כדורגל

אם בשנות הארבעים דיברו בקבוצה גרמנית, כעת בשנות החמישים עברו לדבר ...הונגרית. השחקנים החדשים - יהודה גרדוש, אימרה סירטש וטיבי הקש, שלטו במרכז השדה וניהלו את המשחק ב...הונגרית. המלים שנשמעו יותר מתמיד היו : אלורה ו- קפורה – למעלה וקדימה. השוערים של הקבוצה "ההונגרית" עוד דיברו גרמנית: יוסי פריזם, בנו של העגלון ומציל לעת מצוא בחוף הים "התעופף בין הקורות" עד שהיריבה הגדולה של נהריה, "הפועל קרית חיים" חטפה אותו לשורותיה. העלבון בנהריה היה גדול. בן המושבה, יקה, עזב ועבר אל יריבה מושבעת ! זמן רב לא סלחו ליוסי , אך בחיפה הוא פרח והצטיין ! את מקומו בשער תפס צבי לוין, שקודם לכן שחק כחלוץ. כשלוין עזב אל מגרש הטניס בא אל השער ....מיכאל שטראוס ! מעטים בנהריה זוכרים לבעל המחלבה את ימיו כשוער כדורגל , אך מי שראה אותו בין הקורות יזכור תמיד שוער תמיר ואמיץ. העליה מרומניה הוסיפה לקבוצה כמה שחקנים ובהם צבי גרמן שהפליא בבעיטות עונשין מ-11 מטרים ומישה אלטרס שבעט במדוייק ממרחקים אחרים עד שיום אחד התרגז מאד על החלטת שופט, נגח בפניו של איש החוק וסולק לצמיתות מן המשחק.

באותן שנים, שנות החמישים שיחקו כדורגל על מגרש חמרה ששכן ליד מסילת הברזל , בין כביש עכו – נהריה לבין הרחוב ששמו כיום "לוחמי הגיטאות". מחסן הבגדים וחדרי ההלבשה היו בבניין ששמש את הרכבת המנדטורית, מבנה צהוב שלא נועד לכדורגל אבל התאים מאד . עולה מ...הונגריה אדון נאג' , ניהל את "חדר ההלבשה והמגרש" במשך שנים רבות . בתחילה לא עמדה לרשותו מכונת כביסה ועל כן כיבס היטב רק את המדים שנועדו למשחק השבת. בגדי האימון רק נישטפו במים קרים ואם לא היית חביבו של "אבא" נאג' -עלית לאימון בחולצה ספוגת זיעה ומס.....

"הפועל נהריה " שחקו בליגה של אזור הצפון . היריבות היו , קרית חיים, עכו, בלפוריה , זכרון יעקב, עתלית, חדרה, רעננה, "הפועל המכונית", "אחוות נוצרים- חיפה" ועוד כהנה וכהנה קבוצות שעלו וירדו בליגה.

רב משחקי "הבית", היו ארועים מרגשים ומסעירים למאות הצופים תושבי נהריה והגליל המערבי שהקיפו את מגרש החמרה בכל שבת בצהרים. רוב הקהל עמד בחלק המערבי של המגרש , בשולי הכביש וליד שולי המגרש. רק חבל שנפרש לאורך קו המגרש חצץ בין האוהדים לשחקנים . בצד השני, המזרחי הייתה סוללת עפר ועליה עמדו קבוצות אוהדים בהרכבים קבועים - צ'כים, הונגרים, רומנים, יקים ואפילו נשים היו בחבורה (הגברות פופר וקרצ'י) . לאחד ההונגרים היה כלב זאב שהיה אורח קבוע לאורך הקו. במצוות בעליו ולשמחת הקהל, הוא רץ כל המשחק לאורך הקו, על פי תנועת הכדור במגרש.

