פרק חמישה עשר: ובו יסופר איך הפליגה הספינה הצהובה מנמל לפי

את הלילה בילתה החבורה במנזר על שם לאונרד הקדוש, באסם הגדול ובמתבן, באדמות שאליין וג'ון הכירו היטב, שהרי מעט ניתן היה לראותן מביולי. עוזר האביר נרעד מעט בראותו שנית את הגלימות הלבנות של הנזירים ובשמעו את קול דנדון הפעמון הקורא לתפילת ערבית. בעלות השחר עברו על פני הפלג הזורם בעצלתיים, בינות לקנים, הלוחמים, הסוסים וכל משאם, על מעבורות רחבות ושטוחות, ובעוד אוויר הבוקר רענן וצלול, חלפו על פני אקסבורי, בדרכם לנמל לפי. וכך, לפתע, בחצותם את האדמות הירוקות והעשירות, נגלה לפניהם הנמל הישן מצבור בתים שמארובותיהם עולה עשן תכלכל ומאחריהם שורת התרנים הזקורים. מימין ומשמאל השתרעו מימי הסולנט, זו רצועת המים שבין אנגליה לבין האי וויט, כמו גדיל עשוי קצף לבן מול החוף צהוב החול. במרחק מה עגנה ספינת מסחר גדולה, חרטומה גבוה, וגופה ,הגדול כמו שקוע עד מחציתו במי הים, כולה צבועה בצבע צהוב כצבעו של הקנרית, והיא נשאת לרום, מעל כל ספינות הדיג, כברבור בינות לברווזים.

דגם ספינה מסוג "קוג" מהמאה ה 14, כדוגמת הספינה שעליה הפליגו לוחמי החבורה

מיצר סולנט שבין האי לאדמת אנגליה

"בשם פול הקדוש!" קרא האביר, "חברנו הסוחר מסאות'המפטון לא אכזבנו, חושבני שיכל אני לראות את ספינתנו שם מטה. אכן אמר הוא כי גדולה היא וכי צבעה צהוב."

"בשם ניצב חרבי, אכן כך הוא!" אמר איילוורד. "צהובה היא כטופרה של דיה, ויכולה לשאת אנשים כמספר הגרעינים ברימון."

"וטוב כי כך הוא" אמר טרלאק, "שכן חושבני, אדוני רב החסד, שאיננו היחידים הממתינים לחצות את המים לעבר גסקוניה. מעת לעת ראיתי בין הבתים, נצנוץ של נשק ושריונות, ואלה בוודאי אינם שייכים לדייג או לסוחר."

"גם אני יכול לראותם" אמר אליין, בהצילו על עיניו. "ויכול אני לראות לוחמים חמושים בסירות העושות את דרכן לעבר הספינה. אך חושבני כי רצויים אנו, שכן כבר שיגרו אלינו משלחת לפגשנו."

קהל סואן ורב של דייגים ותושבי העיר, ובהם נשים, עשה את דרכו מהשער הצפוני של הנמל, והתקרב אליהם כולם מנופפים בידיהם, רוקדים משמחה, כמו היה המראה מזור לחרדה גדולה שנגוזה זה עתה. בראשם רכב איש גדול ורציני, בעל סנטר ארוך ושפתיים שמוטות. הוא לבש שכמיית עור ושרשרת זהב כבדה שעליה תליון על חזהו.

"ברוך הבא, אדון רב עצמה ואציל," קרא אל סימון השחור בהסירו את כומתתו. "שמע מעשיך הנועזים הגיע אל אזני, ולמען האמת, מצפה אני לסבלנותך בעניין פעוט אם יישא חן בעינך לזכות אותנו בטובה."

"מכיוון ששואל אתה" ענה לו הלוחם, "אכן אשקול זאת מתוך טוב לב, אם תוכל אתה לוותר על חוליה או שתיים משרשרת הזהב הענודה לצווארך."

"מה זאת. שרשרת איגוד סוחרי העיר!" קרא האיש אחוז אימה. "השרשרת העתיקה של העיר לֵפּי! אין זו אלא מהתלה עלובה, סר נייג'ל!"

"אם כך מדוע, בשם כל הרעות, שאלת אותי?" ענה סימון. "אך אם ברונך לשוחח עם סר נייג'ל לורינג הנה הוא, רכוב על הסוס השחור."

ראש העיר לֵפּי הביט בתדהמה בפניו העדינות ובגוו הצנום של הלוחם הידוע.

את סליחתך אבקש, אדוני רב החסד," אמר. "ראה נא, ראש העיר ושופט השלום של העיר עתיקת היומין ורבת הכוח לֵפּי. ברוך אתה בבואך, ובמיוחד מפני שהגעת בזמן רגיש שבו נזקקים או להגנתך."

