פרק שמונה עשר: ובו יסופר כיצד ומדוע כיסה סר נייג'ל את עינו השמאלית ברטייה

היה זה בוקרו של יום שישי, היום העשרים ושמונה של חודש נובמבר, שתי יממות לפני חגו של אנדרו הקדוש[1], לאחר שיט מפרך, במעלה נהרות הגירונד והגרון , כאשר הטילה הספינה הצהובה, ועמה שתי ספינות השודדים, עוגן בנמלה של העיר בורדו. אליין התכופף מבעד למעקה הסיפון, כולו השתאות ותדהמה, למראה יער התרנים והמון כלי השיט, העושים את דרכם הנה והנה, כחצים שלוחים, על פני הזרם הרחב והמתפתל, ובעיר האפרפרה שצורת סהר לה, אשר השתרעה על מגדליה וצריחיה על פני החוף המערבי. מעולם בכל ימי חייו השלווים לא ראה עיר כה עצומה, וגם לא הייתה עיר בכל רחבי אנגליה, למעט לונדון, אשר דמתה לה בגדלה ובעשרה. לכאן הגיעו הסחורות מל הארצות הנפלאות אשר לחופי נהר הגרון ונהר דורדון, בדים מהדרום, עורות מגיין, יינות מדוק, וכל אלה הובלו מכאן לערי אנגליה: להאל, לאקסטר, לדארטמות', לבריסטול, לצ'סטר, ובתמורתם נשלחו לכאן צמר ועורות כבשים. כאן התגוררו הרתכים והמתיכים, אלה שהפכו את חרושת המתכות בבורדו לבטוחה בעולם, וחישלו חניתות וחרבות שהגנו על חיי בעליהן. אליין יכול היה לראות את אדי העשן המתמר ועולה מתנוריהם ומכביד בריחו על אוויר הבוקר הבהיר. הסערה כבר שככה, ומשב הרוח הנעים שבא במקומה הביא לאוזניו את קול חצוצרות המלחמה שנשמעו מהמיצדים וסוללות ההגנה .

מבט אל בורדו מנהר גירונד, היום

נמל בורדו בימי הביניים

נמל בורדו במאה ה 19 : למעלה: 1804, באמצע: 1850, למטה: 1871

" Hola, mon petit!"[2] אמר איילוורד, שהתקרב אל מקום עמדו של אליין. "עוזר אביר אתה עכשיו, ומתאים לזכות בדרבנות זהב, ואילו אני, עודני רב אמן קשת, וכזה אשאר. כמעט שאינני מעז לקשקש בלשוני חופשיות עמך, לא כפי שהיה כשהלכו כנוודים חסרי כל אחרי המרדף בוויברלי, שמא לא אוכל להיות מדריכך עתה, שהרי יודע אני כל בית בבורדו כשם שהנזיר מכיר את החרוזים שעל מחרוזת התפילה שלו."

"לא, איילוורד." השיב אליין, והניח א ידו על השרוול המהוה של מעיל רעו, "הרי אינך יכול לחשוב שאני כה יהיר ואדנותי עד כדי שאוותר על ידי וותיק רק מפני ששמץ מזל טוב נפל בגורלי. נפגע אני כי חושב אתה רעות שכאלה עלי."

"לא, לא נערי. הייתה זו רק פליטת פה כמו ביקשתי לדעת להיכן נושבת הרוח, אף כי נבל אני על כי הטלתי בך ספק."

"מדוע? אם לא הייתי פוגש אותך, איילווד, בפונדק בלינהרסט, מי יכול לאמר מה היה עלי עתה! שהרי לא הייתי מגיע לטיר טווינהאם ולא הייתי הופך לעוזר האביר של סר נייג'ל, ולא הייתי פוגש את..." הוא עצר לפתע, והסמיק עד לתנוכי אוזניו, אך הקשת היה טרוד במחשבותיו הוא, ולא חש במבוכה של רעו הצעיר.

"פונדק טוב היה זה, "הבז המנוקד", העיר. "בשם עשר אצבעותי! כאשר אתלה את קשתי על יתד בקיר ואחליף את שריון הטבעות שלי בחולצה עליונה, יתכן שאוכל לעשות בחירה רעה יותר מאשר לקחת את האיה ואת העסק."

