פרק עשרים: ובו יסופר איך זכה אליין במעמד של כבוד בקרב חבורה של אנשי כבוד

בעת שמועצת הנסיך התדיינה, נותרו אליין ופורד באולם החיצוני, וחיש קל סבבה אותם חבורת צעירים אנגלים רעשנית במעמדם, נלבים לשמוע חדשות מהמולדת.

"מה שלומו של הזקן מטירת ווינדזור?" שאל אחד.

"ומה שלומה של המלכה הטובה, פיליפה?"

"ומה שלומה של הגבירה האצילה אליס פררס[1]?" שאל צעיר שלישי

המלכה פיליפה מאינו (Hainault ) בהכתרתה למלכת אנגליה

המלכה פיליפה, מימין: יושבת מתחת לגגון על סירה שעל נהר התמזה

"ייקח השד את לשונך, וואט!" צעק עוזר אביר צעיר וגבוה, שתפש את הדובר האחרון בצווארונו וניערו בתוכחה. "הנסיך יצווה לכרות את ראשך על דברים שכאלה."

"בשם שביסו של האל! וואט לא יחוש בחסרונו של ראשו, אלא קמעה, שהרי ריק הוא כארנקו של פושט יד" אמר אחר.

"ריק כבעל אחוזה אנגלי, בן דודי, " אמר הדובר הראשון. "מה בשם כל השדים והרוחות קרה למלצר הראשי ולכל הנערים המשרתים המגישים את האוכל? אפילו את רגלי השולחן לא הניחו עוד."

"אלי הטוב! אם יוכל אדם לאכול את דרכו לאבירות, המפרי, כי אז תהפוך לברון, לפחות," אמר אחר, והכל פרצו בצחוק.

"ואם ניתן לשתות את הדרך לאבירות, כי אז, ראש עור שכמוך, תהפוך אתה לברון החשוב ביותר בממלכה." צעק המפרי, נרגז. "אך, ספרו לנו על אנגליה, נעריו של לורינג."

"סבורני כי דומה היא לאנגליה כפי שהייתה כשהיית בה," אמר פורד. "אף כי ייתכן כי פחות רועשת".

"ומדוע פחות רועשת, שלמה הצעיר?"

"את זאת תצטרך לגלות בתבונתך שלך."

"בשם האל! הנה אביר שאך הגיע, אבק ובוץ אדמת המפשייר עדיין דבוקים למנעליו. מתכוון הוא כי פחות רועשת אנגליה מכיוון שאנו כאן."

"זריזים הם להבין במחוזות אלה," אמר פורד בפנותו לאליין.

"וכיצד עלינו להבין את דבריך, אדוני?" שאל עוזר אביר נסער.

"יכול אתה להבין זאת בדרך שתחפוץ." אמר פורד באדישות.

"חוצפה היא זו!" קרא אחר.

"אדוני, מכבד אני את יושרך." אמר פורד.

"התעלם, המפרי." אמר עוזר האביר הגבוה, בצחוק. "להבנתי, לא תזכה אלא במעט הערכה משני אדונים אלה. לשונות חדות יש בהמפשייר, אדוני."

"וחרבות?"

"המממ! יכולים אנו להוכיח זאת. בעוד שני ימים יתקיימו תחרויות אבירים ואז נוכל לראות אם מהירה חניתך כבינתך."

"הכל טוב ויפה, רוג'ר הארקומב," קרא צעיר כבד בשר ובעל צוואר שור, שכתפיו הרחבות ואבריו הגדולים העידו על כוח רב. "מתייחס אתה לעניין בקלילות. אותנו, מאידך גיסא, לא ניתן לסנוור ברברבנות. האביר לורינג כבר הוכיח את מעמדו אך אין אנו יודעים דבר על עוזריו, למעט שלאחד מהם לשון המתגלגלת בקלות, ומה באשר אליך, אדוני הצעיר?" שאל והניח את ידו הכבדה על כתפו של אליין.

"מה באשר אלי, אדוני הצעיר?" שאל אליין.

"חי אמונתי! משרתה של גבירתי הוא זה. לחייך ישחימו וידיך יחוספסו לפני שתראה את אמך שנית."

"אם ידי איננה מחוספסת דיה, הרי שהיא נכונה."