"הה!" אמר סר נייג'ל, וניסה לחדד את שמיעתו.

"כן אדוני, העיר קדומה היא וחומותיה נבנו לפני שנים רבות, עם היווסדה, ומכאן עתיקות גם הן. אך יש שודד ים נורמאני אחד, מתועב וצמא דם, אשר יחד עם שודד ים איש גסקוניה בשם טיטו קארצ'י המכונה בעל הזקן המחודד, תוקף בעצמה רבה את חופינו. אכן אדוני, אכזרים הם עד מאד ולבם שחור משחור, חסרי רחמים הם, ואם יפלשו לעירנו העתיקה ורבת הכוח כי אז.."

"כי אז לא תהייה עוד העיר העתיקה ורבת הכוח לֵפּי," אמר פורד, אשר מזגו הקליל גרם לו, לעתים, להתגבר על יראת כבודו כלפי סר נייג'ל.

אך האביר היה שקוע בעניין מכדי שישים לב לדברי עוזרו. "האם יש לכם סיבה לחשוב כי אנשים אלה יעזו לנסות לפגוע בכם?" שאל.

"הם עושים את דרכם בשתי ספינות שלהן משוטים בנוסף למפרשים, ספינות "גליאה"," השיב ראש העיר, "ובכל אחת מהן שתי שורות משוטים מכל עבר, ולהם מחסן אדיר של כלי לחימה ועל כל אחת מהספינות לוחצים חמושים לעייפה. את ווימות' ופורטלנד בזזו ורצחו רבים מתושביהן, אתמול בבוקר ניצפו בקאווס, נמלו הצפוני של האי וויט, ועשן שריפת החוות נראה מעבר זה של המים. היום הטילו עוגן בפרשווטר, לחופו הצפון מזרחי של האי וויט, ויראים אנו כי יבואו עדנו לחולל את מעשי רעתם."

למעלה: דגם ספינת מסחר מסוג גליאה מהמאה ה 15. למטה: דגם ספינת קרב מסוג גליאה (קרב בין הצי ההולנדי לצי הספרדי במאה ה 16)

"איננו יכולים להתמהמה," אמר סר נייג'ל, ברוכבו לעבר העיר, וראש העיר לצדו השמאלי, "הנסיך ממתין לנו בבורדו, ואיננו יכולים להתעכב אחר מנהיגנו ומצביאנו. אך מבטיח אני לך כי בדרכנו נעבור על פני פרשווטרס ונגבר על משוטטי בימים אלה כדי שיעזבוכם בשלום."

"אסירי תודה אנו!" קרא ראש העיר, "אך אינני מבין אדוני, כיצד ללא ספינת מלחמה תוכל לצאת נגד אנשים אלה. אולי עם קשתיך תוכל לסייע בהגנה על העיר ולגרום להם נזק של ממש, אם ינסו לפלוש."

"יש ספינה ראויה הממתינה לנו שם למטה בנמל," אמר סר נייג'ל, "יהיה זה מוזר עד מאד אם ספינה כלשהיא לא תוכל להיקרא ספינת מלחמה אם על סיפונה אנשים כמו אלה. נעשה כדברי, לבטח, ולא יאוחר מאשר היום."

"אדוני," קרא איש בעל שער נוקשה ופנים כהות שפסע בצדו השני של האביר, בצמוד לעקביו, מטה את ראשו כדי לשמוע את חילופי הדברים. "ברשותך, אדוני, אין לי כל ספק כי מוכשר ומיומן אתה בקרבות על פני היבשה, ואמן בשימוש בחניתות, אך חי נפשי! הלחימה בים עניין שונה הוא. אני הוא רב החובל של הספינה הצהובה, שמי גודווין האוטיין. משוטט אני על פני הימים מאז היה גבהי כמוט זה, ונלחמתי בנורמנים האלה, ובבני גנואה, בסקוטים, בברטונים, בספרדים ובמסלמים. אומר אני לך, אדוני, ספינתי קלה היא ועדינה מכדי שתוכל לשמש אותך בעניין שכזה. ובסופו של דבר ישוסעו גרונותינו, או שנימכר לעבדים לכופרים בשוכנים לחופי הים התיכון."

"גם אני חוויתי הרפתקה או שתיים, מאלה שכבוד בצדן, על הים," אמר סר נייג'ל. "ושמח אני על כי נקרתה בדרכנו מטלה חביבה שכזו. סבורני, אדוני הקברניט הטוב, שגם אי וגם אתה נזכה בכבוד רב בעניי הזה, ויכול אני לראות בקלות רבה כי איש אמיץ וחסון אתה."

