על סר ג'ון הוקווד: מפקדה של "החבורה הלבנה" שפעלה בצרפת, ספרד ואיטליה במאה ה 14, ועל מעללי "החבורה הלבנה" תחת פיקודו

סר ג'ון הוקווד (John Hawkwood )[1] (1320-1394) היה לוחם להשכיר ממוצא אנגלי, שבמאה ה 14 היה פעיל באירופה, ובמיוחד באיטליה, ועל כן נודע בכינוי קונדוטיירי[2] שמשמעו באיטלקית שכיר חרב הנהיג חבורת לוחמים הסרים למשמעתו.

מימין: דמותו של ג'ון הוקווד : משמאל: סמל המגן שבחר הוקווד, אחרי שהוענק לו תואר אביר (רקע בצבע כסף, האות V הפוכה בצבע שחור, ועליה שלוש צדפות בצבע כסף)

הוקווד שרת את האפיפיור, וסיעות פוליטיות שונות באיטליה, במשך שלושים שנה, וצבר כך הון עצום הן אדמות והן זהב. סיפור ילדותו לוט בערפל, ואין זה ברור כלל כיצד הפך לחייל. על פי רוב הסיפורים שמקורותיהם מתקבלים על הדעת, ונחשבים אמינים, היה בנו השני של בורסקאי מהכפר Sible Hedingham שבנפת אסקס ושימש כשולית בורסקאי בלונדון. לפי מקורות אחרים התמחה כשוליה אצל חייט.

ידוע כי היה חייל בצבא האנגלי בצבאו של המלך אדוארד III, בקרבות הראשונים של מלחמת מאה השנה. חלק מהמקורות מספרים כי נלחם בקרב על כיבוש הערים קרסי ופואטייה (1356), אך אין לכך סימוכין במקורות הרשמיים או בכלל. לפי חלק מהסיפורים הוענק לו תואר אבירות מיורש העצר, הנסיך אדוארד השחור. סביר כי את התואר אביר השיג בתמיכת חייליו. שירותו הצבאי תם בשנת 1360, לאחר חתימת הסכם ברטנגי בין מלך אנגליה לבין מלך צרפת, ג'ון II. הסכם שסימל את תום חלקה הראשון של מלחמת מאה השנים, ואשר העניק לאנגליה אחיזה רבת משמעות באדמות צרפת.

עם תום הקרבות עבר הוקווד לבורגונדי והצטרף לקבוצות קטנה של שכירי חרב, אלה שנודעו בשם "החבורות החופשיות" ולעתים גם "חבורות מצוינות", כלומר, לוחמים שאינם כפופים למרות בעל אחוזה אציל או מלך וממשלתו, שנלחמו בעבור בצע כסף בצרפת. אחר כך נלחם עם חבורה של שכירי חרב שמוצאם מגרמניה נגד חילות האפיפיור, ליד אביניון[3].

בראשית שנת 1360 עלה הוקווד למעמד של מנהיג מפקד של חבורת שכירי חרב שנקראה "החבורה הלבנה", אותה הנהיג לפניו לוחם גרמני בשם Albert Sterz. בשנת 1362 הייתה חבורה זו חלק מחבר של חבורות לוחמים עצמאיות ששכר המרקיז של מונפראט (Montferrat ), שבצפון איטליה, והנהיג מעבר לאלפים, כדי להילחם נגד אמדאוס VI, רוזן סבויה, המכונה "הרוזן הירוק". הקרב נערך באזור טורין, ליד הכפר Lanzo Torinese. אחר כך יצא אמדאוס VI נגד צבא דוכס מילאנו, אך נאלץ לסגת ממחוז פידמונט צפונה בשל עמידתו של מנהיג חבורה חופשית של שכירי חרב בשם לוצ'ינו דל וורמה שנלחם בו בשם אדוניו, שליט מילאנו. הוקווד וחייליו נותרו עם זאת באיטליה, חופשיים לשרת בכל צבא שיבקש את שירותיהם.

