פרק רביעי: ובו יסופר איך הרג הממונה על המשפט ויישום החוק מסאות'המפטון שני גברים ללא משפט

הדרך בה פסע אליין הייתה כמעט ריקה מאדם, ובכל זאת, מעת לעת פגש עוד אנשים הועשים בה את דרכם, וכמה פעמים גם עברו על פניו שיירות פרדים הקשורים אחד אחרי השני, ופרשים רכובים, שעשו גם הם את דרכם אל עבר היעד אליו שם את פניו. פעם אחת פגש נזיר, מאלה שאינם מתגוררים במנזר, צולע, קערת נדבות בידו, לבוש גלימה חומה, ובקול מלא מכאוב התחנן למטבע כדי שיוכל לקנות לחם כדי שלא ימות ברעב. אליין חלף על פניו במהירות, שכן האחים במנזר לימדוהו לשטום את הנזירים הנודדים כמוהו, ובנוסף לכך, ראה עצם גדולה של בשר כבש, מכורסמת למחצה, מזדקרת מתרמילו, מוכיחה כי שיקר בדבריו. אך ככל שהזדרז לא נמלט מהקללות ששיגר הנזיר פושט היד בצעקה, לעברו. וכה איומות היו אלה עד כי העלם המפוחד דחף את אצבעותיו לאוזניו ורץ, עד כי הפך הנזיר לכתם חום על הדרך הצהובה.

ואחר כך, אחרי האזור המיוער, פגש בסוחר ואשתו, שישבו ליד גזע עץ שנפל. את צרורותיו הניח הסוחר על העץ, כעל שולחן, והשנים בלסו מין מאפה גדול, ושטפו את מאכלם בלגימות משקה מכד עשוי אבן. הסוחר אמר משהו מבדח כשעבר אליין, ואישתו צעקה אליו, בקול רם, כי יצטרף אליהם. למשמע הדברים נהפכה עליזותו של הגבר באחת לזעם, והוא הל להכות את אשתו באלה. אליין, מחשש כי יגרום לעוד מעשי פגע, חלף מהר על פניהם, לבו כבד כעופרת. נדמה לו כי באשר פנה לא ראה אלא אי צדק ואלימות ואת יחסם הנוקשה של בני האדם זה לזה.

וכך, בעודו מהרהר בעצב על כל זאת, ועורג לשלווה מתוקה של המנזר, הגיע לשדה רחב מנוקד שיחי צינית, ושם ראה את המראה המוזר ביותר שנגלה אליו עד כה, כל ימיו. בצד הדרך השתרעה צמחיה עבותה, ומאחוריה הזדקרו לאוויר שני זוגות רגליים עטויות אברקיים בשני צבעים: שחור וצהוב. ומוזר מזה, לפתע נשמע קול מנגינה, וארבע הרגליים החלו לבעוט ולטופף לצלילי המנגינה, בהתאמה לקצב. הוא הילך על בהונותיו סביב גדר הצינית וגילה שני גברים, מנגנים, שניהם עומדים על ראשם, האחד פורט על ויולה די גמבה[1], והשני מנגן בחליל בגיל, בכל לבם, כמו היו יושבים בתזמורתה של מקהלה. אליין סימן את אות הצלב למראה הזה, הכה לא טבעי, אך בקושי יכול היה לשמור על ארשת רצינית, כאשר שני הרקדנים, שהבחינו בו, התגלגלו לעברו. במרחק של רומח אחד ממנו, שניהם קפצו לאוויר, ונחו על כפות רגליהם, מגחכים, וידיהם שלובות על חזם.

לבשת בגדים בשני צבעים הייתה מקובלת בימי הביניים, בכל המעמדות, גם בקרב נשים וגם בקרב גברים, והיא יוחדה אחר כך, בתקופת הרנסאנס, לבדרנים או לליצני חצר.

"גמוּל, גמוּל, אבירי בעל העיניים הזוהרות ככוכבים"

"מתת, נסיכי!" קרא השני. "כל דבר פעוט יעשה את מלאכתו: ארנק מטבעות זהב, או גביע מעוטר אבני חן."

