פרק עשרים ושמונה: ובו יסופר איך חצתה החבורה את אדמות הספר אל שטחי צרפת

לאחר שעברו על פני העיר קאהור, עלתה החבורה על דרך צדדית שהתפתלה מדרום לנהר, על פני מישור נרחב ושומם, בין אדמות בור ויערות, עד הגיעם לקרחת יער שבה פכפך והתערבל לו בעליצות פלג שנבע ממרכזה. הסוסים חצו את הפלג, משכשכים במים עד ברכיהם, וכשהגיעו לגדה הודיעם סר נייג'ל כי עתה נמצאים הם בשטח ממלכת צרפת.

לאורך מילים רבים המשיכו לרכב בשביל הבודד והצר שהוביל דרך יער עבות, ואחר כך התרחב והתפתל בארץ מישורית ורחבת ידיים, שוממה ונטושה, כולה מצולקת ופגועה, מנומרת בכתמים השחורים של חוות שעלו באש וגמלונים של מבנים שהיו פעם טירות לתפארת, חומות מתפוררות, כרמים שלא סוקלו, וקשתות מנותצות של גשרים שנהרסו. בכל אשר תביט נראו אותות ההרס והביזה. במרחק, ניתן היה לראות את מתארה של טירה, או מגדל מלא חן של כנסייה או מנזר, אשר בכוח האמונה או החרב, נותרו כאיים בודדים של ביטחון והגנה בקרב מבול האימה והאומללות סביבם. עגומים ושותקים רכבו בני החבורה בנתיב הצר, החסום מעת לעת, לבם כבד עליהם בראותם ארץ רחבת ידיים זו שכולה ייאוש. שכן היה זה חב ארץ פגוע והרוס ואדם יכול היה לרכב מאוברניה שבצפון ועד מישורי פוואה שבדרום ולא לראות אף כפר שאנשיו מעלים חיוך על שפתותיהם או חווה משגשגת ופורחת אחת.

בהתקדמם, הבחינו, פה ושם, בדמויות מוזרות, כחושות, בינות ולשיחים ולדרדרים, אשר בראותם את הרוכבים כיסו את פניהם בזרועותיהם וצללו בינות הזמורות הגזומות והשבורות כה מהר, עד כי נדמו כחיות בר. יותר מפעם אחת ראו משפחות בצד הדרך, כה חלשות מרעב וממחלות, עד כי לא יכלו עוד בניהן להימלט, אלא רק לשבת כארנבות על תלולית דשא, חזותיהם מתנשפים ואימה בעיניהם. כה קודרים היו הם, כה לאים ומותשים, גופותיהם כפופים, פניהם שקועות, מבעם חסר תקווה, ועיניהם כבויות, עד כי לב הצעירים האנגלים נרעד למראם. וכאשר סר נייג'ל זרק לעברם חופן מטבעות כסף לא רוככו תווי פניהם אך הם לפתו את המטבעות החמדה והתבוננו בו בעיניים מלאות תהיה, לסתותיהם חשוקות. פה ושם בין השיחים היבשים נראו מעונות שהוכנו מענפים גזומים, כשדמו לקני בעלי כנף גדולים יותר מאשר מקום למגורי אדם. ובכל זאת, מדוע זה יתאמצו לבנות או לשאוף לדבר, ביודעם כי חבורות רוכבים העוברות בדרך מציתות הכל ואדוניהם שלהם, סוחטים מהם בכוח יד, במכות ובנאצות, את שארית פרי עמלם הדל? והם, בתהום הסבל האנושי, ללא נחמה, עומדים על סף תהום. רק מתת השפה שניתנה לאדם עוד מחזקת את אנושיותם, לסייע איש לרעהו ביישובי הסככות שהקימו, לייעץ ולהעלות רעיונות, עיניהם מעורפלות בהביטם אל הטירות המבוצרות שנותרו, ואשר אדוניהם רדו בהם, מצביעים עליהן באצבע צרדה, כחושה, הטירות אשר כסרטן איכלו את חיי הכפר. כאשר אנשים כאלה, מעבר לכל ייאוש, תקווה או מורא, מתחילים להבין ולתפוש מה מקור סבלותיהם וכאבם כי אז עת נקם ושילם היא למדכאיהם עושי העוולה. החלש הופך חזק כשאין לו בר עוד, שכן אז יכול הוא לחוש את הייאוש הקמאי, הפראי. הטירות גבוהות חומה הן וחזקות, בקתות הענפים חלשות הן נמוכות וחזרות הגנה, אך יהיה האל בעזרת בעלי השררה ונשותיהם כאשר אנשים החיים בבקתות ענפים יוצאים לנקום במעניהם![1]

