. הנה אני, שהשתתפתי במלחמות מאז שצימח זקן על לחיי, וראיתי אלפי גברים שוכבים בשדה ופניהם לשמיים, נשמע אני בשמו של מי שבראני, כי לעולם לא אוכל לבצע את תפקידו של קצב."

"ובכל זאת, אדוני רב החסד," אמר אליין, "היו, ממה ששמעתי, בי האירועים בצרפת, גם כאלה שאות מלאכת השטן טבוע בהם."

"יותר מדי, יותר מדי," השיב. "אך תמיד הבחנתי כי רוב הלוחמים אשר נטלו חלק בקרב בזים למי שאיננו נוהג כיאות עם שבוייו. בשם פול הקדוש! לא מי שנלחם הוא מי שבוזז את העיר שנכבשה אלא הנבלים המסתרכים אחריהם הבאים רק כאשר פנויה עבורם הדרך מסכנות. אך מהו זה בין העצים?"

"מקדשה של גבירתנו," השיב טרלאק, "ואיש עיוור שם החי מנדבות המתפללים."

"מקדש?" קרא האביר. "הבה נתפלל." הוא הסיר את כובעו, הצמיד את ידיו לפני חזהו, וזימר בקול חד: " Benedictus dominus Deus meus, qui docet manus meas ad proelium, et digitos meos ad bellum"[3]. ודמותו כך נראתה משונה לשלושת עוזריו: איש קטן, ישוב על גב סוס גדול מימדים, כציפור על ענף, עיניו נשואות אל על, אור שמש החורף מנצנץ על קרחת ראשו. "תפילה אצילית היא," אמר, בחובשו את כובעו, "ולמדי אותה מהאביר שנדוס בכבודו ובעצמו. אך מהו שלומך שלך, אבא? כמה צער חש אני בשלך, שהרי אני עצמי דומה למי שמביט דרך חלון עשוי קרן בעוד מי שניצב לידו מביט דרך בדולח מלוטש. אך בשם פול הקדוש! הרי יש עדיין מרחק רב בין מי שחלונו עשוי קרן לבין מי שראייתו נסכרה בקיר מכל עבריו."

"אכן, אוי לי, אביר טוב לב," קרא האיש העיוור, לא ראיתי את תכול השמיים המבורכים מזה ארבעים שנים, מאז סמאני אורו של ברק ונטל ממני את ראייתי."

"אכן נעלמו ממך מראות רבים טובים ונאים," אמר סר נייג'ל, "אך נחסכו ממך מראות מצערים ומדכאים ומלאי תיעוב. הלא רק לפני כשעה הזדעזענו למראה עינינו, מראה משתק נגלה לנו. אך בשם פול הקדוש, חייבים אנו להמשיך, הלא בני חבורתנו יחשבו כי אבדו את מפקדם בתחילת המסע. תן לאיש מעות מארנקי, אדריקסון, ונרכב לדרכנו."

אליין, מאחור, חשב על עצותיה של הגבירה לורינג, והפחית את המתת שביקש האביר להעניק למטבע אחד של פני , אותו שם הקבצן במלמלו ברכות, בארנקו. אז, דרבן את סוסו, רכב בעקבות חבריו, והדביקם בפאתי היער, במקום שבו מעטרים עצים מעטים את אדמות הבור וממנה ניתן היה לראות את קסדתו של ג'ון הגדול, מאסף החבורה, כמו נעה בין תלמי הדרך, מצד לצד. החבורה הייתה עתה קרובה לחצות את הכפר, ובהתקרב האביר ושלושת עוזריו, שמעו צעקה של קול חד וצורם, ולאחריה שאגת צחק עמוק שעלתה משורת הקשתים. בחלוף כדקה הגיעו אל שורת המאסף של חיל המשמר שחתם את שיירת הרוכבים והולכי הרגל. אלה צעדו וחיוך רחב על פניהם מלאות השמחה. בצד הטור פסע הקשת הגדול, בעל השער האדמוני, מניע ידיו ועסוק בוויכוח והתנצחות, כשאחריו, צמודה למנעליו, אישה קטנת קומה ומקומטת פנים, שכמו שפכה את מרי שיחה בקולה הצורם והמקוטע, מכה בו במקלה בקולות חבטה, בכל כוח גופה, אף כי יכולה הייתה להכות על גזע עץ, שכן למכותיה לא היית השום השפעה על האיש החזק.

