פרק שלושים: ובו יסופר איך הגיעו האיכרים, אנשי החורש אל טירת ווילפראנש

הייתה זו שעה מאוחרת כאשר יכול היה אליין, אחרי שהביא לסר נייג'ל גביע יין מתובל שנהג לשתות לאחר שסלסל את שערו, לחפש את חדרו. היה זה חדר מעוטר בלבני אבן בקומה שנייה, שבקירו האחד כוך שבו הושמה המיטה, ובצדו השני נפרשו שני מזרונים עליהם כבר ישנו שנה עמוקה איילוורד וג'ון. אליין כבר כרע על ברכו להתפלל כאשר נשמעה נקישה על הדלת, ופורד נכנס, נושא בידו פנס קטן, ופניו חיוורים כפני מת וידו רועדת עד כי הצללים נעו ונדו על פני הקירות כאחוזי תזזית.

"מה קרה, פורד?" שאל אליין וזינק על עמדו.

"מתקשה אני לאמר לך," השיב פורד, וישב על קצה המיטה, משעין את סנטרו על כף ידו. "אינני יודע מה לאמר או מה לחשוב."

"האם קרה משהו?"

"כן, או שמא מתעתעים בי הגיונות שווא. אומר לך, נער, כולי שבור, כמו קשת אופקית פרומה ושחוקה. הקשב, אליין! הרי לא יתכן ששכחת את טיטה הקטנה. בתו של אמן הזכוכית מבורדו?"

"היטב זוכר אני אותה."

"וגם אני אליין, ולפני שנפרדנו שברנו יחד מטבע בסף קטן למזל והענקתי לה טבעת אותה נושאת היא על אצבעה. יקירי שלי, אמרה לי לפני שנפרדנו, קרובה אליך אהיה בעת שתילחם והסכנות ש תֶאֱרֹבנה לך תֶאֱרֹבנה גם לי. אליין, יהיה האל בעזרי, כשעיתי במדרגות הלילה ראיתיה עומדת לפני, פניה מכוסים דמעות, ידיה פשוטות כמו להזהירני, ראיתי זאת, אליין, כשם שרואה אני את שני הקשתים האלה על יצועם. כמעט נפגשו קצות אצבעותינו, והנה נמוגה כערפל בעלות השמש."

"לא הייתי מקדיש לכך מחשבה רבה," השיב אליין. "מעת לעת תהתל בנו דעתנו כך, וושבני כי כי דבריה של הגבירה טיפן דו גסקלין ערערו את שלוותנו."

פורד הניד בראשו. "ראיתי את טיטה הקטנה ברור, כמו הייתי שוב ברחוב בבורדו." אמר. "אך השעה מאוחרת, חייב אני ללכת."

"היכן תישן?"

"בחדר שמעל חדר זה. מי ייתן והקדושים כולם יגנו עלינו!" הוא קם ויצא מהחדר, ואליין שמע את קול צעדיו כשעלה בגרם המדרגות. הוא חצה את החדר והתבונן מבעד לחלון בנוף שנשקף לאור הירח. דעתו כולה נתונה עדיין לגבירה טיפן ולדבריה על האירועים המתרחשים בטירת טווינהאם. הוא השעי את מרפקיו על אדן החלון וכמעט אבד במחשבותיו אלה, אך מיד שבו מחשבותיו אל ווילפרנש לנוכח מחזה שנגלה לפניו.

החלון ממננו הביט היה בקומה השנייה של הטירה, בחלק הקרוב למגדל השמירה. לפניו השתרעה תעלת מגן רחבה, שמראה הירח נשקף על פניה, רגע מושלם ועגול ומשנהו, כשהרוח ערבלה את מי התעלה, מוארך כאליפסה. מעבר לתעלת המגן, השתרעה אדמת השפלה, משתפעת לעבר יער עבות, בעוד הלאה משם, לשמאלו, נראה יער נוסף, שחסם את המראה. בין שני אלה התפרשה קרחת יער, זרועה כסף באור הירח, ונהר מתפתל לאורכה. בעודו מתבונן, ראה לפתע דמות אדם עושה את דרכה קדימה מהיער המרוחק לעבר השטח הפתוח. הוא הלך וצווארו נטוי מטה, כתפיו שחות וברכיו כפופות, כמי שמתאמץ שלא להיראות. כעשרה צעדים מקצה היער הקרוב לטירה, הביט סביבו, הניף את ידו וכרע מטה, וכך לא ניתן היה עוד לראותו בין השיחים. אחריו בא אדם נוסף, ואחריו שלישי, רביעי וחמישי, עושים דרכם בגנבה על פני קרחת היער ומבקשים מקלט בין העצים, כדי לא להיראות. אליין ספר שבעים ותשע דמויות, רבות מהן נושאות משא רב על כתפיהן, אך ממרחק, לא ניתן היה לו להבחין מה המשא הזה. מיער אחד למשנהו הלכו, בהליכה כפופה, חמקנית, עד אשר נבלע האחרון בהם בין העצים.