מעתה לחמה "החבורה הלבנה" תחת דגלי המלחמה של אדונים רבים, והחליפה את נאמנותה מספר פעמים. בשנת 1364 לחמו אנשיה בפיזה, נגד צבא פירנצה. בשנת 1369 לחמה עם דוכס פרוג'יה נגד צבא האפיפיור. בשנת 1370 הצטרפו הוקווד ואנשיו לברנרדו ויסקונטי, שליט מילאנו שלהילחם נגדו יצאו לאיטליה בראשונה, במלחמתו נגד ברית הערים פיזה ופירנצה. בשנת 1372 נלחמו לצדו של ויסקונטי נגד אדונם משכבר, המרקיז של מונפראט. אז פרש מהפיקוד והחבורה הלבנה עברה לשרת את האפיפיור לתקופה מסוימת.

בשנת 1368, כמעט בראשית דרכו הצבאית – פוליטית, נכח הוקווד בטכס הנישואים של ליונל מאנטוורפן, בנו הצעיר של המלך אדוארד III מאנגליה, עם ויולנטֶה, בתו של גליאצו II ויסקונטי במילאנו. בין הנוכחים היו גם אנשי רוח כמו ג'. צ'וסר, ז'אן פראוסאר, ופרנצ'סקו פטרארק. נוכחותו זו מלמדת על יכולתו לקרוא את המפה הפוליטית ולהתאים את עצמו לאירועים אולם מצד שני יש לזכור כי בשנים שחלפו העביר את תמיכתו ללא חשש מדוכס לדוכס כשהוא נהנה מכל העולמות.

כך,תחת בפיקודו של הוקווד, זכתה "החבורה הלבנה" לשם טוב, והוא עצמו הפך למפקד שכירי חרב אהוד ומבוקש. לא תמיד השיג את התוצאות המוצלחות ביותר בשדה הקרב, אך תמיד ידע לנצל את השינויים בנאמנויות בבריתות ובכוחות ששלטו בפלגים שהתחרו על ההגמוניה באיטליה, לטובתו. הערים האיטלקיות התרכזו במסחר והעדיפו לשכור לוחמים ולא להחזיק צבא סדיר. הוקווד, לעתים קרובות, תעתע במעסיקיו ובאויביהם, והסיתם זה נגד זה. כך למשל יכול היה לחתום על חוזה כדי להילחם נגד עיר מסוימת או ברית ערים, ומהם דרש סכום כסף כדי להימנע מתקיפתם. הוא גם החליף צדדים ונאמנויות אך לא החזיר את התשלום שקיבל, והיו גם מקרים בהם נשכר על ידי צד מסוים רק כדי שלא יסייע לגורם מדיני אחר. אם אחר תשלום להגיע, היה, ככל שכיר חרב, מאיים על מעסיקיו כי יפלוש לאדמותיהם, יבזוז את רכוש התושבים ויהרוס את התשתית הכלכלית בערים ובכפרים.

בשנת 1375, כאשר נלחם עם בני חבורתו לצדו של האפיפיור, נגד פירנציה, בקרבות שנודו בשם "מלחמת שמונה הקדושים" שלמו לו בני פירנצה כדי שלמשך שלושה חודשים לא יתקיפם.

אולם לחייליו יצא מוניטין כי כשנלחמו, לא ברחו מהקרב ולא נטשו את עמדותיהם. כך הלך רכושו ותפח, הוא רכש אחוזות באזור אמיליה רומאנה וטוסקאניה, וטירה בכפר Montecchio Vesponi שבטוסקאניה. למרות עושרו הרב, שתפח גם בשל יכולת המנהל שהוכיח באחוזותיו, המקורות טוענים כי לא ידע קרוא וכתוב. אכן, אם זכה להשכלה הייתה זו בוודאי בסיסית מאד. בני זמנו ציינו במיוחד כי חסר יכולת ומיומנות לשאת דברים בצורה מעוררת ונמלצת, וכי רוב עסקיו והתכתבויותיו נוהלו על ידי בא כוח, ואחר כך על ידי אשתו.

