הובי קלוב

ביוזמה אישית של נער שהגיע לנהריה בשנת 1950 הוקם מועדון עבור ילדי נהריה, שנתן להם הרבה עניין ותעסוקה, כמעט בהיקף של תנועת נוער

ליקט מיכאל דרור

משה עלה ארצה בהיותו בן 13 ואומץ בנהריה על ידי זוג מיוצאי הולנד, משפחת אאוטקרק. רעיון המועדון קסם לו והוא החל את פעילותו בצריף סמוך למקום מגוריו. הצריף היה שייך לשכנו, עורך הדין קאהן, אשר בנו זאב שהיה אז בן 11, רק מעט צעיר ממשה ומן הסתם נמשך לעניין. במהרה המועדון התרחב לתחומי פעילות נוספים לפי הדוגמא של דה פריס.

''היה יפה וכן חשוב שהעירייה באמצעות גרשון טץ ומהנדס העיר פלזנבורג תמכו מאוד במועדון. התמיכה לא הייתה כספית אלא על ידי האישור לשימוש במבנים ישנים לפעילותינו. בעיקר מדובר באותם מבנים שמורים טוב יותר במחנה הבריטי בדרום העיר "

משה האס

חוג הטיסנאות - היה הגדול שבין חוגי המועדון. פרט לבניית טיסנים רגילים נבנו גם מודלים בעלי מנועים ומדחפים. חלקם היה קשור לכבל בו החזיק המפעיל והם טסו מסביבו. בעזרת הכבל אפשר היה לגרום לשנויים בהגה הגובה והנחתה של הטיסן על משטח אספלט. החוג יצר קשרים עם מועדון התעופה לישראל והפך לסניף מקומי. מקים החוג היה עזרא זנדמן-דותן ז''ל שהיה מוכר בכינויו בבן, אשר דן בתר נתן לו. בין החברים הראשונים היו דן בתר, דוד פולק ז''ל ורפי רייך. אפילו הופיע מאמר בעתון ''מעריב'' בתחילת שנות ה-50 אודות המועדון.

חוג הצילום - הצילום באותה עת היה באמצעות מצלמות פשוטות למדי שניתן היה לשנות את מהירות פתיחת הצמצם, כדי לקבל תוצאה טובה מבחינת האור. לא רק הצילום עצמו היה יותר קשה , אלא שהצלמים החובבים היו מפתחים בעצמם את הפילמים בחדר חשוך וגם זה דרש מיומנות. החוג הוקם על ידי טומי קולבן ז''ל. טומי היה בעל עסק קטן לתקון מקררים. לדברי יהודית אלמנתו, החוג נפגש תחילה בביתו. בין חברי החוג היו אסתר אנגל-אורן (1943*) וראובן שטרן (1944*). לדברי אסתר החוג נפגש מספר פעמים בשנה. הפעילות כללה יציאה לטיולים קצרים שבהם כל אחד צילם ולאחר מכן פותחו הצילומים ב"חדר החושך" בביתו של טומי.

הקייטנה

"אחת הפעילויות הגדולות האחרונות של המועדון הייתה הקייטנה שנועדה ''לכל ילדי נהריה'' בגילים ששוב איני זוכר. אנחנו – הצעירים המבוגרים יותר – ארגנו את הקייטנה ב1954/5. אנחנו עבדנו קשה אולם הכול הצליח בצורה מושלמת. השתתפו למעלה מ- 80 ילדים אשר כולם נהנו.

משה האס

עזרא התחיל לפני שהצטרפתי, כי הוא למד בכיתה מעליי. כשהצטרפתי הוא היה כבר מיומן בבניית טיסנים (שלב ב') ברמה גבוהה.לצערי לא יצא לי לעבוד איתו, הוא לא הדריך אותי אבל הסתכלתי עליו כשעבד וכך למדתי ממנו בצורה "פסיבית". כשהצטרפתי לקלוב התעופה, לפי הזמנתו של טומי ברוק בן כיתתי, הוא אמר שהם רוצים לצרף בנות. לכן ביקשתי מחברתי לכיתה אסתר מנס,שתבוא אתי. הגענו לבית הערבי של מוגרבי, שם היה הקלוב שכלל חוגים שונים. משה (מרטין) האס בדיוק סיים להרכיב גרמופון, שעליו ניגנו את השיר "פדאם פדאם" ועוד שירים. הייתי כתבת נוער של "במחנה גדנ"ע" ופרסמתי בו כתבה על הקלוב שלנו. זה היה אולי בשנת 1953 (לא זוכרת בדיוק

הייתי מאוד אופטימית וחשבתי שאעסוק בטיסנאות. אבל מה שהטילו עלי היה שונה בתכלית. טומי ברוק הביא לי פנקסי קבלות ושלח אותי לשנורר אצל תושבי נהריה כסף בשביל הגרלה שהקלוב הארצי התכוון לעשות. הנהריינים לא מיהרו להיפרד מכספם,למזלם! עניין ההגרלה הסתיים בפיצוץ גדול ובתביעה משפטית בשל אי קיום ההגרלה. היתה לי מבוכה גדולה מכל העניין

