ring(hebrew)
הטבעת מרק שכטמן
מרוסית אלכסנדר שכטמן
בריכת הדגים הישנה כה סבוכת אגמונים וכני-סוף הייתה, שאפילו לא עלה על הדעת לדוג ברשתות. מספר פעמים עמדו לפתוח את הסכר הרעוע, אך דחו, דחו והצליחו למשוך זמן עד סוף אוקטובר, כאשר התייצב מזג האוויר והשמש הכוזבת שבה לחמם את היער אחוז השלכת. השבילים יבשו מעט, התעוררו פרפרים ושפיריות, בפארק שוב לבלבו ערמונים. רק העלווה המצהיבה, מי הבריכה הקפואים וקרת הלילה בישרו את קצו של הסתיו ב ואו של החורף.
את הבריכה ניקזו בהדרגה, פן ימלטו הדגים, ולאחר שנחשפה קרקעיתה, נרתם לטובת העניין חבר-איכרים. עם שחר, משוחים בנפט (כדי לאבד פחות חום), חרשו את הטין הדלוח השחור, נטבלים עד הקרסוליים, סלי הקש תלויים על צווארם,ב אוספם את הדגים הרדומים למחצה. את הדגים טלטלו אל קרחת היער, תוך הרחקת חבורת חתולים המתרוצצים בין הרגליים, שפכו את הדגים על המחצלות וכיסו בעשבים טריים, כדי שלא יתייבשו.
לא נהוג היה לנקז את הבריכה מדי שנה, אולם בבואו של יום זה, התייצבו חתולי הכפרים הסמוכים בעוד מועד על החוף. השמועה עשתה לה כנפיים, או שמא הבינו את שפת האדם, עם שחר הם בילו בציפייה על החוף ופרצופיהם המשופמים חדורי תאווה. בתום יום העבודה התפזרו בריצה קלה, נפוחים, מתנדנדים וכמעט מתמוטטים תחת נטל כרסיהם.
המלאכה נסתיימה לקראת הצהרים. לעומת צינת הבריכה המקפיאה, דמו מי הבאר, בהם שטפו את הטין, לפושרים, ואילו כוסית י"ש טובה השיבה במהרה את החום לגוף.
בשנים עברו היה השלל כביר יותר, אך גם הפעם דיו לגדוש את העגלות של אנג'י וקספר מירוסלב ושל יהודי ושמו איציק מעיירת נמירוב, החוכרים העונה את בריכת הדגים.
עד הערב הספיקו להעביר ולמיין את הדגים. את זאבי-המים תחבו בתוך השקים ובצפיפות: זאב-מים, הוא גם על הקרקע עלול לטרוף דג אחר. את השפמנונים הניחו על גבישי הקרח: בדרך הזאת ישרדו מעל יממה. את הלינים הנוצצים, בעלי הראש השחרחר, סידרו בערמה על פני עלי הכרוב. את הנלימים - גם-כן לחוד, כי דג ממין זה יקר ערך הוא. ושאר הדגים - כולם ביחד בתוך הסלים ארוגים ענפי הערבות, מכוסים בעשבים. המלאכה מתישה, אך נעימה היא.
לאחר שחילקו בינם לבין עצמם את הדגים - כעשרים וחמישה פוּדים(1) נפלו בחלקו של כל אחד, שילמו לאיכרים ופרשו איש-איש לדרכו: אנג'י וקספר לירוסלב
שלהם, ואיציק ליבורוב - לא רחוק, שם הרגיש כמו בבית.
_____________________________________________________________________
(1) פוּד - מידת משקל רוסית עתיקה השווה כ- 16ק"ג (כאן ובהמשך ההערות הם של המתרגם)
אמנם ניתן להרוויח יותר בירוסלב, אך לך תדע, מה יקרה בדרך חזרה משם? וחוץ מזה חס איציק על סוסתו כינויה "מטבע", אולם העיקר לחזור הביתה מבעוד יום לפני כניסת השבת. וגם הדרך הזאת, כולה שש שעות רכיבה, כעשרים וחמש וֶרסטוֹת(2).
בליל יום חמישי יצא איציק לדרך.את הדרך הכירה "מטבע" היטב וניתן היה לנמנם מתחת למעיל החם. ברגליו הניח איציק גרזן ואמתחת בה הכין בקבוק שרף לדרך, ואילו לצידו שם כיכר לחם שחור, בצלים, ונתח בשר מעושן. לא היה ממה לחשוש, מי בלילה יתפתה לגנוב דגים? בדרך הביתה - אדרבה! אך מה יש לחשוב על כך כרגע. קודם-כל תעשה קופה יפה, ואז גם בן-לוויה נאמן יזדמן לך.
טרם עלות השחר עצרה העגלה בשוק הישן של יבורוב. איציק לא היה בין המקדימים, אם כי דוכנים פנויים עוד נותרו. עד אשר איפס את המאזניים, המאיר לעצמו עם פנס, פרש את הדגים על הדוכן, הבוקר האיר.