"אך אני אינני כה שמח בעניין הזה," השיב הספן בחדות. "בשם האל, כלל לא. אך גודיין האוטיין איננו האדם שיעמוד מנגד בעוד רעיו מבקשים לעשות ולהתקדם. חי נפשי! אם נטבע או אם נשחה, אפנה את חרטומה לעבר מפרץ פרשווטרס, ואם האדון הנכבד ווית'רטון מסאות'המפטון לא יאהב את הדרך שבה מנווט אני את ספינתו יוכל למצוא לו רב חובל אחר."

הם התקרבו לשער הצפוני של העיר ואליין, שפנה על האוכף אחור, התבונן בקהל הרבגוני שליווה אותם בדרכם. הקשתים והלוחמים הרכובים לא שמרו עוד על מבנה השורות והתערבו עם הדייגים וכל תושבי העיר האחרים, שפניהם מלאות החיוך ותנועות ידיהם הנרחבות חשפו את רגשותיהם למשמע ההצלה שנכונה להם בידי החבורה. פה ושם, בקרב לובשי המעילים הכהים והמעילים העליונים הלבנים של החבורה נראו גם כתמי ארגמן ותכלת, אלה כיסויי הראש והצעיפים של הנשים. איילוורד, חובק שתי נערות בנות דייגים, אחת בכל זרוע, נשבע שבועת נאמנות לכל אחת מהן, לסירוגין, ואילו ג'ון הגדול הלך במאסף, קומתו מתנשאת מעל כל הקהל, ועל כתפו נשאת נערה מלאת גוף, זרועה הלבנה והרכה חובקת את קסדתו המבריקה. וכך התקדמו כולם עד אשר הגיעו אל השער, ושם עצרו כולם למראה איש גדול מימדים שהלך לקראתם, פניו האדומות מלאות כעס.

"ומה עתה אדוני ראש העיר?" צעק וקולו כגעיית השור. "ומה עתה אדוני? מה בדבר כל הצדפות ושאר פירות הים?"

"בשם גבירתנו!, סר אוליבר החביב שלי," השיב ראש העיר. "מחשבה רבה השקעתי בכל הקשור בבני הבלייעל הזדים האלה אשר כה קרובים לפלוש לאדמתנו, עד כי פרח הדבר מזיכרוני כליל".

"מילים מילים!" צעק האיש שנקרא סר אוליבר בזעם. "האם ניתן לדחותני במילים בלבד? אומר לך שנית, מה בדבר הצדפות ושאר פירות הים?"

"אדוני הטוב, מחמיא אתה לי," אמר ראש העיר. "סוחר שואף שלום אני, ואין זו דרכי כי ינזפו בי כך בשל עניין פעוט שכזה."

"פעוט!" צרח האיש. "פעוט!!! צדפות ופירות ים! הלא הזמנתני לשולחנך ליטול חלק עם כל בני העיר המעודנים בסעודה, ובהגיעי לא נמצא מי שיברכני ולוח השולחן ריק ממטעמים! איה נושא החנית שלי?"

"לא, לא, אנא ממך סר אוליבר!" קרא סר נייג'ל וכולו צחוק. "שכך את כעסך שכן במקום צלחת מטעמים פוגש אתה חבר ותיק ורע לנשק."

"בשם מרטין הקדוש מהעיר טור!" צעק האביר גדל הגוף, וחרונו הפך מיד לשמחה גדולה, "אם אין זה תרנגול הבר הקטן והיקר שלי מגדות הנהר גרון. הה, בן דוד יקר, כה שמח אני לראותך. איזה אירועים חווינו יחדיו..."

"אכן, בשם אמונתי," קרא סר נייג'ל, עיניו נוצצות, "ראינו אנשים רבי תעוזה ואומץ, ואת נסי הקרב שלנו נשאנו אל על בכמה התכתשויות שהעטירו עלינו כבוד. בשם פול הקדוש! הרבה עלצנו באות ימים בצרפת."

"וגם עצב ידענו," אמר השני, "זיכרונות עגומים מאדמת צרפת בלבי. הזוכר אתה את אשר קרה לנו בליבורן?"

"לא, אינני זוכר כלל כי שלפנו את חרבותינו במקום בשם זה."

"גבר, גבר," קרא סר אוליבר, "מחשבותיך עדיין כולן עוסקות בלהבים או קסדות הלוחם. אין לך מקום, שם בנפשך, להנאות הרכות של החיים. הה, אפילו עתה אינני יכול לדבר על כך מבלי להתרגש. איזה פשטידה נפלאה, איזה יוים צלויות רכות בשר, ושוכר ברוטב במקום מלח! הלא היית לצדי אותו יום, וגם סר קלוד לאטור ולורד פומרס."