חברתי אסתר הודיעה לי שהוריה לא מרשים לה להמשיך. הבנתי אותה כי היא באה ממשפחה דתית. היא עזבה אחרי מחנה ההטסה הראשון בחוף אכזיב. שם עזרא הציג את הטיסן שלו אך אני לא זוכרת שהטיס אותו

משה האס הזדרז להציע לי חברוּת אך מה יכולתי להבין מזה בכלל, בדיעבד הבנתי שהאמירה שהם צריכים "בנות" היתה חד משמעית

למזלי גדנ"ע אוויר החליט לפתוח סניף בנהריה. שני נציגים שלו, הרכּז רב"ט מיכאל ז'ק וקצין האזור, סרן אשכנזי, הופיעו בכיתה שלי, כיתה י', בביה"ס שהיה אז בעין שרה בבניין שנהפך למוזיאון נהריה. אני נדלקתי! הייתי היחידה שנרשמה, וכל השאר היסטוריה, עד שסיימתי קורס טיס על סולו אדום על פייפר

אני הושפעתי ממטוסי ה-Tiger Moth האדומים הזעירים שנחתו במינחת, שנהפך אחרי המלחמה למגרש הכדורגל שליד מסילת הרכבת.

הייתי ילדה ממש קטנה ויכולתי לעמוד שעות לראות את מטוס הצעצוע נוחת וממריא. חוץ ממנו היו עוד המון הזדמנויות בנהריה לראות מטוסים בגובה נמוך גם במלחמה וגם לאחריה

עזרא הגיע ממאוריציוס אחרי המלחמה, וייתכן שחוויותיו מהמלחמה באירופה ומהגירוש למאוריציוס השפיעו על רצונו להיות טייס לוחם. החיים של כולנו הסתובבו סביב חוף הים, וגם שם יכולנו לראות מטוסי ספיטפייר ומוסטנג "מלטפים" את קצף הגלים. היה בכך משהו מסעיר מאוד, לראות את ראשו של הטייס בגובה שלנו. ממש התפעלנו מכך ואני בטוחה שגם עזרא עמד על החוף וראה את הטייסים הללו מסכּנים את חייהם סתם, בניגוד להוראות

כך שהמסקנה שלי היא שהטיסנאות היתה בשביל עזרא רק שלב אחד בדרך, לא מטרה בפני עצמה. מאותה סיבה הוא עזב את ביה"ס כדי לעבור לבית הספר הטכני של חיל האוויר. שאלתי אותו למה הוא עובר, והוא ענה לי שהוא רוצה להצליח בקורס טיס וזו תהיה הכנה טובה לקראת הקורס.

כשמדברים על עזרא, הבּבּן, אי אפשר שלא להזכיר את המשפט המפורסם שלו, שהשמיע עם נחיתתו עם מטוס בוער אחרי הפצצת בעיראק "את בנצ'י לא מפילים כל כך מהר"! אני זוכרת אותו עם המון אהבה וגעגועים. והוא יהיה תמיד חלק מהחיים שלי

גיטה שצמן יפה

עזרא זנדמן הגיע מהאי מאוריציוס לשם הוגלו על ידי הבריטים בעת שאניתם ניסתה להגיע אל חופי הארץ, הוא הצטרף לכתתנו כשהיינו בכיתה ו'. כשנתיים אחריו הצטרף גם משה האס שהגיע מהולנד

משה, עולה חדש מהולנד , היה חובב רדיו ואלקטרוניקה ובליפט החצר של בית הוריו המאמצים, הקים מעבדה והפעיל לראשונה מכשיר טלויזיה, שבתנאי אקלים מסוימים איפשר קליטת שידורים מקפריסין

עזרא הציע למשה להקים במסגרת ההובי קלוב חוג לטיסנאות וההצעה התקבלה . זו היתה ההתחלה של מועדון התעופה בנהריה

מאחר והליפט של משה היה קטן מלהכיל את הפעילות, עבר החוג לטיסנאות למחסן שמעבר לכביש בבית של משפחת ברוק

עזרא יצר קשר עם נפתלי קדמון ממועדון התעופה לישראל, שמאד שמח לשלב במועדון את החוג של בני היקים נפתלי קדמון, לימים פרופ' נפתלי קדמון, גיאוגרף, יקה כמונו

מוקי נויברגר

משפחתי עברה מחיפה לנהריה ב- 1950, אך אני המשכתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. בנהריה התידדתי עם עזרא כשהטיסנים היו הנושא המשותף לנו. את הכינוי "בבן" הוא קיבל ממני, אחרי סרט שראינו ביחד. ביחד עם חברים נולד הרעיון להקים מסגרת שתכיל בתוכה קבוצות של ילדים, שלכל אחת מהן יהיה מכנה משותף והוא תחביב מסוים. בשונה ממסגרות הקיימות היום, היוזמה והביצוע היה שלנו , נערים בני 14-15.