הכדור של אותן שנים היה שונה מן המקובל כיום. הוא נתפר מפיסות עור, בדומה לתפירת נעלים. לתוכו הכניסו מעין בלון ("פנימית") וניפחו במשאבה מיוחדת. אחר כך היו קושרים את פי "הפנימית", דוחפים אותו לתוך כדור העור ובעזרת מרצע ושרוך עור היו שורכים את פתח הכנסת הפנימית, כמו ששורכים נעל. לא אחת התפרים שבין פיסות העור היו מתבלים, קוץ היה פוגע בכדור והוא היה מתפוצץ! גם באמצע משחק! היו לוקחים את הכדור אל סנדלר שיתפור ויתקן. אם הסנדלר לא דייק במלאכתו, הכדור לא נשאר עגול!

ניהול הקבוצה היה בידי ועד אוהדים כשנציג ההסתדרות, וינטרברגר ואחריו וילי ראושניץ מושכים בחוטים ובתקציבים. בימי שיא ההצלחה של הקבוצה היו לה הכנסות ממכירת כרטיסים. מוכר אחד , איש פלוגת הסדרנים של "הפועל" העמיד שולחן על הכביש ברחוב לוחמי הגיטאות וסדרן אחר גבה כספים מן הבאים מכביש עכו. כמובן שהיה אפשר "להתפלח" מכל כיוון אך רב האוהדים שילמו. כשלא היה די כסף, היו חברי הועד עוברים בין הצופים ומבקשים תרומות. הנימוק לבקשה היה בדרך כלל "שצריך לקנות מדים חדשים לקראת המשחק החשוב שיבוא". ואכן היו משחקים "גדולים" כאשר באו לנהריה במסגרת גביע המדינה מכבי תל-אביב, הפועל פתח תיקווה , בית"ר ירושלים הכח תל אביב ואחרות, שלא אחת הופתעו מן המגרש המלא בסירה קוצנית במקום דשא ו...הפסידו. הם נוצחו לא רק בגלל המגרש אלא בעיקר משום ש"הפועל נהריה" באמצע שנות החמישים הייתה קבוצה מפוארת. השינוי הדרמטי ביכולתה של הקבוצה ארע שבת אחת כאשר בחור בן שבע עשרה משבי ציון בקש לשחק כחלוץ. החל עידן מרדכי (מוטקה) ברקוביץ '! אף שהיה חסר נסיון, הפך ברקוביץ' את נהריה בתוך זמן לא רב לקבוצה ששמה הולך לפניה. הוא החל כקיצוני ימני, אך עד מהרה הוסט למרכז ופריצותיו הפכו לשם דבר בצפון. כאשר גוייס לצה"ל היו שבתות שנשאר בבסיסו. כולם ידעו ש...השבת מפסידים. אבל ההצלחה הביאה שחקנים מכל הצפון שבאו והצטרפו ונזכיר רק כמה שמות: השוער צבי ויינברג, הבלם גבה הקומה אשר , מרקו הבלם "היוגוסלבי", שמחה גולדשטיין המגן , הרמן הולנדר מן המאפיה ההולנדית שליד פינגוין, בנדיקט, דיאמנט, צ'ופ, שמש, שלמה מרן יעקב דגני ומרדכי (מזרחי) רון. למאמן מונה טיבי נוימן (הונגרי כמובן) והניהול היה בידי פרדי דורה ווילי וינסקוביץ'.

באותן שנים "מפוארות" הייתה ל"הפועל" גם קבוצת משנה, "הפועל צבי נהריה" על שמו של הרי צבי לוי שהיה מראשוני הפעילים בועד הקבוצה ונפטר מסרטן. בקבוצת המשנה שיחקו שחקני המילואים ושחקני נוער .הם השתתפו בליגה של הגליל המערבי. אט אט הפכה הקבוצה הזאת לקבוצת נוער ששיחקה במחוז הצפון עם "אריות " כמו הפועל ומכבי חיפה והפועל עכו.

בקיץ- 1958 היתה נהריה בשפל ומנהלי הקבוצה חיפשו מאמן . מי בא? דוד שווייצר! מעטים יודעים שהמאמן שהפך אחר כך לשם דבר, החל לאמן בנהריה על מגרש הקוצים והחמרה.