"חשבתי," אמר אליין, "כי מאורס אתה למישהי בכרייסטצ'רץ'."

"לשלוש," השיב איילוורד בעצב, "לשלוש. חוששתני כי לא אוכל לשוב עוד לכרייסטצ'רץ'. שהרי יהיה זה יותר קשה עבורי בהמפשייר מאשר כל אשר ארע לי בגסקוניה. אך, ראה נא, שם, את הצריח הרם במרכז, זה המרוחק מהנהר ודגל רחב מתנוסס בשיאו. ראה איך השמש מאירה, זוהרת במלוא עוזה עליו, ואורה מרצד על אריות הזהב. הדגל המלכותי של אנגליה הוא זה, ועליו תו הנסיך. שם מתגורר הוא, במנזר אנדרו הקדוש, ושם חצרו בשנים האחרונות. ליד המנזר יש כנסיה על שמו של אותו קדוש, והוא המגן על העיר, משגיח עליה ודואג לה."

מנזר אנדרו הקדוש, בורדו

"ומהו הצריח האפור אשר משמאל?"

"כנסיית המלאך מיכאל הקדוש, ומימין כנסיית רֶמי הקדוש. ושם, מעל, אפשר לראות את מגדלי כנסיית "הצלב הקדוש" ומגדל כנסיית פיי ברלנד, על שמו של הארכיבישוף של בורדו. ושים לבך גם לסוללות המגן רבות העצמה אשר שלושה נתיבי מים, כאלה הנשלטים על ידי שערים, חוצים אותן, ועוד ששה עשר נתיבים כאלה יש לעבר אדמות העיר.

כנסיית הצלב הקדוש, בורדו

כנסיית פיי ברלנד, בורדדו

מפת העיר בורדו בימיה הביניים על דרכי התעלות שבה

דגם של שער מים (המוביל מנמל או מנהר לתעלה בעיר), הניתן להגנה ולנעילה בימי הביניים. השער מאפשר הגינה על העיר וניטור הסחורות המגיעות אליה לצרכי מיסוי.

"ומדוע זה, איילוורד, ידידי הטוב, מגיעים קולות של מוזיקה מהעיר? נדמה לי כי שומע אני מאה חצוצרות, כולן משמיעות קולן כמקהלה."

"מוזר היה הדבר אם לא היינו שומעים את התרועות האלה, שהרי כל האבירים והאצילים של אנגליה וגסקוניה נמצאים בתוך חומות אלה, וכל אחד מהם מורה לחצוצרן שלו לתקוע את התרועה שלו בקול רם יותר מזה של שכניו, שמא יפחיתו בערכו ובכבוד אצילותו. חי אמונתי! שאונם והמולתם כצבא של בני סקוטלנד, ששם כל לוחם מפטם את עצמו בפכסמים ויושב כל הלילה ותוקע בחמת חלילים ראה, לאורך הגדה כולה המשרתים משקים את הסוסים, ושם מעבר לבתי העיר דוהרים הם על פני אדמות השפלה! לכל סוס שרואה אתה יש אביר חמוש המתגורר בעיר, באשר, שמעתי כי הלוחמים והקשתים כבר התקדמו דרומה לכיוון דאקס, באקויטניה, בקרבת הגבול עם ספרד.

"סמוך ובטוח אני, איילוורד," אמר סר נייג'ל, שעלה על הסיפון, "כי האנשים מוכנים לקראת אדמה יבשה. לך ואמור להם כי הסירות להעבירם לחוף תגענה בהלך השעה הקרובה."

