בבוקר שלמחרת התחרות, כשהלך אליין אדריקסון, כהרגלו, לחדריו של אדונו כדי לסייע לו להתלבש ולסלסל את שערו, מצאו ערני ועסוק. הוא ישב ליד שולחן שניצב ליד חלונו, שני כלבי הציד שלו משני צדיו[1], רגליו מקופלות מתחת לכסא עליו ישב, ולשונו נעוצה בלחיו, כאדם אובד עצות. פיסת קלף הייתה מונחת על השולחן לפניו, ובידו קולמוס, לפות כבידו של תלמיד: כה רבים היו כתמי הדיו על המגילה וכה רבות המחיקות שנעו ביד חזקה ושרטו את המגילה בכוח, עד כי ניכר כי סר נייג'ל וויתר על הכתיבה מתוך ייאוש, וישב כך, עינו האחת שלא כוסתה ברטייה, נעוצה בתקרת חדרו, כמו מבקש הוא השראה.
"בשם פול הקדוש!" קרא כשנכנס אליין, "אתה האדם שיסייע לי בעניין זה. מה מאד נזקקתי לעזרתך, אליין."
"יהא האל בעזרך, אדוני!" השיב עוזר האביר. "מקווה אני כי לא נפגעת מכל אשר ארע עמך אתמול."
"לא, להפך, כולי רענן יותר בשל כך, אליין. שחררתי את מפרקי, שהיו נוקשים קמעה משנות השלום שחלפו עלינו. בטוח אני, אליין, כי שמת לב לכל התנהגותו והתנהלותו של האביר הצרפתי אתמול; עתה הזמן, בהיותך צעיר עדיין, ללמוד את כל אשר נכון וטוב, ולנהוג על פי דוגמאות שכאלה. היה זה אדם שבקרב עמו ניתן לזכות בכבוד רב ומעולם לא פגשתי מישהו שרוכש אני לו חיבה והוקרה כפי שרוכש אני אליו. אם רק יכולתי לדעת את שמו, הייתי שולח אותך אליו עם הזמנתי לקרב כך שהיינו יכולים שוב לצפות במיומנותו בשימוש בכלי זין."
"אומרים, אדוני הנעלה, כי איש, למעט האציל שנדוס, איננו יודע את שמו, והוא הרי נשבע שלא לגלותו. כך אומרים עוזרי האבירים."
"יהיה מי שיהיה, גבר חסון ואמיץ הוא. אך מטלה לי, אליין, וזו קשה לי יותר מאשר כל אשר נקרה לי אתמול."
"היכול אני לסייע לך, אדוני?"
"אכן, יכול אתה. כתבתי איגרת לרעייתי המתוקה, שכן שמעתי כי שליח עתיד לצאת מחצר הנסיך בבורדו לסאות'המפטון, עוד השבוע, והוא ישמח ליטול עבורי חבילה אם אשגרנה עמו. אנא ממך, אליין, הבט באשר כתבתי וראה אם כתבתי כך שרעייתי תוכל להבין. אצבעותיי, כפי שרואה אתה, מלומדות לתפוש נשק ולאחוז עור ולא לצייר את הקווים והעיקולים של האותיות. ומה? האם חסר דבר? מדוע מביט אתה כך?"
"במילה הראשונה מביט אני, אדוני. באיזו שפה מבקש אתה לכתוב?"
"באנגלית, שהרי גבירתי מדברת אנגלית יותר מאשר צרפתית."
"אך אין זו מילה אנגלית, אדוני החביב. רק ארבע אותיות ט' ואף לא אות אחרת ביניהם[2]."
"בשם פול הקדוש! אכן נראתה מילה זו מוזרה בעיני כשכתבתי אותה." אמר סר נייג'ל. "סומרות הן בעומדן שם כמו היו סבך של חניתות. עלינו לשבור את שורת החניתות הזו ולפזרה, המילה שביקשתי לכתוב היא "(ב)אשר"[3]. ועתה, התוכל לקרוא זאת אליין, ולכתוב את הדברים כראוי, שכן עוזבים אנו היום את בורדו וישמח מאד את לבי לדעת שהגבירה לורינג תקבל ממני איגרת."
