פרק עשרים ושלושה: ובו יסופר איך עמדו האבירים בני אנגליה מול מתחרים בזירת התחרויות בבורדו

סוחרי בורדו ואמידיה הורגלו כבר לראות תצוגות של לוחמה ושימוש בכלי נשק עד כי תחרות של אבירים רכובים הייתה עבורם עניין שבשגרה. תהילת אנשי חצרו של הנסיך ושמע יכולותיהם משכו אליה אבירים ולוחמים מכל קצוות אירופה. גדתו הצפונית של נהר הגרון, זו הפונה לעבר היבשה, גם היא הייתה מורגלת בקרבות שונים ומשונים: האבירים הטבטונים ששבו זה עתה מכיבושיהם בקר עובדי האלילים הפרוסיים, נלחמו באבירי מסדר הקאלאטראבה בני ספרד, שהוקשו כברזל אחרי לחימה בלתי פוסקת במורים, האבירים מפורטוגל נלחמו שם בלוחמים בני סקנדינביה שהגיעו מעבר לים הצפוני. כאן הונפו נסי מלחמה של כל העמים, עליהם סמלים אבירות מחופי הדנובה, מערבות לטבייה, מהמצודות שעל הרי הונגריה; שהרי האבירות לא הייתה נחלת חלקו של לאום אחד, ואף אומה וארץ לא היו כה נבערים מדעת עד כי לא היגע עדיהן שמעו של הנסיך, והדהד, בינות לגבולותיהן.

ראש מסדר האבירים הטבטוניים הרביעי, הרמן פון זלצה

ואולם, רבה הייתה ההתרגשות כאשר נודע בעיר ובכל מחוזותיה כי ביום רביעי שיחול בשבוע השלישי של ימי הציפייה להתגלות ישו יערכו קרבות בין חמישה אבירים אנגלים לבין כל מי שיציב לפניהם אתגר. הצבתם של אבירים כה ידועים, אציליים ובעלי ניסיון קרבי ברשימה, העובדה כי לקרבות יהיה נופך לאומי, תחרותי בין הצרפתים לאנגלים והידיעה כי תהיה זו תחרות הראווה האחרונה לפני קרב דמים עם האויב המשותף, הפכה סדרת קרבות זו לאירוע רב חשיבות ומשמעות מכל שידעה העיר. בערב הקרב נהרו לעיר איכרים מכל מחוז המדוק, והשדות שמעבר לשערי העיר הפכו לבנים כצבע האוהלים שהוקמו בהם על ידי מי שלא מצא מקום חם יותר ללון בו. מכל ערי השדה המשגשגות, אלה שמרכזן הוא בורדו, הגיעו האנשים, בשטף, חלקם רגלי וחלקם רכובים, והם התכנסו יחדיו, מתדפקים על שערי העיר. בשחרו של היום שנקבע, צבאו כבר ההמונים במקום המיועד, ובדרך המובילה אליו.

בורדו וסביבותיה

כרמי היין של אזור בורדו, היום

לא היה זה עניין פשוט, כפי שניתן לשער, לבחור, בין אבירים ידועים ובעלי שם כה רבים, חמישה אבירים בעלי יתרון על עמיתיהם, מכל אחד מהצבאות. קרבות משניים כבר החלו בין המתחרים על חמשת המקומות הראשונים, והבחירה בלוחמים זרעה קנאה בלבבות. רק כוח השפעתו של הנסיך, ומאמצי אציליו הבכירים שמרו על השלום בקרב החיילים הצבא כה רב של לוחמים נלהבים ומלאי להט.

אך רק יום אחד לפני הקרב נתלו מגני האבירים שנבחרו ליטול חלק בתחרויות לראווה, לעיני הגבירות והקצינים המפקחים על סמלי האבירות, כדי שהכל יוכלו לדעת מי הם אותם לוחמים ואף לבחור את המועמד המועדף עליהם, או לחילופין להודיע ברבים אם הוכתם כבודם והם אינם ראויים להשתת, באירוע כה מכובד ומלא יוקרה.