"נכונה? נכונה למה? לתפור את שולי גלימת גבירתי?"

"נכונה לייסר כל עז מצח, אדוני," קרא אליין, ועיניו בורקות.

"בן דוד קטן וחמוד!" השיב הצעיר החסון. "עדינות כזו, צבעים כה רכים, קול כה מתוק, עינים מלאות חן כעיני עלמה מתבוששת, ושער כשערו של תינוק בן שלוש שנים. הנה!" הוא העביר את ידו בגסות בין תלתליו של אליין.

"מבקש אתה לכפות ריב, אדוני," אמר אליין, חיוור מזעם.

"ומה אם כן?"

"כבור ועם הארץ נוהג אתה, ולא כעוזר אביר. חינוך רע קיבלת ולא למדת דבר. משרת אני אדון אשר יוכל להראות לך כיצד יש לעשות ולנהוג."

"וכצד יעשה זאת, הו, הוורדרד שבין עוזרי האבירים?"

"לא בהרמת קולו, ולא בחוסר נימוס, אלא בעדינות, כנוהגו. הוא יאמר: אדוני, לכבוד יהיה לי להילחם עמך מעט, לא למען שמי ותהילתי, אלא למען גבירתי ותהילתה, ולמען שמור על כללי האבירות. אחר כך יסיר את כפפותיו, כך, וישליכם ארצה, או, אם מעריך הוא כי עניין לו עם אדם חסר חינוך, ישליכם בפניו, כשם שעושה אני עתה!"

רחש של התרגשות עלה מחבורת עוזרי האבירים כשאליין, שטבעו העדין שונה בשל המתקפה לזעם החלטי, הדף את כפפתו בכל כוחו אל פניו המגחכות של יריבו. מכל רחבי האולם באו המשרתים ועוזרי האבירים, בריצה, וקהל רב הקיף את השניים.

"בחייך תשלם על כפפה זו!" אמר הצעיר גדל הגוף, וניו מעוותות מזעם.

"יכול אתה לקבלה," השיב אליין.

"נערי הטוב!" לחש פורד. "היצמד לכפפה זו כשעווה."

"צדק ייראה כאן," צעק נורברי, עוזרו השתקן של סר אוליבר.

"אתה שהבאת זאת על עצמך, ג'ון טראנטר," אמר עוזר האביר הגבוה, זה שפנו אליו בשם רוג'ר הארקומב. תמיד מציק אתה לאלה שאך זה עתה הגיעו. ועם זאת, חבל שהעניין ימשיך. הנער הראה רוח קרב אמיתית וראויה."

"אך לפחות האבקות, לפחות זאת!" צעקו כמה מעוזרי האבירים המבוגרים יותר. "חייבים לשיים את העניין."

"לא. טראנטר הוא שגרם לכך." אמר הארקומב. "עתה, אמור טראנטר, היכול העניין להסתיים כאן?"

"שמי ידוע במחוזות אלה," השיב טראנטר, בגאווה, "יכול אני להתעלם מדבר שיכתים את זולתי. הניחו לו להרים את הכפפה ולהודות כי לא נהג כשורה."

"קודם אראהו שבוי בידי השד," לחש פורד.

"השומע אתה, אדוני הצעיר?" שאל משכין השלום. "חברנו יתעלם מהעניין אם רק תאמר כי פעלת בחופזה ומתוך רוגז."

"אינני יכול לאמר זאת," השיב אליין.

"מנהגנו הוא, אדוני הצעיר, להעמיד למבחן כל עוזר אביר חדש המגיע מאנגליה, בדרך כגון זו. חשוב, אם לאדם סוס מלחמה או חנית חדשה עליו תמיד לנסות אותם בימי שלום, שמא יאכזבוהו בעת שיזדקק להם. על כן נכון פי כמה להעמיד בניסיון את אלה העומדים להיו רעינו בקרב."

"אני הייתי נסוג, אך רק אם יעשה הדבר בדרך של כבוד," לחש נורברי באזני אליין. "האיש לוחם ידוע וחזק ממך פי כמה."