אליין ישב לו, כפי שהצטווה, קולמוס בידו וגיליון קלף חדש לפניו, בעוד סר נייג'ל קורא בקול, לאיטו, את מכתבו, כשהוא מעביר את אצבעו ממילה למילה.
"באשר לבי עמך, מתוקתי היקרה, יודעת את בלבך שלך. עמנו כאן הכל כשורה, למעט העובדה שפפין, סובל מגרוי על גבו, ואבריו של פומרס[4] נוקשים עדיין מההפלגה בספינה, ובמיוחד מכיוון שהגלים היו גבוהים עד שכמעט וירדנו למצולות בשל החור שנפער בצדה של הספינה, חור שנגרם על ידי אבן בליסטרה שנורתה עלינו מספינה של שודדי ים מסוימים אשר נתונים עתה לחסדי הקדושים, שכן אינם עוד עמנו, כמו גם טרלאק הצעיר ועוד כארבעים קשתים וספנים אשר היו מתקבלים כאן בברכה של ממש שכן צפויה לנו מלחמה קשה ועזה, שבה ניתן ללוחם לזכות בכבוד ולרומם את מעמדו, ועל כן מתכוון אני לכנס את בני חבורתי השוהים עתה במונטאובאן, בוזזים והורסים; ומקווה אני כי, בחסדי האל, אוכל להוכיח כי אדונם אני, ממש כשם שאני משרתך הנאמן."
"ומה דעתך, אליין?" המשיך סר נייג'ל, מביט בעוזרו במבט ששמץ גאווה עולה ממנו. "האם לא סיפרתי לה את כל אשר ארע לנו?"
"אכן, סיפרת רבות, אדוני רב המעלה; ובכל זאת, אם יותר לי אמר, הכל מעורבב יחד, עד כי הגבירה לורינג עלולה, אולי, להתקשות לעקוב אחר הדברים. אם היית כותב פסקאות קצרות ..."
"לא אוכל, ואינני מבין כלל איך מארגן אתה את הפסקאות האלה ומקבצן. תקבל גבירתי את המילים והיא תארגנן בסדר שתמצא לנכון. אך, אנא, הוסף את אשר את אשר סבור אתה כי תחפוץ לדעת."
"זאת אעשה," אמר אליין, בשמחה, והחל מיד במלאכתו.
"גבירתי ואדוניתי רבת החסד," כתב, "האל שמר אותנו וחסה עליו, ואדוני חש בטוב ורוחו מלאת עידוד ועליצות. הוא זכה בכבוד רם בתחרות האבירים שנערכה בנוכחות הנסיך, והיה היחיד שעלה בידו להילחם נגד אביר רב יכולת ואומץ מבני צרפת. בקשר לכספים, יש לנו די עד הגיענו למונטאובן. ובזאת, גבירתי רבת החסד, שולח אני את ברכותיי הצנועות, ומבקשך להעבירן לבתך, הגבירה מוד. ואני, משרתך, אליין אדריקסון, נושא תפילה תמידית כי הקדושים ישמרו עליכן. "
"היטבת עשות," אמר סר נייג'ל, מהנהן בראשון למשמע כל אחד מהמשפטים שקרא אליין בכתבו אותם. "ואשר לך, אליין, האין לך ידיד או חבר יקר שרוצה אתה לשגר אליו ברכות. הרי יכול אני לשימן בחבילתי."
"אין ולו אחד," אמר אליין בעצב.
"האם אין לך קרובי משפחה?"
"רק אחי."
"הה! שכחתי כי עוינים אתם זה לזה. האם אין וו אם אחד בכל אנגליה האוהבך?"
"אף לא אחד שמעז אני לאמר את שמו."
"ואף לא אחד שתאהבנו אתה?"
"זאת אינני יכול לאמר," השיב אליין.
סר נייג'ל הניד בראשו וחייך לעצמו, "מבין אני את מצבך, הלא כבר הבחנתי באנחותיך ומבטך החולם. הנאווה היא?"