האבירים הוגו קאלוורלי ורוברט נולס עדיין לא שבו מפשיטה שערכו באדמות הבתה של נאווארה, על כן נמנעה מהאנגלים היכולת להציב בין חמשת לוחמיהם שניים מהמעולים והידועים שבנושאי החניתות בני אנגליה. עדיין נותרו אבירים אנגלים רבים ששמעם יצא למרחוק עד כי שנדוס ופלטון, עליהם הוטלה המלאכה לבור את חמשת הלוחמים שייצגו את בני אנגליה ערכו מספר התייעצויות שבהן חקרו, שקלו ובדקו כל קרב וכל תוצאה של קרב בהם השתתפו המועמדים לתפקיד, וערכו השוואה מדוקדקת של היכולות והניסיון של כל אחד ואחד. האציל אודלי מצ'שייר, גיבור קרב פואטייה והאביר נייג'ל לורינג מהפשייר, שנחשב לשני בכל הלוחמים האנגלים נבחרו מיד, וללא מחשבה שנייה. מבין הלוחמים הצעירים יותר, נבחרו האבירים תומס פרסי מנורת'אמברלנד, תומס וויק מורקשייר, וויליאם בושאמפ מגלוסטשייר, להגן על כבודה של אנגליה.

מבין הלוחמים בני צרפת נבחרו ז'אן דה גראלי איש גסקוניה, שליט גסקוניה בשם הכתר האנגלי, אוליבר דה קליסון איש ברטוניה, האביר פרדוכס ד'אלברט, האציל אמיץ הלב מוסידנט והגרמני סיגיסמונד פון אולטנשטאדט, אביר המסדר הטבטוני. החיילים האנגלים הוותיקים הניעו את ראשיהם בראותם את מגניהם של לוחמים ידועים אלה, שכן כולם היו גברים שבילו את כל ימי חייהם רכובים על סוסיהם, וכידוע, אין די בכוח ובאומץ נגד ניסיון, תבונה וחכמה הנרכשת במעשה.

"בשם אמונתי! סר ג'ון," אמר הנסיך ברכבם דרך הרחובות המתפתלים לעבר מקום התחרויות, "הייתי שמח אם הייתי נלחם היום. הלא ראיתני נלחם מאז עמד לי כוחי להחזיק בחנית, ויודע אני היטב כי שווה ערך אני ללוחמי האמיצים."

"אין כס שלטון טוב יותר ואין חנית נכוחה יותר, אדוני," אמר שנדוס, "אולם, אם יכול אני לדבר מבלי לפגוע בכבודך, אין זה ראוי שתשתתף בויכוח זה."

"מדוע זה, סר ג'ון?"

"מפני שאין זה מקומך, אדוני, ליטול חלק במאבק בין בני גסקוניה לאנגלים, או לעמוד לצד האנגלים במאבקם עם בני גסקוניה, שהרי שליטם של אלה אתה ושל אלה גם כן. אין אנו אהובים כל כך בקרב הגסקונים, ורק חוט זהב שק של כתרך קושר אותנו אליהם ומחזיקם עמנו. אם יקרע חוט זה אינני יודע מה תהיה אחרית הדברים."

"יקרע, סר ג'ון!" קרא הנסיך בקול, וניצוץ של זעם בעיניו הכהות. "איזה סגנון זה לדבר בו? מרמז אתה כי הברית שכרתנו היא דבר של מה בכך ויכולה להיזרק כדבר של מה בכך."

"כשנוהגים בסוס עבודה חסר מרץ משתמשים בשוט ובדרבנות, אדוני," אמר שנדוס, אך כשרוכבים על גבי סוס נמרץ ועז, על הפרש הראוי לנהוג ברכות ובעדינות, עליו לשדלו ולא לאלצו. אנשים אלה זרים הם לנו, ועליך לשמר את חיבתם אליך, היום כמו מחר, שכן מאהבתם תשיג את אשר לא תוכל לקבל בכוח."

"רציני אתה מדי היום, ג'ון." השיב הנסיך. שאלות כאלה עלינו לשמור עבור המועצה. אך, עתה, אמור לי, מה חושבים אתם, אחי ממיורקה ומספרד, על התחרות הזו?"