אליין, עם זאת, היה נצר לסקסונים נמרצים ובעלי דם סוער, אשר אמנם אבדו את השליטה על עצמם לעתים רחוקות, אך משנעשה הדבר לא נרגעו בקלות. הרמז לסכנה שנשמע בדברי נורברי אך הקשיח את עמדתו והחלטתו.

"באתי לכאן מאחורי גבו של אדוני," אמר, "וראיתי כל אדם כאן כאנגלי, וכבעל ברית וחבר. אדם נכבד זה קיבלני בגסות, ואם עניתיו בהתאם עליו להכיר תודה לעצמו. ארים את הכפפה אולם אמשיך את אשר החלתי, אלא אם הוא יבקש ממני סליחה על אשר אמר ועשה."

טראנטר משך בכתפיו. "עשית ככל יכולתך להצילו, הארקומב," אמר. "עלינו להסדיר את העניין מיד."

"וכך אומר גם אני," קרא אליין.

"המועצה לא תפסיק את דיוניה עד מועד המשתה", העיר עוזר אביר אפור שער. "יש לכם שתי שעות תמימות."

"והמקום?"

"חצר האימונים פנויה בשעה זו."

"אך יש פינה שקטה ליד הנהר," אמר צעיר אחד. "עלינו רק לחצות את אדמות המנזר, לאורך קירות מחסן הנשק, ולעבור א כנסיית רמי הקדוש, במדרון דרך השליחים."

"אם כך, קדימה!" קרא טראנטר, וכל החבורה יצאה מהאולם לאוויר הפתוח, למעט אלה אשר אדוניהם הטילו עליהם משימות מיוחדות שבעטין היה עליהם להישאר במקום. אלה, חסרי מזל, הצטופפו ליד החלונות הארוכים הצרים, הגביהו את צוואריהם, ועיקלום, כעגורים, כשהם עוקבים במבטם אחר החבורה העושה את דרכה לנהר, ככל שיכלו.

בקרבת גדת נהר הגארון השתרעה רצועת אדמה מכוסה עשב, מצדה האחד גדר גבוהה במקום בו הייתה פעם גינה, ומצדה השני מטע עצי תפוח שעליהם אך נשרו. הנהר העמוק זרם ושטף עד הגדה התלולה והספינות שטו הרחק, במרכזו. כאן שלפו שני היריבים את חרבותיהם והסירו את מעיליהם העליונים, שכן לאף אחד מהם לא היה שריון להגן על עצמו. דו הקרב בין שני אבירים על כל כלליו וסגנונו עוד לא התגבש בימים אלה, אך מפגשים בין שני נושאי חרב, פתאומיים ומחוספסים בהתנהלותם היו תדירים כמו שתמיד היו, כאשר צעירים חמי מזג עזבו את בתיהם ונשאו עמם נשק חגור למותניהם. בקרבות כאלה, כמו גם בתחרויות הרשמיות יותר, שנערכו בחצר המיועדת לכך בטירות, זכה טראנטר ביוקרה בשל כוחו ומיומנויותיו, ועל כן הזהיר נורברי את אליין מפני קרב עמו. מצד שני, אליין תרגל את השימוש בחרב מידי יום מזה חודשים רבים, ומטבעו היה מהיר החלטה, בעל עין חדה ויד זריזה, ויכול היה עתה להיקרא לוחם מיומן בחרב. שני הלוחמים נראו כצמד יריבים מוזר כשהתקדמו האחד לעבר רעהו: טראנטר כהה, גוץ, ונוקשה, חזהו שעיר וזרועויו משורגות שרירים; אליין מושך הלב בעדינותו ובחנו, שערו זהוב ועורו בהיר כשנהב. כך נדמו לצופים כבעלי כוחות לא שקולים, אך מעטים, אלה שניסיונם רב יותר, הבחינו בדבר מה בעיני הצעיר האפורות ויציבות המבט, ובצעדיו הזהירים, הקלים, ועלה בהם ספק לגבי יכולתו של האיש החזק יותר לזכות בניצחון.

"עצרו, אדונים, עצרו!" קרא נורברי לפני שהוכתה המהלומה הראשונה. "לאדון זה חרב שניתן להשתמש בה בשתי ידיים, והיא ארוכה בכרגל מחרבו של ידידי."

חרב ארוכה, שניתן ללפות בשתי הידיים ואשר בניצבה מגרעת ללכוד את להב חרב היריב

"קח את חרבי אליין," אמר פורד.