בנופים אלה רכבה החבורה שמונה או תשעה מילים, עד אשר החלה השמש לשקוע במערב וצלליהם נראו על הדרך, לפניהם. אך עליהם להיות זהירים, ולהביט לכל העברים במבט דרוך וערני, שכן הייתה זו ארץ ללא שליט, ואשרות המסע היחידות עליהן יוכלו להישען היו חרבותיהם. צרפתים, אנגלים, בני גסקוניה, בני פרובנס, בני דוכסות בראבנט[2], פולשים ממרכז צרפת, חיילים חופשיים שעם תום הקרבות נותרו באזור ובזזו את תושביו, כל אלה נדדו על פני הארץ המקוללת, ונאבקו זה בזה על הביזה שעוד נותרה בו.

בשל הדלות ומיעוט התושבים החל סר נייג'ל לחשוש כי לא יוכל למצוא מזון ומגורים עבור חבורת לוחמיו הקטנה, על כן רווח לו כאשר הפך הנתיב רחב יותר ובצד הדרך נראה בית לבן, רבוע, וזר פרחי צינית תלוי מאחד מחלונותיו, על מוט גבוה[3].

"בשם פול הקדוש!" אמר, "אכן שמח אני במראה זה, שכן חששתי פן לא ימצאו לנו צידה ומסתור לליל. רכב נא, אליין, ואמור לבעל הפונדק כי אביר אנגלי ובניי לוויתו יחסו בצל פונדקו הלילה."

אליין דרבן את סוסו והגיע לדלת הפונדק לפני בני החבורה. במקום לא נראו לא משרתים או סייסים לקבל את פני הרוכבים, על כן פתח את השער לרווחה וקרא בקול לבעלים. שלוש פעמים קרא, אך משלא שמע תשובה פתח גם את הדלת הפנימית והתקדם לעבר חדר ההסבה המרכזי של הפונדק.

אש עליזה בערה בקול פצפוץ הזרדים באח פתוחה, מסורגת, בפינת החדר. בצדה האחד של האח, על כסא עץ עלון גבה מסעד, ישבה גבירה, פניה אל הדלת. האש צבעה את דמותה בצללים ואור, ואליין חשב בראותו אותה כך כי מעולם לא ראה דמות כה מלכותית ואצילית שעצמה נשקפת מפניה. היא נראתה כבת שלושים וחמש שנים לערך, אפה נשרי, פיה מלא רגש אך נוקשה, גבותיה הכהות מקומרות, ועיניה העמוקות זרחו והאירו מלאות חיוּת. יפה ככל שהייתה, לא יופייה הוא שהטביע את חותמו על רואיה, אלא כוחה, עצמתה, התבונה שנשקפה ממצחה הרחב, הלבן, הלסת הרבועה והסנטר המשורטט בעדינות, שהעידו על רוח החלטית. נזר פנינים נצנץ בשערה השחור, ממנו שפע כצעיף מעשה כברה כסוף, יורד על כתפיה, גלימה שחורה עטפה את גופה והיא נשענה אחור על כסאהּ, כמי שמתאושש ממסעו.

בפינה השנייה, מולה, ישב איש מלא גוף ורחב כתפיים, עטוי מעיל עליון המעוטר בפרוות צובל, על ראשו כובע קטיפה שמצדו מתנוססות נוצות לבנות. קנקן יין אדום ליד מרפקו, והוא נראה נינוח ושלו כשרגליו מונחות, פשוטות על הדום, ובין ירכיו קערת אגוזים. את אלה פיצח בין שיניו הצחורות, החזקות, ולעס להנאתו, משליך את הקליפות אל הלהבה. כאשר התבונן בו אליין, סובב לעברו את פניו והביט בו במבט אלכסוני, מעבר לכתפו. האנגלי הצעיר נמה כי מעולם לא ראה פנים כה איומות ודוחות, שכן עיניו היו ירוקות בהירות, אפו שבור ונוטה פנימה, ופניו מכווצים מצלקות. גם קולו, בדברו, היה עמוק ונוקב כנהמת חיית טרף.