"זוכרני," אמר סר נייג'ל, צוחק. "וכיתד זרזת את הטבח במורד הדרך ואמרת כי תעלה את הפונדק באש. בשם פול הקדוש! ראש עיר נכבד, חברי הוותיק איש מסוכן הוא, ועצתי לך כי תפתור כל מחלוקת עמו בכל דרך שתתאים לך."

"הצדפות ופירות הים יהיו מוכנים בעוד שעה," השיב ראש העיר. "הזמנתי את סר אוליבר בטרסת'ורן לשולחני הצנוע כי יכבדני ויטול חלק בסעודה של אותם מזונות שאנו גאים בהצגתם, ולו במעט אך למען האמת החרדה מפני שודדי הים העיקה על תבונתי והאפילה את מחשבותיי עד כי הפכתי פזור דעת. ומקווה אני, סר נייג'ל, כי גם אתה תשתתף בסעודה ללא בשר עמי?"

"יש לי רב לעשותו," השיב סר נייג'ל, "שכן עלינו לעלות על סיפון הספינה, אנשים וסוסים, מוקדם ככל האפשר. כמה אנשים תחת פיקודך, סר אוליבר?"

"ארבעים ושלושה. הארבעים שתויים הם, והשלושה פיכחים. כולם על הספינה."

"יהיה עליהם להתפכח מהרה, כי לכל אחד מהם יהיו מטלות רבות טרם תשקע השמש. שכן מתכוון אני, אם נראה לך הדבר, לנות לצאת נגד שודדי הים, הנורמני והשני, בן גנואה."

"נושאים הם עמם קוויאר וכמה תבלינים רבי ערך מהמזרח על הספינות העושות דרכן מגנואה," אמר סר אוליבר. "רווח רב טמון בעניין זה עבורנו. אנא ממך, קברניט, בעלותך על הסיפון שפוך מלוא הקסדה מי ים על מי מאנשי שתראה שם, נוכלים שכמותם."

סר נייג'ל נפרד מאביר גדול הממדים ומראש העיר של לֵפּי והובי את החבורה אל החוף, שם כבר ניצבו בשורות ארוכות של רפסודות שטוחות אשר נשאו אותם אל כלי השיט שהמתין להם. סוס אחרי סוס הועלו בעזרת גלגלות וחבלים, בועטים לחלל האוויר, עד אשר הובלו אל בטנה של הספינה הצהובה, שם הוכנו מבעוד מועד שורות של תאי אורווה, להגן עליהם במהלך ההפלגה. האנגלים באותם ימים היו מיומנים ומנוסים בכל הקשור להעברת סוסי מלחמה. המלך עצמו עתיד, בימים הקרובים, להעלות על סיפוני ספינות בנמל אורוול חמישים אלף לוחמים חמושים, על סוסיהם, נשקם וכל ציודם, וכל זאת תוך יממה אחת.

הספינה הצהובה יוצאת לים הפתוח, איור של נ. וויית'

סר נייג'ל פיקד על האנשים על החוף, וסייע להשטתם לספינה בזריזות, ואילו הקברניט, גודווין האוטיין, המשיך את הארגון על הסיפון בדיוק ובמהירות כה רבה, עד כי סר אוליבר בטסת'ורן אך בלע את הצדפה האחרונה של ארוחתו וכבר נשמעה תרועת החצוצרות וקול השלשלאות המבשרים כי העוגן מורם. על הרפסודה האחרונה לעזוב את הנמל ישבו שני המפקדים, כה שונים זה מזה, האחד כמו היפוכו של משנהו, ולרגלי החותרים הושמו אבנים גדולות אשר סר נייג'ל ביקש להעביר לספינה. כאשר הועלו כל אלה לסיפון, יצאה הספינה לדרך, מפרשה הראשי, מפרש ארגמני שבמרכזו מצוירת, בצבע זהב , דמותו של כריסטופר הקדוש הנושא את ישו התינוק על כתפו, מתוח. רוח מתונה נשבה, והמפרש התעגל ככרס מעל הספינה העגלגלה, אשר שייטה לה דרך הגלים, בין קולות השירה שעלו מחרטומה, לקולות הקהל שליווה את הלוחמים וניצב עדיין על החוף. לשמאלם נראה האי וויט, על רכסי הריו הארוכים, המפותלים, המציצים זה מבעד לראשו של השני אל השמיים התכולים; לימינם חוף המפשייר על יערותיו המשתרעים עד האופק; מעל שמי תכלת שגונם כעין הפלדה, אשר השמש החורפית הקבועה בהם מאירה את כל אשר תחתיה, וצינה הייתה באוויר עד כי הבל פי האנשים נראה כענני עשן.