איילן העלה בזיכרונו את כל מה שקרא על דיבוק, הדילוגים, ההתעוותויות, הדיבור חסר ההיגיון. כבר עלה בדעתו כי עליו לצטט את תפילת גרוש השדים כנגד מתקפה זו; אך השניים פרצו בצחוק למראה פניו המפוחדות, ומיד עמדו שוב על ראשיהם ונקשו בעקביהם בלגלוג.

"הלא ראית מעשי לולינות אי פעם?" שאל המבוגר, אדם שחור גבות, שחום וגמיש כענף עץ אלסר. "מדוע מתכווץ אתה כך למראנו, כאילו היינו מזרע השטן?"

"מדוע נרתע אתה כך, יונק דבש? מדוע ירא כה, קינמון מתוק שלי?" אמר השני, צעיר שמוט לסת ורפוי גוף, שעיניו מנצנצות במשובה.

"באמת, נכבדי, מראה חדש לי הוא זה," ענה העלם. "כשראיתי את רגליכם מעל השיח לא האמנתי למראה עיני. מדוע זה עושים אתם את הדברים האלה?"

"שאלה יבשושית ונוקשה היא למענֶה." ענה הצעיר, בעמדו שוב על רגליו. "שאלה מחוספסת, ציפורי הנאווה? אך האומנם? צפחת משקה! צפחת משקה! בשם כל הדברים המופלאים!" ובדברו שלח את ידו, חטף את צפחתו של אליין, במהירות ובמיומנות שבר את חותמתה, ויצק כמחצית תכולתה לתוך גרונו. את הנותר העביר לחברו, אשר שתה את היין, ואחר כך, לתדהמתו של אליין, כמו בלע את הצפחת עצמה, עד כי נדמה היה כי נעלמה כולה בגרונו. אך כהרף עיין הושלכה הצפחת מתוך ראשו ביד לא נראית והוא לכדה בכף רגלו השמאלית.

"מודים אנחנו לך על היין, אדוני טוב הלב," אמר, "ולאדיבות שבה הצעת לנו אותו. באשר לשאלתך, יכולים אנו לספר לך כי לוליינים אנחנו, ולהטוטנים, אשר, לאחר שהופענו לתשואות רמות ביריד של ווינצ'סטר, עושי עתה את דרכנו לשוק חג מיכאל הקדוש ברינגווד. אומנותנו, אמנות מדויקת היא ועדינה, אל לו ליום אחד שיחלוף, מבלי שנתרגל ונתאמן בה. לשם כך בוחרים אנו מקום שקט ומוגן שבו נוכל לערוך הפסקה ממסעו. וכך מצאת אותנו; ואיננו מתפלאים כלל שאתה, שאינך רגיל בכאלה, כה נדהמת, שכן ברונים דגולים רבים, רוזנים, מפקדי צבא ואבירים, אלה שהגיעו עד ארץ הקודש, כולם כאחד אומרים כי מעולם לא ראו הופעה כה אצילית ומלאת חן. ואם תמצא לנכון לשבת כאן, על גזע עץ זה, נמשיך בתרגילינו."

אליין ישב ברצון, כפי שהורו לו, מצדיו שני צרורות גדולים ובהם בגדי הלולנים, מעילים קצרים הנצמדים לגוף, עשויים משי בצבעים לוהטים, ואבנטי עור, רקועים פליז נוצץ ובדיל מבריק. הלהטוטנים שוב עמדו על ראשיהם, צוואריהם נוקשים, והם מנגנים יחדיו בתואם מופלא . בדרך מקרה הזדקר מאחת החבילות משהו שנראה כמו צווארו של סיטרן, ואליין משכו החוצה, כוונן את מיתריו והחל פורט עליו לקצב העליז של הנעימה שנגנו השניים. עתה נפלו כלי הנגינה מידי השניים, ובהישענם על ידיהם שהונחו על הקרקע, דלגו סביב, במהירות עולה וגוברת, ואף קראו לו לנגן ביתר מרץ עד אשר התעייפו שלושתם וחדלו.