אליין עמד ליד החלון מביט אל היער השקט ותוהה מה הם אותם הולכי בדרך שעשו כך את דרכם בגנבה בליל. אך מיד נזכר כי לידו יש מי שיכול לפענח ולהבין דברים כאלה. הוא אך נגע בכתפו של איילוורד בקצה אצבעותיו, והקשת זינק על רגליו, וידו על חרבו.

"מה זאת?" קרא. "מה קרה קטני?. חי ניצב חרבי! חשבתי כי הותקפנו. מה קרה נער?"

"בוא נא לכאן, ליד החלון, איילוורד," אמר אליין. "ראיתי כשמונים אנשים עוברים משם דרך קרחת היער לכאן וכל אחד מהם נושא חבילה גדולה על גבו. מה חושב אתה על כך?"

"אינני חושב כי יש בכך דבר של ממש, רעי! אנשים רבים יש כאן ללא אדון כמספר הארנבות שבאחו, ורבים יש כאן החושפים את פניהם רק בלילה שמא יושם צווארם בעניבת החבל, אם יתקדמו לאור היום. בכל אדמות הספר האלה של צרפת ימצאו עדרים של אנשים שנודו, פורעי חוק, בוזזים, ונמלטים, וסבורני כי אלה נמנים עמם. אולם תמה אני כיצד העזו להתקרב כל כך אל הטירה של האדם האחראי על שמירת החוק. הכל נראה עתה שקט," הוסיף, בהביטו דרך החלון.

"כולם ביער עתה," אמר אליין.

"ושם יישארו וימתינו. נשוב לנוח עתה, קטני, שכן, בשם ניצב חרבי! מעתה, כל יום יביא אך עמל ויגע. אך תיטיב עשות אם תנעל ותבריח את הדלת, שהרי אנחנו במגורים זרים לנו. הנה כך!" והא נפל שוב על מצעו ושקע מיד בתרדמה.

בשעה שלוש בבוקר, לערך, נעור אליין משנתו על ידי צעקה לא רמה, או קריאה כלשהי. הוא הקשיב אך לא שמע עוד דבר, ועל כן סבר כי קריאתו של השומר על החומה היא וניסה להירדם בשנית. אך כעבור מספר דקות נשמעו נקישות עדינות על דלת החדר, כמו היה מישהו מנסה לדחפה בזהירות, ומיד אחר כך נשמע קול טפיפה רך של צעדים, כשל מי שמנסה להצניע את קול מדרכו, על המדרגות לעבר החדר שמעליו. אחר כך נשמע קול נאקה עמום. אליין ישב על מצעו כולו ערני. האם לקולות אלה הסבר תמים? האם חש אחד הקשתים ברע? או אולי משמעותם שונה ובהם מבטאים מעשה זדון? אך מה הסכנה שיכולה לאיים עליהם כאן בטירה המבוצרת? בחסותו של לום ידוע? מוגנים בחומות הגבוהות וחפיר רחב ידיים מקיפם? מי יוכל לפגוע בהם? הוא כמעט הצליח לשכנע את עצמו כי חששותיו חששות שווא הן, כאשר נפלו עיניו על מראה שהקפיא את דמו בעורקיו, נשמתו נעתקה וידיו לפתו את המצעים כבעווית.

אור הירח שחדר לחדר דרך החלון הרחב, הועם לפתע. משהו חסם את האור. מנגד לחלון, ראה ראש מתנודד לו אנה ואנה, מביט בו, נע מצד לצד בין משקופי החלון. גם באור בדל לא ניתן היה לטעות, הפנים היו מוכתמים בדם, מתוחים ומעוותים, אך היה ברור כי ראשו של חברו הוא זה, עוזר האביר פורד, שרק לא מזמן ישב כאן על המיטה. בצעקה רמה קפץ אליין ממקומו, וזינק לעבר החלון, בעוד שני הקשתים, שנעורו לקולו, תפשו את כלי נשקם והביטו זה בזה תוהים. מבט אחד דיו היה להוכיח לאליין כי לא לשווא ירא. הרוג, עשרות פצעים על גופו, וחבל סביב צווארו, הושלך חברו מהחלון בחדרו, וגופו התנדנד לאטו ברוח הליל, מתחכך נשרט בקירות, ופניו שהושחתו, ניבטות דרך החלון הגדול.

