פרק שישה עשר: בו ויסופר כיצד נלחמו אנשי הספינה הצהובה בשתי ספינות שודדי הים

שלוש הספינות נסחפו במהירות לעבר המערב, הספינה הצהובה עדיין בראש, במרחק ניכר, אף כי שתי הספינות התקרבו בהתמדה לעבר שני צדיה. לשמאל נראה קו הרקיע, נקי מכל מפרש. האי השתרע מאחריהם, כענן, ומימינם, ממש מולם, נראה הכֵּף של אולבן הקדוש, ותוואיו של חצי האי פורטלנד כמו מגיחים מעברם, במרחק, לוטים בערפל. אליין עמד ליד ידית ההגה, מתבונן אחור, הרוח הרעננה ממלאת את ראותיו, אוויר החורף החד צורב את פניו ומערבל את תלתליו הזהובים מתחת לקסדתו. לחייו היו סמוקות ועיניו נצצו, דמם של מאות אבותיו, הלוחמים הסקסונים, התערבל בעורקיו.

הכף של אולבן הקדוש, מבט מצפון

חצי האי פורטלנד,מימין: מבט מהאוויר, משמאל: צוקי אבן הגיר

"מה זאת?" שאל, כששמע קול לחישה חד עולה באוזניו. ההגאי חייך והצביע ברגלו לעבר חצים שנורו מקשת אופקית כבדה אשר נתקעו בלוחות הסיפון ורטטו. בו ברגע נפל ההגאי על ברכיו ושכב חסר חיים על לוחות העץ כשדם זורם מצווארו. כשגחן אליין להרימו נמלא האוויר חיות וקולות חצים מזמזמים, והוא שמעם מתחככים בלוחות העץ כמו תפוחים הנושרים מעץ כשמנענעים את ענפיו.

"הרם עוד שני מגנים ניידים או יותר ליד עמוד מנורת הירכתיים," אמר סר נייג'ל בשקט.

"ועוד אדם להגה," קרא בקול הקברניט.

"המשך להעסיקם, איילוורד, עם עוד עשרה מאנשיך." המשיך האביר. "והורה לעשרה מאנשיו של סר אוליבר להעסיק את הספינה מגנואה. אינני רוצה להראותם עדיין כמה צריכים הם לחשוש מאיתנו."

עשרה קשתים נבחרים בפיקודו של איילוורד עמדו בשורה לאורך הסיפון הרחב, והיה זה שיעור חשוב לעוזרי האביר הצעירים, אשר עדיין לא חוו קרב, לראות את הארגון, הסדר וקור הרוח שגילו הקשתים הוותיקים, באיזו זריזות דרכו את קשתותיהם ובאיזה דיוק מלאו את הפקודות, כל העשרה נעו כאיש אחד. הלוחמים כרעו מאחרי המגנים, מתבדחים מציעים או מבקרים את עמיתיהם. "גבוה יותר וולט, גבוה יותר!" "השתמש בכל משקל גופך, וויל!" "אל תשכח את מהירות וכיוון הרוח, האל!" דברו כבמקהלה, ומעל הקריאות האלה נשמע קול מתיחת ושחרור המיתרים, החד, קול לחישת החצים בהישלחם, ו"משוך את חצך! ניק! את חצך! וירו כולכם יחדיו!" מפי הקשת האמן, מפקדם.

עתה נורו מטחי אבנים משתי הספינות, אך הטוענים את כלי ירי הקליעים הסתתרו ונחבאו כה טוב, עד כי לא נגלו לעין כמעט, אלא ברגע שחרור הקלע. גוש סלע גדול, אפור, שנשלח מהספינה האיטלקית עבר מעל ראשיהם ושקע בין הגלים. גוש אחר, ששוגר מהספינה הנורמנית, שרק באוויר והוטח בסיפון האמצעי, שובר כך את גבו של אחד הסוסים, ופוגע בדפנות הספינה. שניים נוספים שעשו דרכם יחד קרעו את דמותו של כריסטופר הקדוש שבמרכז המפרש הראשי, והפילו שלושה מלוחמיו הפרשים של סר אוליבר ממקומם על הסיפון הקדמי. הקברניט הביט באביר ופניו מלאות דאגה.

"שומרים הם על מרחק מאתנו," אמר. "קשתינו טובים מדי והם לא יתקרבו. מה הגנה לנו נגד אבנים אלה?"

"סבורני כי אוכל לשטות בהם," ענה האביר בגיל, והעביר את פקודותיו לקשתים. מיד נפלו חמישה מהם על הסיפון, פרקדן, כחסרי אונים. אחד כבר נפל מחץ ירוי, וכך נותרו רק ארבעה עומדים על רגליהם.

