קרית חוף

ה"מבנים" שנותרו במעברה התמלאו שוב חיש מהר ועדיין חסר היה מקום לעולים החדשים. החזון לרוקן את המעברה נותר בעינו, ומועצת נהריה קיבלה החלטה להקים שכונה זמנית חדשה בצפון נהריה, מעבר לאזור התעשיה, טוב יותר מהמעברה שהיתה עד כה. השכונה הוקמה צפונית לאזור התעשיה, לא הרחק מהכניסה לקיבוץ גשר הזיו. עבור האנשים שחיו עד כה במעברה היה זה שידרוג ממשי. היו אלה אסבסטונים דו משפחתיים סדורים בשורות שורות, חלקם במקביל לכביש וחלקם בניצב לכביש הראשי. אמנם הדירה היתה קטנה, כ- 40 או 50 מ"ר, אך היו שירותים בתוך הדירה, היו מים זורמים והיה חשמל

עוד בפולין ביקשה אימי לגור בחיפה או בסביבתה שכן היו לנו קרובי משפחה בקרית חיים.

הבטיחו לה שנהריה זה קרוב מאוד לחיפה איש לא דיבר על קרית חוף שרק אז החלה להבנות לצורך קליטת גל העלייה החדש.

היינו בין הדיירים הראשונים, חלק מהבתים טרם הושלמו. הבתים, אסבסטונים (בתים טרומיים בנויים לוחות אזבסט, אז טרם ידעו כי האזבסט הוא רעל) הוצבו בשורות של שלושה או ארבעה בתים בשורה. בין הבתים עברו שבילים מרוצפים אך ללא שם והבתים היו ממוספרים .שלנו היה מספרו 33.

הבתים היו דו משפחתיים .משך חודשים תהינו מי הוא השותף לחצי הבית השני לימים הסתבר שהוא דוד של רותי רעיתי, אדם בודד ,שעבד בשמירה במפעל האריזה הסמוך. שם ישן שם אכל ושם עבד ובדיעבד לא היה זקוק ליחידת הדיור שהוכנה עבורו.

גודל יחידת הדיור היה כשלושים מטר מרובעים מחולקים לשני חדרי שינה פינת רחצה ופינת מטבח. לא היו דלתות בין החדרים. החתימו את הורי על ריהוט,שלוש מיטות סוכנות(מיטות ברזל) שלושה מזרונים, שלושה כסאות עץ ושולחן. אולי גם על כלי מטבח בסיסיים.השולחן והכסאות עברו איתנו אחר כך לדירת הקבע ברחוב סולד והצטרפו לריהוט שהמתין במכולה בקורדני עד למעבר לביתנו הקבוע.

הקהילה שהתקבצה בקרית חוף לא הייתה הומוגנית. היו בה עולים מפולין (עלית גומולקה 1957) עולים ממצרים ומרומניה. צעירים ומבוגרים דתיים וחילוניים משפחות ואנשים בודדים. ערבוב מופלא של תרבויות שפות וציפיות והרבה הבנה ועזרה הדדית ורצון להקלט בארץ החדשה.

עם זאת לא הוקם שם אולפן. אבי נסע לחיפה כדי לרכוש את השפה החדשה ואני נסעתי לקיבוץ רמת השופט שם חלקתי את זמני בין עבודה בפלחה ללימודים באולפן. שם גם ניסו לעברת את שמי ללא הצלחה ונותרתי עם השם שהבאתי מפולין שאף הוא איננו שמי המקורי אלא השם בו נקראתי לאחר שהורי קנו זהות מזויפת וברחו מגטו קראקוב בזמן המלחמה וחברו לפרטיזנים.

היתה שם חנות מכולת למצרכים בסיסיים והיה בית כנסת, אינני יודע אם אשכנזי או ספרדי משום שלא בקרתי בו מעודי, אינני זוכר שהיו גן או קופת חולים ואינני יודע גם לאן נשלחו הילדים ללמוד. כאיש צעיר,זה לא בדיוק ענין אותי.

כדי להגיע לקרית חוף היה צורך להשתמש באוטובוס שיצא מנהריה צפונה לכיוון ראש הניקרה. הייתה תחנה על הכביש הראשי ממנה צריך היה ללכת עד למבנים.

אנו גרנו בקרית חוף כשנתיים, עד שהושלמה בנית השיכון בנהריה, ברחוב סולד.

רוב תושביה התפזרו בשכונות השונות של נהריה .עם זאת היא לא התרוקנה כליל ומשך שלושים שנה לאחר מכן היו עוד אנשים שמסיבות אלה ואחרות נותרו לגור שם.

היום,כשאני מסתכל לאחור יכול הייתי לסכם את הזיכרונות שנותרו חקוקים בליבי כזיכרונות טובים.

חוף הים הילך עלי פלאים,השמש החול והמים הצלולים משכו את ליבי כמגנט ענק.

התידדתי עם המציל של החוף ויחד עזרנו לאלי אביבי למשות בולי עץ מהים ולבנות את ממלכת אכזיב.

סטפן וילינסקי

שהגיע ב- 1957 מפולין

השכונה הזמנית היתה רחוקה למדי מכל מרכז שהוא ותחבורה ציבורית לא הגיעה לשם. רוב האנשים ידעו לאיזה שכונה הם אמורים לעבור, ובהתאם לכך פוזרו הילדים בבתי הספר השונים, והלכו ברגל לבית הספר.