"לא רעים," השיב אליין, "מכיר אני את משקלה של חרבי ויודע כיצד לאזנה. לעבודה אדוני, שהרי אדונינו זקוקים לנו בחצר הנסיך."

חרבו העצומה של טראנטר אכן העניקה לו יתרון גדול. הוא עמד ברגליי םצמודות, ברכיו כפופות קדימה, מוכן להסתער ולזנק. את חרבו החזיק ישרה לפני גופו, הלהב זקוף, כך שיכול היה להנחיתו מטה או להניפו ולהגן על עצמו מפני מתקפה על גופו או על ראשו. הגנה נוספת היווה המגן הרחב שחצה את קת חרבו, שבו מגרעת, אשר לוחם בקי יכול היה ללכוד בה את להב יריבו ובהינף של פרק היד לשברו לארכו. על אליין היה לסמוך, להגנתו, על עינו החדה ועל רגליו הזריזות, שכן חרבו, למרות חדותה, הייתה קלה ומעוצבת בעדינות, בעלת ניצב צר ולהב חד.

טראנטר ידע היטב את יתרונו והזדרז להשתמש בו. כאשר התקרב אליו יריבו זינק ושילח נגדו אבחה שהיה ביכולתה לשסף את אליין לשניים אם לא היה קופץ בקלילות אחור ומכופף את גוו. כה קרוב אליו שרק הלהב עד כי חוד החרב חתך את קצוות חולצת הפשתן שלבש. מהיר כפנתר זינק עתה אליין, הולם ביריבו, אך טרנטר, זריז וחזק, כבר ייצב את עמידתו והדף את חרבו של אליין בלהבו הרחב. הוא שב והנחית מהלומה עזה עד כי כל הצופים עצרו את נשימתם ואליין חמק מתחת ללהב בשנית, שילח שתי מכות מהירות כברק שיריבו כמעט ולאיכול היה להתגונן מפניהן. כה מהירות היו, בזו אחר זו, עד כי אליין לא יכול היה לזנק אחור מהמהלומה הבאה של יריבו אשר נפלה על חרבו, שרטה את מצחו, והביאה לשטף של דם שזרם על עיניו ולחייו. הוא הצליח לזנק אחור, מעבר לכוחה של המהלומה, והשנים עמדו זה מול זה, נושמים בכבדות בעוד עוזרי האבירים מביעים םאת הערכתם ומריעים.

"באומץ מכים שניהם!" קרא רוג'ר הארקומב. "שניכם זכיתם בכבוד במפגש זה, ויהיה זה חטא אם תמשיכו."

"עשית דייך, אדריקסון." אמר נורברי.

"היטב נלחמת" קראו כמה מבכירי עוזרי האבירים.

"אשר לי, אין לי כל כוונה לטבוח צעיר זה." אמר טראנטר, כשהוא מוחה את זעתו מצחו.

"האם אדון זה מבקש את סליחתי על התנהגותו העוינת וזדונית?" שאל אליין.

"לא, לא אני."

"אם כך עמוד והגן על עצמך, אדוני!" ובקול המולת צלצול מתכת נפגשו שני הלהבים פעם נוספת. אליין מתקדם לעבר טווח חרבו של יריבו, וטראנטר נהדף אחור כדי שיוכל להניף את מלוא אורכה של החרב. אבחה אחת אליין שהגן על עצמו ממכה שהונחתה מעליו נשרט גם בכתפו השמאלית, ודם שתת ממנה, אך השכיל לפצוע את טראנטר בירכו. אך אויה, מיד אחר כך החליק להבו למגרעת שעל ניצב חרבו של יריבו, קול פיצוח נשמע ואחריו קול פגיעת מתכת בקרקע, ובידו נותר רק להב שארכו כחמישה עשר אינצ'ים כנשק.

"חייך בידי עתה!" צעק טראנטר.

"לא, לא, הוא נכנע!" צעקו כמה מעוזרי האבירים.

"חרב אחרת!" צעק פורד.

"לא אדוני, " אמר האקרומב. "אין זה מנהגנו."

"זרוק את הלהב, אדריקסון," צעק נורברי.