הקשת הרים את ידו בתנועת הצדעה, ומיהר לבצע את אשר נדרש. בינתיים, הגיע לסיפון, בעקבות סר נייג'ל, גם סר אוליבר, והשניים צעדו ל פני הסיפון בצוותא. סר נייג'ל לבוש בחליפת הקטיפה בגון השזיף שלו, כומתת הקטיפה שלראשו מעוטרת בכפפתה של גבירתו, מלופפת בנוצות היען. האביר מלא הגוף, לעומתו, היה לבוש בגדים אופנתיים, חולצה עליונה ארוכה, מעיל קצר וצמוד, מכופתר לאורכו,[3] מעיל מרופד, מעיל עליון קצר, ומעיל צמוד בעל שרוולים בצבע עלי עץ הזית, ששוליו משוננים. צניף אדום, בעל שוליים ארוכים, היה מונח באלגנטיות על קדקודו שחור התלתלים, ואילו נעליו בצבע זהוב התעקלו כלפי מעלה כמו צימחו בהונותיו קְנוֹקֶנות המבקשות לטפס במעלה שוקיו הרחבות.

"פעם נוספת, סר אוליבר," אמר סר נייג'ל, בהביטו כלפי החוף ועיניו נוצצות, "מוצאים אנו את עצמנו בשערי הכבוד, אלה השערים שהובילונו בעבר אל כל מה שהוא אבירי וראוי ובעל ערך. הנה, שם מתנוסס דגלו של הנסיך, וראוי שנמהר לחוף ונמלא את חובתנו כלפיו. הנה הסירות כבר הפליגו מהרציף."

"יש מלון אורחים טוב בקרבת השער המערבי, הידוע בתבשיל העופות המתובל שלו", העיר סר אוליבר. "כדאי שנקהה את רעבוננו לפני שנתור אחר הנסיך, שהרי למרות ששולחנותיו מכוסים מפות בד דמשק וכלי כסף, איננו אכלן גדול ואין לו כל אהדה לאלה העולים עליו."

"עולים עליו?!?"

"עולים עליו בכל הקשור יצירות הפאר של המטבח, נערי. אל נא תרחרח אחר בגידה במקום שאיננה נמצאת או כשאין כל כוונה אליה. ראיתיו מחייך בדרכו השלווה כאשר התבוננתי היטב במשרת שפרס את הבשר. ובאמת, לראותו מתמהמה, משחק, עם גביע קטן, או עם פת לחם, או לוגם מיין שנמהל שלוש פעמים במים, דיו כדי לרום לאדם לחוש בושה ברעבונו שלו. ועם זאת, ידידי הטוב, מלחמה ותהילה, למרות חשיבותן, לא תגרומנה לאבנט כמו זה שעוטה את מתני, להתרופף."

"איך מפענח אתה את סמלי האבירות התלויים שם, מעבר לספינה הזאת, אליין?" שאל סר נייג'ל.

"רקע כסוף, קו אלכסוני ירוק בין שני קווים מזוגזגים מקבילים בצבע ארגמן."

"סמל מהצפון הוא. ראיתיו בין סמלי בית פרסי. ע פי סמלי המגנים, אין אף ספינה שאין עליה אביר או ברון. הלוואי והיו עיני טובות יותר. איך מפענח אתה את הסמל הזה, משמאלל?"

"כסף ותכלת, שישה פסים גליים מקבילים."

"הה, סמל בית סטאורטון מווילשייר! [4] ומעברו רואה אני את הסמל האדום והכסוף של וורסלי מאפלדורקום, אשר, כמוני, מקורו במשפחה מהמפשייר[5]. אחרינו נמצא הצלב המשונן של האביר וויליאם מולינוקס[6], ובצדו, הנסים העקובים מדם של בית וודהאוס מנורפורק, ולידו הקמע של בית מסגרייב מווסטמורלנד. בשם פול הקדוש! יהיה זה באמת מוזר אם חבורה כה נכבדה ואצילית תתכנס מבלי שקרב בעל חשיבות יהיה התוצאה של כינוס כזה. והנה סירתנו, סר אוליבר, ונראה לי כי עלינו ללכת למנזר, בו שוהה הנסיך, עם עוזרינו, ולהיפרד מקברניט האוטיין לדאוג לפריקת בעלי החיים והציוד."

סוסיהם של שני האבירים ועוזריהם הורדו במהירות לרפסודה רחבת ידיים, והיגיעו לחוף ממש עם בעליהם. סר נייג'ל כרע בתפילה כשנגעה כף רגלו על האדמה היבשה, ובנטלו מתוך חיקו רטייה שחורה קשרה היטב מעל עינו השמאלית.