"אלי!" קרא אליין, רועד בכל גופו, "מה זאת שבא עלינו? איזה מעשה שדים הוא זה?"

"הנה אבן צור," אמר ג'ון בקור רוח. "הפנס, איילוורד! אור הירח מרכך את לב בני האדם. עתה נשתמש בעיניים שהעניק לנו בוראנו."

"בשם ניתב חרבי!" אמר איילוורד, כשהלהבה הצהבהבה רעדה והחלה לשלוח אור, "אכן פורד הצעיר הוא זה, וסבורני כי הממונה על ווילפרנש בשם הכתר הצרפתי נבל הוא, שאיננו מעז עמוד מולנו לאור יום אך נכול לרצוח ואתנו בשנתנו. בשם מיתר הקשת המתוח! כבת נוצות אווז אטבול בדם לבו, כשם ששמי הוא סמקין איילוורד מהחבור הלבנה."

"אך, איילוורד, חשוב נא על אותם אנשים שראיתי אמש," אמר אליין, "יתכן ולא הוא זה אשר עשה זאת. חייב אני ללכת לסר נייג'ל פן נשקפת לו סכנה. תנוני ללכת, איילוורד, מקומי עתה לידו."

"רק רגע, קטני, שים את הקסדה הזו על קצה קשתי. כך! קודם כל אשלח אותה כך דרך הדלת; לא טוב הוא לצאת כך כשאינך יכול לראות או להגן על עצמך. עתה, רעים, שלפו חרבות ועמדו נכונים! הנה, בשם ניתב חרבי! הגיע הזמן שנעשה מעשה כלשהו."

בדברט, נשמעו קולות צעקה מתוך הטירה, צווחת אישה וקול צעדים של המון כפות רגליים. אז נשמע קול צלצול מתכת נוגע במתכת, ושאגה כשאגת ארי נרגז " Notre Dame Du Guesclin! St. Ives! St. Ives!"[1]. הקשתים משכו את בריח הדלת ושלחו, דחפו החוצה את הקסדה הרכובה על מוט הקשת. נשמע קול התנגשות ורעש נפילת הקסדה על הקרקע, ולפני שהאיש המכה יכול היה להיערך ולהכות שנית, שילח בו הקשת את חרבו, והחדירה הדרך גופו. "קדימה, רעים!" קרא, חלף בכוח עז דרך שני אנשים שניסו לעצרו בדרכו, עושה את דרכו במהירות דרך המסדרון הרחב לעבר המקום ממנו עלו הצעקות.

when פניה חדה, ועוד אחת, הביאו אותם לראש מעלה מדרגות קצר, ממנו יכלו להביט מטה, לעבר מקום המהומה: אולם רבוע שרצפתו עץ אלון, ממנו ניתן לעבור, דרך דלתות עץ, לחדרים שבהם שוכנו האורחים. האולם היה מואר באור עז, כאור יום. לפידים גדולים בערו על ארבעת קירותיו, שקועים בפמוטים רבים מספור, ושילחו צללים מוזרים למראה מראשיהם מעוטרי הקרן. למרגלות מעלה המדרגות, בקרבת הדלת המובילה אל חדרם, שכבו בעל הטירה ואישתו. היא, ראשה כרות מעל כתפיה, הוא, יתד חדה נעוצה בקרביו, מזדקרת מגבו. שלושה מהמשרתים שכבו מתים לידם, כולם קרועים ומשוסעים, כמו עדר זאבים שוּלָח בהם. מול חדר האורחים הראשי עמדו דו גסקלין וסר נייג'ל לבושים למחצה וללא שריון, ובעיניהם ניצוץ מטורף כמעט של שמחת הקרב. ראשיהם מוטים אחור, שפתותיהם מהודקות, כל אחד, חרבו המוכתמת מדם, על כתפו הימנית, ורגלם השמאלית שלוחה קדימה. שלושה מתים היו מונחים לפניהם, והרביעי, דמו שותת שכב כשגופו מקופל תחתיו והוא משתנק. מעבר לאלה, מתנשמים בכבדות, כרוח בנושבת בין העצים, עמדה חבורת אנשים פראית למראה, זרועותיהם חשופות ורגליהם ללא מנעלים, כחושים, שער זקנם צימח, מעיניהם השקועות נִבטו מוות ורצח, ופניהם כפני חיות טרף. על שיניהם החשופות, שערם המזדקר, קפיצותיהם וצעקותיהם חסרות המובן נדמו לאליין כשדי תופת ולא כבני אדם. בהביטו בהם, פרצו בקול צעקה צרודה ויצאו שוב לתקוף את שני האבירים, משליכים עצמם כאחוזי טרוף על מול חרבותיהם, לופתים, מכים, קורעים, בלי לתת את דעתם לפצעיהם, ניסו להפיל את שני האבירים לקרקע.סר נייג'ל הושלך מטה רק בשל כובד משקלם, וסר ברטראנד, צעקת הקרב הרועמת שלו בפיו, הניף סביב את חרבו הכבדה כדי שיוכל לקום. והנה, קול שריקתם של שני חצים נשמע, וקול צעדיהם של שני הקשתים ועוזר האביר במורד המדרגות, והקרב נטה פתאום לצד המוקפים. המתקיפים נסוגו, האבירים מיהרו קדימה, וכעבור זמן קצר פונה האולם וג'ון רדף אחר אחרון האנשים במורד המדרגות שהובילו אל האולם מהכניסה לטירה.