הסניף של קלוב התעופה נוסד והונהג על ידי בבן. תנאי העבודה היו איומים לפי מושגים של היום, וחלומיים לפי דעתנו אז. פחון שלהט בקיץ ודלף בחורף. עד היום אני מודה להורים של טומי ברוק שהעמידו לרשותנו את הבית הראשון

בבן היה מדריך מחמיר , ללא רחמים. כנף מפותלת – דינה היה השמדה, ציפוי ניר של גוף או כנף- דינם הורדה וציפוי מחדש. גם תרעומת מצד החניך:" למה? הרי זה יטוס!!" והתשובה היתה :" לא אצלנו." האמביציה להיות הכי טובים, לא רק כיחיד אלא גם כקבוצה , כצוות

ההכנות לקראת מפגש ארצי , ולא רק באליפויות , היו כנראה , כמו אלו של מבצע צבאי. (זאת יוכלו להעיד אלו ששרתו עם בבן בחיל האוויר). רק טיסנים פרפקט נבחרו להשתתף. נתנו לנו כבוד רב כאשר הופענו בפעם הראשונה עם הטיסנים שלנו ארוזים בתוך "ארון המתים" שאותו, כמובן, בניינו בעצמנו.

ימי הטסה בבצת היו חוויה בלתי רגילה, כאן נכנס לתמונה גם הצד החברתי של ההובי קלוב. נסיעה באופניים, בנים ובנות, מחנה על שפת הים או בבצת וההטסה עצמה

ב- 1967 עם שובי מלימודים בחו"ל, נוצר שוב שיתוף פעולה עם בבן ואז נכנסתי לראשונה בהדרכתו לנושא של טיסנים מונחי רדיו. בהמשך בילינו סופי שבוע רבים בהטסות בשדות תעופה צבאיים או אזרחיים

דני בתר

המועדון התגבש עם שלושה ענפים: מועדון תעופה , חובבי רדיו וצילום בטרם ידענו ששלושת הענפים הנ"ל ישתלבו לאילן גדול וייצרו את כלי הטייס הלא מאוישים שכוללים את שלושת הטכנולוגיות ויותר

לעזרא היתה כריזמה ששמה יצא למרחוק ולאחר מכן בחיל האויר, הוא הוביל פעילות חברתית חינוכית ממדרגה ראשונה בשיתוף חבריו לדרך ובני גילו.מנהיגותו של בבן איפשרה והובילה תהליך שלדעתנו אין לו אח ורע בישראל. תחומי התעופה המרתקים הובילו ללימוד, לבניה, לספורט ההטסה, לטכנולוגיה ולבטחון, תחומים שעבורם אפילו השמים אינם הגבול.

המנהיגות של בבן המשיכה וסחפה חלק מאיתנו גם לחיל האויר, דוד פולק פורת ואני, מצאנו עצמנו טסים עם בבן באותה טייסת מירז' בשנות ה- 60'. אותו בבן, עם יותר מנהיגות, דייקנות ושאיפה למצוינות בביצוע, בהיותו מודל לחיקוי להרבה טייסים בחיל האויר.

אבי אורן

לבבן ומנהיגותו היתה תרומה מכרעת לכל הישגי הפעילות הזאת כטיסנאי בכיר, שאיני חושב שמישהו מינה אותו, אבל זה היה טבעי ותמיד ברור. הוא דרש רמה גבוהה ובלתי מתפשרת באיכות הבניה, וכשיצאו להטסה חילק רשימות ציוד שכל אחד צריך להביא, ולא היה :" שכחתי" " לא הספקתי " ובודאי שלא המשפט המקובל היום " לא יצא לי"

תחת מנהיגותו יצאנו באופניים להטיס בבצת, לעיתים גם עם לינת לילה בשדה ולתחרויות ארציות שהתקיימו במגידו וחדרה. כמובן, שהנסיעה באוטובוס והטיסנים בארגז מיוחד על הגג , שקראנו לו " ארון מתים

כשקבלתי טיסן מחו"ל והיה צריך לשחררו מהמכס בנמל חיפה , אז נסענו , אני בן 11-12 ובבן בן 15-16. כי להורים פשוט לא היה זמן להתעסק בעניינים שלנו.

על מחויבותו העמוקה לקלוב התעופה בנהריה אפשר ללמוד מהעובדה שהתמיד והמשיך לבוא ולהיות מעורב גם בתור בוגר יותר בשנים שרובנו כבר התפזרנו איש לדרכו

דוד פולק פורת

הצטרף ב- 1952

יום אחד , כשהייתי בכיתה ד' או ה' הופיעו למיטב זכרוני עזרא ואבי בכיתה שלנו והודיעו על פתיחת מועדון תעופה (בכך איני בטוח) ואפשר שפשטה השמועה בכיתה, והדבר מתקשר לי עם עוזי פוזנר , כי הוקם מועדון תעופה

עוזי גר אז ברח' סולד, גם דוד שולטהייס גר באותו רחוב לידו, והמועדון היה פחון שהובא מן המעברה, הונח בשדה, בתוכו נאספו כלי עבודה שונים, שופינים, מלחציים וכד' וכן הותקן מדף ששימש שולחן עבודה

