פרק שלושים ושישה: ובו יסופר איך הסיר סר נייג'ל את הרטייה מעל עינו

היה זה בוקר קר וקודר של ראשית חודש מרס, והערפילים שנמוגו הוחלפו בחשרת עננים דחוסים שעשו את דרכם דרך עמקי הרי קנטברייה. החבורה שבלתה את הלילה מוגנת באחד הגאיות, כבר נעורה, סוערת ונרגשת, חלקם מכונס סביב מדורו מפיצות אור וחום וחלקם עורך תרגילי חימום שכן אבריהם התקשו בשל הקרה הצובטת שבאוויר. פה ושם נראו, דרך הערפל שחבק אותם, פסגות ההרים או בליטות הסלעים האדירים; ומעל לים האדים התמרו פסגות אדירות שאור השחר הוורוד זרח על ראשיהם עטורי השלג. האמה הייתה לחה, הסלעים נטפו מים, הדשא הירוק נצנץ כמו כוסה חרוזי בדולח; ועם כל את נמלא המחנה קולות צהלה ועליזות, שכן בלדר שלוח מעם הנסיך הביא דברי שבח והלל מחממי לב ממנו, על אשר פעלו ועשו, ופקודתו הייתה כי עתה, ימתינו לצבא בחזית.

מסביב לאחת המדורות ניצבו חמישה קשתים, מנקים את נשקם מחלודה, ומביטים בחוסר סבלנות אל הקדרה הגדולה שאדים עלו ממנה, שהייתה מונחת מעל הלהבות. איילוורד היה שם, רכון ורגליו משולבות תחתיו, משפשף את שריון הטבעות שלו, ושורק בקול רם. מעברו ישב ג'ונסטון, אשר מרט נוצות לחציו, ומצדו ישב ג'ון מהורדל, פשוט אבריו הגדולים, וקסדתו מונחת, תלויה, על קצה רגלו. סימון השחור מנוריץ' יש בין הסלעים, מזמזם לו נעימה מארץ מולדתו ומשחיז את חרבו על אבן שטוחה שהונחה על ברכיו; לידו ישבו אליין אדריקסון וניוברי, עוזר האביר השתקן של סר אוליבר, פושטים את ידיהם הקרות לעבר האש.

"זרוק כפיס עץ נוסף לאש, ג'ון, וערבב את המרק בנדן חרבך," רטן ג'ונסטון, שעקב בשום לב ובדריכות אחר הקדרה מעלת האדים.

"בשם ניצב חרבי!" קרא איילוורד, "עתה, כשג'ון השיג סכום כופר נפש כה גדול, הרי לא יחפוץ לעשות את דרכו עמנו, קשתים עלובים ודלים. מה תאמרו, רעי לנשק? כשנראה את ג'ון מהורדל בפעם הבאה לא נשתה שיכר בפרוטה או נאכל שומן חזיר אלא נלגום יין גסקוניה ונתענג על בשר צלוי כל יום בשבוע."

"אינני יודע אם כך יהי," אמר ג'ון, בועט את קסדתו לאוויר ותופסה בידו. "אך זאת יודע אני, בין אם מוכן המרק או לא, נכון אני לגום ממנו."

"רותח המרק וגם מבעבע," קרא ג'ונסטון, שהביט לתוך הקדרה מבעד לעננת האדים והעשן. ותוך שנייה נתלשה הקדרה מעל המתלה שהחזיקה, ותכנה נמזג לתוך קסדות המתכת, שבעליהן החזיקום בין ברכיהם, ובעזרת גושי לחם גדולים וכפות, גמעו את פת שחריתם.

"מזג אוויר רע הוא לקשתות," העיר ג'ון, לבסוף, באנחה כשהוא גומע את הטיפה האחרונה מקסדתו. "מיתרי מסובכים כזנב פרה הבוקר."

"עליך למשוח אותם במים ודבק," אמר ג'ונסטון. "זוכר אתה סאמקין, בבוקר יום קרב קרסי היה האוויר לח מאשר עכשיו, ובכל זאת אינני זוכר כי היה משהו ללא כשורה במיתרי הקשתות."

"חושב אני," אמר סימון השחור, משחיז עדיין את חרבו, תוך הרהורים עמוקים, "כי נזדקק למיתריכם לפני רדת הערב. חלמתי על פרק אדומה בליל אמש."

"ומהי פרה אדומה זו, סימון?" שאל אליין.