"נהגתי לצפות בתחרויות בעלות ערך וחן," השיב פדרו, שרכב בחברת מלך מיורקה לימינו של הנסיך, בעוד שנדוס רוכב לשמאלו. בשם ג'יימס הקדוש מקומפוסטלה! הרי בוחרים אלה שכאן יכולים לשאת עוד מיסים. ראו את הבדים של מלבושיהם, כולם נארגו על נולים רחבים, ואת הקטיפה שעל גבם. חי נפשי! אם היו נתיני היו שמחים להסתפק בבגדים מבד גס ומעילי עור עוד טרם הייתי מסיים לטפל בהם. אך אולי מוטב לתת לצמר להתארך לפני שגוזזים אותו."

"גאים אנו," השיב הנסיך, "לשלוט על אנשים בני חורין ולא על עבדים."

"כל אדם וטעמו," אמר פדרו באדישות. "הו, תיפח רוחי! הנה פנים מתוקות בחלון שם! דו פרננדו, אנא ממך, זכור את הבית, והבא לי את העלמה למגורי במנזר."

"לא, אחי, לא!" קרא הנסיך בחוסר סבלנות. "הרי אמרתי לך חזור ואמור כי הדברי אינם מתנהלים כך באקוויטיניה."

"אלפי סליחות, ידידי היקר," השיב הספרדי מהר, שכן סומק של כעס עלה בלחייו הכהות של הנסיך האנגלי. "הפכת את מקום גלותי לבית עד כי נוטה אני לשכוח שאינני עוד בקסטיליה. אכן, לכל ארץ יש את מנהגיה ודרכיה; אך מבטיח אני לך אדוארד, כי כשתהיה אורחי בטולדו או במדריד לא לשווא תחשוק בנערה בת פשוטי העם אשר תראה ותחפוץ בה."

"דבריך, אדוני," אמר הנסיך, וקולו קר, "אינם דברים שמתאווה אני לשמוע. אין בי כל חשק למעשי אהבהבים שכאלה, ונדרתי כי לא יוזכר שמי בצוותא עם שם אישה, אלא ששמה של רעייתי היקרה לי."

"תמיד משקף אתה את האבירות האמיתית!" אמר פדרו, בעוד ג'יימס ממיורקה, שאשתו הרצינית של הנסיך, מיטיבם הכל יכול ומגנם, מורט בכוח את גלימתו של אחיו לגלות.

"שים לב, בן דודי," לחש, "למען הבתולה, היזהר, הלא הכעסת אותו."

"פיו, אל תדאג," השיב פדרו בקול נמוך. "אם מחמיץ אני קידה אחת אקוד פעמיים בפעם הבאה. תן דעתך אתה, בן דודי הראוי," המשיך את דבריו בפנותו לנסיך, "אלה הם לוחמים נדירים וקשתים עזים. קשה למצוא מי שישווה להם."

"הם הגיעו ממרחקים, אדוני, ועדיין לא פגשו את מי שישתווה אליהם."

"לעולם לא יפגשו במי שישתווה אליהם, אין לי כל ספק בכך. חש אני כי כס שלטוני כבר הושב לי בהביטי בהם. אך אמור לי, בן דודי היקר, מה נעשה אחר כך, אחרי שנגרש את הבן הלא חוקי, אנריקה, מהממלכה שגנב ממני?"

"אז נוכל לאלץ את שליט אראגון להשיב את כס השלטון של מיורקה, לחברנו, ג'יימס."

"נסיך אציל ונדיב!" קרא המלך המודח של מיורקה.

"ולאחר מכן, " אמר פדרו, מביט מזווית עיניו בכובש הצעיר, "הרי נאחד את כוחות אנגליה, אקוויטיניה, ספרד ומיורקה. מה חבל יהיה אם לא נעשה עוד גדולות ונצורות כשכוח כה עצים מונח בכפות ידינו."