חומרי העבודה היו עץ בלזה , במיוחד לוחות בעובי 3 מ"מ, קורות בלזה 5 על 5 , דבק אצטון, נייר פרגמנט ונייר קופי וסכיני גילוח. במועדון למדתי לראשונה מה זה שבלונה, כיצד עובדים עם תכנית, וכן קצת על אוירונאוטיקה, כוח עילוי וכד'.בהמשך , מי שהיה לו מנוע "ווברה" היה מאושר, והיה עליו לקנות שמן קיק ומתאנול, כמדומני, ולהשתמש במשורה כדי להכין דלק. חומרים קנינו בבית המסחר של וייס בשיכון עמידר. המדריכים היו עזרא ואבי אורן (אז פניו). הטיסן הראשון היה " עמירון" ואחריו בנינו גלשן רוח קטן וטיסנים נוספים, ובהם אחד שתוכנן על ידי עזרא ופניו ונקרא " מלוח". בטיסני דאון, השיא היה טיסן גדול מסוג ד-2 ששמו היה "איקרוס"

בהמשך הכרנו גם טיסני מנוע גומי, טיסני מנוע חופשי וטיסני יו קונטרול. את הטיסן הראשון מסוג זה הטסתי לראשונה תחת הדרכתם של עזרא ופניו במגרש אריה ואחר כך היו עוד הטסות בבצת

איכות העבודה שלי היתה , כך אני משער, רגילה והמצטיין בינינו בעבודה מדויקת היה דוקא "חתולי" (כיום רופא שיניים בעל שם בציריך) שגם הלך לקורס טייס אך נזרק ממנו מהר מאד כי ברח מן הבסיס ביום הראשון כדי לבלות בתל אביב

היתה בי מסירות למועדון, ובשלב מסוים נשלחתי יחד עם זלמן בייגל לקורס מדריכים בן שבוע ימים בתל אביב, ואחר כך הדרכתי במועדון מס' שנים, ואחרים המשיכו אחרי, ובהם טוביה פייביש ויורם שורני

מבין החוויות כנער, אני זוכר כיצד באו עזרא ואבי אלינו הביתה לשכנע את הורי כי אין סכנה בכך שהם מרשים לי להשתתף בהטסות בבצת ובנסיעה לשם באופניים . את אביו של שולטהייס מסיע את שנינו על הגב מאחוריו לנהריה באופניים עם מנוע עזר ,את מכוניתו של עזרא, סיטרואן, עמה הוא הגיע להטסות, שבאחת מהן אילן אוזן נעקץ ברגלו, ועזרא לא היסס להסיעו בבהילות לבית החולים בנהריה, שמא חס וחלילה היה זה נחש, ולא סתם קוץ

עוד אני זוכר את הנסיעות באופניים לבצת , ולינה על חוף הים מצפון לאכזיב , שם גם שיחקנו רוגבי באחת ההזדמנויות

שמואל ברלינר

הצטרף ב- 1957

הגעתי לקלוב בשנת1958. . אבי, זכרו לברכה, חיפש מסגרת עבורי ואיכשהו הגיע לאבי אורן (פניו) שהיה מדריך ורכז הקלוב באותם שנים

כבר במפגשים הראשונים פגשתי בבבן שכנראה זיהה אצלי דיוק ופדנטיות בביצוע, תחילה בשיוף פרופילים, וכל מי שלא שייף טוב בין השבלונות הוא שלח אותם לשולחן שלי "לכו ללמוד מאילן שנימצא כאן רק יומיים". אחרי מספר פעולות בקלוב הוא גילה את "האוזן" שלי )האוזן השמאלית שלי נותחה כשהייתי בן 5 וניראת שונה מאוזן רגילה( ומאותו רגע הוא קרא לי "אוזן" כך גם כל החניכים האחרים, זה כמובן תפס תאוצה ומאותו יום גם בבית הספר קראו לי "אוזן". כילד זה לא ממש מצא חן בעיני. בבן גילה שבעצם זה פגע בי ומאותו רגע הרשה לי לקרוא לו "בבן" מה שכמו שהותיקים יודעים כאן בקהל, היה אסור בתכלית האיסור לכל החניכים האחרים. בבן הטיס זה מצא חן בעיני ולאחר כשנתיים-שלוש בחרתי גם אני בענף זה. בניתי את הטיסן האויבטי שלי הראשון עם מנוע Vebra דיזל 2.5

כשנתיים-שלוש בחרתי גם אני בענף זה. בניתי את הטיסן האויבטי שלי הראשון עם מנ

בבן הטיס אותו פעם אחת ולאחר איזון קל אמר לי לעמוד לידו תוך כדי הטסה (לא פשוט כל כך בתוך המעגל). בשלב זה הנחתי את ידי השמאלית )אני בעצם שמאלי( כדי להרגיש את ההטסה ותך כדי כך הוא העביר לי את הידית במלואה. אני, כמעט עשיתי במכנסיים אבל איכשהו הצלחתי לשלוט בטיסן. לא ברור למה, פתאום העברתי את הידית לידי הימנית. בבן, שהיה שפוף לידי בכדי לא להפריע, צעק: "מה אתה עושה"?! אני באמת לא ידעתי מה עשיתי ולמה, המשכתי להטיס. ואז הוא אמר – עם שליטה כזו בשתי ידיים היית צריך להיות טייס... מאוחר יותר הוא ניגש אלי ואמר שהוא מקווה שהאמירה שלו לא פגעה בי, מאחר ושנינו ידענו שבגלל האוזן זה לא היה אפשרי

והסיפור האחרון:

בתחרות ארצית ב- U-Control אוירובטיקה שבה השתתפתי בבן היה אחד השופטים. בתחרות הזו השתתפו טיסנאים מבוגרים, אחד שאני זוכר היטב היה הוא שניאורסון מתל אביב.