"זה יעודדם ויעניק להם אומץ," אמר סר נייג'ל, מביט בשתי הספינות שזחלו משני צדי הספינה הצהובה, בהנפות מדודות ואיטיות של משוטיהם הגדולים, והמים מקציפים ומתערבלים מתחת לשדרתן.

"עדיין שומרים הם על מרחק," קרא הקברניט האוטיין.

"אם כך יפלו שנים נוספים," צעק מפקד הקשתים. "זה יספיק. בשם אמונתי! הנה, עלו הם בחכתנו ובלעו את הפיתיון, כאפרוחים הנופלים בידו של צייד. אל הנשק, אנשים! נס המלחמה מונף מאחרי ועוזרי האביר מגנים עליו. עמדו איתן עם העוגנים והיו מוכנים לשלחם. עתה, השמיעו את קול החצוצרות, ומי ייתן וברכת האל תשרה על האנשים הישרים!"

בדברו נשמעה משתי הספינות שאגת שודדי הים וקול תופים והאוויר נמלא בקול צליפת מאה משוטים במים. עולים ויורדים מימין ומשמאל לכל ספינה והסיפונים מלאו אנשים אוחזים בידיהם את כלי נשקם, ערוכים לקרב. כך נצבו הם קבוצות קבוצות על הסיפון הקדמי נכונים לזנק, פנים חיוורות, פנים שחומות, פנים בעלות עור בגון צהבהב, ופנים שחורות, אנשי הצפון, איטלקים שחרחרים, שודדים פראים מאזור הים התיכון, מורים חמי מזג מחופי צפון אפריקה, מכל גזע ולאום, מכל קצוות הארץ, ועל כולם טבוע אות האכזריות, אכזריות חיית הפרא, המשותף לכולם. כך, משני הצדדים, נסחפו עתה על פני הים, משוטיהם נגררים במים כדי למנוע מהם להתנפץ אל גוף הספינה הצהובה, שטו צועקים וצווחים במלוא גרונם בקול מעורר חלחלה, והתכוונו להתקיף את ספינת הסוחר חסרת ההגנה.

אך הצעקה שעלתה מקרב שורות הקשתים האנגלים, שכרעו עד כה דוממים במסתור המגנים, הייתה נוראה עוד יותר וצורמת פי כמה, והחצים זמזמו וירדו כברד נושא מוות על המון האנשים הבלתי מוכנים לתקיפה שעמדו על סיפוני ספינות השודדים. משני צדי הספינה הצהובה יכלו הקשתים לירות נכחם מטה למרחק שהיה כה קצר עד כי עלה בידם לחדור דרך השריונות ודרך המגנים, שהיו עשויים לוחות עץ נוקשים שעבים שני אינצ'ים. רגע אחד ראה אליין את ירכתי אחת מהספינות, מלאה המון אנשים מנפנפים בידיהם ופניהם נלהבים, ומשנהו היה זה תוהו שטוף דם, והגופות מוערמות זו על גבי זו, בעוד מי שנותר בחיים מסתתר, כורע, מאחורי ערמת הגופות להגן על עצמו מפני מכת מוות וודאית. הימאים שנבחרו על ידי סר נייג'ל לתפקידם השליכו את העוגנים מעבר לספיות השודדים ושלוש הספינות היו לכודות כך בצבת ברזל ונעות יחד לאיטן עם הגלים.

עתה החל קרב אכזרי ונורא, אחד ממאות הקרבות אשר לא נכתב אודותיהם ברשומות ובקורות העתים ולא הושר עליהם שיר. לאורך השנים, בכל הימים הפרושים לדרומה של אנגליה, מאות אנשים עלומי שם נלחמו במאות מקומות לא ידועים, וכל אשר נותר מהם, כמצבת עד, הוא ביטחונם של החופים האלה ושלומם של המחוזות הדרומיים והגנת מיד בוזזים ומהרסים .