"אמת בדבריך, בן דודי," קרא הנסיך, ועיניו ניצתו מעצם המחשבה. "סבורני כי לא נוכל לגרום עונג רב יותר לגבירתנו, הבתולה הקדושה, מאשר גרושם של המורים מהארץ."

"עמך אני אדוארד, כניצב ללהב. אך, בשם ג'יימס הקדוש! לא ניתן למורים ללעוג לנו גם מעבר לים. עלינו להפליג אליהם ולהדפם מאפריקה."

"חי שמיים, כן!" קרא הנסיך. חלומי הוא כי דגלי הקרב של אנגליה יונפו מעל הר הזיתים, וסמלי המלכות של הארי והשושן יתנוססו על פני העיר הקדושה."

"ומדוע לא, בן דודי? קשתיך סללו כבר דרך ישירה לפרז, מדוע לא יפלסו את הדרך לירושלים? בהגיעך שמה תוכל להניח את נשקך."

"אך, לא, יש עוד הרבה לעשות," קרא הנסיך, נישא על כנפי חלומו רב השאפתנות. "עדיין צריך לכבוש את העיר שבנה קונסטנטין, ולהכריז מלחמה על השולטאן של דמשק, ומעבר לאדמותיו, יש להטיל מסים על השליט, החאן של הטטארים, שליט ממלכת קתאי. הו, ג'ון, מה דעתך? האם נוכל לשים פעמינו מזרחה כמו ריצ'רד לב הארי?"[1]

"ימתין נא ג'ון הקשיש בבית, אדוני," השיב החייל הקשוח. "חי נפשי! כל עוד אני הוא האחראי על אקוויטיניה אמצא די והותר לעשות כאן, בשומרי על אדמותיה שעליהן הפקדת אותי. יום של שמחה יהיה זה למלך צרפת כשישמע כי הים משתרע בינינו לבינו."

"חי נפשי! ג'ון," אמר הנסיך. "מעולם לא ראיתיך מפגר אחרי קריאה קרב."

"כלב הציד הנובח איננו בהכרח זה השועט עם קריאת החצוצרות." השיב האביר הזקן.

"לא, אנא ממך ידיד אמת, הלא עמדת בנסיונות פעמים רבות מכדי שלא אכיר את טבעך האמיתי! אך, חי נפשי! לא ראיתי קהל כה רב מאז הובלנו את המלך הצרפתי השבוי בשוק של לונדון."

אכן היה זה קהל רב שכיסה את כל השפלה מאזור הכרמים ועד לגדת הנהר. מהשער הצפוני של העיר, הביטו הנסיך ומלוויו על ים הראשים השחור, מנוקד פה ושם בצבעי ברדסי הנשים, או בנצנוץ קסדת לוחם או קשת. במרכז נראתה זירת הקרב כרצועה צרה וירוקה מסומנת בדגלים, ונסי המלחמה משני צדיה העידו על מקום האוהלים שהוקמו עבור המתחרים, לעטות את שריונם. שביל צר נמתח בין שער העיר עבור הפמליה המלכותית והאצילים. במורדו, בין קריאות ההמון הרב, דהר הנסיך עם מלוויו, קציניו ובעלי התפקידים בחצרו, ושיירת אציליו וגבירותיהם, אנשי החצר, היועצים, החיילים, כולם עטויים מחלצות ותכשיטים, נוצות על כובעיהם, בגדי המשי שלהם מבריקים באור, ושפע של זהב וכסף בוהקים ומעידים על שפע ועושר. מפקד תהלוכת האבירים שרכב בראש הגיע עד מקום התחרות בעוד אחרוני אנשי הפמליה עוברים בשער, שכן כל אנשי המעלה והאמיצים שבלוחמים נאספו לקראת התחרות מכל רחבי האדמות המשתרעות לאורך נהרות הדורדון והגירון. רכבו בשיירה האבירים כהי העור מהדרום שטוף השמש, לוחמים מגסקוניה, אנשי חצר מלאי חן מלימוסין ומסטונגז', ואבירים צעירים בני אנגליה. נשות אזור הגירון, יפות התואר ובעלות השער השחרחר, עיניהן בוהקות יותר מכל תכשיטיהן, בצד אחיותיהן בהירות השיער בנות אנגליה, גבוהות ודקות גו, לבושות פרוות סמור ומעוטרות בנוצות ברבורים, שכן רוח קרה נשבה, צובטת, דרך האוויר הבהיר המואר באור השמש. לאט, עשתה הפמליה הזו, כולה זוהר וברק, את דרכה אל מקום התחרות, עד כי אחרון הסוסים נאסף על ידי המשרתים, ולכל אציל ולכל גבירה נמצא מקום שבתם על הבימות הארוכות המקושטות בשטיחים רקומים וקטיפה, שעליהם סמלי אבירות, אשר הוקמו משני צידי הזירה.