"מי ייתן וג'ורג' הקדוש, המבורך, וזכרה המתוק של גבירתי האהובה יחזקו את לבי וירוממוהו!" אמר. "וכאות, נודר אני כי לא אסיר רטייה זו מעל עיני עד אשר אראה את אדמות ספרד ועד אשר אפעל דבר כל שהוא, קטן ככל שיהיה, מכל המעשים המצפים לי. וזאת נשבע אני בשם הצלב שעל חרבי ובשם הכפפה הזו של גבירתי."

"באמת ובתמים, הנה מחזיר אתה אותי עשרים שנה אחור, נייג'ל," אמר סר אוליבר, כשעלו שניהם על אוכפיהם ורכבו לאיטם דרך השער המבוצר מוביל לרציף. "סבורני כי אחרי קרב קאדסאנד חשבו הצרפתים כי צבא של עיוורים אנחנו. שכן לא היה בינינו אף אחד אשר לא הניח רטייה על אחת מעיניו למען האדרת שם גבירתו. אך הדבר קשה במיוחד ליך, להחשיך כך את אחת מעיניך, בעוד שכאשר שתי עיניך פקוחות לרווחה קשה לך להבחין בין סוס לפרד. למען האמת, ידידי, חרגת מכל היגיון בעניין זה."

"סר אוליבר בטסת'ורן." השיב האביר קטן הקומה בקצרה, "חייב אתה להבין כי, עיוור כל שאהיה, יכול אני עדיין לראות את הדרך לתהילה בברור, ובדרך זו אינני זקוק להדרתו של אדם."

"חי נפשי!" אמר בר אוליבר, " כחומץ בן יין אתה הבוקר! אם מוכרח אתה לריב עמי חייב אני לעזבך לרגשותיך ולפנות לבר הפונדק "עורב הזהב" אשר נכחנו, שכן ראיתי נער משרת יוצא מהדלת ובידו צלחת מהבילה, אשר, כך חושב אני, ניחוח מופלא עולה ממנה."

"לא ולא," קרא עמיתו, והניח את ידו על ברכו של האביר, "הלא מכירים אנו זה את זה זזמן רב מכדי שנריב, אוליבר, כשי נערים משרתים טירונים העומדים לפני מבחן הכוח הראשון שלהם. בראש ובראשונה, חייב אתה לבוא עמי לנסיך, ואחר כך לשוב למקום מגורינו; שהרי לבטח ידאב לבו אם אביר כלשהו יעדיף בית מרזח פשוט על פני שולחנו. אך האם אין זה האביר האציל דה לה וור[7] המנפנף אלינו בידו? הה! אדוני רב החסד, מי ייתן והאל ומריה הקדושה יברכוך! והנה סר רוברט צ'יין[8]. ייטב בוקרך רוברט! כה שמח אני לראותך."

שני האבירים רכבו זה לצד זה, בעוד אליין ופורד, ועמם ג'ון נורברי, עוזר האביר של סר אוליבר, רכבו במרחק מה אחריהם, מרחק של חנית אחת מסימון השחור, ומנושא דגל סמלה של ווינצ'סטר. נורברי, איש שקט, כבר היה בבורדו ובצרפת בכלל, ישב על סוסו מתוח, בצוואר נוקשה; אולם שני העוזרים הצעירים הביטו נלהבים וברוב עניין לימינם ולשמאלם, ומרטו איש את שרוול רעהו כדי להסב את תשומת לבו לכל הדברים המעניינים והשונים שראו בדרך.

" ראה את תאי האורווה של הלוחמי!" קרא אליין. "ראה את השריונות של האבירים לפנינו, את בדי הטפטה היקרים, ו.., הו, פורד, ראה את הלבלר, ראה את מגוון גווני הדיו אשר לו, כולם בכלי קרן, ואת גיליונות הקלף עשוי עור כבש, לבנים הם כמצעים בביולי! הראית כזאת לפנים?"