"נאווה וראויה מאין כמוה," קרא אלין מעמקי לבו, כולו רועד בשל התפנית שחלה בשיחה.
"הטובת לב היא?"
"כמלאך."
"ועם כל זאת איננה אוהבת אותך?"
"אינני יכול לאמר כי אוהבת היא אחר."
"כלומר, יש עוד תקווה בלבך?"
"שאם לא כן לא הייתי יכול לחיות."
"אם כך עליך לשאוף להיות ראוי לאהבתה. היה אמיץ וטהור, עמוד ללא חת מול החזקים ובענווה לפני החלשים; וכך, בין אם תשגשג ותפרח אהבתך זו, תהיה ראוי לאהבתה של נערה, ואהבתה של נערה היא אכן הגמול האמיתי אליו שואף אביר."
"אכן, אדוני, אלה שאיפותיי," השיב אליין; "אך היא כה מתוקה, כה עדינה, ובעלת נפש כה אצילית עד כי חושש אני שלעולם לא אהיה ראוי לה."
"רק בשל מחשבתך זו ראוי אתה לה. אם כך מבית אצילים היא?"
"כן אדוני," השיב אליין, רועד כולו.
"וממשפחה של אבירים?"
"כן".
"שים לב אליין!" אמר סר נייג'ל ברוך, "ככל שגבוה הסוס כך קשה הנפילה. אל תבקש להגביה עוף מכפי יכולותיך."
"אדוני, אינני בקי בדרכי העולם ובחיי היומיום," קרא אליין, "אך ברצוני לבקש את עצתך בעניין מסוים. הכרת את אבי ואת משפחתי, האם אין משפחתי בעלת מעמד איתן ושם טוב?"
"ללא ספק".
"ובכל זאת מזהיר אתה אותי כי עלי לא לשאוף לאהוב בת למעמד רם."
"אם היו אדמות מינסטד לך, אליין, כי אז, בשם פול הקדוש! אינני סבור כי אף משפחה בארץ לא תתגאה ותעלוז לקבלך לחיקה, שהרי משתייך אתה למשפחה עתיקת יומין. אך כל עוד אחיך, בעל האדמות, בחיים... הה, חי נפשי! הרי שומע אני את קול צעדדיו של סר אוליבר, אם אינני טועה."
בדברו, נשמע קול מצעד כבד מחוץ לחדר, והאביר החסון והעגלגל פתח לרווחה את הדלת וצעד לתוך החדר.
"הו, בן דודי הקט," אמר, "באתי כדי לספר לך שמתגורר אני מעל לגלב ב"דרך המגדל", וכי בתנור כבר מונחת לה פשטידת בשר צבי ושני קנקני יין על השולחן. בשם ג'יימס הקדוש! עיוור יוכל למצוא את המקום, שכן כל אשר עליך לעשות הוא לצאת לדרך ולעקוב אחר ריח התבלינים. לבש את גלימתך, ובוא, שכן סר וולטר היואיט וסר רוברט בריקט, ועוד כמה אבירים, כבר ממתינים לנו."
"אינני יכול, אוליבר, חייב אני חלצאת למונטאובן היום."
" למונטאובן? אך שמעתי כי אנשיך צריכים להגיע, עם ארבעים בני ווינצ'סטר, הפרחחים שגייסתי אני, לדאקס."
"האם תפקד עליהם, אוליבר? שכן אני אלך למונטאובן רק עם שני עוזרי ושני קשתים. כאשר אפגוש את שאר בני החבורה אובילם לדאקס. עלינו לצאת הבוקר."
"ואני אשוב לי אל המאפים שלי," אמר סר אוליבר. "לבטח תמצאנו בדאקס, אלא אם ישליכני הנסיך לבית האסורים, שכן רב כעסו עלי."
"ומדוע זה אוליבר?"
"בשם האל! מפני ששלחתי הכרזה, כפפה, והתרסה לקרב[5] לשנדוס ולפלטון."
"לשנדוס? בשם האל! אוליבר, מדוע עשית זאת?"
"מפני שהוא והאחרים התנהגו עמי באופן מרושע וזדוני."
"כיצד?"