שרידי טירתו של ג'ון הוקווד בטוסקאניה

בשנת 1377 עמד הוקווד בראש הלוחמים שכירי החרב שהרסו את העיר קסנה במהלך מלחמות האפיפיור עם בני פירנציה (מלחמת שמונה הקדושים) האירוע שנקרא עד היום "שפיכות הדמים של קסנה", כשהוא מיצג את האפיפיור גרגוריוס XI . אירוע כה נורא עד כי הקרדינל רוברט מגג'נבה, (ללימים הטוען לכס האפיפיור באביניון) הורה כי האחראים לטבח יוצאו להורג. כך או כך, מיד לאחר מכן העביר הוקווד את תמיכתו לברית נגד האפיפיור, ואף נשא לאישה את דונינה ויסקוני, בתו הלא חוקית של דוכס מילאנו, ברנרדו ויסקוני. זמן קצר לאחר מכן התגלע בין השניים ויכוח והוקווד חתם על הסכם עם פירנצה. בשנת 1381, מינה אותו רי'צרד II מלך אנגליה כשגריר ברומא, ובשנת 1381, בהלחמו לצד העיר פאדובה, נלחם נגד ג'יובאני אורדלאפי (בן העיר פורלי (Forlì), שלחם לצד וורונה), וניצח בקרב שנודע בשם "הקרב של קסטניארו" (Battle of Castagnaro), הידוע שבקרבות שניהלו האיטלקים בהשתמשם בצבאות שכירים. ניצחון זה נחשב למשמעותי שבניצחונותיו של הוקווד, וגם בו עשה שימוש בטקטיקה הפביאנית שנהג להסתמך עליה. הוא תמרן את הצבא של בני וורונה לתקוף אותו במקום ובשעה שבחר בה, ועם 1100 חייליו, שכמחציתם פרשים והשאר קשתים, ניצח צבא שמנה יותר מ כ 10000 חיילים. הוא הסתייע בתוואי הקרקע והגן על אנשיו באמצעות תעלת מים ויער בסמוך למקום שהוביל אליו את חילות וורנה, בתחבולות. בהפכו את האזורים הסמוכים לשדה שבחר לבלתי ראויים למלחמה על ידי שפיכת זיבורית.

בשנת 1390 פיקד הוקווד על כל חילות פירנצה בקרב שנערך נגד ג'אן גליאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti) הדוכס הראשון של העיר מילאנו, בשל חששם של בני פירנצה משאיפות ההתפשטות שלו צפונה, ושאיפותיו לאחד את איטליה תחת שלטונו. הוקווד פלש אל לומברדיה, כ 16 מילים ממילאנו אך נאלץ לסגת צפונה . עם זאת, הצליח להגן על פירנצה ולהביס את חילות מילאנו, וויסקונטי חתם על הסכם שלום עם פירנצה. בעיר רווחה הדעה כי הוקווד הציל את העיר ואת תושביה ובזכותו יכולים בני פירנצה לשמור על עצמאותם. עתה הוענקה לו אזרחות של העיר וקצבה שנתית לכל חייו. את שארית ימיו בילה בוילה בפאתי פירנצה.

ג'ון הוקווד נפטר בפירנצה, באביב של שנת 1394. הוא נקבר בטכס ממלכתי בקתדראלה של פירנצה (הדומו). זמן מה לאחר קבורתו, ביקש ריצ'רד II מלך אנגליה כי גופתו תוחזר למולדתו. גם בנו חזר להתגורר באסקס. לו ולאשתו דונינה נולדו ארבעה ילדים: בן אחד ושלוש בנות. להוקווד גם היו ילדים מנישואים קודמים וידוע כי אחת מבנותיו נישאה למדינאי האנגלי בן אסקס, וויליאם קוגישל ( William Coggeshall).

לאחר מותו זכה הוקווד בשם של לוחם שדבק בעקרונות האבירות, אף כי אכזר במידת מה. בשנת 1436 הזמינו תושבי פירנצה מהפסל פאולו אוצ'לו, אנדרטה לזכרו: ציור קיר שעלי ודמותו כפרש רכוב. ציור קיר זה עדיין נמצא בקתדראלה של העיר. בכפר הולדתו ניצבת כנסייה לזכרו ואחת הדרכים נקראת על שמו והוא נזכר ברומן ההיסטורי של ריצ'רד ג'ונסון "התשעה הראויים ביותר" שראה אור בשנת 1592, כאחד מבני לונדון שהתעלו וזכו בשם לדורות על אומץ לב.

