המשך המעברה

עליתי ארצה (עם הורי וסבתי) מרומניה ב- 7.2.1951 באוניה "טרנסילבניה" כשאני בן 11. מחיפה הוסענו הישר לשער העליה, שם היינו כחודש. אחרי כחודש קיבלנו הפנייה לעבור לנהריה (למעברה). הועמסנו יחד עם מטלטלנו על משאית פתוחה שהביאה אותנו בתחילת מרץ למעברת נהריה. כל המשפחה ישבה על ארגז המשאית הפתוחה יחד עם 2 ארגזים שהבאנו מרומניה, 4 מיטות סוכנות ושמיכות שקבלנו בארץ. הגענו לנהריה כשהשמש החלה לשקוע.

במקום ראיתי המולה רבה כאשר אנשים עובדים ומייצרים משטחי בטון מלבניים שאמורים לשמש כרצפות לצריפיים העתידיים לקום. העבודה התנהלה כך: על האדמה הונחה מסגרת עץ מלבנית (התבנית), שלתוכה שפכו את הבטון שהוכן במערבלי הבטון שהרעישו את כל האזור.

עובדים אחרים היו שופכים לתוך המערבל דליים עם בטון, חצץ ומים. שני עובדים אחרים, אחד מכל צד של התבנית פזרו וישרו את את הבטוןלפי מידות וגובה התבנית. האדמה היתה מכוסה בעשבים וקוצים שהיו בגובה שלי בערך (סוף החורף) היינו בקצה המעברהועמדנו עם כל חפצינו על הארץ (המשאית פרקה והמשיכה לדרכה). באו מיד הקימו לנו אוהל, אוהל הודי. נכנסתי לאוהל , לא ראיתי כלום העשבים היו בגובה שלי. סבתא והורים, בפעם הראשונה שהרגשתי מאד מאד גרוע ומשום מה התחלתי לבכות. כי, בכל אופן, אחרי המחנה בטרניסטריה ברומניה היה לנו כבר בית עם חשמל, עם שירותים, עם מקלחת עם חדרים, בית נורמלי. אני התחלתי לבכות אז אבא שלי לקח אותי הצידה ואמר :" תראה , יהיה בסדר, אנחנו נעשה טיול במושבה , אנשים נחמדים , יקים , דוברי גרמנית . אני דברתי בבית רק גרמנית כי מוצאי מבוקובינה, מצ'רנוביץ', נולדתי בצ'רנוביץ , צ'רנוביץ היתה בוקובינה בזמנו ושם דברו רק גרמנית , היהודים, עוד מימי האוסטרו הונגרים התרבות היתה גרמנית , דברנו רק גרמנית . והוא אמר לי , אבא שלי :" נעשה סיור בנהריה היפה, במושבה היפה" ואני אוכל להבין את האנשים כי כולם דוברי גרמנית.

חזרתי חזרה רגוע, קודם כל, ראיתי בתים כי במעברה לא ראיתי בתים ראיתי רק צריפים ואוהלי , אז קודם כל, נרגעתי שיש גם בתים פה במושבה. כשחזרתי הביתה לאוהל, כבר העשבים היו מנוקשים , לא היו עשבים , הסבתא והאמא סידרו את העסק , הכניסו להם את הארגזים והמיטות , אמא סידרה את המיטות כבר , כבר היה לזה צורה של בית. באוהל הזה גרנו חודש ימים ואחר כך הכינו לנו בדון. בדון , זה היה מבנה דו משפחתי מבד. היתה לנו מחיצת בד , כל העסק היה בד, היה מרובע כזה גדול של בד. באמצע היה מחיצה , שתי דלתות, אחד למשפחה השניה ואחד לראשונה ולכל אחד חלון. בבדון , כמובן היה כבר רצפה של בטון , אותם החבר'ה הכינו את רצפת הבטון לבדונים האלה. כבר היה לזה צורה אחרת לגמרי.התחלתי להיות שמח , קודם כל, יש כבר בטון – סוף סוף היה שידרוג מהאוהל לבדון. בבדון הזה גרנו , אני לא זוכר, שנתיים או שלוש , אני לא יודע. לקראת סוף תקופת הבדון קבלנו שידרוג נוסף והעברנו לצריף מפח חד משפחתי. שידרוג נוסף בתנאי החיים. אמנם היה קר בחורף וחם מאד מאד בקיץ , היה לוהט ,סך הכל פח גלי , אבל מה ?! וילה ! חד משפחתית

השירותים במעברה היו כמובן, בקצה המחנה בכיוון המזרחי, היו מבני עץ עם רצפת עץ וחור וזהו זה. היינו הולכים בלילה בשבילים כאלה בין הקוצים , כשהתנים מיללים ברקע, היינו הולכים בלילה , אני הייתי הולך עם נר ביד, כדי לראות לאן אני הולך. אלה היו השירותים. המקלחת היתה , כמובן , מקלחת חמה רק ביום שישי. אני הייתי מתקלח רק ביום שישי במים חמים. זה עלה כסף , ליבוביץ היה עומד אצל הגברים , אני זוכר אותו עומד ומסתכל לתוך המקלחת של הגברים והיה מדבר איתנו. אני הייתי ילד, עם המבוגרים. היינו מתחילים לצעוק אפה רצ'ה אפה רצ'ה (מים קרים ברומנית) והיה אומר :" צ'ה ספק? צ'ה ספק?" ( מה לעשות ? מה לעשות ?) היינו מפסיקים להתקלח עד שהמים היו מתחממים ואחר כך היינו מהר מהר מתקלחים ומורידים את הסבון מעצמנו. זאת היתה המקלחת של יום שישי שהיינו הולכים כל המשפחה. דוקא המקלחת היתה די קרובה איפה שאנחנו גרנו, היתה במרחק הליכה של 2-3 דקות.