"לא, גבר, יש תאי אורווה נאים יותר ברחוב צ'יפסייד," השיב פורד, אשר אביו לקחו פעם ללונדון לצפות בתחרות אבירים בסמית'פילד. "וראיתי כבר חנות של צורף שניתן לרכוש בח]צים אשר בה את שני צדי הרחוב הזה, על כל חנויותיו. רך ראה, אליין, את הבתים האלה, כיצד בנויים הם כצומחים מעלה. וראה את סמלי האבירות התלויים בכל החלונות, ועל כל גג מתנוסס נס מלחמה."

"וכנסיות!" קרא אליין. "המנזר בכרייסטצ'רץ' הנו מבנה נכבד אך מה קר וחשוף הוא, חושבני, בראותי את אלה, על הצורות הכמו טוויות בהם, על הגילופי ועל העיטורים, כי קיסוס אדיר של אבן מטפס ועולה על קירותיהן."

"ותן דעתך לדרך דיבורן של הבריות!" אמר פורד. "השמעת פעם שריקות וצקצוקי לשון כאלה? תמהני מדוע אין להם די תבונה ללמוד אנגלית, עתה כשהם נתיני המלך של אנגליה. בשם ריצ'רד מהמפול! יש בהם בעלי פנים נאות. ראה את הנערה החובשת צעיף חום! מה לך אליין על כי מעדיף אתה להתבונן באבנים מתות על פני בשר ודם?"

לא מתמיה הדבר כי העושר והעיטורים, לא רק של הכנסייה והאורוות המלכותיות, אלא גם של הבתים הפרטיים, הטביע את רישומו על שני עוזרי האביר הצעירים. העיר הייתה אז בשיא עשרה. בצד המסחר וחרשי השריון, גורמים נוספים הזרימו אליה ממון רב. המלחמה, אשר הביאה להרס של ערים רבות בסביבה הביאה על בורדו רק טובה. בעוד הערים האחיות לה התפוררו, היא הלכה והתעצמה, שכן לכאן הגיעה כל הביזה, מצפון ממזרח ומדרום ונמכרה בשווקים, ולכאן הגיעו כספי כופר הנפש של השבויים, וכאן גם פוזרו. לאורך כל דרכי התעלות, גלי לוחמים חסרי עשו את דרכם לעבר פנים הארץ, ושבו כשכיסיהם מלאים בדרכם לביתם. גם חצר הנסיך מלאת האצילים והאבירי רבי העושר, שרבים, כאדונם, הביאו עמם את נשותיהם, וילדיהם מאנגליה, סייעה למלא את כיסי הסוחרים בעיר. עתה, בהגיע שטף רענן נוסף של לוחמים ואבירים, היו המגורים והמזון יקרי המציאות, והנסיך הוביל את כוחותיו לעבר דאקס שבגסקוניה, מהר ככל האפשר, כדי להקל על הצפיפות בבירתו.

לפני הכנסייה והמנזר על שם אנדרו הקדוש, בכיכר גדולה, היה המון של כמרים, חיילים, נשים, נזירים, סוחרים שהפכוה למרכזם החברתי, ונפגשו שם מידי יום, כדי לראות, ללהראות ולהעביר מידע זה לזה. בין כל אנשי העיר האלה, הרועשים, נראו גם קבוצות של פרשים אבירים רכובים ועוזריהם, העושים את דרכם לעבר מגורי הנסיך, ודלתות הברזל הגדולות נפתחו לרווחה להראות כי עת ראיונות ומפגשים היא לו. ארבעים קשתים עמדו סביב השער, והדפו, מעת לעת, במוטות הקשתות, את ההמון הסקרן, הגועש והמפטפט שגאה סביבם. שני אבירים, לבושי שריון, חניתות מורמות בידיהם, מצחיות קסדותיהם מורדות, ישבו על סוסיהם משני צדי השער, ובמרכז, ושני נערי משרתים להיענות לכל דרישותיו משני צדיו, עמד איש נכבד מראה, לבוש גלימת ארגמן עתירה, ובידו מגילת קלף, ממה קרא את שמות העותרים ומבקשי הראיון, על תאריהם, וארגנם בסדר הראוי, על פי מעמדם ודרגתם. זקנו הלבן ועיניו החקרניות העניקו לו מראה מכובד ואדנותי, שהועצם בשל גלימתו וכומתתו הארגמנית, נשואת סמל הנסיך, המקושטת בשלוש נוצות, שהעידו על מעמדו הרשמי.