הקצינים הממונים על רישום ותיעוד האבירים ישבו בקצות הבימות, בקרבת שערי העיר. שם, לפני ביתני הכבוד שהוקמו עבורם, התנוססו סמלי האבירים שנבחרו להתחרות: הסנונית של אודלי, הוורדים של לורינג, הקווים המקבילים האדומים של וויק, האריה של בני פרסי, וכנפי הכסף של בית בושמפ. כל אחד מאלה הוחזק על ידי עוזר אביר שבידו מוט ירוק, כמוטות שנשאו הטריטונים, שליחיו של אל הים, ובידו השמאלית קונכייה עצומת מימדים. מאחורי האוהלים נקשרו סוסי המלחמה האדירים, כל גופם מכוסה שריון, בעוד האבירים ישובים בפתח אוהליהם, קסדותיהם מונחות על ברכיהם, משוחחים ביניהם על סדר אירועי היום. הקשתים והלוחמים האנגלים עמדו בקצה הזירה, אך רוב הנוכחים תמכו בלוחמים הצרפתים, שכן החיבה לאנגלים נמוגה קמעה לאחר שבייתו של מלך צרפת והדחתו לאחר קרב פואטייה. על כן לא נישאו תרועות רמות כאשר קראו הקצינים הכרוזים לאחר תרועת החצוצרות, את שמות האבירים בני אנגליה וסגנון הלחימה של כל אחד מהם אשר עמדו להתחרות למען כבוד ארצם ושמה של גבירתם מול כל מי שיצא נגדם, אך פרץ התלהבות גאה בקהל ושאגות תמיכה נישאו בקול רם כשקרא הקצין הכרוז את שמות הלוחמים שעתידים היו להלחם נגדם.

"חי אמונתי, ג'ון," אמר הנסיך, "נשמע כי צדקת. הא! נראה, אדוני האציל לבית ארמניאק כי ידידינו בני צרפת לא יצטערו יתר על המידה אם אבירינו האנגלים יפסידו בתחרויות היום."

"יכול להיות, אדוני," השיב לו האציל הגסקוני. "אך סמוך ובטוח אני כי בסמית'פילד או בווינדזור יעדיפו הנוכחים את בני עמם."

"חי אמונתי! אכן כך נראה," אמר הנסיך, וצחק, "שהרי, הנה, כמה עשרות של קשתים אנגלים שם למטה שואגים כאילו יכולים הם להאפיל על קריאות ההמונים. חוששני כי לא תהיה להמונים אלה סיבה לצהול כך אחרי התחרויות שכן לכד הזהב שלי אין סיכוי של ממש לעבור לידי בן צרפת. מהם התנאים, ג'ון?"

"עליהם להילחם יחידים לפחות שלוש פעמים, אדוני, לאורך המסלול, והניצחון יוענק לקבוצה שלוחמיה זכו ברוב הפעמים. כל זוג אבירים יילחם עד אשר אחד מהם יגבר על יריבו. מי אשר יוותר רכוב יזכה בפרס, ומי מהאבירים שקבוצתו הפסידה, אך לחם כראוי במהלך הקרבות שניהל הוא עצמו, יזכה באבזם משובץ אבני חן. האם יכול אני להורות לתקוע בחצוצרות ולהכריז על תחילת התחרויות?"