"מקווה אני איילוורד," אמר סר נייג'ל בארשת רצינית, ברכבו למקום, "כי אין משמעו של דבר שנהגו כלפי אישה זו באלימות. שכן אם כך היה, אומר אני לך, ייתלה האיש האחראי לכך, גם אם הטוב בקשתים שענדו על זרועם שריון הוא."

"לא אדוני רב החסד," השיב איילוורד בחיוך, "נהפוך הוא, אלימות הופנתה כלפי האיש. הוא בן הכפר הורדל, וזו אמו אשר יצאה לקבל את פניו."

"הו, איש מושחת ומופקר, אוויל, ועצלן," צעקה היא, והכתה בו בכל פעם שעצרה לשאוף אוויר, "הולך בטל שכמוך, שאינו שווה דבר. עוד אלמדך! עוד אחבוט בך! כן, בשם אמונתי!"

"שתקי נא, אמא," אמר ג'ון, מביט בה מזווית עיניו, "הולך אני צרפתהּ כקשת, כדי להנחית מהלומות על האויב, וגם לעמוד מול מהלומותיו שלו."

"לצרפת, אומר אתה?" צעקה הזקנה. "השאר פה עמי, ואני אעניק לך, מבטיחה אני, יותר מהלומות מכל שתוכל לקבל בצרפת. אם מהלומות מבקש אתה, אין צורך שתרחיק לכת מעבר להורדל."

"בשם ניצב חרבי! מת בדבריה של אישה זו." אמר איילוורד. "נראה כי זה המקום המתאים לשניהם."

,מה יש לך לאמר, קבצן ספינות מגולח פרצוף?" צעקה האישה השוצפת, בפנותה אל הקשת. "האם אינני יכולה לדבר עם בני שלי מבלי שתקשקש אתה בלשונך? חייל אומר הוא, וללא שערה אחת על פניו. ראיתי חיילים טובים יותר שאכלו מחית מרוסקת ועטופי חיתולים."

"השב לזאת, איילוורד," קראו הקשתים, בין פרצי צחוקם.

"אל תשיב לה מענה מתנצח, חבר," קרא ג'ון הגדול. "רוח איתנה לה למרות שנותיה ואין היא יכולה לשאת כי מתנגדים לה. אכן נעים לי וגם מעניק לי תחושה של בית לשמוע את קולך, אמא, ולדעת כי מאחרי את. אך חייב אני לעזבך עתה, שכן הדרך קשה להליכה, וכוחך לא יעמוד לך. אך אביא לך בשובי גלימת משי, אם יש כאלה בצרפת או בספרד, ולג'יני אבי מטבע של כסף, לכן, נפרד אני ממך בברכה, ומי ייתן וינצׂר אותך האל!" והוא הרים את האישה קטנת הקומה, כסוחפה מהקרקע, ונשקה, ואחרי אשר הניחה בשלום על הקרקע, נטל שוב את מקומו בשורה, והמשיך לצעוד עם חבריו הצוהלים.

"תמיד נהג כך," צעקה היא, בפנותה לסר נייג'ל, אשר עצר את סוסו והקשיב רוב קשב לכל הנאמר, כמבקשת את תמיכתו ועזרתו. "הוא מרקד לו בדרכו שלו, ולא עלה בידי לשנותו במאום. ראשית חייב הוא להיות לנזיר, באמת, ורק מפני שנערה אחת הייתה חכמה דיה להפנות לו את גבה. אחר מצטרף הוא לחבורת פרחחים וצועד לו למלחמה, ולי, לי אין מי שיכול לסייע לי להוסיף ענפים לאש, או לחלוב את הפרה. והרי הייתי אם טובה לו. שלושה זרדים של עץ אגוז שברתי על כתפיו מידי יום, ואין הדבר משפיע עליו כלל, כמו שראית היום."

"אל נא תטילי ספק בכל כי ישוב בריא ושלם, וגם בעל רכוש, גבירה נאווה." אמר סר נייג'ל. "ובינתיים, מצערני כי כבר הענקתי את ארנקי לקבצן שפגענו בו בדרך..."

"לא, אדוני," אמר אליין, "עדיין נותר עמי מעט."

"אם כך, אנא ממך, הענק ממנו לאישה ראויה זו." ובדברו המשיך ודהר במורד השביל, בעוד אליין, לאחר שמנה שני מטבעות פני לידיה של הזקנה, עזבה עומדת ליד הבקתה האחרונה של הכפר הורדל, וקוראת, בקולה הצורם, ברכות ואיחולים.