אפשר לפגוש אנשים בעיירה שוכנת גבול זאת, ומי לא! הונגרים, יהודים, איכרי כפרים אוקראיניים ופולניים סמוכים, תושבי עיירות, נהרו בהדרגה אל הכיכר. אי שם, בין אספסוף, נוצצת לה חצאית ססגונית של צועניה. הגיע הנה גם פאן(3) הונגרי בכבודו ובעצמו, לבוש כפתן מוזהב בעל ציציות, חבוש כובע עטור נוצת טווס, וגם לא לבדו הגיע: שני שרתיו סוחבים בעקבותיו את הסלים הכבדים. חייל-עגלון רוסי, גם הוא כאן מתלווה לאשת הקצין שלו, נושא סלסילה, מתוכה מציצים ראשי אווזים. קדר-גרמני זקן סוחר בטובין משלו: קדרות וסירי חרס בצבע אדמדם-כהה. רק תביט בהם וכבר הנך חש חום. פני הגרמני, גם הן אדמדמות, חרושות קמטים עמוקים שנמשכו, עיני התכלת חיוורות עד כדי לבן, ומקטרת חמרה בין שיניו. אין מתמקחים אתו. הגרמנים אינם מפקיעים שער. נדירים הם לקוחותיו, אך הולכת ופוחתת ערמת הקדרות בקביעות. אצל הגרמנים כל דבר הוא כך: לא שומעים ולא רואים אותם, אם בבית ואם בשדה, אולם העבודה מתקדמת... מתי הם מספיקים?.. והדוכן הסמוך לו ממש שריפה - בולגרים סוחרים בפלפלים יבשים, חריפים כלהבות האש.
מבין האספסוף הזה לא בלט איציק במשהו יוצא דופן. דיבר פולנית, אוקראינית, רוסית, ידע קצת רומנית, הונגרית - בעצם, כפי שידעו רבים במחוז המזרח ש ל האימפריה הרוסית .
___________________________________________________________
(2) וורסטה - מידת מרחק רוסית עתיקה - 1 ק"מ לערך
(3) פאן - אדון (פולנית)
קומתו בינונית הייתה, גבנוני, בעל זקן קצר בהיר ומעט ג'ינג'י. מתחת למצחייתו הסדוקה, הסוככת מעל המצח, הביטו עיניו המעיינות, האפורות, משתהות מפעם לפעם על פני נשים צעירות, הרי לא זקן היה - בן שלושים סך-הכל.
והשוק הוסיף לנהל חיו כדרכו. הסוחרים שאגו, מפצירים בקונים לגשת אליהם, בתוך השקים נצטווחו חזרזירים, סוסים צהלו בעליזות; האווזים געגעו בחרדה, כאילו צופים את קצם הקרוב, והעופות געשו בבהלה. מעברו השני של השוק הגיעה פעיית כבשים ועזים. גם העורבים השמיעו את קולותיהם ממושבם על גג הכנסייה הקתולית, ומגגות הבתים נסקו אל-על יונים בשקשוק כנפיים. צלצול פטישים עליז הגיע מהנפחייה. מריבות של סוחרות החרישו אוזניים. אי שם תרמה את יבבותיה תיבה מנגנת. וכל זה נתמזג ויצר אותו שאון מיוחד שתמיד מרחף ביום השוק מעל הכיכר.
בינתיים החלו אנשים להתקהל סביב איציק. את זאבי המים קנו יהודיות לשבת - מה יעלה על טעמו של זאב מים ממולא; השפמנונים והנלימים נרכשו עבור בתים פולניים. על הקיפריניסים והקרסיונים שאלו בדרך כלל איכרים. נשותיהם תחלנה לברור ולנבור, ומה הטעם? הדגים הרי אלף-אלף, טריים, נקיים, חלקלקים. טבח אישי של בעל אחוזה בחר בעצמו את הקרפיונים והנלימים, לא גדולים מדי, זה, לפחות, ידע את מלאכתו. ומישהו הצביע על שפמנונים ועלץ:
- היי, "חיים", למה אתה סוחר בטרפה? הרי אסור לכם!
- בסדר, בסדר, - נהג להשיב איציק. - לנו אסור, אבל לכם מותר. כבוד הפאן ישלם ויזכה בשפמנון יפהפה לסעודה.