"איש צעיר," אמר, "אינני יודע מי אתה, ואין לי כל רצון לעשות מעשה הדורש תזוזה כלשהי, אך אלמלא הייתי נח עתה, בי נשבעתי, חי חרבו של יהושע, כי הייתי מצליף בשוט הכלבים שלי על כתפיך על שהעזת למלא את חלל האוויר בצריחות צורמות כאלה."

אליין נרתע מדברים קשים אלה, ולא ידע איך ישיב עליהם כראוי בנוכחותה של גבירה. כך עמד כשידו על ידית הדלת, בעוד סר נייג'ל ושאר בני החבורה יורדים מאוכפיהם. למשמע קולות אנשים נוספים אלה ובמיוחד לשמע השפה בה דיברו, הטיח האיש הזר את קערת האגוזים על הרצפה, והחל הוא עצמו לקרוא לבעל הבית עד כי הפונדק כולו הדהד משאגותיו. למשמע קריאותיו הגיע הלה, לבוש סינר לבן גדול, פניו חיוורים כאפר, ידיו רועדות ושערו סמור, כולו חשש. "למען האל, אדונים נכבדים," לחש, "דברו עמו בעדינות ואל נא תעוררוהו! למען הבתולה, נהגו נא עמו במתינות ועדינות."

"מיהו זה?" שאל סר נייג'ל.

אליין החל להסביר אך שאגה חדשה של האיש הפריעה בעדו.

"בעל הפונדק, נבל שכמוך," צעק, "כלום לא שאלתיך כשהבאתי את גבירתי עמי אם נקי הפונדק?"

"אכן, שאלת, אדוני."

"כלום לא שאלתיך, במיוחד, אם שרצים בו?"

אכן שאלת אדוני."

"ומה הייתה תשובתך לי?"

"כי אין כאלה, אדוני."

"ובכל זאת, אין אני שוהה כאן יותר משעה וכבר מוצא אני אנגלים זוחלים ושורצים בו.מתי ניפטר מגזע טפילים זה? האם איש צרפתי איננו יכול לשבת במכורתו, בפונדק צרפתי מבלי שאוזניו תמלאנה כאב מנקישות שפתם המכוערת והדוחה? שלחם מכאן, בעל הפונדק, או שרע יאונה להם ולך."

"אעשה זאת, אדוני, אכן כך אנהג!" קרא בעל הפונדק מלא יראה, ויצא ברצה מהחדר, בעוד קולה הרך, המרגיע של האישה נשמע, כשהיא מוחה לפני הנוסע הזועם על נהגו.

"אכן, אדונים, עדיף שתמשיכו בדרככם," אמר בעל הפונדק. "רק שישה מילים מכאן לווילפראנש, ושם תמצאו מגורים לרוב, ועליהם מתנוסס סמל הארי האדום."[4]

"לא ולא," השיב סר נייג'ל, "לא אוכל ללכת עד שאראה מי האיש, שכן נשמע הוא כמי שאביר יכול לקוות כי תצמח לו תועלת ממפגש עמו. מה שמו ומה תארו?"

"לא לי הוא לקרוא בשמו, אלא מרצונו שלו. אך אני מתחנן לפניכם, אדונים נכבדים, עזבו את ביתי זה, שכן אינני יודע מה עלול לקרות אם זעמו ישלוט בו."

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל בלחישה, "לבטח איש זה אדם שכדאי להרחיק לכת כדי לפגוש. לך, אמור לו כי יהיה זה לכבוד לי, אביר אנגלי צנוע, להעמיק את היכרותי עמו, לא בשל יהירות, או הנחה כי ראוי אני, אלא למען אידיאל האבירות באשר הוא, וכבוד גבירותינו. מסור לו ברכות מסר נייג'ל לורינג, ואמור לו כי הכפפה שעונד אני רכוסה למגבעתי שייכת לנאווה שבבנות מינה, אחת שאין שני לה, שאת שמה מוכן אני להעמיד למבחן מול כל גבירה שהוא עצמו נכסף להעמיד את שמה מעל הכל."

בעוד בעל הפונדק עומד מהסס, נפתחה דלת האולם הפנימי לרווחה בהינף יד, והזר דילג ממנה כפנתר ממאורתו, שערו זקור ופניו המעוותות מלאות זעם.

