Федор Тютчев

Она сидела на полу

И груду писем разбирала,

И, как остывшую золу,

Брала их в руки и бросала.

Брала знакомые листы

И чудно так на них глядела,

Как души смотрят с высоты

На ими брошенное тело...

О, сколько жизни было тут,

Невозвратимо пережитой!

О, сколько горестных минут,

Любви и радости убитой!..

Стоял я молча в стороне

И пасть готов был на колени,-

И страшно грустно стало мне,

Как от присущей милой тени.

,יָשְׁבָה בָּדָד בְּחֶדֶר צַר

,עַל תֵּל הַמִּכְתָּבים מַבֶּטֶת

עָלֶה-עָלֶה כְּאֵפֶר קַר

.הָיְתָה לוֹקַחַת וְשׁוֹמֶטֶת

נָטְלָה דַּפִּים כֹּה מֻכָּרִים

- מַבָּט מֻפְלָא בָּהֶם הֵישִׁירָה

כְּמוֹ נְשָׁמָה מִן הַמְּרוֹמִים

.בַּגּוּף אֲשֶׁר עָזוּב הִשְׁאִירָה

,חַיִּים שְׁלֵמִים כָּאן נֶעֱרְמוּ

!אֲשֶׁר בְּלִי שּוּב חָלְפוּ וְתַמּוּ

,דַּקּוֹת אֵין סְפֹר שֶׁל מְרִירוּת

!רֵעוּת וָאֹשֶׁר שֶׁנָּדַמּוּ

דּוּמָם עָמַדְתִּי מִן הַצַּד

,הִשְׁתַּחֲווֹת, לִבִּי הוֹרָה לִי

וְעֶצֶב עָז חָזִי לָפַת

.כְּמוֹ נֹכַח רוּחַ יְקָרָה לִי