אולם עד הצהרים אפילו רבע מהדגים לא נמכר. ואז הופיע ליד איציק הפולני ההוא. על פניו פאן גדול, אך לבוש משונה: מעל חולצת-התחרה כפתן קטיפה בעל כפתורים מוזהבים, על הידיים כפפות עם שרווליות, על אצבע הכפפה השמאלית ענודה טבעת גדולה, משובצת אבן ענקית ירקרקה. ואילו מגפיו העשויות עור גס, המרופטות, לא הלמו את לבוש הפאן כלל. גם כובעו מקומט ומרוט היה. וגם חולצתו לא מכביסת היום, אם תתבונן בה כראוי. ואולי אינו פולני אלא צועני, או בכלל השד-יודע-מי! שחרחר מדי. חוטמו המגובן, המעוקם, נתלה מעל שפמו המגיע עד לכתפיים. עיניו לטושות, כשל סרטן, בעלות נימים אדמדמים, מתרוצצים מסביב בדאגה, כאילו חשש ממשהו. אישה שלצדו לחשה חרש דבר-מה באוזנו, ואיציק לא הצליח לראות את פניה. הם התמהמהו לרגע ליד הדלפק, שאלו למחירים ובמהרה נעלמו. אולי יבואו שוב, חשב לרגע איציק, אך אחרים הגיעו והיה עליו להספיק לשרתם. כדרכם, מגיעים הקונים בשוק בנחשולים: פתאום יתנפלו כך שאין לנשום, ופתאום, שומם ליד הדלפק. ורק הספיק איציק לגלגל סיגריה באחד רגעי השפל, שוב הופיע הפולני...
- שמע, חביבי, רוצה להרוויח?
- מי לא, פאן?
- כאשר אני קונה ממך דגים, תעלה את המחיר פי שנים, ואחר-כך פי שלוש. דרוש רובל עבור זאב-המים, ולא לפוד אלא ליחידה! - אמר הפולני, מתבונן בתוך פניו מוכי התדהמה של איציק. - אינך חייב לדעת כלום, את הכל תבין אחר-כך. מילת כבוד!
הפולני דיבר תערובת רוסית ופולנית המקובלת בשוק.
- "זאת עונת הדגים. האם גם כך לא ארוויח? מה אני צריך את זה?" - חשב איציק, אך בתוך תוכו כבר ידע שיסכים - להטו גבר על התבונה.
- כשתיסע הביתה, אמתין לך ליד בית-המרזח - שם נתחשבן. נתחלק שווה בשווה. בסדר, איציק?
- כלומר, חצי-חצי?.. השיב איציק ועד שחשב: "מניין לו שמי?" - הפולני נעלם.
הקהל, בינתיים, החל נוהר, המכירה נמשכה ונמשכה. עד מהרה ליד הקדר-גרמני הבחין איציק בפולני שוב. הפעם, נראתה בת-לוויתיו גברת מגונדרת אם לפי פניה ואם לפי לבושה. הסומק להט על לחייה הבולטות, עיניה הרחוקות זו מזו נצצו בקרירות תכולה. מופרך נראה הפולני במגפיו המרפטות לידה.
- תראה, מטאוש, אלו שפמנונים ענקיים, - אמרה.
- מניין הדגים, איציק? מקריניצי?
- כן, כבוד הפאן, - השיב איציק ושוב תמה: "גם זאת הוא יודע!"
- ומה עם האחוזה, עודה קיימת?
- קיימת, כבוד הפאן, אך כבר מזמן לא אחוזה היא אלא חומות בלבד.
- זה בגלל התכשיטים שהטביעו בני-קריניצקי באחת מבריכות-הדגים שלהם...- זאב-המים הזה, מדוע כבד כל-כך?
הוא פשט את הכפפה מימינו, מישש בשתי אצבעות את כרס הדג, תוך כדי הפיכתו מצד לצד וטלטלו בחזרה.
- תביא אחד אחר, - הפולני מישש גם אותו.
- מה מחפש כבוד הפאן? - שאל איציק, - ביצי דג - אין. הרי החורף עומד אחר כותלינו.
- מחפש מה שמחפש, - השיב הפולני. - בימים ההם הטביעו בני קריניצקי את תכשיטיהם בבריכה, הקוזאקים חיפשו וחיפשו, לא מצאו כלום, טבחו את כולם, והשליכו בתוך הבריכה... ויש אומרים ששפמנון חי מאה שנה וגם מאתיים וזאב-מים אף יותר מזה.
מטאוש מישש את הדגים בזה אחר זה, ואת זאבי-מים אחדים הכבדים מישש אף מספר פעמים.
סקרנים החלו מתקהלים סביבו. אחדים הציצו בפולני, מקשיבים לדבריו ופוערים פה, ואילו אחרים תלו עיניים באיציק, שגם הוא בעצמו עקב אחר הפולני בעיון חודר. מוז'יק אחד שהוריד את כובעו כמעט עד הגבות, גירד בעורפו מבלי לתפוש מה עניין, נועץ מבט בתוך סלסלת-הקש עם הדגים שקנה זה עתה. עיני השני התרוצצו בין מטאוש ואיציק לבין זאבי המים. ומישהו ירק הצידה ברוגז והמשיך בדרכו מחריף פה: ארור, ימח שמו!
- ההוא נראה לי, - בסופו של דבר החליט מטאוש, תוחב את זאב-המים לתוך הסלסילה שבהחלט הייתה קטנה מדי עבור הדג - זנבו השתרך כמעט ארצה.