הקשתים בחרטום ובירכתיים אכן כמו ניקו את סיפוני שתי ספינות השודדים, אך עתה מי שנותר מהם בחיים פלש לסיפון האמצעי של הספינה הצהובה והחל בקרב פנים אל פנים עם הקשתים והימאים האנגלים, כך נבצר מעמיתיהם המוצבים על התרנים לירות מטה לסייע להם. בוקה ומבולקה השתררו, חרבות וגרזנים הונפו וניחתו, האנגלים הנורמנים והאיטלקים ניטלטלו והתגלגלו על פני הסיפון שהגוויות נערמו עליו, ואשר לוחות העץ שלו היו חלקלקים מהדם שנשפך. האוויר נמלא בהמולה מחרישת אוזניים של הדי המהלומות, צעקות המוכים, קריאותיהם העמוקות והקצרות של האנגלים וזעקות התראה של השודדים, ובהבל פי הלוחמים אשר באוויר הקר נראה כעשן העולה מכבשן. דמותו של השודד שנקרא העורב השחור התמרה מעל כל עמיתיו, עטוי כולו, מכף רגלו ועד ראשו, בלוחות שריון, הוביל את המתקפה, מניף באוויר אלה גדולה ומכה את כל מי שקרב אליו. המקום אחר, השודד בעל הזקן המחודד, נמוך קומה כגמד כמעט, אך בעל כתפיים רחבות וזרועות ארוכות, ניסה לפלס את דרכו לעבר התורן, ועמו כשישים לוחמים בני גנואה, חמושים כולם ולבושי שריונות. בין שני תוקפים נוראים נהדפו הימאים יותר ויותר, ונאלצו ללכד את שורותיהם, עד כי עמדו סביב התורן, צמודים איש לרעהו, והשודדים מכל עבריהם.

אך העזרה הייתה קרובה להגיע. סר אוליבר ולוחמיו ירדו כנחיל מהסיפון הקדמי ואילו סר ניייג'ל, ועמו שלושת עוזריו, סימון השחור, איילוורד, ג'ון הגדול, ועוד כעשרים איש, מיהרו והשליכו עצמם מהירכתיים לעבר מקום התלקח הקרב העז. אליין, על פי מעמדו וחובתו, שמר על אדונו, קבע עליו את עיניו ונצמד לעקביו. לעתים קרובות שמע על כוחותיו של סר נייג'ל ועל מיומנותו בשימוש בכלי נשקו של האביר, אך כל אשר הגיע לאוזניו לא השתווה למהירות ולקור הרוח של אדם זה. נדמה היה כי על גופו השתלט על גופו שד, הוא דילג ממקום למקום, הודף ומשסף, מטה את מגנו בפני מהלומות היריב, משיב לתוקפים בלהב חרבו, רוכן ומתחמק ממכות גרזני הקרב ומלהבי חרבות שלוחות; מהיר ולא צפוי, עד כי מי שהרים את נשקו לפגוע בו, מצא את עצמו במרחק שישה צעדים טרם הנחית מטה את ידו. שלושה שודדים כבר נפלו תחתיו, והוא פצע את השודד בעל הזקן המחודד בצווארו, כאשר הענק הנורמנדי זינק לעברו מהצד להכותו באלתו הקטלנית. סר נייג'ל רכן מטה להתחמק מהמכה, ובו בעת הדף את חרבו של שודד בן גנואה, אך החליק בשלולית דם, ונפל בכבדות על הסיפון. אליין זינק ועמד מול השודד בן נורמנדיה אולם חרבו התנפצה והוא עצמו הוטל מטה בכוח מכת אלה. אולם טרם יכול היה העורב השחור להניף את אלתו שנית, ולהנחיתה, לפת ג'ון מהורדל כצבת ברזל, את פרק כף ידו, במלוא עצמתו, והוא מצא את עצמו, לראשונה, בידי אדם חזק ממנו. כחיית בר עזה ניסה השודד, במלוא כוחו, לשחרר את כלי נשקו, אולם ג'ון כופף את זרועו, אט, אט, אחור, עד כי נשמעה נקישה חדה, כקול שמשמיע ענף בהשברו, כף ידו נתלתה ללא ניע, והאלה נשרה במין אצבעותיו חסרות התחושה. לששווא ניסה לתפשה בידו השנייה. יריבו המשיך לכופפו אחור, עד אשר בשאגת כאב וזעם נפל מלוא גופו על לוחות הסיפון, ונצנוץ להב סכין לפני מוטות המתכת של קסדתו, המגנים על פניו, הבהיר לו כי ימצא מהרה את מותו, אם אך ימוש ממקומו.

מבוהלים ומפוחדים בראותם את נפילת מנהיגם, ניסו הנורמנדים לפנות אחור ולפלס דרך לספינתם, וניסו לקפוץ מהספינה הצהובה, קבוצות קבוצות. אך העוגן עדיין אחז בה כטרף מעוקם, וסר אוליבר, ועמו חמישים לוחמים דלקו בעקבותיהם. עתה, גם הקשתים יכלו לכוון את חציהם ברווחה ולפגע בהם ומטח של אבנים גדולות רדפם. פה ושם נראו, פיותיהם מלאים נאצות, מנסים להסתתר מתחת לבד המפרש, כורעים ומצטופפים בפינות, כארנבות הבורחות מפני סמור, חסרי תקווה ואובדי עצות. היו אלה ימים קשים וקשוחים, ואם חייל אמיץ ובר לב, אשר לא היה לו רכוש שיוכל לממן כופר נפשו, מצא את מותו בשדה הקרב, מי יחמול על שודד ים, אויבו של האדם באשר הוא, אשר נלקח שבוי בעת שביקש לבזוז ולהרוג, ועל גופו נשקו, המוכיח את מעשיו הנפשעים.

אך שוב שונה מהלך הקרב. השודד בעל הזקן המחודד נהדף עתה עם אנשיו על ידי סר נייג'ל, איילוורד, סימון השחור, ומשמר הירכתיים. צעד אחר צעד נסוג האיטלקי, מכל חיבור של לוחות שריונו ניגר דם, מגנו מבוקע, נוצות קסדתו גזומות, משתנק חלושות. אך הוא עמד מול יריביו ללא חת, תוקף, נסוג, בטוח רגל, ידו יציבה, מאיים על תוקפיו. הוא נהדף אל סיפון ספינתו, בעקבותיו כתריסר לוחמים אנגלים, אך הצליח להשתחרר מכיתורם, ירד במהירות אל הסיפון התחתון בירכתי ספינתו, זינק שוב אל הספינה הצהובה, ביתק את חבל העוגן, ומיד עמד שוב בין לוחמיו נושאי הקשתות האופקיות. בה בעת הדפו הספנים בני גנואה את ספינתם בעזרת משוטיהם ובינם לבין הספינה הצהובה הלך המרחק וגדל.

"בשם ג'ורג' הקדוש!" קרא פורד, "הופרדנו מסר נייג'ל."

"אבוד הוא," אמר טרלאק בקול חנוק. "בואו, הבה ננסה לדלג לספינתנו." שני הצעירים קפצו, בכל כוחם. רגלו של פורד פגעה במגן שעל הסיפון והוא תפס בחבל משתלשל, בעזרתו הצליח לטפס מעלה, אולם הדבר לא עלה בידו של טרקאל והוא נפל על המשוטים ומשם הימה. אליין שהתנודד על הסיפון כמעט והושלך אף הוא לים, אך ג'ון משכו באבנטו.

"בקושי יכול את לעמוד, נערי, כל שכן לקפוץ," אמר. "כלום אינך רואה את הדם הזורם מתחת לקסדתך?"

"מקומי הוא ליד הדגל," קרא אליין, מנסה להיחלץ מחיבוקו של חברו.

"השאר כאן, גבר, זקוק אתה לכנפיים כדי לעמוד לצדו של סר נייג'ל."

אכן, המרחק בין שתי הספינות גדל עתה, שכן בני גנואה יכולים היו למתוח את משוטיהם למלוא אורכם ולחתור כדי להתרחק מהספינה הצהובה.

"בשם האל, הרי זה קרב רב כבוד!" אמר ג'ון, ומחה בכפיו. הם עוים את דרכם מהירכתיים אל הסיפון האמצעי. היטב הכית, אדוני האביר! היטב נלחם אתה איילוורד! ראה את סימון השחור, כיצד מסתער הוא בין הימאים! אך שודד זה, בעל הזקן המחודד, לוחם רב אתילות הוא, אוסף הוא את אנשיו על הסיפון הקדמי. הנה נפל קשת, הא! סר נייג'ל מתקיפו עתה, קרה אליין, הבט קרב מסחרר ונפלא זה."

"בשם שמיים! סר נייג'ל נפל!" צעק אליין.

"וקם שוב, אך חולשה קלה הייתה זו." שאג ג'ון. "שוב מתקיף הוא, ומובילו לצד הספינה. הה, בשם הגבירה, הנה את חרבו החדיר עתה לגופו! הם מתחננים לרחמים. מטה ירד הצלב האדום ומעלה מניף סימון את נס הוורדים הארגמניות!"

מותו של המנהיג בן גנואה לא הביא לקצו את הקרב. נוכח שאגות השמחה שעלו מהספינה הצהובה התנוסס נס הקרב בעל שני הקצוות על סיפון ספינת השודדים, והיא הסתובבה ושבה אחור, שהרי החותרים היו עבדים והם הבינו את רצונם של אדוניהם החדשים.

שני האבירים שבו לסיפון הספינה הצהובה, ושלוש הספינות שטו, זו בצד זו, שכן העוגנים הקושרים אותן זו לזו הוסרו. ועתה, לאחר סערת הקרב שמע אליין את קולו של הקברניט אשר קרא את פקודותיו בזו אחר זו "התירו את קשרי החבלים", "הטו את במפרשים" והתמלא פליאה בראותו כמה מהר המלחים, עודם מוכתמים בדם, שכחו את המאבק לחיים, ועסקו שוב בחבלים ובקשרים. עתה פנתה הספינה הצהובה לעבר צרפת, והימאים הלכו על פני הסיפון תחת עינו הפקוחה של קברניט שלו על בספינה שקטה.

"אך יש נזק לספינה, סר נייג'ל." אמר הקברניט. "יש כאן בצדה חור פעור, שתי זרועות קטרו, המפרש שסוע במרכזו, והעץ חשוף כקודקודו של נזיר. למען האמת, אינני יודע מה אומר למר ווית'רטון כשאראהו שוב באיצ'ן."

,בשם פול הקדוש! יהיה זה מצער עד מאד אם נגרום לך נזק בתום המסע, " אמר סר נייג'ל. "את שתי סינות השודדים תיקח עמך בשובך, ומר ווית'רטון יוכל למכרן. מהכסף שישיג עוברן יטול כל שצריך הוא כדי לתקן כראוי והיטב את הנזק, והשאר יישמר לנו עד שובנו לבתינו, וכל אחד מהאנשים יקבל את חלקו. אני נדרתי לבתולה להכין צלם בן חמישה אשר אינץ', מכסף, שיושם באולם התפילה במנזר, שכן ברוב חסדה הרשתה לי לנצח את בעל הזקן המחודד, אשר ממה שחוויתי, נראה לי כאדם מלא מרץ ונועז. אך מה באשר לך, אדריקסון?"

"מאומה, אדוני האביר," השיב אליין, אשר התיר את קסדתו שהתעקמה ממכת אלתו של הנורמנדי. אך אפילו בדברו, היה ראשו סחרחר, והוא נפל על הסיפון ודם זורם מאפו ומפיו.

"מיד תשוב אליו הכרתו," אמר האביר, ברכנו מעל אליין ובהעבירו את אצבעותיו בשערו. "איבדתי עוזר אביר אמיץ ואצילי אחד היום ואינני יכול לאבד שני. כמה מאנשינו נפלו?"

"על פי חישובי," אמר איילוורד, "שבעה מבני ווינצ'סטר, אחד עשרה ימאים, עוזרך, טרלאק הצעיר, ותשעה קשתים. "

"ומה באשר לאויבינו?"

"מתים כולם, למעט האביר הנורמנדי העומד שם, מאחור. מה תצווה כי נעשה בו?"

"יש לתלותו בחבליו שלו," השיב סר נייג'ל, "נשבעתי כך ואקים את שבועתי."

שודד הים עמד בירכתיים, קשור בחבל, ושני קשתי נצבו משני צדיו. למשמע דברי סר נייגל נרעד עזות, ופניו עטו גון אפרפר.

"כיצד, אביר?" קרא באנגלית משובשת, מעורבת בצרפתית "מה זאת תאמר? להיתלות? למות כמו כלב? להיתלות?"

"כך נשבעתי," אמר סר נייג'ל בקצרה. "ממה ששמעתי לא חשבת הרבה כשתלית אחרים."

"איכרים, אנשים פשוטי מעמד." צעק השודד. "זה המוות המתאים להם. אך לאדונה של אנדליס, שדם מלכים זורם בעורקיו! הרי אין הדעת תופשת זאת!"

סר נייג'ל פנה על עקביו, ושניים מימאים הניחו לולאת חבל על צווארו של השודד. למגע החבל ניתק את אסוריו, דחף את אחד הקשתים לעבר הסיפון ובתפשו במתני השני זינק עמו לים.

"בשם ניצב חרבי!" קרא איילוורד, במהרו לעבר מעקה הסיפון, "שניהם שקעו ידיו במצולות, כאבן."

"ושמח אני עד למאוד על כך," השיב סר נייג'ל; שכן למרות שהדבר מנוגד לשבועתי, סבורני כי נהג כאדם ראוי ואציל נפש וכאביר נכבד."

תיאור קרב בין ספינה אנגלית, שהייתה מאויישת על ידי ימאים בני דרום אנגליה, לבין ספינה ממונקו (אז, איטליה) שהתקיפה את איי התעלה. הקרב המתואר כאן נערך בשנת 1338, והימאים האנגלים הצליחו להתגהר על הספינה האיטלקית, למרות שהאי גרנסי כולו נותר כבוש על ידי הצרפתים.