"לעולם לא!" השיב אליין "המבקש אתה את סליחתי, אדוני?"

"מטורף אתה אם תבקש זאת."

"אם כן הגן על עצמך!" צעק עוזר האביר הצעיר, וזינק בלהט וזעם שכיפרו על קצרה של חרבו. הוא הבחין כי יריבו מתנשף בכבדות, שואף אוויר בקול צרוד, כאדם הסחרחר מעיפות. עתה הגיע הזמן כי הלוחם קל התנועה והזריז יוכיח את ערכו. טראנטר נהדף אחור, צעד אחר צעד, בעוד אליין מתקרב בהדרגה, חוד חרבו מונף מול פני יריבו, צוואר יריבו, חזהו, מנקב, מפלח. אך יריבו המנוסה ידע שמאמץ אדיר כזה לא יוכל להימשך זמן רב,. כאשר יבקש אליין לאסוף כוחות ולא לשנייה, תונחת עליו מכת מוות. הרי חייב הוא להרפות לרגע! בשר ודם הוא ולא יוכל להתמיד כך, במאמץ הזה. הנה, המהלומות הולכות ונחלשות, הרגליים אינן יציבות, אף כי רוחו של אליי ללא נשברה ומבטו האפור לא הועם. טראנטר, הערמומי והיגע משנים של לחימה, ידע כי זה סיכויו. הוא היטה הצידה את הלהב השבור שהונף מולו, סחרר את חרבו הגדולה מעל לראשו, קפץ אחור כדי להשיג יכולת הנפה מלאה, ונפל לתוך מי נהר הגירון.

עוזרי האבירי היו כה מתוחים, הן הלוחמים והן הצופים, עד כי שכחו כמה חלקלקה היא הגדה הבוצית ועד כמה מהיר זרם הנהר. רק כאשר הגיע טראנטר, שנהדף אחור בזעמו היוקד של אליין, אל שפת הנהר, עלתה בקרבם צעקת המזהירה אותו מפני הסכנה. הזינוק האחרון, שטראנטר קיווה כי יביא קץ עקוב מדם לקרב, הביאו לקצה, והוא נפל אל שטף המים כקרח, שמונה רגליים מטה. פעם או פעמיים נראו פניו, משוועות לאוויר, ואצבעותיו הקמוצות מסעד למים הירוקים, נסחפים בשטף העז. לשווא זרקו רעיו לעברו ענפים של עצי תפוח, נדני חרבות, וחגורות שנקשרו יחד. אליין הפיל את חרבו המרוסקת, ועמד, רועד כולו, זעמו הפך עתה לרחמים. הטובע נגלה בשלישית על פני המים, ידיו מלאות צמחי מיים ירוקים וחלקלקים, עיניו מלאות ייאוש בהביטו לחוף. מבטו נפל על אליין שלא יכול היה לשאת את התחינה האילמת העולה ממנו. תוך שנייה, קפץ גם הוא אל הנהר, חותר בחוזקה לעבר יריבו.

הזרם היה מהיר וחזק, וככל שהיה אליין שחיין טוב, לא הייתה זו מטלה קלה. ללפות את טראנטר ולהחזיקו בשערו הצליח כמעט מייד, אך לשמור על ראשו מעל למים ולשחות יחדיו נגד הזרם כבר היה עניין קשה יותר. נדמה לו כי למרות שחתר בכוח לא הצליח להתקדם אפילו אינץ' אחד. אחר כך, לבסוף, לקול מצהלות ושבחים מהגדה, התקרבו השניים לאיטם למקום בו היה הזרם שקט יותר, ובו ברגע הגיע עדיהם חבל הצלה, עשוי מתריסר אבנטים שנקשרו יחד באבזמיהם, שנזרק על ידי פורד. שלוש משיכות של זרועות חזקות ונלהבות, ושני היריבים, נוטפפי מים וחיוורים, נגררו לגדה מעלה, ושכבו מתנשפים על הדשא.

ז'ון טראנטר היה הראשון שהתאושש, שכן למרות ששהה במים זמן רב יותר לא נאבק בזרם. הוא קם, מתנודד, על רגליו והביט מטה אל מצילו, שהתרומם על מרפקו, וחייך בחולשה למשמע זרם האיחולים והתשבחות שהגיעו מכלל עוזרי האבירים סביבו.

"בעל חוב גדול אני לך, אדוני." אמר טראנטר, אם כי לא בקול ידידותי. "בלעדיך, לבטח הייתי בנהר עתה, שכן נולדתי בוורוויקשייר, שאיננו אלא מחוז יבש, ומעטים שם יודעים לשחות."

"אינני מבקש את הוקרתך," השיב אליין בקצרה. "תן לי את ידך ואקום פורד."

"הנהר היה אויבי," אמר טראנטר. "אך הנהר היה לך חבר נאמן, שכן הציל את חיך היום."

"יתכן וכך הוא," השיב אליין.

"אך הכל עתה מאחרינו," אמר הארקומב, "ושום פגע לא ארע, כאשר קיוויתי. חברנו הצעיר זכה בכבוד והיושר בזכות להימנות עם חבורת האומנים של עוזרי האבירים בבורדו. הנה מעילך טראנטר."

:הא, חרבי האומללה אשר בתחתית נהר הגארון!" השיב עוזר האביר.

"הנה אפודך, אדריקסון," אמר נורברי. "כסה את כתפיך, הרי כל מלבושיך רטובים."

"ועתה נשוב למנזר, לחצר הנסיך!" אמרו כמה מהנוכחים.

"המתינו נא, אדונים", קרא אליין, אשר נשען על כתפו של פורד, וחרבו השבורה שהרים לפותה בידו הימנית. "שמיעתו אולי קהתה בשל המים, ויתכן שלא שמעתי את מה שנאמר, אך עדיין לא שמעתי את האדון מבקש ממני סליחה על העלבון ועל הפגיעה שפגע בכבודי באולם."

"מה זאת, העדיין מבקש אתה לריב?" שאל טראנטר.

"ומדוע לא, אדוני? אולי איטי אני בהבנתי, אך כשמבין אני דבר לאשורו, אתמיד בו כל עוד חי אני ונושם."

"חי אנונתי, הלא אין בך הרבה מזה או מזה, חיוור אתה כשיש," אמר הארקומב בבוטות. "שמע לעצתי, אדוני, הנח לדבר, שכן יצאת ממנו היטב."

"לא," אמר אליין, "ריב זה לא אני יזמתי, אך עתה, מכיוון שאני כאן, נשבע אני כי לעולם לא אזוז מכאן עד כי אשיג את אשר באתי בשלו לכאן. לכן: בקש את סליחתי, אדוני, או בחר לך חרב אחרת ושוב להילחם."

אליין היה חיוור מהמאמץ שהשקיע, ביבשה ובנהר. כולו רטוב ומוכתם, דם על כתפו ועל מצחו, ועדיין מעמידתו ומפניו נכרו החלטיותו וקשיחות עמדתו. נפשו הקהה והגשמית יותר של יריבו כמו רעדה נוכח האש והעצמה של אדם בעל טבע רוחי יותר.

"לא חשבתי כי תיפגע כל כך," אמר טראנטר במבוכה. "הייתה זו רק בדיחה, כדרך שנובגם אנו זה עם זה, ואם חייב אתה, כי אז מצטער אני על כך."

"אם כך מצטער גם אני," אמר אליין בחום, "והינה ידי לך, כהוכחה."

"הקרנות המזמנות לארוחה כבר הריעו שלוש פעמי," אמר הארקומב, כאשר ירדו כום יחד מפטפטים, קבוצות קבוצות, ממקום הקרב. "אינני ייודע מה יגיד או יחשוב טבחו הראשי של הנסיך. בי נשבעתי! אדוני פורד, חברך זקוק לכוס של יין, שכן שתה מים רבים מנהר הגארון. ממראה פניו העדינות לא חשבתי כי יעמוד בעניין בשנינות שכזו."

"באמונה," אמר פורד, "אווירהּ של בורדו הפך את יונתנו ההומיה לתרנגול מלחמה. אדם מתון או אדיב ממנו לא תוכל למצוא בכל המפשייר."

"גם אדונו, כך שמעתי, הוא אדם מתון אדיב," העיר הארקומב, "ובכל זאת סבור אני כי שניהם אינם אנשים שיש להקל בהם ראש."

[1] המאהבת של המלך.