"היטבת נגן, מחמדי המתוק!" קרא הצעיר. "מגעך על המיתרים מיוחד הוא."

"איך הכרת את הנעימה?" שאל השני.

"לא הכרתיה, אך שמעתי את התווים כשניגנתם אתם."

עתה, שניהם פערו את עיניהם ונעצו את מבטם באליין בתדהמה, כפי שנדהם הוא למראם.

"אוזני תחבולה לך, אם כך," אמר אחד מהם. "מאז ומתמיד rצינו להכיר אדם כמוך. האם לא תצטרף אלינו ותרקוד עמנו בדרך לרינגווד? חובותיך יהיו מועטים ונעניק לך שני מטבעות פני ליום, ובשר לארוחת הערב בכל יום."

"וגם כמה שיכר שתוכל לשתות," אמר השני, "וצפחת של יין גסקוניה בכל יום שבת."

"אך, לא, לא אוכל. עבודה אחרת עלי לעשות. וכבר התעכבתי עמך די והותר," השב אליין, והמשיך, נחרץ, בדרכו. הם רצו בעקבותיו עוד כמעה, בראשונה הציעו לו ארבעה פני, ואחר כך שישה, ליום, אך הוא רק חייך והניע בראשו, עד כי עזבוהו לנפשו. בהביטו אחור ראה כי הקטן שבהם רכב עתה על כתפי משנהו וכך עמדו שניהם, כמעט עשר רגליים לגובה, ונופפו לו לשלום. הוא השיב להם שלום בנפנוף ידו ומיהר לדרכו, ולבו קל עליו, על פגישתו המענגת עם אנשים כה יוצאי דופן.

אליין לא התקדם מרחק רב, בשל כל אשר ארע לו בדרכו. אך עבורו, מכיוון שהיה רגיל לחיים כה שלווים, בהם החלפת מזמור בתפילה או אי הצלחת חליטה של השיכר היו בעלי משמעות וחשיבות, היה השינוי במרקם וצבע החיים שחווה מעניין אך גם מפיל מורא. כמו תהום נפרשה עתה בין חייו הקודמים, חיים איטיים של לעבודה ותפילה אותם נטש, לחיים אלה, מהירים וחסרי וודאות. השעות המעטות שחלפו מאז ראה את מגדל המנזר נפרשו במוחו עד כי האפילו על חודשים תמימים של חיים באכסדרות האפלות של המנזר, ובלעסו את העוגה הרכה שהייתה מונחת בתרמילו, נדהם כי היה בה עוד מחומו של תנור האפייה של ביולי.

כאשר עבר על פני פנרלי, מקום בו היו שלושה בתים קטנים ואסם, הגיע לקצה האזור המיוער, וראה את המישור הגדול של בלקדאון משתרע לפניו, כולו צבוע וורוד כצבעי האברש, וארד כצבעי השרכים שכמשו. לשמאלו היה עדיין יער עבות, אך הדרך התרחקה מהעצים וכמו פצעה את הקרקע הפרושה. השמש נחה, נמוכה, במערב, על ענן ארגמני, ומשם שלחה קרני אור טהורות ועדינות על אדמת הבתה, וזהרה על שולי היער, הופכת את העלים שיבשו לפתותי זהב, שזהרו בהיר בשל שחור מעמקי היער.

בלקדאון, Helen Allingham, 1902

לעין המתבונן, כמישה יפה היא כצמיחה, ומוות כחיים. מחשבה זו התגנבה לליבו של לאיין כשהביט על המראה הסתווי ונפעם מיופיו. אך לא היה לו זמן רב לעסוק בכך שכן היו לפניו עוד שישה מילים עד שיגיע לפונדק הקרוב. הוא ישב בצד הדרך, סעד מפתו ומהגבינה שהייתה עמו, ואז, בצעד קל ומהיר המשיך בדרכו.