"סר וויליאם דה פאקינטון הוא זה, הלבלר והכרוז האישי של הנסיך ," לחש סר נייג'ל, כשהתקדמו אל בין האבירים שחיכו לרשות להיכנס. "אוי לאיש שינסה לרמותו. יודע וזוכר הוא את שמו של כל אביר בצרפת ובאנגליה; ואת שושלת היוחסין של כל אחד מאלה, את קשרי הדם שלו ואת סמלי האבירות של כל אלה, את נישואיהם, את הלידות והמיתות, ועוד שאינני יכול אפילו לשער. יכולים אנו להשאיר את סוסינו כאן, בידי המשרתים, ולהתקדם עם עוזרינו."

על פי עצתו של סר נייג'ל המשיכו את דרכם ברגל, עד כי התקרבו אל מזכירו של המלך, אשר היה עסוק בויכוח עם אביר צעיר לבוש בהידור מוגזם, שניסה לעור על פניו.

"מקוורת'!" אמר המזכיר. "לדעתי, אדוני, לא הוצגת עוד לפני הנסיך."

"עדיין לא, רק לפני יום הגעתי לבורדו, אך חששתי שהנסיך יראה זאת כדבר מוזר שלא הופעתי לפניו."

"לנסיך יש דברים אחרים להגות בהם," אמר סר וויליאם; "אך אם הנך מקוורת' כי אז חייב אתה להיות מנורמנטון[9], ורואה אני עתה כי מעילך מעוטר בפרוות צובל וסמור."

"בן למשפחת מקוורת' מנורמנטון אני," השיב האביר, וניכר כי מוטרד הוא.

"אם כך חייב אתה להיות סר סטפן מקוורת', שכן שמעתי כי כאר נפטר סר גאי הקשיש, היה זה הוא אשר קיבל את התואר והשם, את קריאת הקרב ואת הרכוש."

"סר סטפן אחי הבכור הוא. אני ארתור, הבן השני," השיב הצעיר.

"אכן ואכן!" קרא מזכירו של הנסיך ועיניו מלאות בוז. "ואנא ממך, האדון הבן השני, היכן האישור המעיד על סמל האבירות שלך? ודרגתך? המעז אתה ללבוש את מעילו של אחיך מבלי לענוד את האות המעיד על כך כי מינה אותך כקצינו? לך לך אל מגוריך ואל תקרב עוד אל הנסיך עד אשר יקבע מעמדך הרשמי והחוקי ומגנך יעטה את סמל בני משפחתך." ובעוד הצעיר נסוג נבוך, הבחין סר וויליאם חד העין בסמל חמשת הוורדים בין המגנים הרבים ועננת נסי הקרב שנִכחו.

"הא!" קרא, "יש כאן זכויות שלא ניתן לכזב או לזיף. הוורדים של בית לורינג וראש חזיר הבר של בית בטרסת'ורן יכולים לעמוד בשלווה ולהמתין, אך חי אמונתי, לא ימתינו בעת קרב. ברוכים תהיו, ר אוליבר, סר נייג'ל, שנדוס ישמח עד עמקי נפשו לראותכם. בדרך זו, אבירי הנאווים. ועוזריכם לבטח ראויים לתהיללת אדוניהם. כאן, בדרך זו מטה, סר אוליבר, אדריקסון! הה, בוודאי אחד מצאצאי בני אדריקסון הוותיקים של המפשייר,. ופורד, מגזע סקסוני דרומי הם ובעלי שם טוב. יש בני נורברי בצ'שייר ובווילטשייר, וגם, כך שמעתי, באזור הגבול, בצפון. ובכן אדונָי הטובים, אדאג כי מיד תֵּרָאוּ את פני הנסיך."