"עדיין כאן!" נחר בבוז, "כלבים אנגלים, האם עלי להצליף בכם כדי לגרשכם? טיפֵן, את חרבי!" הוא פנה כדי לתפוש את נשקו, אך כשעשה זאת נפל מבטו על סמל האביר של סר נייג'ל והוא עצר, ובעיניו הירוקות הבוערות הבליח נצנוץ של בדיחות הדעת.

"בשם האל!" קרא, "הרי זה הסייף קטן הקומה שלי מבורדו. עלי לזכור סמל אבירות זה שכן רק לפני שלושה ימים ראיתיו מולי בזירת התחרויות שעל נהר הגרון. אה! סר נייג'ל, חייב אתה לי תחרות גומלין עבור זאת." והוא הצביע על זרועו הימנית שהייתה חבושה, מתחת לכתף, בתחבושת משי.

אך הפתעתו של האביר הזר למראה סר נייג'ל לא האפילה על השמחה והתדהמה שהאירו את פניו של האביר בן המפשייר עצמו, כשהביט על פניו של הצרפתי. פעמיים פער את פיו ופעמים הביט בו ארוכות, כמו ביקש להטיח לעצמו שעיניו אינן מתעתעות בו.

"ברטראנד!" קרא לבסוף, "ברטראנד דו גסקלין!"[5]

למעלה: דיוקנו של ברטראנד דו גסקלין שכונה בחייו "גבר קטן ומכוער", למטה: קברו

ברטראנד דו גסקלין מקבל את תפקיד האחראי על כל המערך הצבאי של הממלכה הצרפתית על אביריה וכלי זינה ממלך צרפת

"בשם איבו הקדוש!" קרא החייל הצרפתי, בשאגת צחוק, "ראוי שארכב כשמצחיית קסדתי מורדת, שכן מי אשר אראה את פני פעם אחת איננו צריך לברר את שמי. אכן, אני הוא סר נייג'ל, והנה ידי מושטת אליך! נשבע אני לך כי יש רק שלושה אנגלים שמוכן אני לגעת בהם בידי ולא בחרבי, הנסיך הוא אחד מהם,,, שנדוס השני, ואתה השלישי. שכן שמעתי רבות וטובות עליך."

"הולך אני ומזדקן, וגם המלחמות שחקו אותי," אמר סר נייג'ל, "אך עתה יכול אני לנוח בצד חרבי בנפש שקטה, שכן יכול אני לאמר כי נלחמתי עם האמיץ והחזק בכל ממלכת צרפת. מה השתוקקתי לכך, כמה חלמתי על כך, ועתה מתקשה אני אפילו לחשוב על הכבוד שנפל בחלקי."

"בשם הבתולה מרן! הענקת לי סיבה ומטרה להיות כזה," אמר דו גסקלין, וחייך במלוא פה.

"על כן אולי, אדוני הנכבד, תתרצה ותסכים להמשיך את הדיון[6] בינינו. אולי תמחל על מעמדך וכבודך ותעמיק דיון זה עמי. האל יודע שאינני ראוי לכבוד אשר כזה, ובכל זאת, כבן ארבעים ושש שנים אני, ונוטל חלק בקרבות ועימותים מזה עשרים שנה."

"שמע מעשיך הגיעני, ואבקש מגבירתי לרשום אותך בין המבקשים להילחם עמי," אמר סר ברטראנד. "רבים רוצים לקדם את מעמדם וממתינים לתורם, שכן אינני מסרב לאף אדם הבא אלי בבקשה כזו. כרגע הדבר לא ניתן שכן עוד נוקשה זרועי בשל מכה קלה שספגתי, ואני מבקש להעניק לך את הכבוד הראוי לך כאשר נילחם שנית. כנס נא עמי ותן לעוזריך להיכנס גם כן, שכן ברצוני כי רעייתי המתוקה, הגבירה טיפן, תראה במו עיניה אביר אנגלי ידוע ואצילי."

