שכונת אוסישקין

באותה עת, לקראת סוף שנות הארבעים, הוכנה גם קרקע ליד קיבוץ עברון, על גבעה שזכתה להיקרא גבעת אוסישקין, ושם נבנו כ- 60 יחידות דיור צמודות קרקע, חלקן דו משפחתיות וחלקן חד משפחתיות, עבור משפחות ותיקות יותר שהביעו רצונן לעבור לנהריה וגם עבור עולים. ראשוני המתיישבים נכנסו ב- 1953 לגור בשכונה

כביש הגישה היה לאורך הגדר של קבוץ עברון ומשמאלו היתה קודם כניסה לרחוב ירושלים וקצת יותר למעלה היתה כניסה לרחוב חרמון. שני רחובות אלו חברו יחד בהמשכם ויצרו מעין מסלול אליפסי.

הבניה היתה של בתים דו משפחתיים ובודדים. ברחוב ירושלים היו בצד המזרחי תחילה בתים בודדים ואילו בצד המערבי בתים דו משפחתיים שהיו יחידות דיור יותר קטנות מאלה של הבתים הבודדים וברחוב חרמון היו בתים דו משפחתיים.

במפגש הרחובות ירושלים וחרמון היתה מכולת שסיפקה את צרכי המזון של התושבים החדשים. שאר השירותים ניתנו במושבה , הילדים נשלחו ללמוד בבית הספר וייצמן , באוסישקין הייתה מרפאה קטנה שקיימת עד היום מתחת לגלעד בחלקו המרכזי של רחוב יפה נוף ושאר הצרכים היו בשדרות הגעתון.

לגור בגבעת אוסישקין

משפחתי עברה לגור בשיכון עממי באוסישקין ב- 1953 כאשר הייתי בן 6. אז אוסישקין נחשבה ליעד מבוקש,לאבי הוצעה דירה בעין שרה הותיקה (הוילות) אך הוא העדיף את אוסישקין ושיכון עממי. יחד איתנו עברו משפחות נוספות שהיו מוכרות בנהריה. המשפחה שלי גרה ברח' חרמון 1 ורבים מחברי בני גילי גרו ברחוב ירושלים. למיטב זכרוני היה גם רח' יפה נוף ובו גרו בעיקר תושבים תימניים, והרחובות הנוספים דוד המלך,שלמה המלך היו מהעלייה הכורדית, אבל לא כולם.

היו 2 חנויות מכולות: זו של אברהם ושמחה שבתם היתה בכתה שלי ושם משפחתה יחיאל ומכולת נוספת של אדולף שהיתה בפינת ירושלים במפגש עם הירידה מרח' החרמון. המירפאה קמה קצת יותר מאוחר והיא הוקמה ברח' יפה נוף ליד מכולת של אברהם.

ליד הבית של משפחת לזר שברח' ירושלים ומאחוריו היה מכתש גדול וקראנו לו "הבור", זה היה המקום למשחקי כדור, תחרויות מקומיות ובהחלט מקום מרכזי למפגש לילדים.

בשטח שבין אוסישקין לכביש הראשי היו אדמות חקלאיות כמו היום אך אז הילדים היו יותר חוצפניים ופלשו מידי פעם לקטוף את הקולורבי.

הילדים למדו כמו שהוזכר בביה"ס ויצמן, אוטובוס היה עובר בגבעה ואוסף את הילדים.

מכירים את הרוכלים של פעם, זה שהיה עובר עם מיכל נפט קשור לחמור או פרד ועם פעמון היה קורא לצאת ולקנות נפט, זה שמכר חלב וגם לו היה פעמון, היה מגיע עם כד חלב ומכר לפי ליטר לסיר שהבאנו מהבית, כך גם זה שמכר חצאי בלוקים של קרח למקרר.

נחום קנוניץ בן יעקב

גרנו בעין שרה 1950-1953 בבניין האוכל הישן של קיבוץ עברון, לפני שהם עלו לגבעה. אני היתי לוקח אוטובוס (בלי ההורים שלי) לנהריה כדי ללכת ל-2 גני ילדים (ליד מלון קרלטון ובהנרייטה סולד) ועד כיתה ב בויצמן ואני זוכר את ספל נהג אגד היומי שהכיר וזכר לעצור את האוטובוס בשבילי בסמוך למפעל הסודה בעין שרה.

אני נהגתי לשחק עם רחל ליברמן בביתה (בית ליברמן) - אני זוכר את הבית, המרפסת, הגן, 2 שורות הברושים, בריכה (עדיין ישנה לצד הכביש והקניון) והאקליפטוסים הגדולים ליד הרכבת (עדיין שם).

ההורים שלי גידלו בצל על אדמה פנויה (קרקע שאינה בשימוש) והם התקינו צינור מים להשקיה מהצד המערבי של מסילת הברזל לצד המזרחי ועל גבי המסילה (הם קנו מים מיוסף שדה-המנהל החקלאי של חוות בית ליברמן .

יום אחד שמענו את הרכבת צופרת ונעצרה ממש לפני צינור המים, שהיה על המסילה. הרכבת הייתה עמוסה בחומר ל ישאסבסט והנהג היה רגוע וסבלני ופשוט בקש את אמא שלנו (אבי היה בעבודה) לעזוב את המסילה פתוחה עד שהוא יחזור חזרה מישאסבסט לחיפה, כמה שעות מאוחר יותר.

היתה לנו ילדות בטבע בעין שרה עד כיתה ב, עד 1953, כשעברנו לאוסישקין.

אהוד גרינברגר גבע