כשסיים את דבריו פתח לרווחה דלת צדית, מתקפלת, והוביל את החבורה אל אולם כניסה רחב, שבו המתינו אנשים רבים, כמותם, לפגישה רשמית עם הנסיך. האולם היה מרווח ומואר על ידי שלושה חלונות מקושתים, וממולם בערה אש באח גדולה שבה התפצפצה ערמת עצים שרשפו בעליזות. רבים התגודדו יד האח, שהרי מזג האוויר היה קר; אך שני האבירים ישבו להם על מושבים בעלי שלוש רגליים, ועוזריהם מאחריהם. בהביטו באולם הבחין אליין כי הרצפה והתקרה היו עשויות קורות עץ אלון עשירות צבע. על הרצפה הוצבו שתים עשרה קורות שחוברו ביניהן בקשתות שעוטרו, משני צדיהן, בפרחי שושן ובאריות, הסמל המלכותי. בקיר המרוחק ממנו נראתה דלת קטנה שעליה ניצבו שני לוחמים חמושים. מעת לעת יצא, בשקט, מחדר פנימי, איש זקן, לבוש שחורים, בידו מטה, כתפיו שחוחות, ובתנועת יד הזמין את אחד הנוכחים שהסיר מיד את כובעו, לבוא בעקבותיו.

שני אבירים שוחחו ביניהם כשהבחין אליין באדם יוצא דופן שפסע מעבר לאולם, לעברם. כשעבר על פני חבורות באבירים הפנו הכל את ראשיהם והתבוננו בו, וניכר היה, מהקידות וההצדעות מלאות הכבוד להן זכה מכל עבר, כי העניין שעורר באנשים לא נבע רק בשל הופעתו יוצאת הדופן. הוא היה גבוה, זקוף כחנית, למרות גילו המתקדם, שערו, שהסתלסל מתחת לכובע הקטיפה שלו היה לבן, כשלג צח שאך ירד משמים. ועדיין, רוחב פסיעותיו וקלות מצעדו העידו כי לא איבד את אש נעוריו ואת יכולתו. פניו העזים כנץ היו חלקת כפני נזיר, למעט שפם דק, לבן, שהגיע כמעט עד כתפיו. מתווי פניו, אפו הנשרי והדק ולסתו המסותתת, ניכר כי בצעירותו היה יפה תואר; אך פניו הושחתו על ידי צלקות של פצעים ישנים, ואובדנה של אחת מעיניו עד כי מעט נותר מיופיו של האביר הצעיר והנועז שנודע, לפני חמישים שנים, כנאה וכאמיץ שבאבירים בני אנגליה. אך מי מהאבירים שהיו שם, באולם הכניסה של מקום מושב הנסיך במנזר על שם אנדרו הקדוש, שלא היה מוותר ברצון ובשמחה על שנים מחייו, על יופיו ועל כל רכושו כדי לזכות בהילה ובשם של שנדוס, האביר הנוקשה מברזל, היועץ הנבון, הלוחם רב העוז, גיבור קרב קרסי, קרב ווינצ'לסי, קרב פואטייה, קרב אוריי, ועוד קרבות רבים אחרים כמניין שנותיו?

"הה, לבי הקטן והזהוב!" קרא ברוצו קדימה לחבק את סר נייג'ל. "שמעתי כי הגעתי וביקשתי אחריך."

"אדוני היקר ורב החסד," אמר סר נייג'ל וחיבק את הלוחם, "הנה שבתי אליך שכן אנא אלך אם מבקש אני ללמוד להיות אביר אצילי ואמיץ?"

"חי נפשי!" אמר שנדוס בחיוך, "ראוי הוא שנהיה שנינו רעים, נייג'ל, שהרי שמת רטייה על אחת מעיניך ואני איבדתי את עיני האחת, וכך לשנינו רק זוג עיניים. אה, סר אוליבר! היית בצדי העיוור ולא ראיתיך. אישה כמה ניבאה פעם כי צד זה שלי יביא למותי. מיד נלך אל הנסיך; אך באמת, טרוד הוא למאוד, עם פדרו, מלך קסטיליה, עם ג'יימס IV מלך מיורקה, עם צ'ארלס II, מלך נאווארה, המשנה את דעתו כל יומיים, ועם האצילים הגסקונים המתמקחים עמו כמו היו רוכלי רחוב, תפקיד לא קל הוטל עליו, למלאו. אך, מה שלומה של הגבירה לורינג?"

