עברית או גרמנית

עד לשנת 1908 הייתה העברית שפת ההוראה ברוב מוסדות החינוך היהודים החילוניים בארץ ישראל. בשנת 1913 נפוצו ביישוב שמועות שהנהלת הטכניון, שאמור היה להיפתח בחיפה, החליטה להנהיג בו את הגרמנית כשפת הוראה ראשית. כתגובה, החליטו בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה לשלוח תזכיר בשם כל תלמידי בתי הספר התיכוניים בארץ, שבו מחו נגד קיפוח השפה העברית ונגד הנהגת הגרמנית כשפת הוראה בבית הספר הגבוה הראשון בארץ. כאשר הוחלט, למרות המחאה, שגרמנית תהיה שפת ההוראה בטכניון, שכנעו בוגרי המחזור הראשון של "הרצליה" את תלמידי סמינר המורים של "חברת עזרה" (ששלטה גם בהנהלת הטכניון), לפתוח בשביתה בגלל קיפוח העברית בסמינר. אין פלא אם כך, שגם מייסדי "גדוד מגיני השפה בארץ ישראל" באו מקרב תלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה"

"גדוד מגיני השפה בארץ ישראל" נוסד בשבוע שבין ד' לי"א באייר תרפ"ג 27 באפריל 1923, בשלהי תקופת העלייה השלישית. נוכח המאבק על שפת ההוראה, ורצונם של מספר פלגים ביישוב לחזור לשפת היידיש, הייתה הרגשה כי מעמדה של העברית כשפת דיבור יום-יומית נפגע. עובדה זו הובילה קבוצה מתלמידי הגימנסיה "הרצליה", בסיוע מוריהם, לנסות ולהשליט את הלשון העברית בכול תחומי החיים. תלמידי הגימנסיה המתייצבים בראש המאבק הקימו את "גדוד מגיני השפה", ודרכו ניהלו את המאבק באמצעים תקיפים ובמטרה לשכנע את הציבור לדבר בעברית.

תעמולה בעד השפה – כרוזים אשר נשאו את הסיסמאות "יהודי דבר עברית!", "פרוד לשונות – פרוד לבבות", "שפה אחת – נפש אחת" ו-"עברי דבר עברית!" חולקו בהתמדה בקרב קהל דובר לועזית ברחובות והודבקו בכל המקומות הנראים לעין. מודעות ניאון וחשמל הופיעו בלילות ברחוב הרצל, כולן נושאות כרזות תעמולה בעד השפה.

גם בפנימיות שקלטו נוער במסגרת עליית הנוער הקפידו שהנערים והנערות ידברו רק בעברית.

הלך הרוח ברחוב הישראלי משנות ה- 30' המוקדמות ואילך, היה להקפיד על השימוש בשפה העברית. אשה שהלכה עם ילד ברחוב ודברה איתו בשפתה "זכתה" להערות מצד העוברים ושבים: " גברת, למה את לא מדברת עברית איתו?"

המצב היה שונה לחלוטין בנהריה, קבוצת המתיישבים הראשונה היתה הומוגנית למדי ואיש לא התערב בבחירתם להמשיך לדבר בגרמנית ביניהם ועם ילדיהם. בנוסף לעובדה שהשלטון בארץ היה בריטי, קייטנים רבים דיברו אנגלית, והצורך בשפה העברית היה די מצומצם.

מתוך הויקיפדיה שבאינטרנט

אמא שלי למדה הרבה עברית אבל כמו יקים רבים התקשתה ובכל זאת כאשר נסענו לתל אביב בימים ההם והתלוויתי אליה החליטה שבתל אביב העיר העברית היא תדבר רק עברית

היה עלינו למצוא כתובת כלשהי ואמא ניגשת לאחד העוברים ושואלת בעברית היכן זה ?......" האיש עונה בגרמנית שאינו מבין.אותה תשובה בגרמנית קבלה גם כשפנתה לשני ולשלישי,היא אבדה את סבלנותה ולאזרח הבא פנתה מיד בגרמנית .

התשובה שקבלה : בעברית " גברת את לא יכולה לדבר בעברית .......!!!!"

ראובן ארמן ארבל

שפתי הראשונה הייתה גרמנית. אמנם שני הורי שלטו בעברית ( אבי היה מהעלייה השלישית, מ-1921, ואמי למדה עברית ב"החלוץ" בברלין (אנציו סירני) והייתה בשנת 1934 בהכשרה בנהלל ובכפר יהושע). כאשר בערך בגיל 11 באתי בטענות: "הרי שניכם ידעתם עברית, מדוע לימדתם אותי בכלל גרמנית?" ענו לי, שכשנולדתי סבתי היתה עדיין איתנו והיא לא ידעה עברית. רק שנים רבות אחר כך, ספרה לי אמי, שבעצם אבי רצה בכך, היה חשוב לו שתהיה לי שפה נוספת. (הוא היה יליד רוסיה, שלמד, כמו כל ילדי היהודים העשירים בעירו, בבתי ספר גרמניים. הוא העריך את מקורות התרבות הגרמנית והרי לא היה באירופה בתקופה שבין המלחמות..).

כך הגעתי לגן של דוריס לפני גיל שלוש ולא דברתי עברית. אמי ספרה לי שלא פעם אמרתי לה אז, " Ich will nicht mit der Doris Ivrit sprechen" ... (=איני רוצה לדבר לדבר עם דוריס עברית).