עד אותו יום איש בארץ לא הטיס טיסה הפוכה ב- U-Control בתחרות, איכשהו העזתי, בהשראתו של בבן ואני זכיתי להיות הראשון . אבל את התרגילים האחרים שלי היו פחות מלוטשים מהאחרים.

לקראת הסיבוב השני בבן אמר לי בצד – תוסיף תרגיל של חציה, מעבר לטיסה הפוכה ואז חציה חזרה לצד השני. אחרי שעשיתי את השמינייה השוכבת בסוף הסיבוב, העזתי לבצע את התרגיל שבבן המליץ ו"הקרשתי" את הטיסן. בסיבוב השלישי כמובן כבר לא השתתפתי. למרות זאת צברתי מספיק נקודות כדי להגיע למקום השלישי. אחרי התחרות בבן בא אלי ואמר שהשופטים לא היו הוגנים ולמרות שהוא נתן לי ניקוד גבוה, הממוצע איפשר רק מקום שלישי ושהוא חושב שזה לא היה הוגן ושהוא אישית יפצה אותי ... ובאמת לאחר מספר שבועות הוא הגיע עם פייפר ודאון )לא זוכר איפה זה היה( והודיע לי שאנחנו הולכים לדאות יחד, כפיצוי על חוסר ההגינות של השופטים... אז כזה בן-אדם הוא היה – קשוח כלפי חוץ אבל חם ומתחשב מבפנים.

אילן אינגוס אילת

הפגישה הראשונה שלי עם עזרא מראשוני ומקימי קלוב התעופה בנהריה ועם חניכי קלוב התעופה היתה בעת ההטסות בשדה התעופה הישן בבצת, אנחנו ילד המושב באנו לצפות בהם מטיסים טיסנים והוקסמתי מהפעילות וכשמשפחתי עברה להתגורר בנהריה חפשתי קשר לקלוב התעופה ובעזרת אילן שהיה בן כיתתי הצטרפתי למועדון . הפעילות והחברות שלי במועדון לא נפסקה עד היום. בתקופה ההיא עזרא היה טייס בחיל האויר, דוד היה בקורס טייס ואבי היה לפני הגיוס. לאחר גיוסו של אבי לקורס טייס עבר ניהול המועדון לידי הצעירים יותר : זלמן בייגל, שמואל ברלינר, שמואל גרינברג )חתולי(, דוד שולטייס, עוזי פוזנר, מיקי אצקוביץ ויורם שורני

המועדון שכן בפחון מעברה ברח' הנריטה סולד, בימי שישי אחר הצהריים כשעזרא, דוד ואבי הגיעו נפגשנו במועדון לקבל הדרכה הקשבנו להסברים ובעקר לספורים של עזרא. כשהמועדון נעשה קטן ולא היה מקום לכל החניכים, בהנהגתו וניהולו של עזרא הוספנו פחון נוסף למועדון

בנית הטיסן והטסתו היתה הפעילות העקרית במועדון , בנוסף חוויות רבות חווינו ברכיבה על אופנים להטסה בבצת, הלינה עם עזרא בשדה, באכסנית הנוער ובבית האריזה לבננות, ואף רחצה בים

היחס האישי שעזרא נתן לכל אחד ואחד מאתנו, המילה הטובה שקבלנו כשבצענו הטסה מצלחת, מילות עדוד כשהטיסן נשבר או אבד. נסיעות משותפות לתחרויות בסירקין ובאר שבע ,שמענו מעזרא את הספורים בערב לפני התחרות וביום התחרות היה מי שימריץ ויעודד

אני נזכר בהרגשת הגאוה והערכה כאשר עזרא נבחר למנהל נבחרת ישראל בטיסנים חופשיים לאליפות העולם בפינלנד ב-1965 הוא היה הראשון מקלוב התעופה בנהריה שהשתתף באליפות עולם. עזרא היה הסמן הימני ומ - 1969לאורך כל השנים חברי קלוב התעופה בנהריה, החניכים של עזרא לדורותיהם השתתפו בנבחרות ישראל לאליפויות העולם ואליפויות אירופה, שהבולטות בהן : נבחרות 1979 ו - 1993 שיותר ממחצית מחבריה היו מנהריה. ההישגים הבולטים הם : אילן ווייס – מקום 4 בעולם ב- 1981, אברהם ברוך אלוף אירופה ב- '19 אלעד פלג סגן אלוף עולם לנוער ב - 1992 ירון קראוס – אלוף אירופה ב- 2004 וסגן אלוף עולם ב- 200