ציור הקיר לזכרו של ג'ון הוקווד, הקתדראלה של פירנצה

החבורה הלבנה של הוקווד (Compagnia Bianca del Falco), כפי שנקראה חבורת הלוחמים שהוקווד פיקד עליה באיטליה, הייתה חבורת לוחמים ללא מחויבות לריבון או אדון פיאודל (compagnia di ventura), שחבריה העמידו את שירותם ומיומנויותיהם לכל המרבה במחיר. עד שנת 1365 פיקד עליה שכיר חרב גרמני, ואחריו קיבל את הפיקוד הוקווד, אנגלי במוצאו. על שמו, נקראה חבורה זו גם "החבורה האנגלית" (Compagnia degli Inglesi ובלטינית: Societas Angliciis).

אף אחד מהמקורות של ימי הביניים איננו מסביר את מקור השם ומשמעותו. בדרך כלל קיימת סברה כי הצבע הלבן מציין את השריון המלוטש עד ברק של הלוחמים או בשל צבעו הלבן של המעיל העליון שעטו חברי החבורה. לסברה זו חיזוק בעובדה שגם שכירי החרב בצרפת לבשו מעיל עליון לבן כמדים, שהרי לא היה להם אציל אביר את צבעי סמליו ודגלו יכלו לעטות ולענוד. כך מצוין למשל כי חבורה שכירי החרב שהוביל ארנו דה סרוול (Arnaud de Cervole) במחצית הראשונה של המאה ה 14, בתחילת ימי מלחמת מאה השנים, נקראה " bandes blanches". עם זאת יש לזכור כי צבע המעיל העליון שעטו האבירים החברים במסדר אבירי היכל שלמה, שנוסד במאה ה 11, היה גם הוא לבן (וצלב אדום עליו).

למרות שהחבורה הלבנה של הוקווד נקראה החבורה האנגלית, השתייכו החברים בה ללאומים שונים, בזמנים שונים, ובהם גרמנים, איטלקים והונגרים. גם מספר החברים השתנה מעת לעת. בשנת 1351 מנתה החבורה 3500 פרשים ו 2000 לוחמים רגלים. בשנת 1388 היו חברים בה רק 250 אנשים. כמו ברוב צבאות ימי הביניים, הייתה החבורה מאורגנת ביחידות של שלושה לוחמים: הלוחם החמוש בשריון ורכוב על סוס (man-at-arms), ובצדו שני תומכיו: נושא המגן והשריון, ה squire, והמשרת page (בדרך כלל נער צעיר). נושאי הרמחים היו מאורגנים ביחידות תמיכה שבראש כל אחד עמד בעל דרגה, שאת שירותיו שכרו לעת צורך. מבנה זה העניק לחבורה היבטים דמוקראטיים מסוימים ויש סברה כי הוקווד נבחר למפקדה בשנת 1365, על ידי האנשים החברים בה, בבחירות אישיות.

בין החיילים הרגלים היו קשתים, בדרך כלל אנגלים, בשל מקומה של הקשת בחברה האנגלית ובצבא האנגלי, ובשל יעילותה בקרב. כולם גם ידעו לחימה מעל גבי סוס, שכן בתיאור קרב קסטניארו שנערך בשנת 1387, מציינים המקורות כי 600 מהקשתים של החבורה השתתפו בקרב כפרשים רכובים.

החבורה הלבנה עשתה שימוש בטקטיקה של הצבא האנגלי כמו גם של צבאות מרכז אירופה וצרפת. אך ייחודה היה דווקא בשימוש בידע שהתפתח בצבא האנגלי: הניצול המרבי והאפקטיבי של הקשתים, ואימונם של הלוחמים הרכובים לרדת מסוסיהם בעת הקרב ולהחם בחניתות, טקטיקה שכבר נעשה בה שימוש בקרבות בצרפת. עדי ראיה מספרים כי בלחימה על הקרקע, שני אבירים התקדמו יחד, צמודים זה לזה, חניתותיהם קדימה, בקצב איטי, כשהם קוראים קריאות קרב, בעוד הקשתים מאחוריהם. עם זאת לא נטו לחלוטין את הלחימה מעל גבי סוסים וכך נצחו בכמה מהקרבות שניהלו.