- רובל אחד בלבד, - אמר איציק. הפולני התלבט לשניה, כאילו מתוך כוונה להתמקח, אך נפנף בידו בביטול, העניק לאיציק מטבע כסף וחטף את הסלסילה. לאחר שהחליף מילה עם בת לוויתו, סר אתה הצידה. סקרנים שמו פעמיהם בעקבות הזוג. מטאוש הניח את הדג על הדלפק הסמוך שהתפנה, וסכין נצנצה בידו. בתנועה זריזה, ביתר את בטן הדג, ידו שקעה בתוך החריץ האדמדם-כהה, משם רדה זאב מים קטן נוסף, מספר דגי רקק שהתכהו, והנה קריש אדום-חום נותר על כף-ידו של מטאוש. הוא פיסק את הלקט האפל בזהירות, ובו ברגע, תחת הסכין, נצצה טבעת-זהב זעירה.
- נו, עכשיו את רואה שזאת אמת לאמיתה! - הוא צרח, ובמוסרו לאישה את הטבעת, חש אל איציק.
- עוד שניים!
- אבקש שני רובלים מכבוד הפאן, יארכו ימיו עד מאה ועשרים! - השיב איציק הנכנס אל תוך המהתלה.
- מה קרה לך, נפלת על הראש? - אך נדם והחל לנבור בכיסים בקדחתנות. - הנה, קח שלושה הרובלים האחרונים.
מטאוש שוב נופף בידו והושיט מטבע לאיציק. אך ההוא עמד על שלו: - לא פאן, זה רק מחצית רובל.
- שתישרף בגיהינום, חולירה, קח! - מטאוש צירף מטבע נוסף, השחיל אצבעותיו בזימים של זאב המים, הדף לצדדים את האספסוף שהחל להצטופף, וחיש-מהר ניגש אל חברתו המצפה לו. שוב נצנצה הסכין - ועל כף-ידו של מטאוש צץ תליון זעיר. האספסוף סביבו הלך וגדל.
הזוג הבחין בכך, ומבלי לבתר את זאב-המים השני, נחפז לנטוש את השוק כמעט במרוצה. ואז זה בא.
האספסוף שם מצור על הדלפק. תוך הדיפת ים של ידיים המושטות אליו, איציק בקושי הספיק להפיל את זאבי המים ואת שאר הדגים הגדולים בחזרה לסלים, שאם לא כן, יסחבו לו דגים- לך תחפש אחר-כך, מי שילם ומי לא. שני זאבי המים שם בצד, לעצמו, לך תדע...
קנו הכל מבלי להתמקח, חוטפים דגים איש מידי רעהו: הן זאבי מים חצי אמה אורך ושפמנונים כבדים, עודם בחיים, והן נלימים שמנים חלקלקים, לאחר מכן הגיע תורם של דגי הרקק, אך גם לאלו נמצאו קונים.
איציק התרוצץ בין הסלים לבין הדלפק, בהתעלמות מוחלטת מהמאזניים, מספיק בקושי להחביא את הכסף בשקית מתחת לחולצתו, תוך שליפת דגים נוספים, החום הציף אותו, הוא נשטף זיעה, הידיים האוחזות בכסף הושטו אליו מכל עבר, הנשים הלחוצות לדלפק נצטווחו. הבריונים נדחפו, מתעלמים ממבול גידופים וקללות הנשפך עליהם, אך גם אלו התקשו להיחלץ בחזרה עם השלל בידיהם. לא חסרו שנים-שלושה חוטמים מרוסקים... אולם לא התלהטו העניינים עד כדי קטטה הגונה. העיקר לזכות בדג-זהב, ואילו לסגור חשבונות אפשר גם אחר-כך.
איציק אף לא הבחין, מתי כל זה הסתיים: האספסוף החל להדלדל, הסלים והשקים התרוקנו. הוא ניגב את הפנים, עצם את עיניו, ניער את עצמו, ופקח אותן. קשיש אוקראיני עמד מולו.
- נו, נשאר לך משהו בשבילי, בני? - שאל, מחייך. - אני תמיד מגיע הנה לקראת הסוף, מה שנשאר - שלי הוא. ראיתי הכל. האנשים איבדו את ראשם מרוב תאוותם... ומה בתוך הדגים? - שתל הפולני את טבעת הזהב - לכן כולם התנפלו. לדעתך, זו הפעם הראשונה? אל תתעכב כאן הרבה, לבל תנקר עיניים לאנשים: כשיתפשו את העניין, יתכעסו - הרי הדגים, לא ימצאו כלום בתוכם. יחלו לחפש אחריך, וגם אחר מטאוש - בעבר כבר חטף עבור השטויות שלו. ואני, מה איכפת לי? אמרתי את שלי.
לאחר שרוקן לזקן את הדגים שנותרו על תחתית, יצא איציק את כיכר השוק. ליד בית המרזח קשר את סוסתו "מטבע" ופתח את הדלת, מתבונן פנימה.