בשנים האחרונות לחייו של עזרא התרופף מעט הקשר בשל המרחק והתפקידים הבכירים בחיל האויר אולם הוא נשאר אחד מאתנו גם אם לא נכח במועדון

עזרא קראוס l

הצטרפתי לקלוב התעופה סניף נהריה ב- 1963 המדריך שלי היה עזרא הקטן, אך הוא לא היה העזרא היחיד בקלוב, היה גם את עזרא הגדול. עזרא הגדול היה דמות נערצת על כולם. היה טיס קרב, בשבילנו הילדים זה כבר היה חצי אלוהים. היה מגיע להטסות בבצת לעזור לנו. מדי פעם מסיע אותנו בטנדר הצבאי שלו לתחרויות בבאר-שבע. תמיד כשהיה בסביבה כולם עמדו סביבו לשמוע את מוצא פיו בעיקר סיפורים מהקרבות אותם ניצח בחיל האוויר

והחשוב מכל עזרא הגדול היה מביא (סוחב) בלזה מגדנ"ע אוויר ומביא לנו לקלוב

אישית חיי השתנו וקיבלו כיוון מהרגע שהצטרפתי לקלוב. כל הזמן הפנוי והלא פנוי הוקדש לטיסנים למועדון ושוב לטיסנים. שאול ואני ניהלנו את הסניף שנים רבות. שאול היה אחראי על הצד הניהולי )בעיקר גיוס כספים( ואני הייתי ממונה על הצד הטכני הסניף התברג לסניף המוביל בארץ במשך שנים רבות וזכה להישגים רבים. אני אישית התחריתי במחלקת טיסנים ד- 2 הישגי הבולטים : מקומות 15,11,4 אליפויות עולם, מקום 3 צוות אליפות אירופה. השתתפתי בכ- 14 אליפויות אירופה ועולם בין השנים 1969-1985. בארץ הייתי שלוש פעמים אלוף הארץ ברציפות וזכיתי באין ספור תחרויות ארציות. את כל זה הודות לעזרא הגדול שהתחיל הכל

אילן וייס

המדריך הראשון היה עזרא קראוס ודרכו הכרתי את בבן בתחרויות ובמספר מועט של מפגשים אך רוחו שרתה עלינו. אני זוכר את ההטסות בבצת לשם היינו מגיעים ברכיבה על אפניים והטיסנים מתחת לזרוע. הנסיעה לתחרויות בבאר שבע עם הרכבת והליכה ברגל לשטח התחרות,ובשנים מאוחרות יותר נסיעה במשאית במשך 7 שעות לאכסניה בבאר שבע מפגש עם סניפים אחרים והצגת הטיסנים והחדושים אצל כל אחד –היה חלק מחווית התחרות.

סיימתי את למודי כמורה לחנוך גופני בוינגייט והמשכתי את הדרכת החניכים במועדון , יצגתי את סניף נהריה ונבחרת ישראל במספר תחרויות בינלאומיות: אליפות אירופה - 1974,1982,1988,1992,2000 ואליפות עולם - 1993 , 2009 ומנהל משלחת לאליפות עולם לנוער עם בני רועי שזכה במקום ה- 5 בד- 2

טוביה פייביש

שלא כמו האחרים, שהיכרותם עם עזרא היתה בפעילות בסניף עצמו, המפגשים שלי עם עזרא היו אקראיים

מפגש אחד הזכור לי, מתחרות בב"ש. אז, בשנות השישים, נסענו יום לפני התחרות, השכם בבוקר, מחליפים רכבות ונשרכים באוטובוס מתחנת הרכבת בב"ש לאכסניית בית יציב. במשך רוב היום והערב, מסתובבים באכסניה בין החדרים, לומדים ובוחנים טיסנים אחרים ועוברים פרוססינג, ארוך יותר, מאשר באליפות עולם כיום

לקראת ערב, מופיע עזרא במדי חיל האוויר (היה אז מדריך בבי"ס לטיסה) ואט אט, נאספים סביבו יותר ויותר טיסנאים, צמאים למוצא פיו. נקל לתאר את התרגשותי וגאוותי כילד, בהצליחי לתפוס טרמפ ברכבו, לשדה ההטסה

יש דברים שנחרטים בזכרון לתמיד ואצלי עזרא, מטיס טיסן מ- 2 , עם מתקן צינוח פשוט ופתיל, כניגוד להופעתו כטייס המטיס כלים מתקדמים , יצר אצלי תמונה מאוד יוצאת דופן ומרשימה

אברהם ברוך

שנות הילדות שלי התאפיינו בפעילות טכנית, לצד הפעילות הספורטיבית מגיל צעיר עסקתי בהרכבת דגמי מטוסים , בשלהי כיתה ה' שמעתי במקרה על פעילות של בניית טיסנים במועדון שנמצא בצפון העיר, לא חשבתי פעמיים והגעתי למחרת היום באופניים למועדון שהיה ברחוב החמנית בשכונת עמידר. צפיתי בפעילות, הרחתי את ריחות הבלזה, הדופ ודבק האציטון ופגשתי את רכז המועדון. למרבה האירוניה, המפגש הראשון שלי עם הפעילות בקלוב התעופה בנהריה היה די מאכזב – לא התקבלתי....הרכז, שאול, הסביר לי שאצטרך להמתין מספר חודשים עד תחילת כיתה ו'י. החוויה היתה אמנם קשה אך מאידך הביאה אותי למסקנה כי מדובר ככל הנראה בפעילות איכותית ושמירה על תנאי הקבלה הינה חלק מהדרך לשמור עליה ככזו. לאחר ההצטרפות לפעילות, למדתי שאכן כך הוא. מדובר בקבוצת פעילים איכותית, המשלבת פעילות טכנית וספורטיבית לצד חיי חברה משותפים וייחודיים – ממש משפחה שנייה.