הנסיך הנהן, וקול תרועת החצוצרות נישא באוויר, בעוד האבירים רוכבים, זה אחר זה, וכל אחד מהם נפגש עם יריבו במרכז הזירה. האביר ויליאם דה בושמפ נפל חיש מהרה בידי חניתו של שליט גסקוניה בשם הכתר האנגלי; האביר תומס פרסי זכה ביתרו על מתחרו, האציל לבית מוסידנט; והאביר אודלי הפיל את יריבו, פרדוכאס דה אלברט, מאוכפו. אך דה קליסון, גדל הגוף, הצליח להפיל את סר תומס וויק מיורשייר, והפיח תקווה מחודשת בלב תומכי האבירים בני צרפת. עם זאת, עד כה, לא נראה ניצחון מוחץ של אף אחת מהנבחרות.

"בשם ג'יימס הקדוש של סנטיאגו!" קרא דון פדרו, שלחייו החיוורות בדרך כלל עטו גוון ורוד, "ינצחו מי שינצחו, הייתה זו תחרות ראויה."

"מי עולה עתה להילחם בשם אנגליה, ג'ון?" שא הנסיך בקול רועד מהתרגשות.

"סר נייג'ל לורינג מהפשייר, אדוני."

"הה, איש אמיץ ומנוסה בלחימה."

"אכן, אדוני, אך עיניו, כעיני שלי, אינן טובות לקרב. אך עדיין יכול הוא להטות חנית ולהשליכה בגיל כמו תמיד. הוא היה זה, אדוני, שזכה בכתר זהב אשר המלכה פיליפה, אמך המלכותית, העניקה לו על פני כל אבירי אנגליה ארחי הקרב בקלֶה. שמעתי כי בטירת טווינהאם יש שידה הגונחת תחת כובד משקל הפרסים בהם זכה בתחרויות."

"הלוואי והכד שלי יצטרף אליהם," אמר הנסיך. "אך הנה האביר הטבטוני, וחי נפשי! נראה הוא כאדם אמיץ ונוקשה. הניחום להתחרות לאורך המסלול שלוש פעמים, העניין חמור מכדי שיתחרו רק פעם אחת."

כשדיבר הנסיך, בין תרועות החצוצרות וקריאות תומכי הגסקונים, רכבו שני המתחרים באצילות לזירה. האביר הגרמני היה איש גדל גוף, לבוש שריון שחור ללא כל סמל אבירות או קישוט, שכן כל הבלי העולם הזה נדחו על ידי הנזירים, לוחמי המסדר הטבטוני. כך רכב, ללא נוצות וסרטים קשורים מקסדתו, מאוכפו או מקצה חניתו, כמקובל. גלימתו הלבנה מתנפנפת מאחוריו, עליה סמל הצלב השחור הרקום חוטי זהב בקצותיו. הוא רכב לאיטו קדימה, על סוס גדול, שחור ומטיל אימה כמוהו, ללא גינוני הרכיבה שאימצו אבירים כדי להראות לראווה את שליטתם על סוסיהם, כגון רכיבה על רגליהם האחוריות של הסוסים, או דילוגים וקפיצות. ברצינות ובסבר פנים נוקשה הניד את ראשו לעבר הנסיך, ונטל את מקומו בקצה הרחוק של הזירה.

אך ניצב על מקומו, וסר נייג'ל רכב קדימה מאוהלו, במלוא המהירות, לאורך הזירה, ושלף, הניף, את נשקו לפני מקום מושב הנסיך, בתנועה כה מהירה, עד כי מיד שבה החרב למקומה על מותנו. לבוש שריון לבן, מגנו מעוטר בסמל האבירות שלו, ובקסדתו ציצת נוצות יען, רכב מלא מרץ וגיל, נס המלחמה שלו מתנופף, סוסו מדלג ומקפץ בחן, עד כי קריאות תדהמה ותשואות פרצו מפיות הצופים והדהדו על פני הזירה כולה. כשהוא נראה כמי שממהר לחגיגה מלאת גיל נפנף את חניתו בברכה לצופים והוביל את סוסו סביב, על רגליו האחוריות, עד שובו למקומו.

