נַפְשִׁי, לָךְ עֲתִידוֹת גְּלוּיוֹת!

בְּלֵב חָרֵד, אָפוּף אִי-שֶׁקֶט,

מָה נוֹאָשׁוֹת אַתְּ מִתְדַּפֶּקֶת

עֲלֵי מִפְתַּן שְׁתֵּי הֲוָיוֹת!

מְקוֹם שִׁבְתֵךְ – שְׁנֵי עוֹלָמוֹת,

יוֹמֵךְ – תְּשׁוּקָה בִּכְאֵב נִמְהֶלֶת,

שְׁנָתֵךְ – נְבוּאָה, אַךְ מְעֻרְפֶּלֶת

כִּדְבַר רוּחוֹת מְמַלְמְלוֹת.

עֵת לְבָבִי הַמַּר נוֹאֵק

מִפִּתּוּיֵי תְּשׁוּקָה מַכְרַעַת,

נַפְשִׁי כְּמוֹ עַלְמָה נִכְנַעַת

שׁוֹחָה עַל יְשׁוּ הִתְרַפֵּק.

1855