הכרתי את המדריכים הצעירים וגם את הבוגרים. תשומת הלב של המדריכים, היחס האישי, המקצוענות, ההקפדה והרצון להחדיר את היסודות המעשיים והתיאורטיים הינם הערכים שעל פיהם עוצבתי כחניך בקלוב הנהרייני. במהלך התחרויות הארציות

הכרתי בני נוער בגילי איתם חלקתי חוויות מהפעילות, הכרות שחיזקה בי את ההבנה של ייחודיות המועדון הנהרייני

לאחר כשנת פעילות אותרתי כמועמד לקורס מדריכים. החלה אופרציה מורכבת ומתוכננת במהלכה נרתמו המדריכים הבוגרים והעבירו בש הערב המאוחרות, לאחר פעילות החוג, קורסי הכנה תאורטיים בנושא חוקת הטיסנאות, אווירודינמיקה פיזיקה , חוזק , שהרי יש לזכור – החניכים מנהריה הם הסמן הימני וכך ראוי שיהיה גם בקורס המדריכים

הצטרפתי לישיבות המדריכים בימי שישי, במהלכן ניתנו הנחיות , עידכונים והתקבלו החלטות. היתה דמוקרטיה בקבלת החלטות עקרוניות, ללא קשר לגיל או וותק, אחת מהן, בשנת 1978 זכורה לי עד היום. באחת הישיבות נדרשנו להחליט מה לרכוש בסכום כסף צנוע שהצלחנו לחסוך – מחרטה או מזגן. המועדון פעל בצריף אסבסט לוהט בקיץ, דבר שהקשה מאד. לעומת זאת , מחרטה חדשה יכלה לשדרג את הפעילות המקצועית. לא קשה לנחש, החברים ויתרו על נוחות ורכשנו מחרטה קטנה,

שמשרתת עד היום במועדון. היה זה גם קרש הקפיצה להרחבת המועדון ובניית "חדר המכונות " כתוספת לצריף הקיים. כתלמיד במסלול העיוני היתה זו בשבילי הזדמנות פז ללמוד לימודים תאורטיים ומעשיים בעיבוד שבבי, נושא שכיום עם צמצום מגמות החינוך המקצועי הפך לייחודי עוד יותר

לישיבות המדריכים הגיעו גם בוגרים וותיקים , חלקם פעילים ברמה מסויימת ואחרים ששמרו על קשר עם החברים והפעילות. באחת ההזדמנויות פגשתי את עזרא קראוס, שהוריו התגוררו ממש בשכנות. אמרו לי שזהו עזרא הקטן, מייד הבנתי שאם כך, יש גם עזרא גדול. היתה זו ההזדמנות הראשונה לשמוע מעט ממורשת הקמת הפעילות בנהריה, המעבר ממקום אחד לשני, מקומות שחלקם הכרתי בעיר

במשך שנים היו נסיונות להרחבת הפעילות ולמציאת משכן מתאים יותר. בשנת הוצע לנו מבנה בשכונת אושיסקין אותו הצענו לשפץ ולהתאים באופן עצמאי, כאשר העירייה תומכת בחומרים הנדרשים. "מעבר הדירה " היה מורכב, אליו נרתמו מרבית הפעילים בהכנות ובהתאמה לפני המעבר ובהעברת הציוד ועבודות החניכים ללא נזקים ומיקומם במבנה החדש

הפעילות במקום החלה להתבסס והצטרפו פעילים גם מהשכונה החדשה. באחת ההזדמנויות הגיעה לביקור אישה, שנכנסה למועדון והביטה סביב בסיפוק. לרגע חשבתי שהיא מתכוונת לרשום נכד לפעילות במועדון. ניגשתי אליה והיא אמרה- " שלום, אני אמא של עזרא ואני רוצה לתרום סכום כסף לפעילות ". את הוריו של עזרא קראוס הכרתי, ומייד ירד לי האסימון שכניראה מדובר בעזרא הגדול. שושנה התרגשה לשמוע שגם הדור הצעיר זוכר ומכיר את עזרא וממשיך לפעול לפי הקווים שהתווה

במשך שנים רבות במהלכן הדרכתי וריכזתי את המועדון, הגענו להישגים ספורטיביים וערכיים רבים. בהיבט הספורטיבי בלטו חברי המועדון, חניכים ובוגרים, בהישגים בתחרויות הארציות, כאשר למרביתנו, מספר מדפי גביעים ומדליות אישיות,. גם על התארים השנתיים, של " טיסנאי השנה " הותרנו חותם נהרייני, אני באופן אישי בטיסני ד- 2 בשנת 1990