את זאת איני זוכרת, אך מה שכן זכור לי מאותה תקופה, הוא אותו מעגל בפינת החדר בגן, בו ישבו כמה "ילדות קטנות", שדברו גרמנית. מהר מאד הבנתי שכדי "להיות אין" יש כללים: לא למצוץ אצבע, לא לדבר גרמנית ולא לחטט באף – באותה רמת חשיבות... והשאלה המעניינת היא איך היא הצליחה, (וכנראה גם שאר הגננות), להחדיר בנו אווירה כזו?

זכורות בוודאי לכולנו השגיאות הייקיות האופייניות, שהמורים תמיד תקנו לנו, כמו, שהשעה 2:30 היא בעברית שתיים וחצי ולא "חצי שלוש" (Halb Drei)....כמובן רק בגן ובכיתות הנמוכות..

רותי שייניס

הספר העברי בנהריה

לא בכדי נתפרסמה נהריה כמקום שבו שולטת השפה הגרמנית ברוב שטחי החיים.ויש גם שראו בנהריה התנכרות מודגשת לשפה העברית. נסיונות רבים נעשו כאן להשלטת העברית, אך ללא הצלחה. נאמני הלשון הגיעו כמעט לידי יאוש, בראותם שאין לאל ידם לגרש את הלעז מחיי המושבה. אמנם, בכל הארץ מרובה השימוש בגרמנית, אך נהריה עלתה על כל שאר המקומות. פועלים יודעי עברית שעברו לגור בנהריה, התרגלו במהרה לשפה השלטת במושבה וגם אם לא ידעוה על בוריה – התאמצו לדמות את היידיש שבפיהם לגרמנית. הספריות בגרמנית ובאנגלית משגשגות. רבים המבקרים בהרצאות בגרמנית ולעומת זאת מועט הקהל בהרצאה עברית. אספות פומביות רבות מתנהלות על טהרת הגרמנית, פרט לאסיפות הפועלים. ויש בנהריה נוער שהגיע ארצה בגיל רך, וכל חינוכו היה בבית הספר העממי, ואף על פי שברוב המשפחות מדברים בבית רק גרמנית, גדל הדור הזה בשפה העברית, והגרמנית שבפיו משובשת ודלה. התקוה היא, איפוא, שהדור העברי הזה יהפוך את נהריה למושבה שכולה עברית. אולם לא מועטה סכנת הלועזית המאיימת על הנוער הזה

כתבה שהופיעה ב"דבר" בתאריך 12.3.1948

שעשועי חידות בשילוב מילים בגרמנית עם מילים עבריות

בשנות ה- 40' כתב דר' אליעזר הירשפלד מספר חוברות של שעשועי לשון .

הירשפלד איש משכיל, היה אז מנהל הדאר בנהריה, מספרים שהיה שופט עוד בטרם עלייתו ארצה.

בנוסף לשני ספרים ללימוד השפה העברית , הוא הוציא גם חוברות עם שעשועי לשון המשלבים מילים בגרמנית עם מילים עבריות.

דר' הירשפלד הוציא כ- 6 חוברות כאלה. השיטה בה נקט, כשהוא מנסה לתת רמזים שיקלו על הזכרון מוכרת בשמה מנמוטכניקה. הרעיון שלו לשלב משפטים גרמניים כדי להזכיר מילים בעברית, היה יצירתי מאד ומשעשע למדי.

מתוך האינטרנט:

מנמוניקה או עזר זיכרון היא אמצעי חזותי או מילולי שעוזר לזכור דברים. מנמוניקה חזותית נודעת היא השימוש בפרקי אצבעות הידיים כדי לזכור כמה ימים יש בכל חודש בשנה בלוח הגרגוריאני.

ובאותו הקשר:

חברתי הטובה סיפרה שהוריה התקשו לזכור את הצירוף "תודה רבה" כשהיו עולים חדשים והיה להם סימן: toter araber

לקראת סוף שנות ה- 40' הגיעו לנהריה עולים רבים. כמעט כל יוצאי אירופה הבינו ולעיתים גם דיברו גרמנית שוטפת. רק כשהחלו להגיע יוצאי צפון אפריקה השתנתה מעט האוירה מבחינת השפה השלטת. אמנם, היקים המשיכו לדבר גרמנית , אך לא היתה זאת השפה היחידה שנשמעה ברחוב

מעבר לעובדה שעד אז היתה זאת קהילה דוברת גרמנית בלבד מתוך בחירה , הרי שגם נסיונם של רבים מיוצאי גרמניה ללמוד את השפה העברית עלו בתהו. חלקם התנסו בלימוד השפה לאחר שהגיעה העליה הגדולה של שנות ה- 50 ' ונהריה איבדה את הבלעדיות הגרמנית שלה. אנשים שעבדו בשירות הציבור נאלצו ללמוד עברית, רופאים , אחיות , בעלי עסקים ופקידים במוסדות השונים. לכאורה , זאת היתה התקופה שבה צצו אולפנים, שיעורי ערב ללימודי עברית וכו

בשנת 51'-52' הוקם אולפן במעברה בו למדו העולים החדשים שזה עתה הגיעו ונזקקו לשפה העברית בכדי שיוכלו למצא תעסוקה הולמת

הוקם גם אולפן עקיבא, מסוג אחר שנועד לאוכלוסיה מגוונת שהיה הרבה יותר אינטנסיבי מבחינת שעות הלימוד