- בוא'נה, פטר, הנה היהודון שמכר דגים, - עלה מבפנים קול שיכור.
- אז מה? מכר אז מכר, - פלסף פטר הבלתי נראה, גיהק בקול רם ואחר כך הוסיף: - מה אכפת לנו מהדגים שלו? שומן-חזיר - אדרבה!
מישהו נגע קלות בכתפו של איציק - הפעם זה היה מטאוש לבדו. מובן מאליו שמחצית איציק לא מסר לו, אך הסכום של כמעט ששים רובל הביא את מטאוש לידי תדהמה.
- כל הכבוד, אתה רואה שהכל יצא כפי שאמר פאן מטאוש! ועתה לך הביתה, ואל לך לבזבז בדרך את הכסף לשתיה, - עלץ, טפח בגבו של איציק ונעלם.
לאור דבריו של הקשיש, החליט איציק שלא ללון ביבורוב. תם ונשלם היום הסואן. תושבים התפזרו לבתיהם. העיירה הלכה ונדמה. אי שם יצוץ עובר אורח מאוחר. כומר קתולי לבוש גלימה סגלגלה וילד בלבן הנושא פעמון זעיר חלפו לידו ופנו חיש מהר אל הסמטה הצדדית. נראה כי בא יומו של מישהו... יש אומרים כי אין מבשר טובות מפגש כזה, אך איציק היה נטול אמונות טפלות. ובכלל, האמונה הטפלה הזאת נועדה לפולנים - שיזהרו להם!
הוא עבר מספר רחובות והנה החוצות. דמדומים הקדימו לרדת. השמיים דלי העננים החשיכו במהרה, כוכב ראשון נצץ בד בבד עם מגלו העדין של הירח הנולד... באופק מאחוריו נמוגה בתוך הכחול רצועת השקיעה.
החושך הלך והתעבה בהדרגה, השמים מלאו עננים, והכוכבים, הבוהקים דעכו. הרוח הקלה רשרשה בתוך העלווה היבשה, או שמא חיה הטילה את עצמה אל תוך השיחים: רשרוש - ושוב נדם הכל... רק הגלגלים חרקו קלות, הפרסות פסעו ברכות וגם הדלי הקשור מאחור השמיע מדי פעם נקישות בצדי הדרך. בתוך השיחים שוב רשרש ונדם. החשיך כליל.
אט-אט התנדף החום, הטחב התגנב אל מתחת למעיל - לכן הרבה איציק להיטפל אל הבקבוק -לשכך את הצמרמורת. העלווה היבשה שוב העלתה רשרוש.
- עצרי! - הגה חרש ומתח את המושכות. ניגש אל הסוסה, טפח ברעמתה, שולף מתוכה קוצים וקשיות, ולאחר מכן הושיט לה פת. "מטבע" אחזה בפיה את הלחם עד אשר סילק את היד, משכה בראשה אל-על ומעט הצידה כמו חשה ריח הי"ש.
- טוב, נצא לדרך, לקראת הבוקר נגיע הביתה, - אמר.
עברה שעה, ואולי יותר, אך משהו הטריד את הסוסה. ננערה, הניעה באוזניה ומדי פעם השמיעה את צהלתה החרישית, הקצרה, החרדה. בכל פעם שנרגעה, היה איציק נרדם, ובעודו מתעורר מחדש, לא ידע היכן נמצא והאם ארוכה עוד הדרך.
עתה החל איציק לדאוג כהלכה. כאילו מנסה מעין כוח בלתי-נודע לעכב בעדו, מרתיעו... מפני מה?
"ממש הייתי צריך את מטאוש הזה... הייתי לן ביבורוב כמתוכנן, עם הבוקר יוצא לי לדרך בשקט, וכל הצרות! והכסף? אמנם הייתי מרוויח חצי - אז מה: גם מחצית הייתה מספיקה עד חג החנוכה."
אולם תמיד זכר איציק את דיברי סבו: אם כבר - אז כבר, לך עד הסוף! ואם תפנה לאחור - לא יוטב לך!
הוא שוב הקיץ משנתו - הסוסה האטה פסיעותיה ולבסוף עמדה. מבלי להרפות את ידיו מהמושכות ירד אציק מהעגלה בקפיצה והעיף מבט סביב. בקרבת פרשת הדרכים ניצב צלב רם אפל ודמות ישו הצלוב עליו. אם לקחת שמאלה תגיע לקריניצי, ואחר-כך לנמירוב. אף-על-פי שידע היכן נמצא כעת, החרדה בלבו נותרה בעינה.
ציפור-לילה השמיעה קול צורם, התעופפה מעל פסגת האורן ונעלמה בתוך מעבה היער. הסוסה הזדעזעה בעצבנות, ורעד עבר בגלים על רעמתה.
- זאבים, או מה? רק זה היה חסר לנו! - הגה וחיבק את חרטומה...