"אל תרדפום," צעק דו גסקלין. "אבודים נהיה אם נתפזר. לעצמי אינני דואג כהוא זה, אם כי גורל מר הוא להגיע לסוף הדרך בידי אספסוף כזה; אך גבירתי היקרה כאן עמי, ואל לנו, בשום פנים ואופן, לסכנהּ. יש לנו עתה מרחב לנשימה, ושואל אני אותך, סר נייג'ל, מה עצתך?"

"בשם פול הקדוש!" השיב סר נייג'ל, "בשום פנים אינני יכול להבין את אשר ארע לנו, אלא שהתעוררתי למשמע צעקת הקרב שלך, וכשמיהרתי קדימה מצאתי את עצמי באמצע תגרה זו. רב הצער על הגבירה ועל מארחינו רם המעמד! מיהם הכלבים שעשו מעשה דמים זה?"

"האיכרים, ה"ז'אקים[2]", שוכני החורש. הטירה בידם, ואינני יודע כיצד קרה הדבר. הביטו מהחלון, הביטו אל החומה החיצונית של הטירה."

"חי שמיים!" קרא סר נייג'ל, "הכל מואר כביום, השערים פתוחים, וכשלושת אלפים מהם כבר בתוך החומות. ראו כיצד ממהרים הם, כגלים, וצועקים, ומנפנפים בידיהם! מהו זה אשר דוחפים הם דרך הדלת האחורית? הו, אלי! לוחם הוא זה, והם מורטים את אבריו אחד אחד, ככלבי ציד העטים על זאב. והנה שני, ועוד אחד. כל הטירה בידם, שכן יכול אני לראות את פניהם בחלונות. ראו, הנה שם כמה מהם וחבילות גדולות על גבם."

"ערמות עצים וזמורות מהיער, עורמים הם אותם אל החומות ומעלים אותם באש. מי הוא זה המנסה לעצור בהם? חי איבו הקדוש! הכומר הטוב הוא זה, והוא מנסה לדבר עמם. הוא אשר דיבר בהם טובות בעת הסעודה. הנה, על ברכיו הוא כורע, מתפלל, מפציר! מה? נבלים? התרימו יד על אלה אשר תומכים בכם? הה, הנה הכה אותו הקצב הלז! הוא נפל! והם רומסים אותו תחת רגליהם! את גלימתו קורעים הם ומניפים אותה באוויר! ראו עתה, איך מלחכות הלהבות את הקירות! האם לא נותר אף אחד שניתן להישען עליו? עם מאה לוחמים נוכל להתגונן ולעמוד בפרץ."

"הו! איה החבורה שלי!: צעק סר נייג'ל. "אך איה פורד, אליין""

"נרצח ומת, אדוני הטוב."

"מי ייתן והקדושים יאמצוהו אל חיקם! מי ייתן וינוח בשלום! אך הנה מגיעים מי שיוכלו אולי לייעץ לנו, שכן במצבים כאלה לא טוב הדבר לעשות מעשה ללא מדריך."

בדברו, עוזר אביר צרפתי והאביר בן בוהמיה ירדו במרוצה במדרגות, והאביר, דם ניגר משסע במצחו.

"הכל אבוד!" קרא. "הטירה נפלה והיא עולה באש. מארחנו נטבח ודבר לא נותר לנו עוד לעשותו."

"ההפך הוא הנכון." אמר סר נייג'ל, "דברים רבים נותרו לנו לעשותם, שהרי מאבק שכבוד רב בצדו לפנינו, וגבירה רבת חן וחסד למסור עבורה את חיינו. דרכים רבות יש לאדם למות, אך אף לא אחת נעלה מזו."