נראה כי כאן, באחו, היו יותר הולכי רגל מאשר האדמות היערות. בראשונה פגע בשני נזירים דומיניקאנים, בגלימותיהם הארוכות, השחורות, אשר חלפו על פניו כשעיניהם מושפלות ושפתותיהם מלחשות תפילה, מבלי הבט בו אפילו. אז ראה נזיר נודד, או נזיר פרנציסקאני, אפור למראה, ובעל כרס גדולה, הולך לאיטו ומתבונן סביבותיו כאדם השלם עם עצמו ועם כל אדם. הוא עצר את אליין ושאלו האם נכונה השמועה כי יש באזור אכסניה שידועה בנזיד הצלופחים שלה. לכך השיב העלם כי יודע הוא שמדברים דברי הערכה בצלופחים של סוולי, והנזיר מצץ בשפתיו ומיהר לדרכו. אחר כך, קרוב אליו, הגיעו שלושה פועלים, הולכי זה בצד זה, אתים ומכושים על כתפיהם. הם שרו שיר גס מילים, אך בעל לחן נעים, בהלכם, אך שפתם האנגלית הייתה כה מחוספסת ועממית עד כי לאזניו של מי שחונך במנזר נשמעה כשפה זרה חסרת עידון. אחד מהם החזיק גוזל של אנפה שלכד באדמות הבתה, והם הציעו אותו לאליין עבור מטבע כסף. והוא, שמח כי נחלץ מחברתם ללא פגע, ובשלום, כי על זקניהם האדמוניים, הסבוכים, ועיניהם הכחולות הנוקבות, לא היו אנשים שקל להתמקח עמם באדמות הבתה, לבד, לעת ערב.

ואולם, לא מאלה שנראים אנשי בר, או מחוספסים למראה יש לירוא. הפועלים הביטו בו ברעבתנות, אך אחר כך הלכו בצעדים מהירים לדרכם, בסגנונם הסקסוני. נורא מהם היה איש בעל רגל של עץ, שקרטע במורד השביל, כה חלש וכה בא בימים למראה עד כי לכאורה, לא ירא ממנו אפילו ילד רך בשנים. ועדיין, כשאליין חלף על פניו, לפתע, ומתוך רשע טהור, צעק וקלל אותו, ויידה אבן צור משוננת וחדה, שחלפה על פני אוזנו. כה נורא היה זעמו של הנכה, זעם שנבע ללא סיבה, עד כי אליין נתקף צמרמורת ורעד, וברח כל עדו נפשו בו, עד שיצא מטווח שמיעה, או טווח זריקת אבן.

עתה נדמה לו כי במחוזות אלה של אנגליה אין לאדם הגנה, בלתי אם כוח זרועו שלו ומהירות ריצתו. בהיותו במנזר שמע דברים מעורפלים ולא ברורים על החוק, זה החוק רב העצמה ששרר מעל כל אדם, אפילו היה ברון או חשמן. והנה, לא יכול היה לראות כל אות וסימן לחוק זה. מה טעם בחוק אם נכתב הוא למשעי על מגילת קלף, תהה, אם אין מי שידאג לכפותו. ואולם, כפי שארע, באותו הערב ממש, ועוד לפני שקיעת השמש, עתיד היה לראות עד כמה נוקשה הוא החוק האנגלי כאשר לוכד הוא מבצעי עברות.

אחרי כמיל, פנתה הדרך לפתע, משופעת, לעמק, שבמרכזו זרם בשטף פלג, שצבעו כצבע הכבול. מימין ניצב, מאז ועד ימינו, תל קבורה עתיק יומין, מכוסה כולו שיחי אברש ושרכים. אליין התקדם בכבדות במדרון התלול, כשראה אישה מבוגרת מטפסת לכיוונו מהעבר השני, צולעת בעייפות ונשענת על מקלה. בהגיעה לקצה הנחל, עמדה, חסרת אונים, מביטה כה וכה, ותרה אחר מקום רדוד שניתן לחצות בו את המים. בהמשכו של השביל, הוצבה אבן גדולה בלב הנחל, אך אבן זו הייתה מרוחקת מדי מהגדה, עבור רגליה וגילה. פעמיים ניסתה להגיע לאבן זו, ופעמיים חזרה אחור, עד כי לבסוף, נכנעה לייאוש, ישבה על הגדה ופכרה ידיה בתשישות. שם ישבה עוד בהגיע אליין למקום.

תל הקבורה אשר בליטטון, המפשייר

"בואי, אמא," אמר, "אין זה מעבר מסוכן כלל."

"אויה, נערי הטוב," ענתה. "עיני מתעתעות בי, יודעת כי אבן היא זו שם מונחת, אך אינני יכולה לראות לבטח היכן היא מוצבת."

"זאת ניתן לתקן בקלות," ענה לה בשמחה, ובהרימו אותה בקלות אל על, כי שנותיה הסירו מעליה משקל, חצה את הנחל עמה. אך הוא לא יכול היה לראות, עם זאת, כי בהניחו אותה, בגדו בה ברכיה הוא כמעט ולא יכלה לעמוד, גם בעזרת מקלה.

"חלשה את ,אמא," אמר. "מבין אני כי מרחוק הגעת".

"מווילטשר, חבר," אמרה, וקולה רועד; "מזה שלושה ימים עושה אני בדרך. הולכת אני לבני, אחד מנכבדי המלך הוא בברוקנהרסט. תמיד אמר כי ידאג לי בזקנתי."

"וכך ראוי, אמא, שהרי את דאגת לו בצעירותו. אך מתי אכלת?"

"בלינדנהרסט; אך אויה! כספי כמעט תם, ולא אוכל לקבל אלא צלחת של דייסת סובין ממנזר הנשים. אך בטוחה אני כי אוכל להגיע לברוקנהרסט הלילה, ושם יהיה לי כלל אשר יחפוץ בו לבי; שכן, הו! אדוני, בני איש טוב הוא, ולב רחב לו, וטוב לי מכל מאכל לחשוב כי מעיל ירוק לגוו והוא מקבל את שכרו מיד המלך."

"ארוכה הדרך לברוקנהרסט," אמר אליין; "אך הנה מעט עוגה וגבינה שהותרתי, והנה מטבע של פני, אשר יסייע לך בארוחת הערב. יהיה עמך האל!"

"ועמך, איש צעיר!" קראה. "מי ייתן וישמח את לבך כשם ששימחת את לבי!" והיא פנתה לדרכה, פיה ממלמל עוד ברכות, ואליין יכול היה לראות את גופה קצר הקומה וצילה הארוך, מועדת ומתקדמת לאיטה במעלה המדרון.

הוא עצמו החל ללכת, והנה, חזו עיניו מחזה מוזר, ששילח גלי צמרמורת בעורו. מבעד סבך השיחים שעל תל הקבורה שצמח פרא, הביטו בו שני פרצופים; השמש השוקעת האירה אותם במלואם, עד כי נראו בהם כל תו וכל קמט. האחד היה איש מבוגר, כמעט זקן, זקנו קלוש, אפו מעוקם וכתם לידה אדום ורחב כמו מרוח על רקתו; השני היה איש אפריקה, שחור עור, כמות שלא נראו כמעט באנגליה באותם ימים, ובוודאי לא במחוזות הדרום. אליין קרא על האנשים האלה, אך מעולם לא ראה אחדד מהם עד כה, וכמעט שלא יכול היה להסיר את מבטו משפתיו המלאות והרחבות ושיניו הנוצצות. בעודו מתבונן בהם יצאו השניים מבין שיחי האברש, והתקדמו לעברו בפנים מושפלות ובמבט אשם, עד כי חש כי אין פניהם לטוב ומהר לדרכו.

בעודו בדרך, טרם הגיע לראש המעלה, שמע פתאום קול מאבק מאחרי גבו, וקול חלש כפעיה, קורא לעזרה. הוא הביט סביבו וראה את האישה הבאה בימים שכובה על האדמה , כסות ראשה האדומה מתנפנפת ברוח, ושני הנבלים, השחור והלבן, רוכנים מעליה ומנסים לקחת ממנה בכוח את מטבע הפני ועוד זוטות דלות ערך. למראה זרועותיה הרזות החלשות הנאבקות מתנגדות להם, שטף את אליין פרץ עז של כעס עד כי סבב עליו ראשו. הוא זרק את ילקוטו, חצה בסערה את הפלג, ועשה דרכו לעבר שני בני הבלייעל, מקלו מונף מעל כתפו ועיניו האפורות רושפות בזעם.

השודדים, מאידך גיסא, לא היו מוכנים לנטוש את קרבנם עד אשר יבצעו את כל זממם ברכושה. האיש השחור, צעיפה הארגמני של האישה כבר צנוף לראשו, עמד באמצע הדרך, סכין ארוך בידו. השני, מניף אלה מהוהה, קילל את אליין וקרא לו להעז להתקדם. אך אליין, דמו רותח בעורקיו, לא היה זקוק לאתגרו זה כלל. הוא התפרץ מול האיש שחור העור, והכה בו בכוח כה רב, עד כי הלה הפיל את סכינו וברח, מייבב למקום מסתור הרחק מהסכנה. הנבל השני, היה קרוץ מחומר נוקשה יותר, הוא אץ לעבר העלם , תפסו במותניו כחיבוק הדוב, וצעק לחברו כי יתעשת וידקרהו בגבו. לשמע הדברים האלה, נמלא לבו שלל שחור העור אומץ, הוא הרים את פגיונו והתקדם כמתגנב, עיניו מלאות תאוות רצח, בעוד אליין ואויבו הנאבקים, נעים מצד לצד. בעיצומה של התגרה, בעוד אליין מאמץ את לבו ומתעתד לחוש את להבו הקר של הסכין בין שכמותיו, נשמע לפתע קול דהירת פרסות. שחור העור צעק מאימה וברח על חייו דרך השיחים. האיש בעל כתם הלידה גם הוא, נאבק עתה כדי לברוח, ואליין שמע את שיניו נוקשות, וחש כי אבריו נחלשים תחת ידיו שלו. אך למשמע העזרה המתרגשת ובאה, הידק העלם את אחיזתו יותר, עד כי עלה בידו להצמיד את האיש לקרקע ולהיט אחור כדי לראות מהיכן מגיע הקול.

במורד הדרך הופיע פרש, איש חסון, לבוש חולצה רחבה עשויה קטיפה ארגמנית, על גבי סוס שחור, מדרבן את סוסו לדהרה מהירה, ככל שיוכל. הוא נשען לאורך צווארו של הסוס, ומשך בכתפיו בכל צעד כאילו מניף הוא את סוסו ולא הסוס הוא זזה הנושא אותו על גבו. במבטו המהיר ראה איילין גם כי הגבר לבש כפפות עור אילה, לבנות, נוצה לבנה הסתלסלה בצד כובעו השטוח, העשוי קטיפה גם הוא, ועל חזו רקום סרט זהב רחב. מאחוריו רכבו עוד שישה, בצמדים, לבושים מעילים חומים, פשוטים למראה, וקשתותיהם העשויות עץ צהבהב בולטות מעל כתפיהם מצד ימין. במורד הגבעה דהרו כרעם מתגלגל, דרך הנחל, למקום בו התרחשה התגרה.

"הנה אחד!" אמר המנהיג, מזנק מעל גב סוסו המהביל, ובלוכדו את הנבל לבן העור בקצה מעילו. "זהו אחד מהם. מכיר אני אותו על פי מגע השד על מצחו. איה חבליך, פטרקין? כך! קשור את ידיו ואת רגליו. שעתו האחרונה באה. ואתה אישי הצעיר, מי אתה?"

"פקיד אני אדוני, בדרכי מביולי"

"פקיד!" קרא השני, "המאוקספורד אתה או מקיימברידג'? הנושא אתה איגרת מנשיא הקולג' שלך המעניקה לך רשות לקבץ נדבות? הראני איגרת זו." היו לו פנים רציניות סבר, רבועות, זקן לחיים עבות ועיניים חקרניות.

"ממנזר ביולי אני, ואין לי צורך לקבץ נדבות," השיב אליין, אשר עתה, כשהסתיימה התגרה, רעד כולו.

"טוב שכך," אמר מפקדם. "היודע אתה מי אני?"

"לא אדוני, אינני יודע."

"אני הוא החוק!" אמר כבד ראש. "אני הוא החוק באנגליה ושופרו של הוד מלכותו, ירום הודו, הנדיב באנשים, אדוארד השלישי."

אליין קד בטקסיות לפני נציג המלך. "בזמן טוב באת, באמת, אדוני הנכבד." אמר. "לו הגעת אפילו רגע אחד מאוחר יותר, היו הורגים אותי."

"אך צריך להיות עוד אחד," קרא האיש עוטה הארגמן. "צריך להיות גם איש שחור עור. האחד מלח, נגוע בעורו באש של אנטוני הקדוש, והשני איש שחור עור שהיה טבחו. אלה השניים אחריהם רודפים אנו."

"שחור העור ברח לשם," אמר אליין והצביע לעבר התל.

"בוודאי לא הרחיק לכת, אדוני הממונה." קרא אחד הקשתים, בהסירו את קשתו מכתפו. "מתחבא הוא במקום שהוא, כי יודע הוא היטב, למרות היותו כופר עובד אלילים שחור, כי סוסינו על ארבעת רגליהם יכולים להדביק את שתי רגליו."

"אם כך, נשיגהו" אמר המפקד. "לעולם לא יאמר עלי, כל עוד הממונה על המשפט ויישום החוק של סאות'המפטון אני, שכל איש רע מעללים, שודד, גנב, או רוצח נמלטו ממני ומאנשי. הנח נבל זה שכוב. ועתה, התפרשו בשורה, אנשי מלאי השמחה, חץ על המיתר, ואני אראה לכם שעשוע כזה, שרק המלך יכול להעניק. אתה הווט, משמאל, תומס מרדברידג' מימין. הכו על השיחים במעלה התל, וקדרת יין לצלף בר המזל."

ואולם, לא היה עליהם לחפש רחוק. שחור העור זחל אל מאורת המסתור שלו אשר על התל, ושם יכול היה להישאר בבטחה, אלמלא הצעיף האדום שחבש על ראשו. הוא הרים את גופו כדי להביט מבעד לסבך השרכים על מבקשיו, והצבע הבוהק נראה בברור לעינו של הממונה, אשר פרץ בקריאות רמות והדהיר את סוסו, חרבו שלופה בידו. כשהתברר לו כי נגלה מקום מחבואו, פרץ האיש, ומהר ככל שניתן לו, רץ כדי לעבור דרך שורת הפרשים, במרחק מהם, כדי שלא יוכלו לפגוע בו. אך הצמד שעמד ליד אליין, בשופי ונחת, מתחו את מיתרי הקשתות כאילו הו ביריד כפרי, והתכוננו לירות בתוכי.

"שבעה יארדים, בשל משב הרוח, האל," אמר אחד מהם, שאפור נוגע בשערו.

"חמישה" ענה רעו, והרפה מהמיתר. אליין בלע את רוקו, שכן נראה כי החץ חדר לגוו של האיש, אך הוא המשיך במרוצתו.

"שבעה, אוויל שכמותך," רטן הקשת הראשון, וקשתו רטטה כמיתר נבל. שחור העור ניתר גבוה באוויר, כל אבריו נשמטו, והוא נפל פרקדן על השיחים. "בדיוק מתחת לעצם השכמה!" אמר הקשת, והלך לאיטו בנחת כדי להשיב את החץ.

"כלב הציד הזקן הוא הטוב מכולם," אמר הממונה בשובו לשביל. "ופירושו הוא קוורט של יין מדירה מובחר בסאות'המפטון, היום בערב, מת'יו אטווד, הבטוח אתה כי מת הוא?"

"מת כמו פונטיוס פילטוס, אדוני רב הכבוד."

"טוב הדבר. ועתה, לנבל השני. יש כאן עצים, מהעבר השני, אך לנו אין די זמן לרכב לשם. שלוף את חרבך, תומס מרדברידג', וכרות נא לי את ראשו מעל כתפיו."