היה עליהם לחצות עוד שני צמתים לפני הגיעם למקום שבו ניתן לחצות את הנהר בבטחה, בדרכם לעיר לימינגטון. בכל אחד מהם עצר סר, והמתין, מסובב, מקפיץ, את סוסו לכל רוחות השמיים, מותח את צווארו ומשקיף, בבקשו הרפתקה כלשהיא. צמתים, כך הסביר, אינם מקומות שבהם ניתן למצוא בקלות מישהו להילחם בו בקרב חניתות. בהיותו צעיר, כך אמר, היו הדברים שונים. אז, יכול היה פרש אביר להמתין מספר שבועות בצומת מסוים, לפנות לעוברים ולשבים, ולעוררם לתחרות לשם תפארת גבירה מסוימת, וכך לקדם את מעמדו ושמו כאביר העשוי לא חת. אך כל זאת השתנה, ימי שלום עתה, והדרכים שוקטות, ולא שומעים עוד בדרכים את קול פרסות סוסי מלחמה או צלצול כלי הנשק, כל מה שיכול להביע לאביר כי יוכל למצוא מתחרה ויריב אם ימשיך בדרך. וכך, נאלץ להמשיך בדרך ללימניגטון, ועל עוזריו היה לנחמו ולעודדו על כי נבצר ממנו למצוא לו אפשרות להראות את תעוזתנו ויכולתו, ולפאר את שם גבירתו.

הם חצו את נהר לימינגטון מנקום רדוד, ונו באחו מעברו השני של הנהר כדי לסעוד את לבם בלחם ובשר מומלח שהיו ארוזים ומוכנים להם על גבי סוסי המשא. אחר כך, מפני שהשמש כבר התקרבה לאופק המערב, הזדרזו והמשיכו בדרכם, מלאי שמחה, כאיש אחד.

עוד צומת שלישי היה עליהם לעבור. זה המקום שבו הדרך מבולדר מובילה אל כפר הדייגים פיט'ס דיפ הסמוך ללימניגטון. כשעברו על פני הצומת, הבחינו בשני אנשים, האחד הולך כשתי פסיעות לפני חברו. הפרשים עצרו את סוסיהם למראם שכן זוג מוזר משניים אלה העושים דרכם בצוותא טרם ראו בדרכים. האחד היה בעל גוף מעוקם, כולו מלוכלך, שערו הסבוך אדמוני, ולו עיניים ערמומיות ואכזריות. בידו נשא צלב קטן שלא נצבע, אותו הרים אל על כדי שיוכלו הכל לראותו. נראה היה כי אחוז פחד הוא, פניו בצבע החמר וכל אבריו מרחפים כאחוז צמרמורת. מאחריו, מעט צמוד אליו, בהונותיו נוגעות בעקביו של הלה, הלך לו איש כבד פנים, בעל זקן שחור, פיו קפוץ ועיניו ולעיניו מבט נוקשה. על שכמו נשא מוט מסוקס שבראשו נעוצים שלושה מסמרים משוננים, ומעת לעת סובבו באוויר וזרועו רוטטת, כמו עצר בעצמו, בקושי רב, מלרוצץ את ראשו של רעהו לדרך. כך, בדממה, הלכו השניים מתחת לענפי העצים על הדרך הירוקה מדשא, זו המוליכה מבולדר.

כפר הדייגים פיט'ס דיפ, במאה ה 19

"בשם הקדוש פול!" אמר האביר, "הנה מראה מוזר, ויתכן גם כי הרפתקה מסוכנת שכבוד בצידה טומן מראה זה בחובו. אנא ממך, אדריקסון, רכב לעברם ושאלם על פשר הדבר."

אך לא היה כל צורך שאליין ירכב אליהם, שכן השנים הגיעו חיש מהר במעלה השביל, עד כי היו כמרחק של חנית אחת מהם. האיש נושא הצלב התיישב, כולו וזועף, על תלולית של עשב בצד הדרך, בעוד משנהו עומד לצדו, אלתו הכבדה עדיין מאיימת על ראשו. ה מבוהל היה עד כי לא נשא עיניו לאביר או מלוויו, אלא קבעם בבעתה על חברו לדרך.

"אנא מכם, חברים," אמר סר נייג'ל, "מבקש אני כי תספרו לנו, באמת ובתמים, מי אתם, ומדוע עוקב אתה אחר איש זה בטינה מרה שכזו?"

"כל עוד אינני עובר על חוקי המלך," ענה האיש, "אינני רואה כל סיבה מדוע עלי למסור דין וחשבון לכל עובר ושב."

"אכן תשובתך שנונה ונשענת על ההיגיון, בחורי," אמר האביר; "שכן אם מתיר לך החוק לאיים עליו באלתך, הרי יכול אני לאיים עליך בחרבי."