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל מלא אושר, בעמדו בירכתי הספינה מביט לכל עבר, "ארץ זו ראויה כי ילחמו עבורה, האם לא הבחנתם באדם עקום מראה בחוף?"

"לא, לא הבחנתי בדבר," רטן סר אוליבר, "שהרי הובהלתי כשצדפה נעוצה בקורקבני וגביע מלא יין קפריסין שלא טעמתי ממנו הותרתי על השולחן."

"ראיתיו, אדוני רב החסד," אמר טרלאק, "איש בא בימים וכתפו האחת מעל רעותה."

"אות טוב הוא זה," אמר סר נייג'ל. "בדרכנו עברו גם אישה וגם כומר, כך שהכל יעלה כשורה. ומה אומר אתה אדריקסון?"

"אינני יכול לאמר, אדוני רב החסד. הרומאים היו עם חכם, ועם זאת האמינו בדברים כאלה. וכך גם היוונים, ועמי קדומים נוספים שנודעו בתבונה ובדעת. אך בקרב האנשים המודרניים יש מי שלועג לאמונות שכאלה, על אותות מבשרים טוב או רע."

"אין כל ספק בנושא זה," אמר סר אוליבר. "היטב זוכר אני כי בנווארה פרצה סופת רעמים יום אחד, לפתע, והשמים הי נקיים מעננים. ידענו כי רק רע יבוא עקב כך, ולא היה עלינו להמתין זמן רב. כעבור שלושה עשר ימים, נלקחה מאוהלי ירך בשר צבי שלמה, על ידי זאבים, ובו ביום, שני קנקני יין מוורנקיה אשר באיטליה הפכו לחומץ עכור.

"יכלים אתם להביא את הרתמות שלי ממחסני הספינה," אמר סר נייג'ל לעוזריו, "ואנא מכם, גם את רתמתו של סר אוליבר, ונחגור אותן כאן, ואחר כך, תוכלו לדאוג לציודכם שלכם; כי היום, מקווה אני, תחלו בדרככם החדשה, דרכו של הפרש האביר, דרך של כבוד, ותוכיחו כי הנכם עזרי אביר ראויים ואמיצי לב. ועתה, סר אוליבר, בכ הקשור לפריסת הכוחות שלנו והיערכותנו, האם יישא חן מלפניך כי אפקד עליהם, או שמא תחפוץ בכך אתה."

"פקד עליהם אתה, שכווי צעיר שכמוך. בשם הגבירה! אינני פרגית בעצי אך אינני יוכל לטעון כי יודע אני את ענייני המלחמה כמו מי שהיה עוזר האביר של סר וולטר מאני. ארגן את הדברים על פי רצונך."

"את דגלך תניף בחרטום הספיה, אם כן, ואני בירכתיה. להגנתך תקבל ארבעים איש ועוד ארבעים קשתים. ארבעים לוחמים וכל פרשי, וגם עוזרי, יהוו את המאסף. עשרה קשתים וצוות הספינה, בפיקודו של הקברניט, ישמרו על מרכז הסיפון ועוד עשרה ישבו למעלה עם הקשתות האופקיות וצרורות האבנים. איך נראה לך הדבר?"

"טוב, חי אמונתי! טוב! אך הנה רתמתי, חייב אני לעמול עתה, שכן אינני יכול עוד לגלוש לתוך שריוני כשם שיכולתי בהיותי צעיר לימים."

בכל חלקי הספינה שררה עתה המולת ההכנות וההתארגנות. הקשתים עמדו, קבוצות קבוצות לאורך הסיפון, בקשתותיהם מיתרים חדשים, ואתם מתחו וחיזקו, ובדקו את חציהם. בינותם הילכו איילוורד ועוד חיילים וותיקים ובעלי ניסיון ולחשו באזניהם מילות הכוונה והדרכה, ובעת הצורך גם פקודות או מילות אזהרה.

"כבדו את האירוע, לוחמים יקרים," אמר איילורד, הקשת המנוסה, בעברו בין הקשתים ובבדקו כל קשר וכל חיבור. "בשם ניצב חרבי! מזל רב לנו במסע זה. זכרו את אִמְרָה של החבורה."

"ומהי אמרה זו, איילוורד שאלו כמה קשתים, צוחקים בהישענם על קשתותיהם.

"עצתו של הקשת האמן היא: כל קשת יש לכופף כראוי. כל חץ יש לשגר כראוי. כל מוט קשת יש לבר כיאות. כל מיתר יש לנעול כראוי. נה כך, כשמילים אלה מתנגנות בראשו של הקשת, שעל זרועו השמאלית מגן, כשעל כף ידו הימנית כפפה, וכאשר באבנטו שעווה, בכמות שניתן לרכוש עבור רבע הפני , מה עוד צריך קשת?"

"אך מוטב שתהיה לו כמות שניתן לרכוש במחצית הפני," אמר ג'ון הגדול.

"עבודה קודמת לשתייה, חברי לנשק. אך הנה, הגיע הזמן שיינתנו הפקודות, שכן חושבני כי בין סלעי המחט של האי וויט, לבין מפרץ אלום, שם, במרחק, רואה אני את ראשי תרני ספינות המשוטים. הואיט, קוק, ג'ונסון, קנינגהאם, אתם משמר המאסף; ת'ורנבורי, וולטרס, הקט, בדלסמיר, אתם תצטרפו לסר אוליבר בחרטו הספינה. סימון, אתה תישאר תחת דגלו של האביר, אדונך, אך עשרה קשתים חייבים להיות בקדמה."

סלעי המחט של האי וויט. למעלה: היום, למטה: איור מהמאה ה 18

בדממה, ומיד בשמעם את הדברים, נטלו האנשים את מקומותיהם, שוכבים פרקדן על הסיפון, לפי הוראותיו של סר נייג'ל. ליד החרטום הוצבה חניתו של סר אוליבר ומגנו, שעליו מצויר סמל האביר שלו, ראש חזיר בר אדום על רקע שדה זהוב. קרוב לירכתיים עמד סימון השחור ועמו נס בית לורינג. במרכז התכנסו הימאים, אנשי סאות'המפטון, כולם אנשים חסונים, את מעיליהם הסירו ואת מהתניותיהם הדקו לגופם, בידיהם חרבות, פטישי קרב וגרזני קרב. מנהיגם, גודווין האוטיין, עמד בירכתי הסינה ושוחח עם סר נייג'ל, מביט, מעת לעת, אל על, במפרש המתנוסס מעל, ומיד לאחר מכן מתבונן בקפידה בשני הימאים שעמדו ליד ההגה.

למעלה: דגם של פטיש קרב למטה: אבירים נלחמים בגרזני קרב

"הודיע לכל כי אף לוחם לא ירים את חרבו ולא ידרוך את קשתו עד אשר ישמיע המחצצר את תרועת הקרב. עדיף כי נידמה לספינת סוחר העושה דרכה מסאות'המפטון, ומנסה להימלט מהם."

"מיד נראה אותם," אמר הקברניט. "הה, כלום לא אמרתי זאת? הנה שם אורבים הם, נחשי מים שכמותם, במפרץ פרשווטרס; ושימו ב לצחנת העשן העולה מעבר להם, היכן שעשו את מלאכת השטן שלהם. ראו ראו כיצד ספינותיהם הדו תורניות פונות לצאת לים ואחוריהן לחוף! הם הבחינו בנו ועתה קוראים ם לאנשיהם לעלות על הסיפון. הנה, עתה מגלגלים הם את העוגנים, ראו אותם, כנמלים על הסיפון הקדמי! מתכופפים ומושכים כימאים לכל דבר. א, אדוני רב החסד, הם אינם חסרי ניסיון. חושבני כי נטלנו על עצמנו יותר מכפי שיכולים אנו לעשות. לכל אחת מספינות אלה גם משוטים וגם מפרשים, והן מהגדולות ומהמהירות שנבנו."

"הלוואי שהיו לי עיניים כשלך," אמר סר נייג'ל, ממצמץ מול שתי ספיות שודדי הים. "נראות הן כספינות רבות עצמה, ובטוח אני כי נהנה עד מאד מהמפגש איתן. מן הראוי כי תינתן הפקודה שאיננו נוטלים היום שבויים, או כמובן מתכוונים להילקח כשבויים. האם יש על הספינה כומר או נזיר, הקברניט האוטיין?"

"לא אדוני."

"ובכן, אין הדבר חשוב עבור אנשי חבורתי, שכן כולם התוודו וערכו את הטכסים המקודשים טרם צאתנו מטירת טוינהאם; והאב כריסטופר מהמנזר הבטיחני כי כולם נכונים לצעוד אל שערי השמים ממש כפי שהם ערוכים לצעוד לעבר גסקוניה, אך אינני בטוח כי כך הדבר באשר לאנשי ווינצ'סטר, אלה אשר הצטרפו לסר אוליבר, שכן אינם נראים לי כקהל אנשים היראים את האל. אנא, אמור להם כי יכרעו על ברכיהם ותתי הקצינים יקראו עמם את תפילןת "אבינו שבשמיים" "תבורך מריה" ו"אני מאמין".

בקול צלצול כלי נשק, כרעו הקשתים והימאים על ברכיהם, ראשיהם מורכנים וידיהם שלובות מצולבות על חזותיהם, והקשיבו לקול התפלות מפי מפקדיהם. בספינה השתרר שקט, ורק קול המיית הגלים, קול המפרשים הנמתחים וקול העצים החורקים נשמע, כעולה וגובר. רבים מהקשתים שלפו מחיקם קמעות, ולמי שהיו כמה שרידים של חפצים מקודשים ומבורכים, צרורים כקמע, העביר את הצרור לידי עמיתיו, כדי שהכל יוכלו לנשק את הצרורות האלה ולזכות בברכה.

עתה יצא הספינה הצהובה ממימי מיצר סולנט ועשתה את דרכה על פי התעלה הגדולה, זו שבין אנגליה לצרפת. הרוח נשבה בעוז ממזרח, ערנית ומרעננת, המפרש התעגל וקול המים נשמע כלחישה בהכותם בלוחות הסיפון של חרטום הספינה שהתקדמה כך לאיטה, מגל לגל, בחוסר חן ובכבדות, טובלת את חרטומה המעוגל במים התכולים, ומתיזה לעבר הסיפון פתיתי קצף לבנים. מצדה השמאלי נראו שתי ספינות שודדי הים, אשר הניפו את מפרשיהן ויצאו ממפרץ פרשווטרס במרדף אחריה, שתי שורות המשוטים שלהן מעניקות להן יתרון על פני כל כלי שיט שיצא למרחבי הים ללא הגנה, להדביקו. גבוהה ורחבת ידיים הייתה הספינה האנגלית, ומהירות היו ספינותיהם של שודדי הים, הצבועות שחור, כשני זאבים מורעבים שהבחינו בצבי מלא יוהרה העובר מבלי משים על פני פתח מאורתם ביער.

"הנמשיך או נפנה אחור, אדוני?" שאל הקברניט, מביט בשתי הספינות במבט מלא דאגה.

"לא, חייבים אנו להמשיך ולהשים את עצמנו כסוחרים חסרי ישע."

"אך הלא הדגלים, הלא יראו כי שני אבירים עמנו."

"אך להנמיך את הנס פוגע בכבודו של האביר. הניחם, והם יחשבו כי אניית סוחר יינות היא זו, העושה דרכה לגסקוניה או נושאת צרורות צמר עבור סוחר בדים זה או אחר. חי אמונתי! הלא מהירים הם למאד! עטים הם עלינו כשני נצים על אנפה. האם אין סמל או ואת על מפרשיהם?"

"המפרש של הספינה הימנית מעוטר, כנראה, בראש של אתיופי."

"סמלו של העורב השחור, שודד הים הנורמני הוא זה," קרא אחד מהימאים. "ראיתיו כבר, כשרדף אחרינו ברכנו לווינצ'לסי. איש גדול וחזק להפליא הוא, ואין בלבו רחמים לאיש, אישה או בעל חיים. אומרים כי כוח שישה גברים לו, וכי את חטאיהם של שישה גברים נושא הוא בנשמתו. ראו עתה, ראו את העלובים התלויים משני צדי חבל הירכתיים!"

ואכן, משני צדי הסיפון האמצעי נתלו דמויות כהות של בני אדם, מתנדנדות וכל אבריהן מטלטלים לכל טבילת חרטום במי הים.

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, "ובשם העזרה של ג'ורג' הקדוש ושל גבירתנו, מוזר יהיה אם ידידנו שחור הראש לא יהיה תלוי ומתנדנד שם בעצמו, טרם יזקין במספר שעות. אך מה הוא הסמל שעל הספינה השנייה?"

"הצלב האדום של גנואה. והקברניט בעל הזקן המחודד ידוע היטב ביכולותיו, וידוע כי אין ימאי ואין קשת היכולים להתחרות באלה המשרתים תחת פיקודו של דוכס בוקנגרה."

"את זאת נוכיח אנחנו," אמר הקברניט, "אך עדיף, טרם שיתקרבו הם אלינו, כי נרים את מגני הסיפון הניידים ואת מגני העץ של הקשתים היורים בקשתות אופקיות כדי שישמשו לנו מסתור מחציהם. הוא קרא בקול פקודה קצרה ומלחיו, בזריזות וללא השמע קול, הניפו את המגנים וחיזקו אותם. לפקודתו של סר נייג'ל נקשרו שלושת עוגני הספינה אל התורן וביניהם 20 רגל של חבל, וכל אחד מהם נתון להשגחתם של ארבעה ימאים. שמונה ימאים נוספים הוצבו, נושאים עמם נאדות מים, כדי לכבות אש העלולה לפרוץ מחצים בוערים שיפגעו בסיפון, ואחרים נשלחו לרום התורן לשכב שם לרוחב החבלים ולהטיח אבנים או חצים על פי הצורך.