באותם ימים בא לנהריה עוד "גיבור ספורט", השוער הלאומי יעקב חודורוב! מי שזכה לשחק עימו ודאי לא ישכח את החוויה. בחדר ההלבשה הישן , מעבר למסילת הברזל ראו שחקני נהריה בפעם הראשונה כיצד כדורגלן מן הרמה הגבוהה ביותר מתכונן למשחק, איך הוא מתלבש ונועל נעליים, איך חובשים את מפרק הרגל ואיך מחזקים מגן ברך. כשחודורוב יצא מחדר ההלבשה לרחבת החימום בעט מי מן השחקנים,בשגגה, בעיטה עזה לכיוונו ממרחק של שלשה צעדים. אדם מן הישוב היה נחבט ונופל כואב. חודורוב עצר את הכדור בשתי ידיו בביטחון ומבלי שמצמץ בעיניו. אחר כך, כמעט לבדו, עזר לשחקני נהריה לנצח את היריבה הגדולה מעכו ולזכות בגביע.

בשלהי שנות החמישים נבנה האצטדיון החדש , סמוך לבית ההסתדרות. טיבי נוימן היה המאמן והוא חייב כל שחקן שעלה בפעם הראשונה אל כר הדשא לכרוע ברך ולנשק את הדשא. אכן – הייתה התרגשות גדולה במעבר משדה הקוצים אל משטח הדשא.

במגרש החדש נרשמו עוד כמה הצלחות. המאמן הלאומי גיולה מנדי בא לנהריה (הוא היה חבר של המאמן ,ההונגרי ג'ורג',מבעלי המסעדה שהיתה מול פינגוין) ולאחר שצפה במשחק של "הפועל" עם הפועל רמת גן הזמין שלשה שחקנים לאימוניו: מוטקה ברקוביץ' ויוסי פולק לנבחרת העתודה וצבי ישראלי לנבחרת הנוער.

אבל נהריה לא חזרה לימי הזוהר של שנות החמישים. האחים העולים ממרוקו, יצחק ואברהם מלכה הצטרפו לקבוצה , רפי שושן עלה משורות הנוער עם אלי גבאי ויוסי ואנונו היה לבלם מצטיין, אבל נהריה שקעה בליגה ב.' הימים שהעיתון "חדשות הספורט" נחטף מן הקיוסקים , כי בעמוד הראשון כתבו על נהריה, חלפו עברו. הזיכרונות הנעימים נותרו באלבומי התמונות ורק פה ושם , יושבי קרנות בפינגוין עוד מתארים בעיטות של סירטש ו"הצלות" של ויינברג.

צבי ישראלי

מגרש הכדורגל הראשון

מידי שבת אחרי הצהרים היינו, ילדים ומבוגרים , כולם הולכים לצפות בכדורגל. לא היה זה איצטדיון אלא מגרש שטוח. אמנם בין המגרש למסילת הרכבת היה תל אדמה לכל האורך שמשם היה ניתן לצפות במשחק , אך זה תמיד היה תפוס בצופים. מצד מערב למגרש ובגובה פני הקרקע היתה תעלת מים מבטון ובגובה של כחצי מטר, עובי כל דופן בתעלה זו היה כ- 10 סמ' והמרחק בין הדפנות היה כארבעים סמ'. קשה היה לעמוד עלדופן אחת , כיון שבמוקדם או במאוחר מישהו היה נוגע בך ומפיל אותך, ואז תופס את מקומך. לכן נאלצנו לעמוד תמיד עם רגל אחת על הדופן הקדמית ועם השניה על הדופן האחורית, לא נוח, אבל את המשחק ראינו!!! "הפועל נהריה" של אותם ימים היתה קבוצה מפוארת לא שחקנים ולא לא מקומיים. השוער האגדי יוסי פריזם ומאוחר יותר מייק שטראוס. הרמן ( ההולנדי מהמאפיה של שטיינהרט) גרדוש , אמרי, בנדיקט, רודי מאייר המציל ועוד רבים וטובים. לא היתה שבת (להוציא את השבתות בהן היתה הקבוצה משחקת משחקי חוץ) שלא היינו הולכים למשחק כדורגל.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל