זה לא מכבר הוקרן סרט דוקומנטארי "לשכב עם האויב". הסרט אודות צרפתיות אשר קיימו יחסי מין עם הפולשים הגרמנים. נשוב אליהן לקראת סוף המאמר, אך לפני כן נעלעל בדפי ההיסטוריה הצרפתית הלא רחוקה.
כליית הקרן הגנטית הצרפתית החלה עוד בימי המהפכה הצרפתית 1789, המשיכה בתקופת האימפריה, הגיעה לשיאה בטבח 1918-1914 וכתוצאה מכך הביאה לידי מגמה יציבה של דעיכה לאומית רציפה. גאונותו של נפוליון ואף הניצחון במלחמת העולם הראשונה לא יכלו לעצור את שסיעת החברה, השחיתות, רדיפת הבצע בכל מחיר, העלייה בשוביניזם והעיוורון בפני האיום הגרמני העולה. מה שקרה לצרפת ב- 1940 איננה רק תבוסה צבאית, אלא שואה לאומית, דה-מורליזציה מוחלטת. הצבא לא נלחם. בימי נפוליון ועוד שנים רבות אחרי כן נתפש מושג הכבוד בידי חיילים צרפתיים באופן שונה לחלוטין. סטֵנדאַל (שבעצמו נטל חלק במערכות נפוליון) מזכיר ביומניו: החיילים הפצועים, כשנודע להם כי לא ישתתפו במערכה העומדת בפרק, קפצו דרך חלונות בתי חולים צבאיים – החיים מחוץ לצבא איבדו בעיניהם כל ערך. מה, אפוא, קרה ללאום הדגול, אשר זה לא מכבר – לפני מאתיים שנים בסך הכול - גרם לאירופה לרעוד?
הפשיסטים הצרפתיים (מספרם היה לא קטן בצמרת הצבאית) ראו בגרמנים את מושיעיהם מ"האדומים". אודות הפיקוד הצרפתי אפשר לדבר רבות. היו בין מפקדיו מונרכיסטים מובהקים, שלא סלחו לרפובליקה השנואה את הפסדה במשפט דרייפוס. הגנרלים – קשישים שלא היו מסוגלים לחשוב, ושבראשיהם קפאה הדוקטרינה המאובנת של מלחמת האולם הראשונה, לא למדו לקח מ"בלִיץ-קרִיג"(מלחמת-הבזק) שהסתיימה זה עתה בפולין. אחרי התקפות הגרמניות הראשונות הצבא הפך להמון מחוסר שמץ של מוראל.
הקומוניסטים המצייתים לצו הנהגתם (הסכם רִיבֵנטרוֹפ-מוֹלוֹטוֹב חל גם עליהם) בילו בציפייה פסיבית כשהתנהגותם איננה שונה מזו של רוכלים ובורגנים שמחשבותיהם עוסקות בדמי חכירה וירושה בקביעות.
לפינלנד הקטנה היה אומץ להתנגד לרוסיה. לא לראשונה, חסרת כל סיכוי לנצח, נלחמה פולין שימיה היו ספורים. צרפת נכנעה שנה אחת לפני תחילת המלחמה – עוד במינכן.
תבוסת 1940 היא התוצאה בלבד, השורה התחתונה. ואילו הכול התחיל הרבה לפני.
מכונת התעמולה של גֵבֵלס פעלה בתפוקה מרבית, תוך ניצול כל אפשרות לניוון המוראל של האויב העתידי. איגודי הלוחמים הגרמניים, ותיקי מלחמת העולם הראשונה היו מזמינים את אלה מהצד הצרפתי לבקר בגרמניה. איגודים כאלה, בעלי אוריינטציה פוליטית הן שמאלנית והן ימנית היו רבים בצרפת: נכים, עיוורים, אלה שרק לקחו חלק במלחמה. בגרמניה קיבלו אותם בהכנסת אורחים ידידותית, בלי לחסוך באמצעים הבטיחו המנהיגים הנאציים והיטלר בכבודו ובעצמו לאורחים, כי אין יותר שום סיבות לאיבה. השפעתו של המהלך הזה עלתה מעל כל הציפיות – הותיקים הצרפתיים האמינו בכנותה של התעמולה הגרמנית בקלות שלא תיתכן. האויבים לשעבר (בלא תלות בדעות הפוליטיות) היו לאחים בנשק, לחברי "אחווה המחפורות".
השגריר הגרמני אוֹטוֹ אֵבֵץ ארגן קבלות פנים מפוארות. הצמרת הפריזאית הייתה מוקסמת מהטקט, מהטעם הטוב, מהארודיציה ומהחן האישי של השגריר הגרמני, מהצרפתית שלו ללא רבב. היא הייתה מסונוורת משגב ההופעות, משוכרת מהתפריט המעודן.
המונח "חופש העיתונות" זה מכבר ניתפש כחופש לקבל שוחד, חופש להתמסר תמורת הכסף. כך היה גם לפני תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר העיתונים המובילים מומנו על ידי ממשלת הצאר הרוסי. אולם בשנים ההם הייתה רוסיה לפחות בת בריתה של צרפת. באמצע שנות השלושים השירותים החשאיים של גרמניה ואיטליה הפכו למקורות המימון לעיתונות "החופשית". מיליוני פרנקים במזומנים שולמו לכתבים המובילים של עיתונים כמו Le Figaro" "LeTemps", " וגם לרבים אחרים, רקיקים יותר תמורת פרסום הכתבות הפרו-גרמניות. ואילו הפרסומים היו לגמרי בסגנון גבלס ברמה של Der" "Sturmer ו- "Volkischer Beobachter" הנאציים. הציניות של העיתונים הבוגדניים עלתה מעל כל דמיון: כתבו בהם, בין היתר, "אודות יהדותו של רוזוולט", אשר מעוניין להתחיל במלחמה כדי לשחזר שליטת יהודים ולמסור את העולם בידי הבולשביקים". וזאת לפני תחילת המלחמה ממש!
במיומנות נזרעה האיבה: מוטב היטלר מאשר "האדומים", מאשר "היהודי הזה לֵאוֹן בלוּם" – זהו המוטיב העיקרי של הקרתנים המבוהלים מכל מעמד. בתקופת "החזית העממית" הופיע שיר "הכול כשורה, המרקיזה הנשגבת!" השיר שם ללעג את האצולה הישנה הנושנה שאיננה מבינה את אשר מתרחש סביבה. הלוואי שרק היא לא הייתה מבינה! השיר הבלתי מזיק מהמבט הראשון, הפך למראה הסאטירית להיסטוריה הצרפתית בתקופה שבין שתי המלחמות.
המלחמה הוכרזה, אך בחזית המערבית כמעט ולא שומעים יריות: מתחוללת כאן מלחמה משונה, או כפי שכינוה הגרמנים עד 10.5.1940 – "זִיטצ-קרִיג"(מלחמת הישיבה). לאורך קו החזית מהצד הגרמני כרזות "אל תירו ולא נירה!" דרך המגברים החזקים משודרים קונצרטים. הגרמנים עורכים הלוויה מפוארת לסגן צרפתי שנספה, התזמורת מנגנת את ההמנון הצרפתי, הכתבים מצלמים כתבות מרשימות.
ב-10 למאי פולשים כוחות וֽוֵרמאָכט להולנד, ללוקסמבורג ובעקפו דרך בלגיה את קו מאָזִ'ינוֹ "הבלתי חדיר" גם לצרפת. הגנת עיר לִיל האמיצה (הלוואי על כולם!) אפשרה לאנגלים לפנות מדיוּנקֵר חלק נכבד מחטיבותיה שנדחקו לים. גם כאן מצליחים הגרמנים לנצל הזדמנות תעמולתית ולארגן מצעד למגני העיר האמיצים במתן להם רשות לצעוד בפעם האחרונה לפני הכניעה עם הרובים בהיכון. מול המצלמות מצדיעים הקצינים הגרמניים לצרפתים הצועדים לקראת השבי. לאחר מכן זה ישודר: ראו, אנו מנהלים מלחמה כאבירים.
ב- 14 ליוני נכנסו הגרמנים לפריז אשר הוכרזה כ"עיר פתוחה". סרט דוקומנטארי אשר לא ניתן לראות בלי חלחלה... טורי החיילים הגרמנים עוברים מתחת לשער הניצחון. האלוף הגרמני המתרגש כמעט ונופל מהסוס בעת שהוא מצדיע לחייליו. בדומיה צופים הפריזאים בביזיונם. מבלי לנגב עיניו כפעוט בוכה גבר בגיל העמידה, ולידו אישה אלגנטית – בעלת כובע רחב-שוליים וכפפות עד המרפקים – מוחאת כפיים בחוסר בושה לכבוד המנצחים הצועדים. עוד צילומים: הרחובות ריקים מאדם, כאילו העיר שבקה חיים. באיטיות מתקדם טור מכוניות עם גגות פתוחים ברחובות הבירה המובסת. במכונית הראשונה פִירֵר המנצח. לפני מגדל אייפל היטלר עם פמלייתו עוצר ובזקורו ראש מתבונן בשללו ביהירות. בכיכר קונקורד המכונית מאיטה מעט - שני שוטרים (אילו פנים! בעל כורחך אתה מסיר את עיניך מהמסך – מביש לראות זאת!) בעודם רוכנים בחנפנות לפנים מצדיעים למנצח, אך למעט עדשות המצלמה איש איננו רואה אותם. אולם הצלם הגרמני ניצל את ההזדמנות והתאמץ לשמור את הפרצופים האלה להיסטוריה, הגדיל אותם על כל מסך – שכולם יראו!
בקרבות (ליתר דיוק במנוסה הלא מסודרת בקיץ 1940) איבד הצבא הצרפתי 92,000 אנשים ועד סוף המלחמה עוד 58,000 (ב-1918-1914 כמעט פי 10 יותר). צרפת היא איננה פולין. בהתאם להוראות שהוכנו במיוחד נהגו "הבושים"(כינוי לגרמנים בצרפתית) באופן תקין ביותר כלפי המנוצחים. וכבר בימים הראשונים של הכיבוש "התחילו" בנות פריז עם המנצחים שהיו, כך התברר, אדיבים כל כך ובכלל מפחידים. ואילו במשך חמש השנים המשכב עם הגרמנים הפך לתופעה המונית. הנהגת וֽוֵרמאָכט עודדה זאת: משכב עם צרפתייה לא נחשב ל"חילול הגזע". נולדו גם ילדים בעלי הגזע הארי.
חיי התרבות לא דעכו אף לאחר נפילתה של פריז. אגב פיזור נוצות רקדו בנות ברֵוֽוִיוִּ. כאילו לא קרה מאומה עסקו במהתלה בפני הכובשים מוריס שֵוֽוַליהֵ, סָשָה גִיטרִי ואחרים חסרי בושה. הציירים הציגו את תמונותיהם בסלונים וגלריות, אחרים, פחות מפורסמים התפרנסו במונמרט מציור דיוקנם של בעליה החדשים של פריז. באולפנים הסריטו סרטים. לפי הזמנתו האישית של גֵבֵלס ביקרו שחקנים מפורסמים דניאל דָריהֶ, פֶרנָנדֶל בגרמניה למטרה להכיר את עבודתו של האולפן "אוּפָה". קבוצת סופרים צרפתיים ידועים תוך נסיעתם בגרמניה עשתה הכרות עם חיי תרבות המנצחים, ביקרה באוניברסיטאות, תיאטרונים מוזיאונים.
"לשבות או לחבל יכולים להרשות לעצמם פועלים – הצטדק באגרסיביות קהל זה לאחר שחרור צרפת. – אנו, אנשי התרבות, חייבים להמשיך את העבודה היצירתית, שאם לא כן נחדל מלהתקיים". הם דווקא כן יכלו להתקיים ואילו הפועלים נאלצו במו ידיהם לממש את האינטגרציה הכלכלית המלאה של מדינתם עם הרייך השלישי.
"מאָקִי" – אליהם שניסו לכפר בחרפת התבוסה. המספרים של הנספים לתנועתResistance "ההתנגדות" - 20,000 הרוגים בקרבות ו-30,000 בהוצאות להורג על ידי הנאצים – מדברים בעד עצמם ובסדרי גודל ניתנים להשוואה עם מספר ההרוגים של הצבא בן שני מיליון חיילים. אך למעט הצרפתים היו בשורות "מאָקִי" צאצאים של הגירה רוסית, פליטים מארצות כבושים על ידי הנאצים. פרט מעניין: לקראת 1940 היוו היהודים 1% מאוכלוסיית צרפת, בעוד ששיעור השתתפותם ב"התנגדות" מ-15% עד 20% הוא גבוה מעבר לכל פרופורציה. גדודים וארגונים היו גם יהודיים (ציוניים בין היתר) וגם מעורבבים מגזרות וזרמים פוליטיים שונים.
"התרנגול הָגאָלִי" התנער משנתו בשעה שבני הברית התקרבו לפריז. הבליחו מעל הבירה דגלים בני שלושת הצבעים. חמושים בכל אשר בא לידם עלו פריזאים על מתרסים, ממש כמו פעם ב-1830, 1848 ו-1871. אומנם עלו, אך לא היה להם עם מי להילחם – השאריות השסועות של וֽוֵרמאָכט לא נלחמו ושאפו לנטוש את העיר מהר ככל האפשר. מספר התנגשויות ספוראדיות אינן נחשבות. אותם 400 חיילים וקצינים שלא הספיקו לברוח נכנעו ונלקחו לשבי. היה מקום אף לתקרית דיפלומטית: מוסקבה, אשר במשך שנים ציפתה לפתיחת החזית השנייה, ניצלה הזדמנות והודיע בשמחת לאיד, כי ב-23 לאוגוסט 1944 כוחות ההתנגדות באופן עצמאי, מבלי לחכות לבני הברית, שיחררו את פריז (וכך גם היה במציאות). אולם לאחר מחאת בני הברית נאלצה לפרסם הכחשה, בה הודיעה כי "על פי הנתונים המעודכנים, פריז בכל זאת שוחררה בכוחות המאוחדים של הקואליציה, ולא ב-23, אלא ב-26 לאוגוסט. במציאות הכול היה הרבה יותר פשוט: עוד זמן רב לפני המתרסים, זמן רב לפני ביאת בני הברית, הגרמנים בעצמם שיחררו מנוכחותם את בירת צרפת.
ב-1944 "הָבוֹשִים" הלכו והשאירו את פילגשיהם בתוך ציפורני "התרנגול הגאלי". רק אז התברר מה רב מספר הפטריוטים האמיתיים בצרפת. תוך העדפה שלא לגעת בקרישים, הם באופן אמיץ עשו שפטים באלה ששכבו עם האויב.
משכב עם הכובש אומנם גורם לסלידה. אך מה הוא לעומת הבגידה ההמונית של הצמרת הצבאית, העיתונות המושחתת, מנהיגי המפלגות מהימין שראו בהיטלר את מושיעם, ומהשמאל עבורם היטלר לפני 1941 הוא בן הברית של מוסקבה? מה הוא לעומת המשטר העבדתי של וישי אשר סיפק מתנדבים להיטלר? מה הוא לעומת המלשינות, שיתוף הפעולה עם הָגֵסטאָפוֹ - השרות החשאי הנאצי, המצוד אחרי היהודים והפרטיזנים? אפילו נשיא מיטראן – פיגורה כזאת! – היה פקיד שקדן בממשלת וישי וקיבל צל"ש מידי פָטאֶן (ראש ממשלת פרו-נאצית בצרפת דאז) בכבודו ובעצמו. וכיצד זה השפיע על הקריירה שלו?
מה, אפוא, התרחש אחרי המלחמה? הסתבר כי מידות הבוגדנות הן גדולות כל כך שמערכת המשפט הצרפתית (שגם היא לא יצאה נקייה) לא נשאר אלא להרים ידיים בחוסר אונים. בבתי כלא לא היה מספיק מקום לכלוא את כל האשמים (דבר דומה קרה גם בגרמניה המנוצחת, בה המירו עונש לנאצים בהליך פורמאלי של "דהֶ-נאָצִיפִיקָצִיהָ"- תביע חרטה ואתה חופשי). בסיום המלחמה עד מהרה החליט מנהיגה של צרפת הלוחמת שארל דה גול האיתן למחוק את דפי ההיסטוריה המחפירים כשהוא הודיע, כי "לצרפת דרושים את כל ילדיה." כך משתפי הפעולה לשעבר לא רק נשארו בלי עונש, אלא עד מהרה נקלטו בתעשייה, עסקים ומוסדות ממשלתיים. 5,000 משתתפים פעילים של תנועת ההתנגדות תחילה התמזגו עם הצבא הצרפתי "המשוקם", אך קציני קבע – אלה שהיו אשמים בתבוסה – כבר אחרי מספר חודשים שיחזרו את הירארכיה הצבאית ושבו לתפקידיהם, כשרוב הפרטיזנים לשעבר נשלחו למילואים. אופייני גם כי נושא ההתנגדות בסרטים צרפתיים מוצג באופן רחב מאוד, ואולי אפילו מפורט מדי, אולם מה שהתרחש ב-1940 בחזית לא תראו באף אחד מהם. בקובץ "" French millennium על תבוסת 1940 נאמר ממש כדלקמן: "לאחר נפילת צרפת ההתנגדות הייתה חזקה בברטאן, בשטח שבשליטת ממשלת וישי ובמזרח הכבוש על ידי אטליה". קשה להאמין, אך מעבר לכך אף מילה! אחרי זה באים הסברים לארבעה תצלומים של לוחמי "מאָקִי".