וברגע זה גניחה קלה משהו ריחפה על פני היער ונדמה. ממשב הרוח המסתערת הזדעזעו העצים, רכנו מעט ארצה מבלי להשמיע קול, והקרקע רעדה רעידה קלה...
"איך זה? העצים רוכנים והקול איננו..."
משמאל, בצד הדרך, נגה אור חלשלוש... איציק נטפל אל הסוסה, זיעה קרה בצבצה על מצחו והלב התכווץ... האור קרב ובא. והנה, מאחורי העצים, הפליג קוזאק רכוב על הסוס. הוא ישב, מרכין ראשו נמוך כדי כך שפניו לא נראו כלל. לרוחב אוכפו הייתה מוטלת נערה. בדומיה שטו לידו עיטורי זוהר כחלחל עמום ונמוגו אל מאחורי עיקול הדרך.
"הריהו הסוטניק(4) עם הפאנה הצעירה!" - נדהם איציק. הוא רעד כולו, אולי מפני הקרה, אולי מפני החרדה, אך קרוב לוודאי שגם מזה וגם מזה. האור דעך, האופל הוסיף להתעבות, אולם שעה ארוכה איציק עמד, נצמד אל סוסתו, עד אשר שבו אליו כוחותיו. איציק טיפס על העגלה, שוב נטפל אל הבקבוק ונגע קלות במושכות. אך הרעד לא הניח לו עדיין - הכוהל חדל לחממו. חרקו הגלגלים, התנענעה העגלה במהמורות, ואז העלה איציק בזכרנו את אשר שמע פעם מפיהם של הזקנים.
______________________________________________________________________________
(4) סוטניק - "שר-המאה", דרגה צבאית בכוחות הקוזאקים
.................................................................................................
זאת הייתה אחוזה מן השורה והכל התנהל כסדרה...
כבר גדעו את השרתים הפולניים, את היהודים החוכרים - כל אחד במקום בו נתפס, ותלו את שני הכמרים הפולניים שהזדמנו לאחוזה - לקסיונדזים חילקו הקוזאקים כבוד מיוחד; וכבר הושלך מהחלון על החניתות פאן קריניצקי הזקן, וגדשו מכל טוב השקים ותיקי-האוכף, ושחטו את בהמותיו של הפאן, וכבר רתחו המים עבור הקוליש(6) בתוך היורות. אולם לא הצליחו הקוזאקים לשים יד על אוצרותיו של הרוזן - הספיקו בני קריניצקי להטביעם בבריכת הדגים. וגם את אדליה היפה, בכורתו של הרוזן הזקן, לא עלה בידיהם לאתר. חיפשוה בנרות, אך לשווא - נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. וכבר הגיש הקוזאק הזקן ושמו קובטון את לפידו אל הקש הפרוס על פני רצפת הפרקט.
אך אז אמר סוטניק עקומיד:
- חכו, חבר'ה, אלך להעיף מבט אחרון.
שוב עלה מספר מדרגות רחבות - חרב בידו, ושם פעמיו, פוסע מעל הגוויות, אל חדריו המרווחים של הרוזן.
- משום-מה, לא ביקרתי כאן קודם, - תהה הסוטניק, כשהוא מוצא את עצמו בתוך הספרייה. הקוזאקים, אמנם, ביקרו. על הרצפה נערמו ספרים, תמונות, כתבי-יד עתיקים, כלי-חרסינה מנופצים, ואילו בין תוהו ובוהו זה כבר היו מונחים ערימות קש אותם הקפידו הקוזאקים להכין.
- יבער כהלכה, - גיחך הסוטניק, אוסף מהרצפה בעלמא את הפוליו בעל רכסי-הכסף על כריכת העור, ובאוחזו את החרב בבית השחי עמד לפותחו (הרי קוזאק מלומד היה - שנתיים של אוניברסיטת לובלין), אך לא הספיק...
את האנחה מאחורי גבו, קלה, כקלות הצפריר, אף לא שמע הסוטניק אלא חש במעין חוש חייתי. בהרף עין פנה, מנתר ממקומו, ולא מבחין עדיין במאומה, ניגש אל החלון והזיז בחרבו את המסך רקום הזהב. על הרצפה הייתה מוטלת הפאנה הצעירה, מכוסה בבד הכבד.
- הנה את, בובל'ה, - גיחך עקומיד.
לכאורה ישנה, אך ידע הסוטניק, שאין היא שקועה בחלום, כי אם בתוך עלפון עמוק. ועד אשר יתגולל מעליה הקוזאק הראשון - שום כוח שבעולם לא יעירה משנתה. עקומיד ראה זאת הן אצל פולניות והן אצל יהודיות. אולם עתה משהו מנע ממנו לגרור את הפאנה אל תוך שעשועי הקוזאקים. הוא עמד מעט,מתבונן באדליה:______________________________________________________________________________________________
(5) קוליש - מאכל אוקראיני
הִירבו לדבר על יופייה, אך אחת שכזאת, לא ראה עקומיד מימיו, אף-על-פי ששבעו עיניו ממראן של יפיפיות אם בוורשה ובלובלין בעת לימודיו, ואם בכל רחבי פולין מזרחה מנהר וויסלה, בימים שפרעו הקוזאקים באחוזות הפאנים.