"אינני יודע, אדוני הצעיר, יכול נאי לאמר רק כי בערבם של קרב קאדסאנד, קרב קרסי וקרב נוגנט חלמתי על פרה אדומה, והנה שוב בא אלי חלום זה, ועל כן משחיז אני את חוד חרבי כיאות.

"היטב דיברת, כלב מלחמות וותיק שכמוך!" קרא איילוורד. "בשם ניצב חרבי! מקווה אני כי יתאמת חלומך, שהרי הנסיך לא שלחנו הנה כדי לשתות מרק או לאסוף אוכמניות. עוד קרב אחד, ומוכן אביב לתלות את קשתי, לשאת אישה ולמצוא לי פינה ליד האח המסוערת. אך מה עתה רובין? את מי את המבקש?"

"האציל לורינג מבקש את נוכחותך באהלו," אמר קשת צעיר לאליין.

עוזר האביר קם וניגש לאוהל, שם מצא את האביר יושב על כר, רגליו משולבות לפניו, וקלף פרוש על ברכיו, כסרט, זועף, שפתיו מהודקות וגבותיו קמורות.

"זה הגיע הבוקר, בידי שליחו של הנסיך," אמר, "והובא מאנגליה על ידי סר ג'ון פוליסי שזה עתה הגיע מססקס. מה דעתך על איגרת קלף זו, על פי מראיתה בלבד."

"כתובה היא בבירור," אמר אליין, "ומפורט עליה כי היא עבורך: "אל סר נייג'ל לורינג, האביר, מפקד פרשי טירת טווינהאם, נכתב על ידי כריסטופר, משרתו של האל במנזר כרייסטצ'רץ'."

"כך כתוב," אמר סר נייג'ל. "ועתה, אנא ממך, קרא בה."

אליין נטל את האירת, וכאשר נחו עיניו על הכתוב בה החוויר וקריאת הפתעה וצער פרצה מפיו.

"מה קרה?" שאל האביר בדאגה, "האם קרה דבר לגבירה מרי או לגבירה מוד?"

"אחי הוא זה, אחי האומלל," קרא אליין והניח את ידו על מצחו, "אחי מת".

"בשם פול הקדוש! מעולם לא שמעתי כי גילה לך חיבה כלשהי, מדוע נסער אתה כל כך ומתאבל עליו?"

"בכל זאת, אחי היה, בן משפחתי היחיד על פני האדמה. אולי הייתה לו סיבה לחוש מרירות כלפי, שהרי אדמתו ניתנה למנזר כדי שיגדלוני. אויה! ואני הרמתי עליו את מקלי בפגישתנו האחרונה! ועתה נהרג, כולו שקוע בפשע ובאלימות."

"הה?" אמר סר נייג'ל, אנא, המשך לקרוא. ואיין קרא את דברי הנזיר כלשונם:

"יהיה האל עמך, אדוני האביר הנכבד, וישמרך. הגבירה לורינג מבקשת ממני לכתוב את אשר ארע בטווינהאם וכל אשר נוגע למותו של שכנך רע המעללים בעל האדמות של מינסטד. שכן כאשר עזבת אותנו, אסף איש זד ורשע זה חבורת פורעי חוק, נבלים ואנשים חזרי אדון, וכה התחזקו אלה עדי כי טבחו את אנשי המלך והביסו את מי שיצא בשמו נגדם. ואחר כך, יצאו מהיער וצרו על הטירה, ובמשך שני ימים סגרו עלינו וירו עלינו וכה רבים היו עד כי הופתענו ממספרם. אך הגבירה לורינג החזיקה בטירה ביד רמה ובבטחה ואון, וביום השני נרצח בעל האדמות, בידי אנשיו שלו, כפי שסבורים, וכך נחלצנו מידם; ועל כך מהללים אנו את הקדושים כולם, ובמיוחד את הקדוש אנסלם, שביום חגו הוסר המצור. הגבירה לורינג והגבירה מוד, בתך הנאווה, שתיהן בקו הבריאות, וכך גם אני, למעט דלקת המפרקים שלי, אשר קיבלתי בעוונותיי כעונש על חטאי. מי ייתן וינצרוך הקדושים!"

"חזונה של הגבירה טיפן הוא," אמר סר נייג'ל, לאחר זמן מה. "הזוכר אתה כי אמרה שמנהיגם הנו בעל זקן צהבהב, וכיצד נפל הוא לפני שער הטירה? אך איך זאת, אליין, איך קרה שגבירה זו, אשר כל הדברים נגלים לה כמבעד לגביש שקוף, ואשר לא אמרה דבר שלא התקיים או ארע, איך ייתכן שאמרה היא, כי מחשבותיך שלך נתונות לטירת טווינהאם יותר מאשר מחשבותי שלי?"

"אדוני האביר רב החסד," אמר אליין ופניו צרובי הרוח מאדימים, "נראה כי הגבירה טיפן דיברה אמת, שכן טירת טווינה אדם בלבי כל יום ובחלומותיי בלילה."

"הה!" קרא סר נייג'ל, והביט בו ארוכות.

"כן אדוני האביר. אוהב אני את בתך, את הגבירה מוד, וככל שהנני בלתי ראוי לה, אעניק את דם לבי כדי להיות משרתה."

"בשם פול הקדוש! אדריקסון," קרא האביר בקור רוח, מקשת את מרפקיו, "מכוון אתה גבוה. משפחתנו עתיקת יומין היא."

"גם משפחתי שלי מוצאה קדום ואציל," השיב עוזר האביר.

"והגבירה מוד בת יחידה היא, שמנו וכלל אדמותינו לה יהיו."

"אויה, הנה עלי לאמר זאת, גם אני נותרתי יחיד מבני משפחתנו."

"ומדוע לא שמעתי על כך ממך קודם לכן, אליין? למען האמת, חושבני כי ניצלת אותי."

"לא אדוני, אל נא תאמר זאת. שכן אינני יודע אם בתך אוהבת אותי, ואין בינינו כל התחייבות או שבועה."

סר נייג'ל הרהר מספר רגעים, ואז פרץ בצחוק רם. "בשם פול הקדוש!" אמר, "אינני יודע מדוע עלי להיות מעורב בעניין, שהרי תמיד גיליתי שהגבירה מוד מסוגלת לדאוג לעצמה היטב. מאז היה ביכולתה לרקוע בעקבה הקטן, התמיד השיגה את מבוקשה, ואם מבקשת היא אותך, אליין, ואתה מבקש אותה, אינני סבור כי מלך ספרד על כל עשרות אלפי חיילין יצליח להפריד בין שניכם. אך אומר רק זאת, עלי לראותך אביר לפני שתוכל לפנות אל בתי בדבר אהבתך אליה. תמיד אמרתי כי בעל חנית אמיץ לב ישא אותה לאישה, וחי נפשי! אדריקסון, אם יחמול עליך האל, סבורני כי תתאים היטב. אך די לנו בזוטות שכאלה, שכן עבודה לנו לעשותה, ועוד יהיה לנו פנאי די והותר לדון בכל זאת כשנראה את הצוקים הלבני של חופי אנגליה שנית. לך אל סר וויליאם פלטון, אנא ממך, ובקשנו לבוא לכאן שכן הגיע הזמן שנצא לדרך. אין מוצא מעמק זה ומקום מסוכן הוא אם יבוא עלינו האויב כאן."

אליין מסר את ההודעה, ואז יצא מחוץ למחנה שכן דעתו הייתה פזורה עליו בשל החדשות שקרא, ובשל שיחתו עם סר נייג'ל. הוא ישב על סלע, כפוף, מצחו הקודח על כפות ידיו, חושב על אחיו, על מריבתם, על הגבירה מוד לבושה בגדי רכיבה מלוכלכים בבוץ, על הטירה האפורה, על פניה החיוורים, הגאים בנשקייה, ועל מילות הפרידה היוקדות שלה אליו. אז היה חסר כל, נער שגדל במנזר, לא ידוע וללא חבר. עתה היה בעל האדמות של מינסטד, ראש משפחה עתיקת יומין, בעל אחוזה נכבדת הקף, נכון לשמר את גדולת משפחתו וכבודה. יתרה מזאת, הוא הפך לאדם בעל ניסיון, נחשב לאמיץ בין אנשים אמיצי לב, רכש את הוקרתו ואמונו של אביה, אשר אף הקשיב לו כשסיפר על אהבתו לה, לבתו. אשר לקבלת תואר האביר, בימים סוערים שכאלה לא היה הדבר קשה מדי לעוזר אביר ממעמד אציל לשאוף לזכות בכבוד זה. מעדיף הוא למות כאן ולהותיר את גופו ועצמותיו משחק לעורבים אם לא יעשה מעשה שעיני הכל תינשאנה אליו.

אליין ישב עדיין על הסלע, צערו ושמחתו מתערבלים בנפשו, כצללי עננים הנישאים ברוח על האחו, עד כי לפתע הגיע אליו קול עמוק דרך הערפל. מאחוריו שמע את מלמולו של קשת, קול צחוק פתאומי, צרוד, ואת קול פרסות הסוסים. ומעבר לכל אלה עלה זמזום נמוך ועמוק, שנראה כי הגיע מכל העברים ומלא את האוויר. בימים בהם חי במנזר, נזכר, שמע קול כזה כשיצא פעם ביום רוח לעת לילה והקשיב לגלים המתנפצים אל החוף. כאן, לא ש ברוח וגם חוף לא היה בנמצא, ובכל זאת, הזמזום הקהה והעמום עלה וגבר והתחזק, כמו עלה מאגם האדים והערפל. הוא פנה לרוץ למחנה וקרא את קריאת האזעקה בכל כוח ריאותיו.

היו אלה רק מאה פסיעות, ובכל זאת, טרם הגיע למחנה כל הקשתים היו כבר מוכנים על סוסיהם, והאבירים עמדו והקשיבו לקולות מבשרי הרע.

"פרשים רבים הם," אמר סר וויליאם פלטון, "ורוכבים הם מהר לעברנו."

"אך חייבים הם להיות פרשי המלך," אמר סר ריצ'רד קוסטון, "שהרי באים הם מהצפון."

"לא," אמר הרוזן מאנגוס, "אין זה בטוח כלל. האיכר עמו דיברנו אמש אמר כי על פי השמועה דון טלו, אחיו של מלך ספרד, יצא בראש ששת אלפים פרשים נבחרים לפגוש את מחנה הנסיך ולהכות בו. יתכן כי בחר בדרך עקיפין והגיע לכאן."

"בשם פול הקדוש!" קרא סר נייג'ל, "חושבני כי נכונים דבריך, כי איכר זה היו לו פנים חמוצות ומבטו מבט של תחבלן, כמי שאיננו חפץ כלל ביקרנו. אין לי ספק כי הוא אשר הוביל פרשי אלה אלינו."

"אך הערפל מסור הוא לנו," אמר סר סימון ברלי. "יש לנו די זמן לרכב לצדו השני של המעבר."

"אם היינו חבורת עזי הרים היינו עושים כך," השיב סר וויליאם פלטון, "אך לא ניתן לעשות זאת ברכיבה על סוס. אם אכן אלה הם דון טלו ואנשיו, עלינו להמתין כאן ולעשות כמיטב יכולתנו כדי שיצטערו על היום בו פגשו בנו בדרכם."

"היטב דיברת, וויליאם!" קרא סר נייג'ל, בהנאה. "אם רבים הם כמו שסופר לנו, כי אז גם נזכה בכבוד רב ונקדם את שמנו בעולם. אך הנה, פפסקו הקולות, חוששני כי פנו בדרך אחרת."

"או הגיעו אל פי הנקיק, ועורכים את שורותיהם. שקטו נא, והקשיבו! שהרי אינם רוקים מאיתנו."

החבורה עמדה וכולם ניסו לבקוע במבטם את הערפל הסמיך סביבם, בשקט כה עמוק עד כי קול טיפות המים הנוטפות מהסלעים וקול נשימת הסוסים הדהדו באזניהם. לפתע, מתוך ים הערפל הגיע קול צניפת סוס ואחריה נשמעה תרועת חצוצרה, בסמוך אליהם.

"תרועה של חילות ספרד היא, אדוני האביר," אמר סימון השחור. "ומשתמשים בה הציידים כאשר החיה אותה מתכוונים הם לצוד עדיין במאורה."

"חי אמונתי!" אמר סר נייג'ל, מחייך, "אם נמצאים הם במצב רוח לצאת לציד, הרי נוכל להבטיח להם הנאה צרופה טרם ויכלו להשמיע את תרועת הרג החיה. יש גבעה במרכז הנקיק, ושם נשים את עמדותינו."

"אמש שמתי לבי לגבעה זו, " אמר פלטון, "ולא נוכל למצוא טובה ממנה, שכן תלולה היא מצדה האחד, אך נוחה לטיפוס מצדה השמאלי, והנה רואה תני את צלליתה."

החבורה כולה, עם הסוסים בצדם, חצו לעבר הגבעה שעמדה לפניהם, מכוסה עדיין ערפל. אכן גבעה זו כמו נועדה להגנה, שכן אל מול פני אויב השתפעה במורד תלול שזור סלעים משוננים אל צוק שגבהו כמאה רגל, ובראשה מישור שרוחבו כמאה צעדים.

"שחררו את הסוסים!" קרא סר נייג'ל. "אין עבורם מקום, אם נצליח יהיו לנו סוסים די והותר עד הערב. לא, שמרו אתם על סוסיכם, אביריו היקרים, שכן נצטרך להם בהמשך. איילוורד, ג'ונסטון, הציבו את אנשיכם משני הצדדים, כצדי הרכס. סר אוליבר ואתה, הרוזן אנגוס, טלו לכם את האגף הימני, והשמאלי, לכם סר סימון וסר ריצ'רד קוסטון. אני וסר וויליאם פלטון נחזיק את המרכז עם לוחמינו. עתה, ארגנו את השורות, והניפו את הנסים, שכן נשמותינו לאל הן, וגופנו למלך, ואת חרבותינו נניף למען ג'ורג' הקדוש ואנגליה!"

אך סיים סר נייג'ל את דבריו והערפל בעמק הפך דק וקל יותר, והפך לקרעי עננים מוארכים שנגוזו לאיטם מעל ראשי הצוקים. הנקיק בו חנו א היה אלא סדק צר בינות להרים, עמקו כשלושת רבעי המילים, סלע מחורץ ומתולם רוחות, עליו עמדו עתה, בצדו האחד, וקירות סלעים חומים מקיפים אותו משלושת צדדיו. כשנגוז הערפל ואור השמש חדר אליו, זהר הנקיק כולו מנצנוץ השריונות והקסדות של הפרשים שדהרו תחתם, ונפרשו על פני הנקיק כולו, כשהמאסף עוד דוהר במרחק, במישור. שורה אחר שורה חסמו כך את הנקיק עם נסי המלחמה שלהם, מתנוססים ברוח, חניתותיהם המנצנצות, עיטורי קסדותיהם המבדרים, ודגליהם, בשלל צבעים, ובתנועה נמשכת. קריאת שמחה ונפנוף יער של חניתות העיד כי אויביהם נגלו עתה לעיניהם, לכודים, וקול מאה חצוצרות ותופים, יחד עם צלצול כלי נגינה מוריים, נשמע באוויר. מוזרים נראו מעט הלוחמים האנגלים על ראש הגבעה, שורת קשתים וקומץ האבירים והלוחמים, שריונם חלוד וממורט משנות לחימה, לפרשים ההדורים של בני ספרד, עדויי המחלצות. האלה הם הלוחמים עליהם ועל מיומנויותיהם ועוז רוחם סופר מסביב למדורות במחנות הצבא בעולם הנוצרי כולו? שקטים עמדו, ללא תנועה, נשענים על קשתותיהם, ומנהיגיהם עומדים לפניהם כמתייעצים. לא נשמעה כל תרועת חצוצרה, ורק במרכז התנפנף דגלה של אנגליה, מימינו נס חמש הוורדים ומשמאלו נסם של הקשתים בני ווילס. רגועים עמדו כולם, סבר פניהם רציני, בעוד אור השמש עולה בשמיים, ממתינים למתקפת אויביהם.

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, מביט אל העמק, "נראה כי יש שם כמה אנשים ראויים. מהו נס שהוב זה משמאל?"

"סמלם של האבירים מקאלאטראבה," השיב פלטון.

"וזה מימין?"

"סמלם של אבירי מסדר סנטיאגו, ורואה אני כי ראש המסדר רוכב בראשם. ושם דגלה של קסטיליה, שם מטה, בראש יחידת הפרשים המובילה את המערכה. ששת אלפים לוחמים שם, ועוד עשר יחידות של קלעים, או כך מעריך אני."

"ויש צרפתים ביניהם, אדוני האביר," אמר סימון השחור. "רואה אני את נסי המלחמה של אבירים בני צרפת, מאלה התומכים במלך צרפת לבית בלואה."

"צודק אתה," אמר סר וויליאם. "שכן יכול נאי לראותם. וגם סמלי אבירות ספרדים רבים מתנוססים שם, שאינני מכיר. דון דיגו, הרי מכיר אתה את סמלי האצולה והאבירים של בני מולדתך. מי הם אלה שיהיה לנו הכבוד להילחם עמם?"

השבוי הספרדי הביט בעיניים צוהלות משמחה על שורות הלוחמים בני ארצו.

"בשם ג'יימס הקדוש!" אמר, "אם תפלו היום לא תפלו מיד בלתי ראויה, שכן פרחי האבירים של קסטיליה רוכבים כאן תחת דגלו של דון טלו, אבירי אסטוריאס, וטולדו, וליאון, וקורדובה, וגליציה, וסביליה. ורואה אני את דגלי מיטב משפחות האבירים, ואבירים מצרפת ומארגון. אם תשמעו לעצתי, עליכם לשאת ולתת עמם, שכן הם יעניקו לכם את אותם התנאים שהענקתם לי."

"לא, בשם פול הקדוש!" הרי חבל יהיה אם כל כך הרבה אנשי מלחמה יימצאו במקום אחד ולא ילחמו ולו מעט. הה! וויליאם, מתקדמים הם לעברנו. חי נפשי! מראה זה שווה היה שנגיע לכאן כדי לראותו."

כשדיבר, שתי זרועות של אבירים ספרדים, מצד אחד בני קלוואטארה ומצד שני אבירי מסדר סנטיאגו, דהרו לעברם בעמק, בעוד אגף נוסף, מרכזי וגדול יותר, דוהר לאיטו אחריהם. במרחק של כחמש מאות צעדי מהחבורה חלפו שני האגפים ה מול זה ושבו למרכז, כמו נסוגו במבוכה. כך נהגו בימים עברו המורים לפתות את הלוחמים הספרדים חמי המזג לעזוב את עמדותיהם ולתקוף,, כשביימו נסיגה כזו. אך האנשים על הגבעה הכירו כל תחבולה וכל תכסיס, שהרי הלחימה הייתה משלח ידם ואומנותם.

עתה שוב נאספו והתקדמו הספרדים, ושוב, בקריאות פחד רכונים על גבות הסוסים סטו ימינה ושמאלה ונסוגו אחור. ועדיין, ניצבו האנגלים בינות לסלעים, שלווים ודרוכים. עתה ניסו חיילי החלוץ הספרדי, לפתות את אויביהם מטה בקריאות רהב ונפנוף חניתות. שני אבירים יצאו מבין השורות, והוליכו את סוסיהם לאיטם, בין שני מערכי החיילים נושאים את חניתותיהם כערוכים לתחרות אבירים.

"בשם פול הקדוש!" קרא סר נייג'ל, ועינו זוהרת כגחלת, "שני אלה נראים כאדונים אמיצים ואדיבים. אינני זוכר כי פגשתי מישהו בעל לב כה רחב ושאיפות כה רמות. יש לנו סוסינו, סר וויליאם, האם לא נסייע להם להשתחרר משבוע או מנדר שנטלו?

פלטון זינק על סוס המלחמה שלו והדהירו מטה במדרון, בעוד סר נייג'ל מחרה מחזיק אחריו. למרות הקרקע הקשה, הסלעית והמבותרת, דהרו שני האבירים, כל אחד אל מתחרהו המתרברב מולו, במלוא המהירות, בעוד שני בני ספרד דוהרים לעברם. האביר שסר פלטון בחר להתחרות בו התגלה כצעיר גבוה, שעל מגנו ראש צבי, בעוד שיריבו של סר נייג'ל היה רחב כתפיים וגוץ רתמתו ושריונו פשוטים, ורק קסדתו מעוטרת בסרטים בצבע וורוד ולבן. הראשון היכה את פלטון על מגינו בכוח כה רב עד כי נדמה כי היה בידו לבקעו לשניים, אך חניתו של סר וויליאם חדרה דרך השריון שהגן על ראשו וצווארו, והוא נפל, קורא בקול צרוד, שדוד, על האדמה., ונישא משם בהמולת הקרב. עתה, המשיך האביר הענגלי את מתקפתו, והסתער ישירות לעבר מערך הפרשים הספרדי. הלוחמים שנצבו על הגבעה ראו את נפנוף נשקו בלב כוחות האויב, ואת מערבולת הלהבים המונפים. פה ושם נראה עיטור הנוצה הלבנה שעל קסדתו של האביר האנגלי, כקצף נישא על גלים, עד אשר נעלם ולוחם אמיץ נוסף נפרד מעולם המלחמה לעולם של שלום.