את המים חיממו בדוד. היה דוד והיה ברנר כנראה . המקלחת היתה גם עשויה מפח, לקחו שני צריפים מפח, חיברו אותם יחד, מקלחת נשים ומקלחת גברים. היו חורים בקיר המפריד . נו, קיר מפריד עם חורים אז מציצים . היינו מציצים והשמחה היתה רבה. בקיץ, כמובן שהבריכות היו פתוחות , מים קרים ויכולנו להתקלח וללכת לכל מקום בקיץ וזה לא עלה כסף , מתקלחים ויוצאים. כמובן שבקיץ היינו הולכים לבריכה בנהריה ופוגשים את ילדי המושבה. אז נהריה היתה מושבה. נהנינו , שחינו בים , שחינו בבריכה, נהנינו , עשינו חיים. ההורים כנראה סבלו קצת , אבל אנחנו הילדים היינו שמחים, כמו כל הילדים שיש להם אוכל , מיטה לישון, ומרחב משחקים אדיר.

יוסי גרטנר

הגענו למעברת נהריה בינואר 1951 . הייתי ילד בן 10. אחותי בת 5 , ושני הורי. את פנינו קיבל גשם זלעפות

קבלנו אוהל. אחרי חודש העברנו לצריף מפח בו התגוררנו כשנתיים וחצי עד שקבלנו שכון . היינו דיירי מעברה.

לגבי אישית המעברה הייתה זאת תקופה נהדרת. ראשית היה אי סדר טוטלי, ואי אפשר היה ממש להשגיח עלי.

היו לי הרבה חברים ואהבנו לשחק cowboy. הצריף הלוהט בקיץ והגשם בחורף שנשמע כמהלומת תותחים לא הפריעו לי .להורי זה היה סיוט. גם לא האשפה שלא מתפנה בזמן. גם לא מאוחר יותר כשנוספו לנו דיירים חדשים. סבתא שלי (מאבא), ודייר רווק שגידל אותי שגר אתנו גם ברומניה בעיר ווסלוי. גם לא בעובדה שלא היה חשמל, ושבית השמוש היה רחוק מהבית והוא היה בור ענק שזבובים רעשניות טסו סביבו בזמזום בלתי פוסק .והריח הניחוח התפשט ממנו למרחקים עם כל רוח קלילה. מים לא תמיד היה בברז המרכזי. ולהתקלח היה תור. פעם גברים ופעם נשים. ראיתי שאבי מציץ על נשים שמתקלחות כשנפתחה הדלת, זה היה שיעור שלא שכחתי כל החיים.

מקרר לא היה וחיכינו כל יום למוכר הקרח. זכור לי שנשים הלכו מכות על בלוק הקרח האחרון.

דוד הררי

ערב מספרי סיפורים

לאחר שהשלגים הפשירו בא תורה של נהריה להיות מוצפת. הגעתון עלה על גדותיו והמים עלו למפלס של כחצי מטר מעל הכביש, כל בתי העסק בסמוך לכביש הוצפו. במעברה ולמרגלות חומימה היו ממוקמים כבר הפחונים של העולים החדשים שהובאו לנהריה, אלה בכלל היו מסכנים. הרשות נאלצה לפנותם מהפחונים, רבים מתושבי העיירה נחלצו לעזרה, ועזרו בהעברת חפצים, ילדים ונשים. הפלוגה הימית גייסה את כל ארבעת הסירות שהיו לה ומאזור המשטרה היו משיטים את הסירות עמוסות באנשים אל אזור השפך, משם העבירו את האנשים לבית הספר העממי "וייצמן".

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

בחיפה לא גרם הגשם הממושך כל נזק ניכר

מעברת נהריה הוצפה

חמור במיוחד הוא המצב במעברת נהריה, מקום שם הוחזרו אתמול 130 משפחות למקום עם השתפרות מזג האויר. אמש גאה שוב הגעתון והמעברה הוצפה שוב מים. פלוגות צבא ומשטרה ופלוגות עזרה מבין אזרחי נהריה החלו בשעה 3.30 אחרי חצות בעבודות הפינוי של המעברה. לפי התוכנית הוחלט שלא להחזיר את האנשים יותר למעברה הזאת וביום א' בבוקר יתחילו בהקמת מעברה חדשה מבדונים על הגבעות.

ידיעה שהופיעה בעיתון מעריב בתאריך 21.12.1952