- ואם תישרף כאן - יוטב לה? - שאל את עצמו, ובחטפו את אדליה על הידיים, נשא אותה מטה.
ממול האחוזה הניח את משאו על הדשא, הביט בפניהם מוכות התדהמה של הקוזאקים הבוחנים את הנערה בציפייה לשלל מתוק...
מה קרה לעקומיד אז, אף אחד לעולם לא יידע.
- עימדו, חבר'ה! - צרח. - הבובה הזאת, לא נועדה לבהמות שכמותכם! - ונעץ את חרבו העקום היישר לתוך ליבה של אדליה. כך נפחה רוח מבלי להקיץ מעלפונה.
- תראו, מטורלל אחד! מה אתה עושה, שרץ? - תססו הקוזאקים. - כזאת חינגה הלכה!
- להטביעה בבריכת הדגים, וחסר לכם ליטול ממנה דבר. - הורה להם הסוטניק באופן חד וחלק, ניגב את חרבו בקש והשליכה לתוך הנדן. אחר צנח על הדשא הגבוה היבש - רק עשן העלתה מקטרתו. סירב לסעוד סעודת-ערב, רק התכבד בכוסית קוניאק ממרתפי הרוזן ושקע בשינה עד הבוקר.
- מה אחז בו? - תמהו הקוזאקים, - נקבות הללו, טעמנו מהן ביחד, גדענו פולניות ויהודיות שלא נדע, והנה לך - בוקר טוב! כישפה אותו, או מה? נכון, יפהפייה - אז מה? כולה - נקבה אחת, ועוד פולניה...
בינתיים כלו להבות האחוזה. גגות קרסו, וזיקים מרשפים הציתו אש בביתני האחוזה הסמוכים...
עם הבוקר נעו הפרשים הלאה, אל זמוסטייה, בה נקבעה התייצבות של כלל כוחות הקוזאקים: הגיע עת לחזור לאוקראינה, הסתיו מתקרב...
...רכוב על סוסו האפור, יצא הסוטניק את האחוזה החרוכה. שיירת הקוזאקים השתרכה אחריו. משחלפו על פני הצלב ליד פרשת הדרכים, סר הסוטניק הצידה, עצר את סוסו, וכך עמד, מתבונן בקוזאקים, כביכול נפרד מהם לשלום. ומשעבר אחרון מהם - השחיל לתוך פיו את קנה-האקדח וסחט את ההדק - חצי ראשו נופץ...
שעה קלה עמדו הקוזאקים מעל קברו הטרי ויצאו לדרכם. אולם לא הרחיקו לכת מפרשת הדרכים: הסתער עליהם גדוד-הפרשים בפיקודו של הרוזן הצעיר וגדע את כולם עד האחרון שבהם. שם, בקרחת היער נותרו מוטלים, עד אשר כילו חיות ועורבים את גוויותיהם.
ולא שיקמו את האחוזה מעולם. כתליה נשארו סבוכים בצמחיה עד עצם היום הזה. יש אומרים, כי לפעמים, בלילות, ניצתת בחורבותיה נקודת אור רוטטת: אין מנוחה לנפשה של הפאנה נטולת הקבר. ויש אומרים, כי בשלהי סתיו, ביום השנה לטבח, מופיע ליד פרשת הדרכים רוח: קוזאק רכוב על הסוס האפור ונערה מוטלת לרוחב האוכף... וכך חגים ביער עד אור הבוקר...
.................................................................................................
...ובכן, נפגשנו, אמר איציק בלבו והביט סביב. כבר היה אחר חצות, יער, אך ורק יער, סובב אותו. אינסופית נראתה הדרך הזאת. צמרמורת לא הרפתה מאיציק ולו לרגע. מעולם לא היה לו קר כל-כך, וגם המעיל שעטה לא יואיל. השינה פקדה אותו לסירוגין, ראשו נשמט מדי פעם אל לוח ליבו, לעתים גבר רעדו עד כדי התחושה שמישהו נוסף חדר אליו מתחת למעיל הכבש, ליטף אותו באצבעותיו הקפואות ונעלם. הוא הסתגל אט-אט לליטופים הקפואים הללו... שיכרון אפף את תודעתו, כובד של יציקת ברזל אחז במצחו שהיה מתחלף מדי פעם עם זיק של צלילות, ושוב הוא שוקע, נטול משקל, אי שם מטה, בתוך התהום האפל. הוא שקע יותר ויותר עמוק, ומישהו אחר בתוכו, ובה בעת מחוץ לו, שאל לפתע: לאן אני צונח? היכן גבול הצניחה? הוא התעשת לרגע וחש בקרה מתחת ללבו ממש, ושוב צנח, צנח אל תוך החשיכה... אך הפעם לא לבדו.
