קליטת עליה

אחת ההחלטות הראשונות של ממשלת ישראל היתה פתיחת השערים, קודם כל לעקורים שהיו בקפריסין, במאוריציוס ובאירופה. ב- 1950 נתקבל חוק השבות שפותח את שערי הארץ לכל יהודי . מי שהיה אחראי על הקליטה , זאת מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. התהליך היה כזה , שהעולים הגיעו לארץ , ביוזמה כזאת או יוזמה אחרת, דרך הים , דרך האויר או דרך היבשה, ודבר ראשון – הם נקלטו במקום שנקרא שער העליה.

ב-49' היו 3-4 מקומות כאלה שקלטו בהם בשער עליה, בעתלית , בפרדס חנה . לימים יסגרו את כולם וישאירו את שער העליה שבמבואותיה הדרומיים של חיפה. בשער העליה היו העולים שוהים בין 5 ימים לשבוע. רושמים את העולים נותנים להם תעודת עולה, עושים להם בדיקות , נותנים להם חיסונים, כולל די.די.טי , ודברים כאלה והדבר הכי חשוב : סידור. זה נקבע על פי האנשים, על פי מקצועם , עלפי יכולותיהם לאן אפשר יהיה להעביר אותם למגורי קבע. רוב העולים בשנים האלה , עד 50' הסתדרו לבד, או שבאו עם כסף משלהם ומצאו מקומות, או שהיו להם קרובים , או שפלשו לכל מיני שכונות, או שבאו כגרעיני התיישבות והצטרפו ישר לישובים קיימים. האחרים הופנו בהתחלה למה שנקרא מחנות עולים. 12 מחנות עולים היו בארץ ובסוף 49' היו בהם קרוב ל- 100 אלף איש. מחנות העולים, כמובן באחריות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, העולים היו בתנאי הסגר, הם לא הורשו לצאת מהמחנה, הם לא הורשו לעבוד (גם לא היתה כל כך עבודה), הם חיו בתנאים של צפיפות, בתנאים סניטריים גרועים, קיבלו אוכל ממטבח מרכזי . התנאים היו כאלה שגרמו גם לתחלואה, גם לדכאון , גם לתסכול ואפילו התחילו לכתוב מכתבים לקרובים שלהם שלא כדאי לעלות לארץ , וזה התסיס מאד את הסוכנות.

בתחילת שנות ה- 50' ,עם קבלת חוק השבות , לא היה יותר מקום במחנות העולים, העלות היתה עצומה, חצי מיליון דולר לחודש להחזיק את המחנות ולסוכנות לא היה כסף. העליה הלכה וגאתה . התקבל גם החוק בעירק לאפשר ליהודים לעלות, מעל 20,000 איש בבת אחת , ומתחילים לחפש פתרונות. לוי אשכול מציע את הפתרון ובסוף מרץ 1950 הסוכנות ומשרד העבודה מחליטים להקים דיור זמני, עד שאפשר יהיה לבנות בתים לכולם. כיוון שזה דיור מעבר, קראו לזה מעברה. גרים אנשים במעברה , מוצאים להם תעסוקה, הם צריכים לקיים את עצמם והם חופשיים לנוע ולהתערות בארץ, היתה גם מטרה שקטה של פיזור האוכלוסיה, 25% לנגב, 27% לגליל, אבל היו אילוצים, היה צריך להקים את המעברות האלה במהירות ללא השקעות גדולות, ולכן אין תכנון יסודי והעבודה נעשית בחופזה. המעברה הראשונה הוקמה תוך חודש וחצי ותוך שנה וחצי היו כבר כ- 130 מעברות ממטולה ועד אילת. המגורים בהתחלה באוהלים, אחר כך מקימים בדונים מברזנטים, פחונים , צריפי עץ. בבתים אין חשמל אין מים, אין שירותים, אין סניטציה, נותנים אוהל למשפחה. לפעמים כשהמשפחות קטנות שמים שתי משפחות בצריף אחד או באוהל אחד. השירותים הם ציבוריים , ברזיות , מקלחות, הם בחוץ. הסוכנות מספקת לעולים מיטות סוכנות, מזרוני קש, שמיכות, ועוד כמה דברים קטנים. אין תאורה , משתמשים בעששיות, הבישול הוא בפתיליות, פה ושם פרימוסים, אין, כמובן חימום. בקיץ נורא חם, לוהט הצריף ובעיקר הפחון ובחורף זה בית קירור. אין תאורה חיצונית , בקושי יש דרכים מעפר.

בסוף 1950, כל העולים שלא היה להם סידור עצמי מופנים למעברות. בסך הכל, הופנו למעברות כשליש מהעולים שהגיעו באותה תקופה. הרוב מצאו לעצמם סידור אחר.

בסוף 1951 היו במעברות למעלה מ- 220,000 איש, 22% מהם היו יוצאי אירופה, 72% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה. מי שכיכב במעברות, אלה היו הרומנים 16.3% והעירקים 37.5%. מי שהקים את המעברה היתה הסוכנות , כלומר היה מנהל שהוא איש הסוכנות, היו פקידים שהיו אנשי הסוכנות. הספקת השירותים היתה צריכה להיעשות על ידי הרשויות המקומיות שבשטחם היתה המעברה. הוקמו בתי ספר, הוקמו בתי כנסת, מגרשי ספורט. התחילו לכבוש דרכים, תחזוקה וסניטציה.

מתוך סקירה של פרופסור שאול שאשא

בערב מספרי סיפורים

17.1.201