לחבורה הייתה גם יחידה שעסקה במנהל וגזברות. יחידה זו מנתה, בדרך כלל אנשים איטלקים, למעט הגזבר שהיה אנגלי בשם וויליאם ת'ורנטון. היחידה המנהלית עסקה בכל העניינים הארגוניים והכספיים, ונמנו עליה גם עורכי דין שניהלו את ההיבטים המשפטיים של כל החוזים בתוך היחידה ומחוצה לה.

החבורה הלבנה השתתפה במספר קרבות ידועים, שהייתה להם משמעות על קביעת מעמד הערים האיטלקיות ומעמדו של האפיפיור במאה ה 14, בהם: קרב קנטורינו (Canturino ) (1363), שבו התבצעה רוב הלחימה ללא סוסים, ובמהלכו, סרבו לוחמי החבורה השכירה של האויב מבני הונגריה, להילחם בבני עמם שהיו חברים בחבורה הלבנה, ונטשו את שדה הקרב. בקרב זה תבססה החבורה הלבנה לראשונה, מפקד החבורה עמה נלחמו, לוחם גרמני, נהרג בקרב והם זכו לחוזה עם העיר פיזה, שאפשר להם להתארגן ולצמוח; קרב קסקינה (Cascina) (1364), בין הערים פיזה ופירנצה, שבו השיבה פיזה לעצמה את מעמדה לאחר שבעבר נוצחה על ידי חיילי פירנצה, ואת למרות שצבאו של הוקווד מנה 5000 לוחמים וצבא פירנציה מנה 11000 לוחמים. הקרב הונצח על ידי הצייר מיכאלאנג'לו. בשנת 1693 פרץ קרב נוסף בקסקינה, ושתי הערים המשיכו להתכתש על ההגמוניה; קרב מונטיצ'יארי (Montichiari ) (1373), מהחשובים בקרבות שניהל האפיפיור נגד הברית שנוצרה נגדו, בראשות דוכס מילאנו, ויסקונטי; קרב קסטניארו (Castagnaro ) (1387) שכבר נזכר לעיל, ובו הוכיח הוקווד את עליונותו כמצביא; ועוד קרבות בקני מידה שונים, שבמהלכם, לא תמיד שמרו החיילים על כללי הכבוד שעליהם מגן האביר, בזזו שדדו והרסו את רכוש האויב, ואף שפכו דם אזרחים באכזריות.

על הקשתים האנגלים (והוולשים) ר': האתר של הנמלה העמלנית: האמנם חלפה האבירות מהעולם: על קרב אג'ינקורט, היום בו תם עידן האבירים, ועל גיבוריו הקשתים

[1] הכרוניקן הצרפתי, Jean Froissart, הכירו בשם Jean Haccoude והמדינאי האיטלקי, ניקולו מקיאוולי בשם Giovanni Acuto.

[2] התואר שניתן בימי הביניים לשכירי חרב שעמדו בראש חבורות לוחמים עצמאיות והשכירו את אנשיהם ויכולותיהם למי ששילם להם הוא condottiere ומקורו באיטליה, שם השתמשו הדוכסים של הערים היריבות בחיילים שכירים שכן לא היו להם צבאות גדולים.

[3] בין השנים 1309-1377, עבר מקום שבת האפיפיור לאביניון (שבדרום בצרפת), על יד האפיפיור קלמנס V. דבר שגרם למתחים בין מלך צרפת לאפיפיור. אחרי שוב מקום שבת האפיפיור לרומא, על ידי גרגוריוס XI, עוד שלטו באביניון שני טוענים לתואר האפיפיור, והם נקראים "אנטי אפיפיורים" במסורת של הכנסייה הקתולית, עובדה שגרמה למחלוקת ופילוג בכנסייה והטביעה את חומה על מעמד האפיפיור במאה ה 15.