סר נייג'ל נאבק ביריבו, שהיה, כפי שהתברר, סבסטיאן גומז, הבכיר בנושאי החניתות שבין אבירי מסדר סנטיאגו, שזכה בשם של לוחם אמיץ לאחר שנטל חלק במאות קרבות עקובים מדם עם המורים באנדלוסיה. כה קשה היה המפגש ביניהם עד כי חניתותיהם נרעדו בידיהם, והסוסים נסוגו אחור וכמעט נפלו על רוכביהם. שניהם השכילו, בזכות יכולותיהם כפרשים, להמשיך לדהור, ושניהם שלפו עתה את חרבותיהם ותקפו זה את זה כמו היו שני נפחים חסוני גוף המכים על הסדן במלוא אונם. סוסיהם בועטים ונושכים, בעוד שני הלהבים מתערבבים ומתערבלים כברקים. חיתוך, הדיפה, מכה, בזו אחר זו, וכה מהר, עד כי לא ניתן היה לעקוב אחר תנועותיהם, עד אשר עמדו צד אל צד והניפו את זרועותיהם האחד לעבר רעהו, וגררו זה את זה מעל האוכפים. האביר הספרדי, כבד הגוף, זרק את עצמו על יריבו, ריתק אותו לקרקע והרים נגדו את חרבו, לטבחו, בעוד קריאת ניצחון פורצת מגרונות בני ארצו. אך המכה הניצחת לא נחתה, שכן בעוד ידו מורמת, נרעד פתאום הלוחם הספרדי, גופו התקשח והוא נפל על צדו, ודם פורץ מבית שחיו, ומהחריץ שבמצחיית קסדתו. סר נייג'ל זינק עתה על רגליו, פגיונו האדום מדם בשמאלו, והביט על יריבו, אך התברר כי המכה שהוכה בבית שחיו, אותו חשף כשהניף את חרבו, הייתה מכת מוות. האביר האנגלי קפץ על סוסו ושב לגבעה, באותה שנייה שבה עלתה שאגת ייאוש וזעם מאלף גרונות ועשרות חצוצרות הכריזו על מתקפה.

אך האנגלים היו מוכנים ולהוטים לקראת המפגש. רגליהם נטועות היטב בקרקע, שרווליהם מופשלים כדי שיוכלו להניף את זרועותיהם כיאות, קשתותיהם בשמאלם, אשפות החצים שלהם תלויות על חזותיהם, ממתינים ארבעה בשורה, במערך איתן, אך כזה המאפשר לכל אחד להניף את ידו ולמתוח את מיתר קשתו, מבלי לפגוע בניצבים לפניו או מצדיו.[1] איילוורד וג'ונסטון השליכו חבילות קטנות של עשב לאוויר, כדי לאמוד את כיוון הרוח ומהירותה, ובלחישה צרודה שעברה בין שורות הלוחמים , מהמפקדים ועד לאחרוני הלוחמים, הועבר המידע ועצות בעלי הניסיון.

"אל תירו מעבר לטווח של שלוש מאות צעדים," קרא ג'ונסטוןן. "עוד נזדקק לכל חצינו לפני שנסיים את המלאכה."

"אך עדיף שתירו מאשר שלא תירו כלל," הוסיף אייוורד. "ועדיף להכות במאסף מאשר לפגוע בקרקע."

"בהגיעם, שחררו את החצים מהר ובדייקנות," הוסיף אחר, "הצמידו עינכם למיתר, ואת המיתר לחץ, ואת החץ הדביקו במטרתו. בשם גבירתנו! הנה דגליהם מתקדמים, ועלינו להחזיק את עמדותינו אם ברצוננו לראות את מי סאות'המפטון שנית."

אליין, שעמד בין הקשתים, חרבו שלופה, ראה את נצנוץ המתכת של חיילי ספרד. ואז, החלו השורות הקדמיות להתקדם, לאיטן, בטפיפה, ואחר כך בדהרה קלה, ואחר כך בשעטה, והנה, כל מערך הצבא עשה דרכו קדימה, שורה אחר שורה, האוויר נמלא בקריאות קרב סוערות כרעמים, האדמה רועדת תחת פרסות הסוסים, העמק כולו כמו נכבש תחת זרם שוטף של מתכת, התמלא בעיטורי נוצות של קסדות לוחמים, שנעו כגלים, ובשורות החניתות הנטויות קדימה והנסים המתנופפים ברוח. כל אלה המשיכו וגאו, ועשו את דרכם במעלה המדרון, עד שנתקלו בסערת החצים של הקשתים האנגלים. אז שבו מטה, כל השורות כולן, במערבולת של מבוכה וזעם. הסוסים בועטים ושוקעים בסדקי הקרקע, האנשים עומדים תוהים, נופלים וקמים, נאבקים לעמוד להתקדם או לברוח, בעוד שורות שורות המשיכו הפרשים לעלות ולהדוף אותם קדימה, לדרסם, לדרבן את הסוסים לעבר המדרון בו מצאו את סופם. אליין שמע סביבותיו את פקודות ראשי הקשתים, פקודות קצרות, שנאמרו בכובד ראש, והאוויר נמלא בקול רטט המיתרים וקול אוושת החצים העושים את דרכם באוויר. לרגלי הגבעה נאבקו סוסים ובני אדם מוכים, פצועים וחבולים, אלה על גבי אלה. בעוד שורות נוספות של פרשים עושות את דרכן במעלה הגבעה, על גביהם. אביר צעיר אחד, לבוש מעיל אפור, קפץ מעבר לרעהו הפצוע, ודהר מעלה, צועק וצורח את שמו של ג'יימס הקדוש, לפני שנפל שדוד כמטחווי חנית משורת הקשתים הראשונה, כשנוצות החצים מבצבצים מבין קיפולי שריונו. כך, במשך חמש דקות ארוכות נוספות, ניסו מיטב פרשי ספרד וצרפת למצוא דרך לעלות במעלה הגבעה, עד אשר נשמעה תרועת החצוצרה מזמנת ומכנסת אותם לשוב, והם רכבו לאיטם מעבר לטווח הצים, כשמאחריהם מונחי חבריהם האמיצים, מכוסי דם, זה על גבי זה.

אך למנצחים לא ניתן זמן רב למנוחה. שכן בעוד האבירים מתקיפים את האנגלים הנצורים, התגנבו הקלעים והצליחו לתפוש לעצמם עמדות על הצוקים שמסביב לגבעה. משם הפגיזו את החיל הנצור בצרורות אבנים, ואלה שהיו ערוכים בפסגה, חשופים, ללא מחסה, היוו מטרה נוחה לאויביהם, שנסתרו מהם בחגווי הסלעים. ג'ונסטון, הקשת הוותיק, הוכה ברכתו ונפל מת ללא אנחה,ועוד חמישה עשר קשתים ושישה לוחמים נפגעו גם כן. השאר, שכבו על פניהם להימנע מפגיעה ורק בודדים השכילו להסתתר במדרונות ולנסות לפגוע בקלעים ובקשתי הקשת האופקית שהיו עמם, כשהם מכוונים בעיקר לעבר מי שהצליח לטפס על הצוקים, פורצים בצחוק עז וקריאות עידוד כל אימת שאחד מקלעיהם פגע באחד מיריביהם והפילו.

"חושב אני, נייג'ל," אמר סר אוליבר, פוסע לעבר האביר קטן הקומה, "כי עלינו לשבור את צומנו, שכן השמש הגיעה לחצי הרקיע."

"בשם פול הקדוש!" השיב סר נייג'ל, מסיר את הרטייה מעל עינו, "חושבני כי עתה מלאתי את נדרי ושבועתי, שכן אביר ספרדי זה היה אדם שההתכתשות עמו מעניקה רוב כבוד ויקר. אכן, היה זה אדם אציל, חסון ואמיץ, ומצער כי פגע בסוף שכזה. אשר לדברך על האוכל, אוליבר, אל לך לחשוב על כך, שכן אין לנו דבר לאכלו כאן על הגבעה."

"נייג'ל!" קרא סר סימון ברלי, פניו מלאות אימה, "איילוורד מספר לי כי נותרו רק כמאתיים חצים באשפות. ראה! הם יורדים מעל סוסיהם ומסירים את נעלי המתכת שלהם כדי דיוכלו לעלות לקראתנו ולהתקיפנו. האם גם עתה לא ניסוג?

"נשמתי תעזוב את גופי לפני כן!" צעק האביר קטן הקומה. "כאן אני, וכאן אמתין, כל עוד מעניק לי האל כוח להניף את חרבי."

"וכך אומר גם אני!" צעק סר אוליבר, זרק את אלתו לרום ותפשה שנית.

"אל כלי נשקכם, אנשים!" שאג סר נייג'ל. "ירו כל עוד יכולים אתם, ואז שלפו את חרבותיכם, הבה נחייה יחדיו או נמות יחדיו!"

הערות:

[1] על השימוש בקשתים ולוחמים בו זמנית בקרב