"שלומה היה טוב כשעזבתיה, אדוני רב החסד, עומדת היא לשירותך ושולחת לך את איחוליה."

"תמיד אהיה אביר לה, ועבד. ומסעך? מקווה אני כי עבר בנעימים."

"ככל שיכול לבו של אדם להתאוות. ראינו בדרך שתי ספינות שודדי ים ואף התכתשנו עמם קמעה."

"תמיד בדרכו של המזל אתה, נייג'ל!" אמר סר ג'ון. עלינו לשמוע מיד את כל המעשה. אך סבור אני כי עליך להיפרד מעוזריך ולבוא עמי, שכן, ככל שטרוד ועסוק הוא הנסיך, בטוח אני כי איננו רוצה ששני לוחמים אבירים, רעיו לנשק, ימתינו מצד זה של דלת חדרו. לכו בעקבותיי, קרוב אלי, אני אעכב את סר וויליאם הקשיש, אף כי אינני בטוח כי אוכל לתאר את מעמדך ועלילותיך טוב מכפי שהוא מכירם." ובדברו, הוביל את השניים לחדר הפנימי, מהנהן לכל הפונים אליו, מימין ומשמאל.

סר ג'ון שנדוס, לבוש גלימת מסדר אבירי הבירית

מותו של סק ג'ון שנדוס בלוסאק ,איור מהמאה ה (תיאור המוות) ,Jean Froissart

[1] אנדראס הקדוש (ביוונית: Ανδρέας) (בשפות אחרות אנדרו, אנדריי, אנדרה ועוד) הוא אחד משנים עשר השליחים של ישו ואחיו הצעיר של פטרוס הקדוש. השם "אנדראס" נובע מן המונח היווני ל"גבריות" או "אומץ" והיה ככל הנראה נפוץ בתקופה של המאה ה-2 לפנה"ס. לא ידוע מה היה שמו העברי או הארמי. על פי הברית החדשה, אנדראס היה בנו של אדם בשם יונה או יוחנן (מתי 16, 17; יוחנן 1, 42). הוא נולד בבית צידה ליד הכנרת. אנדראס ואחיו שמעון (פטרוס) היו דייגים, וישו פנה אליהם בעת שהיו בסירתם, והבטיח להם כי אם ילכו אחריו יהיו "דייגי אנשים".(מתי, ד, 19 ); השניים אף חלקו עם ישו בית בכפר נחום. על פי אוסביוס מקיסריה, שציטט את אוריגנס, עבר להטיף באסיה הקטנה ובקרב השבטים הסקיתיים, והגיע בנדודיו עד לים השחור .כך הפך לפטרונן של שטחים ברוסיה וברומניה של ימינו. הוא אף מינה את איסטכיס, אף הוא קדוש נוצרי, לבישוף הראשון של ביזנט. אנדראס נצלב בעת שהותו בעיר פטרס שביוון. בין מדינות הממלכה המאוחדת (האיים הבריטיים) הוא נחשב לפטרונה של סקוטלנד, והעיירה הסקוטית סנט אנדרוס נקראת על שמו. צורת צליבתו, צלב בצורת האות X, הביאה לקריאת צלב בצורה זו על שמו: הצלב של אנדראס (אנדרו) הקדוש. דגל סקוטלנד מעוצב בתבנית הצלב הזה.

[2] צרפתית: שלום לך קטני.

[3] מעיל זה (doublet) נלבש רק חל מהמאה ה 15

[4] הברון הראשון של סטאורטון נקבע רק בשנת 1400

[5] הברון הראשון של בית וורסלי נקבע רק במאה ה 16

[6] הברון הראשון של מולינוקס נקבע רק במאה ה 16 ולא ידוע על וויליאם מולינוקס שחי במאה ה 14

[7] בית האצולה של דה לה וור נקבע רק במאה ה 16

[8] שם הברון שפעל לצדו של הנסיך אדוארד היה הברון ג'ון צ'יין

[9] יש מספר אתרים בשם זה באנגליה. בית האצולה של מקוורת' מנורמנטון נקבע רק במאה ה 17