"הם דילגו עלי בעת בחירת האנשים שיתחרו למען אנגליה. אתה ואודלי מקובלים עלי, בן דודי, שכן אנשים שקולים ובעלי ניסיון אתם; אך מיהם וויק, פסי ובושאמפ? חי נפשי! כבר דחפתי מזלג לקדרת המחנה כשהם אכלו מחית. האם ניתן להתעלם מאדם במעמדי עבור שלושת נערים שאך צמחו אלה? נערים שלמדו בצר האימונים תחבולה או שתיים? תן דעתך, בן דודי, חושב אני לשלוח את הכרזתי גם לנסיך."
"אוליבר, אוליבר! האם יצאת מדעתך?"
"לא אני. חי אמונתי! אינני לא אכפת לי כהוא זה אם נסיך הוא או לא. בשם ג'יימס הקדוש! רואה אני כי עיני עוזרך בולטות מראשו כמו סרטן קשור. ובכן, חבר, אנו שלושה גברים מהמפשייר, ואין לזלזל בנו או ללעוג לנו."
"והוא לעג לך?"
"בשם האל! כן. "לבו של אוליבר קשישא עדיין איתן הוא" אמר אחד מאנשי החצר. "אולי נשמר רחוק משאר גופו." השיב הנסיך. "זרועו חזקה," אמר אחר, "כך גם עמוד השדרה של סוסו," ענה הוא. היום, היום אשלח לו את מחאתי והתרסתי נגדו."
"לא, לא, אנא ממך, לא, אנא, אוליבר היקר שלי," אמר סר נייג'ל והניח את ידו על זרוע רעו הזועם. "אין בכך דבר, אלא שלמעשה מוסכם על הכל כי גבר חזק וחסון אתה, ועל כן זקוק לסוס מלחמה איתן. באשר לשנדוס ופלטון, אם סבור אתה כי רק הוותיקים שבמטילי החניתות ראויים להילחם, כיצד זכית אתה בכבוד של לוחם בעודך צעיר? אינך רוכב עוד בקלות כאשר רכבת, אוליבר, ואילו אני הפכתי קל יותר שהרי משקל שערי שנשר נגרע ממני. לא ראוי יהיה אם בערוב ימינו נוכיח כי לבבותינו אינם טהורים ונאמנים כאשר היו בימים עברו. אם אביר כמו סר אוליבר בטרסת'ורן עלול לפנות נגד נסיכו בשל מילה אחת, כי אז היכן נחפש לנו אמונה איתנה ויציבות?"
"הה! בן דודי הקט והיקר, קל לשבת באור החמה ולהטיף למי שיושבים בצללים. אך, תמיד היה ביכולתך לזכות בתמיכתי בקולך השלו והרך. אם כן, הבה ונשכח מכל זאת, הו! בשם האם הקדושה! שכחתי את המאפים שלי, והם יחרכו כולם כיהודה איש קריות! בוא, נייג'ל, פן יגבר עלי שנית השד."
"למשך שעה אחת, אם כך, שכן בצהרי היום נצא לדרכנו. אליין, אמור לאיילוורד, כי עליו לבוא עמנו למונטאובאן ולבחור קשת נוסף, ללכת עמנו. השאר ילכו לדאקס כשיורה על כך הנסיך, והדבר יהיה לפני חג ההתגלות. הכן את פומרס לפני הצהרים, ואת חנית עץ השקמה שלי, ורתום את הבמת המשא שלי גם כן."
לאחר הוראות קצרות אלה, יצאו ני החיילים הוותיקים יחדיו, בעוד אליין ממהר להכין את כל הנצרך למסעם.
[1] במקור: כלב אחד מסוג deer hound שמשמש לציד צבאים וכלב שני מסוג lurcher כלב שנולד מזיווג של כלב ציד וכלב עבודה (רעיית כבשים למשל) ועל כן בעל תכונות של שני סוגי כלבים אלה.
[2] ובמקור: tttt
[3] ובמקור: that
[4] פפין ופומרס הם שמות הכלבים
[5] כל אלה דרגות שונות של העמדת היריב בפני האפשרות להתנצל או לצאת לקרב על כבודו.