"אנא, אדוני רב החסד, אנא ממך" קרא האיש שהורשע כך "תחינה לי אליך".

,ומה עתה?" שאל הממונה.

"אתוודה על פשעי. אכן אני והטבח השחור, שנינו מלחים על סיפונה של "וורד התהילה" מסאות'המפטון, אנו אשר התקפו את הסוחר מארצות פלנדרס, ושדדנו את התבלינים ואת הבדים, ובשל כך, כמו שכולם יודעים, נושא אתה צו נגדנו."

"יש אך מעט ערך בווידוי זה." אמר הממונה בחומרה. "אתה עשית רע בתחומי אחריותי, ועל כן חייב מיתה."

"אך אדוני," טען אליין, אשר היה חיוור כולו, עד שפתיו, בשל שפיכות הדמים סביבו, "הוא עדיין לא הובא לפני שופט."

"פקיד צעיר," אמר הממונה, "מדבר אתה בעניין שאינך מבין בו ולא כלום. נכון כי לא הובא למשפט, אך המשפט הוא אליו. הוא ברח מהחוק, ועתה מעבר לתחומי החוק הוא. אנא, אל תיגע במה שאיננו מעניינך. אך מהי הבקשה שכה משתוקק אתה לשטוח לפני?"

"יש לי בנעלי, הו איש נכבד, פיסת עץ אשר השתייכה פעם לסירת העץ שהתנפצה אל חופי האי מליטה, ובה פול המבורך . קניתיה בעבור שני מטבעות זהב מימאי שבא מהמזרח. תחינתי היא שתניח פיסת עץ זו בידי ותן לי למות באוחזי בה. כך, לא רק שגאולתי מובטחת, אלא גם שלך, כי תמיד אשפיע ואתערב בעדך."

לפקודתו של הממונה הסירו הקשתים את נעליו של האיש, ושם, אכן, בצד הנעל, במקום של קימור כף הרגל, עטוף בבד משובח, היה שבב עץ כהה. הקשתים הסירו את כובעיהם למראהו, והממונה סימן את אות הצלב על חזהו, בדבקות, כשנתנו לשודד.

"אם," אמר, "בעזרת פול המבורך, רב הנסים והפלאות, נשמתך המוכתמת בחטא תזכה למצוא דרך לגן העדן, בטוח אני כי לא תשכח את ההשפעה אשר הבטחת. וזכור גם את היווארד השריף, דוד של בני הוא. ועתה, תומס, מייחל אני למעשיך, שכן דרך ארוכה לפנינו, והשמש כבר שקעה."

אליין התבונן סביבו, הממונה החסון, לבוש הקטיפה, פניהם הנוקשים של הקשתים, ידיהם על רסני הסוסים, הגנב, זרועותיו קשורות מאחורי גבו, מעילו תלוש מעל כתפיו. בצד הדרך, עמדה האישה הבאה בימים, כשהיא מהדקת את כסות ראשה סביב צווארה. אחד הקשתים שלף את חרבו, במשק של מתכת, וניגש לאיש שגורלו נגזר. אליין פנה לדרכו, אחוז אימה; אך לפני שהספיק לפסוע כמעט, שמע קול חבטה עגומה, המעידה על הסוף. ולא חלפה דקה, והממונה וארבעה מאנשיו חלפו על פניו כשהם עושים את דרכם חזרה לסאות'המפטון, השנים האחרים נבחרו לחפור את הקברים, ובחָלפם כך ראה אליין כי אחד מהם מנגב את להב חרבו על רעמת סוסו. בחילה עזה תקפה אותו למראה זה, ובישבו צד הדרך פרץ בבכי, כל עצביו חשופים ומתוחים. עולם נורא הוא זה, חשב, וקשה לדעת מה נורא יותר, הנבלים או אנשי החוק.

[1] לא ידוע על שימוש בכלי נגינה זה לפני מחצית המאה ה 15 כלומר, אחרי התקופה בה אירעו כל הדברים המסופרים כאן.