מגנים ניידים ששימשו לקרבות ימיים ולקרבות יבשה

מגני עץ גבוהים ששימשו את הקשתים בקשתות אופקיות להגנה

"תן להם את כל החפצים הכבדים ואלה שמשקלם רב על הפסינה," אמר סר נייג'ל.

"אם כך עלינו לשלוח עמם את סר אוליבר," אמר פורד.

האביר הביט בו במבט אשר מחה מפניו כל חיוך. "אף עוזר אביר שלי לא יתבדח על אביר חגור לקרב. ובכל זאת," הוסיף, ומבטו התרכך כמעה, "יודע אני כי אך עליזות הנעורים מדברת מגרונך ואינך מתכוון להרע או לפגוע. אך לא אמלא את חובתי לאביך אם לא אלמדך לשלוט בלשונך ולרסנה."

"הם יפזרונו על פני הסיפון מכל צדיו וחלקיו, אדוני," אמר הקברניט. "ראה כיצד הספינות נפרדות זו מזו! לנורמני יש יורה קליעים על סיפון חרטומו, או שמא יורה קליעים קטן הוא. ראה, מתכוונים הם להציבו בעזרת מנופים."

יורה קליעים נייד מעץ

"איילוורד," קרא האביר, "בחר שלושה מטובי ונאמני הקשתים וראה אם יכול אתה לעשות דבר כלשהו לעכבם או לסכל את מזימתם. סבורני כי עתה נמצאים הם בטווח מעופו של חץ."

"מרחק של שבע עשרה כפול עשרים צעדים," השיב הקשת, באמדו את המרחק בעיניו. "בשם עשר אצבעותיי! דבר מוזר יהיה זה אם לא נפגע במטרה ממרחק זה. הקשיבו נא, ווטקין איש סוולי, ארנולד ואתה, וויליאם הגבוה, הבה נראה לנבלים האלה כי עם קשתים אנגלים יש להם עסק."

שלושת הקשתים שאיילוורד קרא בשמם תפסו את מקומם בקצה הירכתיים, ייצבו את עמידתם פסוקי רגליים, מכופפים את קשתותיהם עד אשר יישרו את קצות חציהם הארוכים במקביל לסימן מחצית מוט הקשת. "אתה הוא המומחה מהשלושה, ווטקין," אמר איילוורד, ועמד לצדם כשחץ כבר מונח על מיתר קשתו, אנא כוון לנבל החבוש צניף אדום. אתם השניים הפילו נא את הנבל החובש כובע, ואני אהיה מוכן לירות אם תחטיאו. חי אמונתי! עומדים הם לאבדה, ועתה ירו, נערי, או שיהיה זה מאוחר מדי."

קהל שודדי הים התרחק מיורה הקליעים עשוי העץ, והותירו רק שנים מחבריהם לשחרר את הקליע לעבר הספינה הצהובה. השודד חבוש הצניף האדום התכופף כשהוא מייצב את האבן המשוננת על כף העץ ארוכת הידית של כלי הירי. השני החזיק בלולאת החבל אשר בהשתחררו ישלח את הקליע הכבד לאוויר. כך, לשבריר שנייה עמדו, חסרי תנועה, נראים היטב נוכח המפרש הלבן שהתנופף אחרי גוום. והנה, בעל אדום השביס נפל על האבן הגדולה, חץ נעוץ בין צלעותיו, והשני, שנפגע ברגלו ובצווארו, צועק מתפתל על רצפת הסיפון. כאשר התמוטט גופו אחור נשמט מידו הקפיץ, וכף הקלע הגדולה עשוית העץ, הסתובבה חסרת מעצור בכוח רב, עד כי גופת עמיו הושלכה הימה, כה קרוב לספינה האנגלית עד כי פגעה בירכתיה, ואילו האבן נפלה באלכסון הימה, אל בין הספינות. שאגת שמחה וקולות צחוק עלו מקרב שורת הקשתים וימאים למראה הזה, ואלה נענו בקראיות זעם מקרב שורות רודפיהם.

"שכבו נא נמוך על הסיפון, נערי," קרא איילוורד, והחווה תנועה להנמיכם בידו השמאלית. "הם יחכימו עוד. מביאים הם מגנים ומגנים ניידים. עוד יזרקו לעברנו אבני חצץ לרוב ב גובה אוזנינו במהרה."

קרב ימי בין שתי ספינות מסוג "קוג"(שנת 1333). הספינה מימין היא אנגלית על פי עמידת הקשתים שבירכתיה