לאוזניו הגיע לחש מרשרש עדין:
- כלום חסר כאן מקום לשנינו? יחממני, כבוד הפאן, ייקחני תחת חסותו, יכסני, פן יראני הרוצח ההוא. יודעת אני, כי הפאן כה חם הוא, כה חם. יחממני הפאן. - וזרועות קטנות צוננות נכרכו סביבו ברכות.
"מה זה?" - ניסה איציק להבין, אך ראשו הסתחרר, נגד עיניו קרצו כוכביות כתומות, וגופו החל לגלוש מהעגלה הנוטה על צידה. ידיו נאחזו בכוח משנה בזו ששכבה עתה לצדו, והוא חש בטוח יותר, לא חשש לצנוח תהומה עוד, ואגב התנודות הרכות, חבק אליו בכוח הולך וגובר את... את מי? - הוא חשש מלהציץ, מלקרוא בשם, חשש אף מלחשוב... לבסוף אזר עוז, פקח עיניו והבחין מולו בפנים חיוורות. עיניים גדולות כהות, חדורות תוגה, בהו אליו.
- מדוע מכרת לנוכל ההוא את הטבעת שלי? מדוע? מדוע?... - הוסיף שואל קול עדין בפולנית. - הטבעת, זאת כל אשר היה לי... ועתה אין כלום, - וכפות ידים צרות קרבו אל פניו. הכל הזדעזע שוב. איציק חיבק את הפאנה ביתר כוח, אך העגלה הוסיפה לרכון הצדה, תחילה באיטיות, אחר מהר יותר ובסופו של דבר נזדקפה כאנך. זרועותיו של איציק הלכו ורפו, מושיעתו המסתורית הוסיפה להישמט ממנו, לא ניתנת לאחיזה...
- האח!.. - עלה קול עדין ונדם. משהו הבהיק, גל צונן צרב אותו, ידיו רפו לחלוטין, והוא צנח אל תוך אי וודאות אפלולית, נטולת קרקעית...
יקיצתו הייתה קשה... עפעפיו דבוקים משהו לא החזיקו מעמד וצנחו על העיניים, ראשו נשמט אל החזה, כיצוק עופרת. איציק לא הבין דבר - היכן הוא, מה אתו, כיצד הגיע הנה - רק הניע בראשו, בניסיון לנער מעצמו את המאובנות המרתקת, המשכרת. לבסוף היו עיניו צלולות, הוא תחב את היד לחיקו - שקית הכסף הייתה במקומה. אז ירד מעל העגלה בקפיצה, התמתח, נפנף בידיו פעמים אחדות על-מנת להתחמם ונע, פוסע לצידה של סוסתו.
הוא חש תשוש לחלוטין. דווקא בשעה זו לא היה מזיק ללגום לגימה, אך הבקבוק היה ריק.
הרקיע במזרח האפיר. היער תם וכבר קרבו הבריכות אותן עזב זה שילשום. לו ידע אז, מה צפוי לו, ואיזה ב ן - ל ו ו י ה נ א מ ן י ז ד מ ן לו . . .
ליד המעיין עמד, מתיז על פניו את המים הקרירים, השקה את "מטבע" והחל מסדר את הסלים והשקים הפזורים על פני העגלה. הנה הם זאבי המים, אותם שם בצד אמש - שכח מהם לגמרי. איציק שלף סכין מהאמתחת, מישש את כרסו של אחד הדגים, ביתר אותו, כפי שמטאוש עשה זאת אתמול, לא גילה דבר והשליכו על הקש.
"חלום בלהות, הבלים... השתכרתי, ומשום כך טמטמתי לי את השכל", - נטה להאמין, אך משהו עדיין הציק לו. הוא ביתר את השני ו... הנה נתקל בטבעת, בטבעת דקה, שזורה - אין עונדות כאלו יהודיות של עיירות, אלא פאנות, אך ורק פאנות עשירות, תושבות ערים גדולות, עונדות כאלו.
"זאת אומרת, אמת לאמיתה היא, וגם מטאוש דיבר אמת, והרוח הייתה... ומה עם הפאנה?.. הייתכן שחלמתי זאת!.."
אציק ניסה לענוד את הטבעת על הזרת, אך - כיצד!..
בינתיים נקשו גלגלי העגלה על קורות הסכר. הוא עצר את סוסתו, ניגש למעקה ובהה אל בריכת הדגים. את הסכר נעלו בערב יום רביעי, ומפלס המים החל כבר לעלות. איציק הניף את היד לאחור,.. אך לרגע קט קפאה ידו ובאיטיות הגישה את הטבעת אל שפתיו... אחר רפו אצבעותיו... התפזרו ונדמו האדוות על פני המים המשקפים את העגלה שהתגלגלה הלאה, לקראת השמש הכתומה, הזורחת מבין המשקעים הקרועים. הביתה!
באר-שבע 1997