משתפי פעולה היו אומנם בכל מדינות אירופה הכבושה, אולם באף אחת מהן התופעה המצערת הזאת לא הגיע לקני מידה כאלה. אופייני כי אחרי המלחמה כמעט ולא היו בצרפת פרסומים בנושא שיתוף הפעולה עם הנאצים. המסמכים נשמרו, אך עבור היסטוריונים ועיתונאים הם היו לבלתי נגישים. לא יצא לאור אפילו המדריך המפורסם ביותר בכל עולם מערבי ""Who Is Who משום שאז רשימת משתפי הפעולה הייתה יוצאת ארוכה מדי.
לעם הפשוט שרצה דם ניתנה האפשרות לשפוך את זעמו על חסרי ישע שאיש לא נקף אצבע להגן עליהם. קרוב לוודאי שהעם הפשוט גם לא היה זקוק לקורבנות גדולים, הרי הרבה יותר קל לצלוף לראוות הכול באישה חסרת ישע, מאשר בקצין מטה, בעורך עיתון, בפקיד – ב"ילדי צרפת", אותם קיבל תחת חסותו דה גול. ילדות צרפת ששכבו עם אויב לא נכללו במניינם. סרטים דוקומנטאריים תיעדו עבורנו עדויות לעשיית שפטים כאלה. ברחובות עיירות וכפרים קטנים התרחשו מחזות המזכירות צייד מכשפות מימי הביניים או "טבח ספטמבר" ב-1792 – מעשי לינצ' המוניים באסירים בבתי כלא פריזאים. אולם גם אלה היו לא ברמה, ללא מוקדים, או למקרה הגרוע – ללא גִיליוֹטִינוֹת, אם כי, אי שם היו גם קורבנות. את הנאשמות (אחדות נשאו ילדים בידיהן) הובילו דרך אספסוף הפטריוטים המשתוללים לכיכר שבה ספר גילח את ראשיהן. אחר ציירו בצבע שחור צלב קרס על המצח ולעיתים על החזה החשוף. על רקע ההמון הצווח נהגו הנשים בכבוד מפליא – ללא צל של חרטה, בשלווה פסעו דרך היריקות, בשלווה עמדו בעת הענישה.
אולם מי מסביבן? במה, למשל, עסק במשך חמש שנים רצופות אותו ספר אמיץ? מה עשה לפני שבוע בלבד? הלא סיפר וגילח את מסיה השליש, שלשל מארקים לכיסו, בחביבות ליווה אותו עד היציאה וברוכנו ראש פער לפניו את הדלת? והאדון האלגנטי, אשר בהושיטו ידיו רחוק, מצייר בשקידה צלב קרס על מצחה של הנערה? באותה שקידה ניגב הוא ספלים ושולחנות בפני האורחים הגרמניים, הרי מהסתיו 1940 לא הייתה ריקה מסעדתו בצומת. צלב הקרס בעצמו מתבקש לעלות על קרחתו הבוהקת. או השמנמן מימין – הוא זועק משהו, מנופף בידיו בזעם. כמה ארגזי יין קנו במרכולתו הכובשים? בצד מגחך זוג עלמות צעירות בשמחת לאיד. ואם היו פוגשות ב"בוֹש" מעט יפה יותר, היו עלולות הן למצוא את עצמן במקום הנאשמת. אך לא נמשיך להתעמק בתוך ההמון המשתולל. אף אחד מהצדדים לא זכאי לאמפטיה אלא לבחילה בלבד. רוב ההמון שהתגודד בכיכר שירת ותחזק במשך ארבע שנים את הכובשים אם מרצונו החופשי ואם בעל כורחו. האכיל אותם, תפר להם, כיבס עבורם, ארגן בילוים, העניק שירותים שונים, עשה עיתם עסקים, ולפעמים הרוויח כסף לא רע. וזה עוד שיתוף הפעולה היום-יומי, הכי פחות מזיק! והבנות שקיימו יחסי מין עיתם, במה אלו גרועות יותר? הלא כל המדינה שכבה עם האויב? האין את מי להאשים עוד בסרטים דוקומנטאריים? בעשיית שפטים כזאת לא ניתן לשקם את כבודה של צרפת, אך גם לא להפילו בבוץ עמוק יותר – הוא בלאו הכי בתחתית כבר 60 שנים.
ביבליוגרפיה:
1. William L. Shirer, Berlin Diary.
2. William L. Shirer, Mid-century Journey
3. Martin Gilbert, Marching to War
4. Pertinax, Gravedigger of France
5. John Pimlott, World War II in Photographs
6. French Millennium
7. A. Kunin, Psychiatric Sketches of French Revolution of 1789
8. Stendhal, Dairies
9. Краткая еврейская энциклопедия