ההישגים המצטברים הכתירו את המועדון הנהרייני במשך שנים רבות במקום הראשון בדרוג הסניף המצטיין שכולל מרכיב של נפח השתתפות והישגים בתחרויות, דבר שהתאפשר הודות לתמיכה הרצופה שקיבלנו. הישגים אלו שהינם פרי התמדה ומצויינות, הפכו את הנוכחות הנהריינית בנבחרות ישראל לעיניין שבשיגרה, מספר שנים אף היוו חברי הסניף את עיקר הניבחרת במחלקות החופשיים. את ההשתתפות הראשונה שלי באליפות העולם בשנת 1989 בארגנטינה אני חייב לשני חברים. הראשון – גיורא הרצברג שבחר להשתתף במחלקת ג- 2 ופינה לי את המקום ב ד-2 כשדורגתי רביעי בגמר. השני – אברהם ברוך שהיה אחד המדריכים האישים שלי משך שנים רבות וככזה גם דמות מכוונת ומייעצת. היו אלה ימי תחילת הסמסטר הראשון שלי בטכניון וחשבתי לוותר. אברהם הצליח לשכנע אותי שהטכניון לא יזוז ממקומו וימתין , מקסימום ידחו מספר קורסים לסמסטר הבא. האליפות הזו היתה חוויה בילתי נשכחת, בייחוד כאשר עד הדקה האחרונה היינו במקום השני בעולם. מספר שניות שהחסרתי בטיסה האחרונה דרגו אותנו בסופו של דבר במקום החמישי המכובד

כאמור, לא מדובר רק בהישגים ספורטיביים. החינוך וההשראה במסגרת הפעילות במועדון הביאה את חברי הקלוב להישגים חשובים לא פחות

בוגרי הקלוב שרתו/משרתים בצה"ל בתפקידי פיקוד, סיימו/מסיימים בהצלחה לימודים בטכניון ובמסגרות נוספות להשכלה גבוהה , ומשובצים בהמשך בתחומים מגוונים בתעשיה הישראלית. אני רואה בכך את התגשמות חזון המייסדים אליהם הצטרפו ברבות השנים תומכים נוספים ברשות המקומית, מועדון רוטרי ובהתמדה גם סטף ואיתן ורטהיימר שסייעו רבות לפעילות הייחודית ) איפשרו לנו להתגבר על מחסום המרחק הפיזי לתחרויות בצאלים (. בכל מכתבי התודה שהעברתי באופן קבוע לתורמים לפעילות, ציינתי כי ההשקעה של היום תביא את הפירות של מחר. אכן כך – יושבים כאן היום בקהל חלק מהפרות של אותה השקעה, שמובילים במקצועיות ,איש בתחומו, את העשייה בתחומים השונים בחברה ובתעשיה בארץ . להיות כאן הערב כשותף לעשייה הברוכה במסגרת המיוחדת כל כך הינו סיפוק גדול , שאני משוכנע שכולנו שותפים לו. אני מייחל כי הפעילות עוד תצמח ותמשיך להוביל דורות של מצויינות ועשייה, לתפארת העיר נהריה

איתן זליכה זיו

שמי ירון קראוס ואני פעיל במועדון משנת 1985 אבל מחובר לטיסנים בערך מאז שאני זוכר את עצמי מפני שנולדתי בבית של טיסנאי - עזרא קראוס. אני מניח שחלק מהיושבים כאן עוד זוכרים אותי רץ במעגלים אחרי הטיסנים של אבא ואחרים מגיל צעיר מאוד

אישית, לא הכרתי את עזרא הגדול, אבל לפי הסיפורים ששמעתי כאן הערב, אני מזהה שדי הרבה מהדברים שלמדנו וספגנו, אני ובני הדור שלי במועדון, מקורם בעצם מעזרא הגדול. בגדול מדובר על להיות "נהרייני", אתן כמה דוגמאות

בראש ובראשונה ערך החברות. הדבר בא לידי ביטוי בשגרה במועדון, ומחוצה לו ואף בתחרויות ארציות בינלאומיות, בהן אנחנו מתחרים אחד כנגד השני, אך למרות זאת נשמרת אווירה חברית תומכת. שנית, דייקנות ושאיפה למצויינות - תשאלו כל טיסנאי בארץ,באיזה סניף בונים את הטיסנים הכי יפים, התשובה ברורה – של ה"נהריינים", וכמו שאומרים "אם זה נראה טוב זה בדרך כלל טעים", ובאמת הטיסנים שלנו לא רק הכי יפים הם בדרך כלל גם הכי טובים. סדר ומשמעת – אני זוכר את "מסדרי היציאה" לתחרות בהם טוביה ואיתן מוודאים שלא רק הטיסנים תקינים ומסודרים, אלא גם התיק עם התחתונים והגרביים. לא בכדי, הסניף בעל מספר ההשגים הטובים ביותר, שהושגו בתחרויות בינלאומיות, הוא סניף נהריה

ירון קראוס