הם נכנסו לחדר הפנימי, בשלווה כמו לא היו כלל חילוקי דעות ביניהם, בכל נושא שהוא, שם ישבה הגבירה טיפן כמלכה על הכס, שכן כל אחד מהבאים הוצג לפניה ברוב טקס. ניתן היה לראות כי סר נייג'ל , שלא נתן דעתו כלל לזעמו של הבעל שדמה לארי בסוגר, בכל זאת נרעד קמעה למראה הפנים השלוות, הקרירות של הגבירה ההדורה, שהרי לאחר עשרים שנות חיי לוחם השתלב בקלות בין לוחמים החונים בשדה ולא מצא את מקומות בין גבירות ולידן. כשהביט בעיניה השקועות החוקרות ובשפתיה החשוקות נזכר כי כבר שמע על הגבירה טיפן דו גסקלין. האם לא היא זו שריפאה חיגרים במגע ידיה? האם לא נשמעה, בהיותה בדד, מנהלת שיחות בחדריה עם יצורים שעיין אנוש לא שזפתם? יצורים שנכנסו מבעד לדלתות נעולות וחלונות מוגפים? סר נייג'ל הסיר את מבטו ממנה וסימן את אות הצלב על ירכו כשברך אישה מסוכנת זו, והנה, לא חלפו חמש דקות וכבר היה שבוי בידיה, הוא ושני עוזריו. כאילו נטשה אותם תבונתם, לא יכלו אלא להביט בה ולשמוע את דבריה, דברים שחדרו אל בשרם והרעידו את נפשותיהם כמו היו קריאה לקרב או תרועת חצוצרה.

לעתים קרובות הגה אליין בימים שבאו באשר ארע בפונדק שעמד לו בשולי הדרך לאוברן. צללי הערב ירדו, ופינות החדר הארוך, ספון העץ, טבלו בחשכה. האש שבערה בקול פיתוח באח השליכה מעגל של אור אדמדם, מהבהב, אשר האיר את חבורת הנוסעים, את מתארם ופניהם, המשחק של אור וצל. סר נייג'ל ישב ומרפקיו על ברכיו, סנטרו על ידיו, הרטייה עדיין על עינו האחת , אך השנייה זוהרת ככוכב, והאור האדמדם וגהה על ראשו הבהיר והחלק. פורד ישב לשמאלו, שפתיו פשוקות, עיניו נעוצות בה, כתם אדמדם על כל אחת מלחייו וכל אבריו נוקשים כמי שירא למוש ממקומו. בצד השני נשען האביר הצרפתי אחור על מסעד כסאו, קליפות אגוזים בחיקו, ראשו הגדול כמעט טובע בכרים, בעוד עיניו נודדות, במבט משועשע, בין הגבירה לחבורת האנגלים הנלהבים הנועצים בה את מבטיהם. ולידו, הפנים החיוורים המסותתים, הקול המתוק והברור, הקול המרטיט המספר על תהילת עד, על וסר הערך של החיים, והכאב שיש בהנאות נחותות, מול ההנאה המובילה לסוף מלא אצילות. הצללים האפילו, והיא דיברה על אומץ ועל המעלות הטובות, הנאמנות, הכבוד והשם, והם עדיין ישבו שותים בצמא את דבריה בעוד האש דועכת והרמץ האדמדם הופך אפור.

"בשם הקדוש איבו!" קרא לבסוף דו גסקלין, "הגיעה העת לדבר על תכניותינו ללילה זה, שהרי אינני יכול להעלות על דעתי שפונדק בצד הדרך לאוברג' יתאים למגורים לחבורה כה נכבדה."

סר נייגל נאנח עמוקות כשנעור מחלומותיו על האבירות וההעזה אליהם נישא על כנפי קולה ודבריה של האישה המוזרה. "אני כשלעצמי אינני שם לב למקום בו אניח את ראשי," אמר, "אך מגורים אלה אינם ראויים לגבירה כה נאווה."

"אשר ישביע את רצון אדוני, בעלי, ישביע גם את רצוני," השיבה היא. "רואה אני סר נייג'ל כי נטלת על עצמך נדר, ושבועה," הוסיפה, בהביטה בעינו מכוסת הרטייה.

"כוונתי היא לנסות דבר שהוא, דבר פעוט." השיב סר נייג'ל.

"והכפפה? האם של גבירת לבבך היא?"

"אכן, של רעייתי המתוקה היא."

"והיא, ללא ספק גאה בך."

"יותר אני בה מאשר היא בי," אמר סר נייג'ל, "האל יודע שאינני ראוי להיות הנקלה במשרתיה. קל לו לגבר לרכב קדימה לאור היום, ולנהוג כראוי כאשר עיני הכל נעוצות בו. אל בבה ש אישה יש עצמה ואמת שאינם תרים אחר שבח, וידועים רק למי שלב זה הוא אוצרו שלו."

הגבירה טיפן חייכה לבעלה שישב מולה. "לעתים קרובות אמרת לי, ברטראנד, שיש בין האנגלים גם אבירים אצילי נפש." אמרה.

"כן, כן," השיב עגום. "אך אנא, סר נייג'ל, לסוסים. אני ואתה ואשר לך ואנחנו נבקש אחר טירתו של סר טריסטראם דה ורשפורט, שהינה אך שני מילים מצדה זה של ווילפראנש. הממונה על המינהל של מחוז אוברן הוא, ורעי לנשק מימים ימימה."

"בוודאי יקבל את פניך שלך בברכה," אמר סר נייג'ל, "אך אולי יחשוד באדם העושה דרכו באדמות הספר ללא אישור רשמי."

"בשם הבתולה! כשישמע כי באת לכאן כדי לקחת עמך את חבורת הפוחזים והריקים האלה, ישמח עד מאד לראותך. בעל הפונדק, הנה לך עשר מטבעות זהב. כל יתרה מעבר לסכום שחייבים אנו לך שמור לך והענק אותה לאביר הנצרך הבא שיעבור כאן. בואו, אם כן, שכן מאוחר כבר והסוסים רוקעים בחוסר סבלנות על אדמת הדרך."

הגבירה טיפן ובעלה זינקו על סוסי הרכיבה שלהם מבלי הניח את כף רגלם במשוורת כלל, ודהרו בקול שקשוק הרסן והדרבנות במעלה הדרך שהוארה באור הירח, בעוד סר נייג'ל רוכב צד הגבירה ופורד במרחק קצר אחריהם. אליין נותר אחור רק רגע קט, והנה, קול מהומה אדיר עלה המחדר שמשמאל למבואה, וממנו יצאו בריצה איילוורד וג'ון, צוחקים יחדיו כצמד תלמידי בית ספר המתכננים מעשה משובה. למראהו של אליין נראו כמתבוששים ופניהם האדימו, אך הם הזדרזו לעלות על גב הסוסים ולרכב בעקבות סר נייג'ל. אולם השאון שעלה מהחדר לא שכך, ואפילו התחזק, וקולות צווחה עלו ממנו עתה, עד כי בעל הפונדק, אליין, וכל משרת שהיה בטווח שמיעה חשו לעבר מקום האירוע : "אלי, ידידים! אלי, רעי לנשק! אלי, האלוף רב הכבוד של הבישופות של מונטובון! להצלת כל קדושי הכנסייה!"

אכן היה זה מראה יוצא דופן שנגלה לעיניהם. החדר היה מאורך, רצפות האבן שלו חשופות, ועל האח הבוערת שממול לדלת רתחה קדירה. במרכזו ניצב שולחן מעוגל ועליו קנקני שתייה וגביעי שתייה עשויים קרן ועץ, ועוד שולחן היה שם, במרחק מה, ועליו ספל אחד ובקבוק יין שבור. מקורות הגג המשופעות נתלו שורות שורות של ווים שעליהם קתלי חזיר ובקר מעושן ושורות של בצלים, לימי החורף. במרכז כל אלה, על הוו האמצעי תלוי היה איש קטן קומה ועגלגל, פניו אדומות ולו זקן לחיים עבות, בועט כאחוז שיגעון באוויר ושורט בציפורניו את הקורות והבשר וכל אשר היה קרוב דיו כדי לתפוש בו. הוו הגדול הועבר דרך צווארון מעיל העור שלבש, וכך היה תלוי לו שם, ממרכז התקרה, כדג שעלה בחכה, מתפתל ומתעוות וצווח ככרוכיה, מבלי שיוכל להשתחרר. רק כאשר אליין ובעל הפונדק עלו על השולחן ניתן היה להרימו להניפו מעל הוו ולהורידו מטה. עתה צנח לכיסא, משתנק מזעם, והביט לכל עבר.

"האם הלך לו?" שאל.

"הלך? מי הלך?"

האיש בעל הראש האדום, הענק."

"כן," השיב אליין, "אכן, הלך לו."

"ולא ישוב עוד?"

"לא."

"מוטב לו!" קרא האיש קטן הקומה, באנחת רווחה. "אלי הטוב! האם אינני אלופו של הבישוף של מונטובאן? הא, לו רק הייתי יורד לפני שברח! אז הייתם רואים! הייתם צופים במזה של ממש. נבל אחד פחות היה בעולם, חי אמונתי! כן!"

"אדון פליגני הטוב שלי," אמר בעל הפונדק, "אנשים אלה לא הרחיקו מאד עדיין, והנה יש לי סוס באורווה, עומד לרשותך, שכן מעדיף אני שכל מעשה שיש עמו שפיכות דמים, כמו שתיארת זה עתה, ייעשה מחוץ לכותלי הפונדק שלי."

"אך הלא נפגעה רגלי ולא אוכל לרכב," אמר האלוף. "מתחתי גיד באותו יום שבו טבחתי את שלושת האנשים בקסטלנו."

"ישמור עליך האל, אדון פליגני!" קרא בעל הפונדק. "בוודאי דבר איום הוא ונורא לנשמת האדם, להיות אחראי לשפיכות דמים שכזו. אבל אינני רוצה לראות איש אמיץ כמוך מושם ללעג שכזה, על כן, למען הידידות, ארכב אני בעקבות האנגלי ואביאהו אליך."

"לא, אל תנוע," קרא האלוף, מזיק את בעל הפונדק בכוח רב. "רבה אהבתי לך, גסטון, ולא אגרום כי תופצנה שמועות שקריות על הפונדק שלך, גם אין ברצוני לגרום נזק לקירות ולמבנה וזאת אשר יקרה אם כאן אפגוש שוב את שני האנגלים האלה."

"אנא, אל תחשוב עלי!" קרא בעל הפונדק. "מהן קירות ביתי לעומת כבודו של פראנסוא פורסיוואנט ד'אמור פליגני, אלוף בישופות מונטאבון. את סוסי אנדרה!"

"בשם כל הקדושים, לא! גסטון, לא אסכים! אמרת כבר כי נטל נורא הוא על נשמת האדם הוא מעשים שכאלה. אינני אלא חייל גס ופשוט, אך הלא נפש לי. חי האל! מחשבות לי, ואני שוקל ומעריך. ומה אם לא אפגוש איש זה בשנית? ומה אם אסלקהו ממחשבותיי? האם אכירנו בשנית בשל ראשו האדום וכפות ידיו העצומות? בשם אמונתי, אכן כן!"

"היכול אני לשאול, אדוני," אמר אליין, "מדוע מכנה אתה את עצמך אלוף הבישופות של מונטובאן?"

"יכול אתה לשאול כל אשר אוכל להשיב עליו. הבישוף זקוק לאלוף, מפני שאם יקרא לדו קרב הרי לא יוכל ללכת בעצמו עם מגן ואלה לבוש שריון עור, ולהחליף מהלומות עם כל אחד. על כן חיש לו לוחמים מנוסים, אנשים הגונים וישרי דרך שיוכלו להכות ביריב ולעמוד במהלומות של היריב. לא לי לאמר אם עלה הדבר בידו או לא, אך מי שסבור כי הוא עתיד לעמוד מול הבישוף של מונטובון ימצא את עצמו נלחם בפראנסוא פורסיוואנט ד'אמור פליגני."

ברגע זה נשמע קול פרסות על הדרך, ומשרת שניצב בדלת קרא כי אחד האנשים האנגלים שב לפונדק. האלוף, שהביט כה וכה בפראות ותר אר פינה להסתתר בה, קרטע לעבר החלון, והנה נשמע קולו של פורד, מזרז את אליין לצאת, פן לא יעלה בידו למצוא את דרכו בשל החשכה. אליין נפרד מבעל הפונדק ומהאלוף, עלה על סוסו ויצא בדהרה לדרך וחיש קל הדביק את שני הקשתים.

"תבשיל הגון בישלת כאן, ג'ון." אמר. "הלא כל הכנסייה תקום עליך אם תתלה את אלופיה על ווים במטבחי הפונדקים."

"הדבר נעשה ללא מחשבה," השיב ג'ון, כולו התנצלות, בעוד איילוורד פורץ שוב בצחוק רועם.

"חי ניצב חרבי! נערי הקט," אמר, "גם אתה היית צוחק כך אם היית רואה במו עיניך את המחזה. שכן איש זה היה כה נפוח מגאווה עד כי לא הסכים שבת עמנו לד אותו שולחן לסעוד את לבו ולשתות יין, ואפילו להשיב על שאלותינו, אלא פטפט עם המשרת כיצד טבח במו ידיו יותר אנגלים ממספר הכפתורים שעל מעילו הקצר. ג'ון שלנו הרי כמעט ואיננו יכול להשיב בצרפתית, על כן שלח לעברו את ידיו הגדולות ובמלוא העדינות הניחו במקום שבו מצאת אותו. אך עלינו להמשיך שכן כמעט ואינני שומע את הד פרסות הסוסים בדרך."

"סבורני כי יכול אני לראותם עתה," אמר פורד, מביט לעבר הדרך המוארת באור הירח.

"חי אמונתי! אכן. הנה, רוכבים הם באור, והגוש הכהה הזה מולם הנו טירת ווילפראנש. קדימה, אם כן, רעים! שמא יגיע סר נייג'ל אל השערים לפנינו. אך, שימו לב, חברים, מה פשר הקול הזה?"

בעודו מדבר נשמע קול צרוד של תקיעה בקרן עולה מבי העצים לימינם. משמאלם נשמעה קריאת מענה, ועוד שתי קריאות נשמעו אחריהם.

"קרנותיהם של רועי החזירים הן אלה." אמר איילוורד. "אך מדוע תוקעי הם כה מאוחר בלילה, אינני יודע."

"נמשיך איפה בדרכנו," אמר פורד, וכל החבורה יצאה בדהרה מהירה, עד כי חיש קל ניצבו לפני שערי טירת ווילפראנש, שם כבר הורד הגשר והורם השער עבור דו גסקלין וכל בני לוויתו.

טירת ווילפראנש

[1] הדברים מתייחסים למרד האיכרים הצרפתים שחל באותו זמן, מרד הקרוי "מרד הז'קרי" (המרד של "הז'אקים". בני האצולה היו פונים לאיכרים בשם זה מבלי לטרוח ללמוד את שמות האיכרים שחיו באחוזה, מתוך זלזול שכן כך כונה המעיל שלבשו האיכרים) המרד שפרץ בשנת 1358 והתפשט בכל רחבי צרפת וזכור כאחד ממרידות האיכרים הקשות שהכירה המדינה בתולדותיה. הוא הגדיל את הפער שבין המעמדות שכן הביא לחוסר אמון, שנאה ופחד, והיה משורשי הנתק בין המעמדות שגרם בסופו של דבר למהפכה הצרפתית.

[2] דוכסות בראבנט (Brabant) היא דוכסות שהתקיימה במרכז ארצות השפלה כמדינה עצמאית בין השנים 1183-1477 ומשנת 1430 כחלק משטחי דוכסות בורגונדי בארצות השפלה.

[3] אות כי המבנה הוא פונדק שמוגשים בו יין ושיכר.

[4] סמלו של הנסיך מווילס.

[5] ברטראנד דו גסקלין (1320 -. 1380), האיש שכונה "הנשר של בריטני" או "הכלב השחור של ברוצ'לנדיה", היה אביר בן ברטוניה, ואחד ממפקדי צבא צרפת במהלך המלחמה הממושכת עם האנגלים. משנת 1,370 ועד מותו היה האחראי על כל המערך הצבאי של הממלכה הצרפתית על אביריה וכלי זינה. בתקופה שבה מתרחשים הדברים המסופרים בסיפורנו, ברטראנד שכנע מנהיגים של חבורות לוחמים חופשיים, כדוגמת החבורה הלבנה עליה עמד עתה סר נייג'ל לפקד, ואשר הסתובבו באדמות הספר ובזזו את התושבים, לתמוך ביריבו של פדרו, המועמד של הנסיך מויילס לכתר קסטיליה, ולהילחם נגד הצבאות האנגלים. אולם כאשר ניצחו האנגלים את צבאו של אנריקה, הטוען לכתר קסטיליה, נלקח בשבי ונפדה בעזרת מלך צרפת שהעריך את כישוריו ותרומתו. ואז, לאחר שהצבא האנגלי שסבל אבידות קשות נסוג מהאזור, והנסיך עצמו חלה בדיזנטריה, הצליח להוביל מתקפה שנייה על צבאו של פדרו ולהסירו מכס השלטון. מאז המשיך לעמוד בראש המאבק באנגלים לגירושם מאדמות צרפת.

[6] התחרות בסיף, דו הקרב.