"אתה יכול לאמר לנו, גודפרי, " אמר דו גסקלין לעוזר האביר הצרפתי, "איך נכנסו אנשים אלה אל תוך הטירה, ואיזה עזר יהיה לנו. בשם איבו הקדוש! אם לא נגיע במהרה לאיזה שהיא תכנית נעלה באש כגוזלי עורב בקן."

עוזר האביר, כהה ודק גזרה, השיב מהר ובנחישות, כמי שלמד להגיב בזריזות, ולפעול בלי להתמהמה. "יש מעב רת קרקעי לטירה," אמר, "ובו עשו כמה מהג'קים את דרכם לטירה, ופתחו את השערים לשאר. היה להם סיוע מתוך החומות, והלוחמים שתו לשכרה. בוודאי נרצחו במיטותיהם, שכן שדים אלה זחלו מחדר לחדר בצעדים קלים, סכיניהם נכונות בידיהם. סר אמורי, האביר ממסדר ההוספיטלרים הוכה בגרזן כשיצא לפנינו מחדרו. למעט אנו, הנוחים כאן, אינני סבור כי השאירו מישהו בחיים."

"ומה תייעץ לנו, אם כך?"

"עלינו להגיע למגדל המבוצר שבתוך החומות. אין זה דבר רגיל, אלא אם מתרחשת מלחמה, והמפתח תלוי בחגורתו של אדוני האומלל."

"שני מפתחות יש כאן."

"המפתח הגדול יותר. בהגיענו לשם נוכל להגן על גרם המדרגות הצר, ולפחות, מכיוון שהחומות עבות שם, ייקח זמן רב יותר לפני שיוכלו להעלותם באש. אם נוכל לשאת את הגבירה מעבר לחומה החיצונית, ייתכן והכל יהיה בסדר."

"הגבירה ראתה כבר דבר או שניים מאימי המלחמה," אמרה טיפן, והתקרבה, חיוורת רצינית ושלווה כתמיד. "לא אעכב בעדכם, בעלי היקר וחבריו אמיצי הלב. היו בטוחים, כי אם לא יצלחו כל תחבולותינו יש עמי תמיד הגנה, כאן" והיא שלפה מחיקה פגיון קטן שלהבו מצופה כסף, "והגנה זו גוברת על פחדי מנבלים מרושעים, מוכתמים בדם אלה."

"טיפן," קרא דו גסקלין, "תמיד אהבתיך, ועתה, בשם גבירתנו מגינת העיר רן נשבעתי! אוהבך אף יותר מתמיד. אם לא הייתי יודע כי ידך תמיד נכונה למעשה כמילותיך, הייתי אני עצמי מניף את מכת חרבי האחרונה עליך, לפני שתפלי לידיהם. הובל אותנו גודפרי! מיכל חדש ללחם הקודש ינצנץ בכנסיית דינאן, אם נצא שלמים ובטוחים מכל האירועים האלה."

המורדים פנו עתה לביזה ושוד, ובכל הטירה נשמעו קריאות ההנאה שלהם כשתלש מהקירות את שטיחי הקיר הרקומים וגררו אותם, עם קנקני כסף ורהיטים מעוטרי פיתוחי עץ. למטה בחצר, כמעט עירומים, אבריהם הגלויים מוכתמים בדם, פסעו ביוהרה כשקסדות מעוטרות נוצות לראשיהם, או גלימות המשי של הגבירה רושפורט כרוכים סביב גופותיהם ונגררים אחריהם על האדמה. חביות יין מובחר נגררו מהמרתפים, והאיכרים המורעבים, השתופפו, גביעים בידיהם, ולגמו יינות בציר אשר דה רושפורט שמר עבור אורחים נעלים, מבית המלוכה, או אצילים. אחרים, נתחי חזיר ובשר מיובש נעוצים על חודי חניתותיהם, החזיקו את החניתות מול הלהבה, או קרעו נתחים בשיניהם. ועדיין, הסדר נשמר, שכן כמה מאות החמושים בנשק טוב יותר עמדו יחד בדממה, כקבוצה, נשענים על כלי נשקם הגסים, ומתבוננים באש, שהתפשטה כה מהר עד כי צדה האחד של הטירה נבלע בה. אליין כבר יכול היה לשמוע את שאגת הלהבות, האוויר כָּבַד מחום, ונמלא ריח צורב של עץ בוער.

[1] צרפתית: גבירתנו דו גסקלין, בשם איבו הקדוש!

[2] כינוי בני האצולה לכל האיכרים, בזלזולף בשל המעיל שנהגו ללבוש.