שקט השתרר בקרב קהל הצופים האדיר כשהשניים ניצבו כך זה מול זה, פנים אל פנים. שתי סוגיות היו תלויות בתוצאות הקרב הזה, הן שמם וכבודם שלהם כלוחמים והן גורל התחרות בין שתי הקבוצות. שניהם נודעו כלוחמים עזים, אך מעולם לא נפגשו כך, בתחרות, זה מול זה. תחרות בין שני לוחמים כאלה דיה לעורר עניין רב בשל עצמה, עתה, תלוי בה גורל כבוד שתי קבוצות האבירים, שכן תוצאותיה יכריעו את הכף. רגע קט המתינו, הגרמני קודר ושלו, סר נייג'ל רועד כולו מלהט ונחרצות. אחר כך, בעוד כל הקהל כולו נושם עמוקות, הפיל הקצין האחראי על התחרויות את הכפפה, ושני הרוכבים עטויי השריון נפגשו ברעם מול מושב הנסיך.

הגרמני, למרות שהסתובב לשנייה טרם פגעה בו מהלומת יריבו, היכה את האביר האנגלי באון על מצחיית קסדתו, עד כי התנפצו חיזוקיה, הקסדה מעוטרת נוצות היען התפרקה כולה וסר נייג'ל המשיך לרכב לאורך הזירה כשקרחתו מבריקה באור השמש. אלפי צעיפים שהתנופפו וכובעים שהוטחו לאוויר העידו כי בשלב התחרות הראשון זכה האביר המועדף על הקהל, האביר הגרמני.

אך האביר בן המפשייר לא היה אדם שידיו תרפינה נוכח מפלה כלשהי. הוא דרבן את סוסו אל אוהלו ושב תוך שניות מועטות לזירה כשהוא עוטה קסדה אחרת.

השלב השני של התחרות היה כה שקול עד כי נבצר מהשופטים לקבוע מי משני האבירים זכה ביתרון כלשהו. כל אחד מהאבירים העלה ניצוצות של אש במגנו של יריבו, ושניהם ספגו את המהלומה שניחתה עליהם כמו היו מרותכים לאוכפיהם.

בתחרות האחרונה, לעומת זאת, הכה סר נייג'ל את יריבו בדיוק כה רב עד כי חוד חניתו נלכד בין סורגי מצחיית הקסדה וקרע את קסדתו של האביר הגרמני מעל ראשו, בעוד זה, שכיוון נמוך מדי, המום מהזעזוע, הכה את יריבו על ירכו, ובכך עבר על חוקי תחרויות האבירים. כך נמנע ממנו לזכות בתחרות בכלל, ובנוסף, עתה יהיה עליו למסור את סוסו, שריונו וכלי נשקו למתחרהו, אם ידרשם.

האביר שכונה "הדגול מכולם", וויליאם מרשל, מפיל יריב מעל גב סוסו בתחרות אבירים

שאגה של תרועות הידד עלתה משורות הלוחמים בני אנגליה, ושקט מבשר רעות השתרר בקרב הקהל הצרפתי, שרבים ממנו עברו על פני הגדרות ותבע את הניצחון עבור האבירים בני צרפת.

עשרת הלוחמים כבר התכנסו לפני כס הנסיך כדי לקבל את גמולם, והנה, קריאת חצוצרה נשמעה מרחוק, מקצה הזירה, ועיני הכל נישאו כאשר הגיע באופן מפתיע ובלתי צפוי אורח לא קרוי למקום.

[1] ריצ'רד הראשון ( Richard I of England;‏ ספטמבר 1157- אפרי 1199) היה מלך אנגליה בשנים 1189-1199 ונודע בכינוי ריצ'רד לב הארי (Coeur de Lion) הוא נחשב בתקופתו כגיבור מלחמה, כמפקד הקרבות נגד צלאח אל דין ופטרון מסע הצלב השלישי לארץ ישראל. במיוחד נחשב לשליט אציל ואבירי על רקע שלטונו של אחיו ג'ון, ששלט כעוצר במקומו וירש את כסאו אחרי מותו.