נושא הצלב כרע מיד על ברכיו לפני האביר, פינו מלאות תקווה, ואת ידיו פרש בתחינה, פרושות, לפותות זו בזו מעל ראשו.

"למען שמו של הצלוב, היקר, אדוני רב החסד, רב ההגינות," קרא בקול סדוק, "יש לי בחגורתי ארנק ובו מאה מטבעות זהב, ולך יהיו הם אם תעביר את חרבך דרך גופו של איש זה."

"נבל שבנבלים אתה," קרא סר נייג'ל, "הסבור אתה שזרועו של אביר ניתנת לקניה כסחורה מידי רוכל? בשם פול הקדוש! עתה כמעט בטוח אני כי לאדם זה יש סיבה טובה לשטום אותך."

"אכן, אדוני הנכבד, אמת בדבריך," אמר בעל האלה, בעוד משנהו ישב שוב בצד הדרך. "איש זה הוא פיטר פיטרסון, גנב, שודד, ורוצח, אשר עשה רעות לרוב באזור ווינצ'סטר. ורק לפני זמן מה, ביום חגם של הקדושים סימון וג'וד[4], רצח את אחי הצעיר וויליאם ביער, ועל כך, בשם העץ הקדוש של גלסטונברי! אראה כי ישלם בדם לבו, גם אם יהיה עלי ללכת בעקבותיו אל קצווי ארץ."

"אך אם כך הוא הדבר," שאל סר נייג'ל, "מדוע זה חצית את היער עמו?"

"מכיוון שאיש אנגלי ישר אני, ולא אעבור על החוק. כאשר נעשה המעשה, מעשה האוון והרשע ברח האיש השפל והמתועב וביקש מחסה ומקלט בכנסיית הצלב הקדוש, ועודני, כפי שבוודאי תחשבו, רודף אחריו בבל מאודי. האחראי על הכנסייה קבע כי כל עוד מחזיק הוא בצלב, לא יוכל איש לפגוע בו, מבלי להסתכן בחרם, וחלילה לי מלעבור על צו זה. ואולם, אם להרף עין, יניח את הצלב, או אם לא יוכל להגיע לפיט'ס דיפ, שם יוכל לעלות על ספינה ולצאת מתחום שטח שלטון המלך, או אם לא יעלה על הספינה הראשונה הנכונה לצאת את הנמל, או אם, עד אשר תפליג הספינה הזו, לא יעמוד כל היום במי הים עד חלציו, כי אז יותר דמו, ואז ארוצץ את גולגלתו."

למשמע כל זאת רטן האיש המכורבל על תלולית הדשא, בעוד הדובר מביט בו בעיניים מלאות דם, חושק את שיניו ומטלטל את אלתו. האביר ועוזריו הביטו בשניהם, במבקש את נקמת דם אחיו ובנוכל, אך מכיוון שאיש מהם לא יכול היה לסייע לתקן את המצב, המשיכו את דרכם. ואליין, שהתבונן אחור, ראה כי הרוצח הוציא מאמתחתו לחם וגבינה ונגס בהם, שוקט, בעודו מחבק אל חזהו את הצלב המגן על חייו, ואילו השני, קודר ורציני, עמד בדרך המוארת באור השמש וצילו הולך ומתארך.

כנסיית הצלב הקדוש, המפשייר

[1] במקור: cavalier, פרש רכוב, הדור בלבושו, או כינוי לאביר, לעתים מתייחס ליהירותו של האדם והתנשאותו על זולתו, שהיה בשימוש מהמאה ה 15 ולא בתקופה עליה נסב הסיפור.

[2] רכיבה מהירה שאיננה דהרה: מהירות ה"טפיפה" יכולה להיות שונה בהתאם לסוס ולתנאי הסביבה. מהירות ממוצעת של טפיפה עומדת על כ 13 ק"מ לשעה, בעוד שמהירות ממוצעת של הליכה של סוס היא כ 6 ק"מ לשעה. בזמן טפיפה, שתי רגליים נעות באלכסון בצורה אחידה. ועל כן היא צורת הליכה מיטבית לצורך עבודה ממושכת. סוסים לא יכולים לדהור במשך זמן רב, אך, בתנאים טובים, הם יכולים לטפף במשך שעות בלי להתעייף.

[3] לטינית: (תרגום של מזמור קמ"ד, פסוק א', של ספר תהילים) " בָּרוּךְ ה', צוּרִי-- הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב; אֶצְבְּעוֹתַי, לַמִּלְחָמָה."

[4] הנחוג ביום 28 באוקטובר