בתחילת שנות ה- 50' ,עם קבלת חוק השבות , לא היה יותר מקום במחנות העולים, העלות היתה עצומה, חצי מיליון דולר לחודש להחזיק את המחנות ולסוכנות לא היה כסף. העליה הלכה וגאתה . התקבל גם החוק בעירק לאפשר ליהודים לעלות, מעל 20,000 איש בבת אחת , ומתחילים לחפש פתרונות. לוי אשכול מציע את הפתרון ובסוף מרץ 1950 הסוכנות ומשרד העבודה מחליטים להקים דיור זמני, עד שאפשר יהיה לבנות בתים לכולם. כיוון שזה דיור מעבר, קראו לזה מעברה. גרים אנשים במעברה , מוצאים להם תעסוקה, הם צריכים לקיים את עצמם והם חופשיים לנוע ולהתערות בארץ, היתה גם מטרה שקטה של פיזור האוכלוסיה, 25% לנגב, 27% לגליל, אבל היו אילוצים, היה צריך להקים את המעברות האלה במהירות ללא השקעות גדולות, ולכן אין תכנון יסודי והעבודה נעשית בחופזה. המעברה הראשונה הוקמה תוך חודש וחצי ותוך שנה וחצי היו כבר כ- 130 מעברות ממטולה ועד אילת. המגורים בהתחלה באוהלים, אחר כך מקימים בדונים מברזנטים, פחונים , צריפי עץ. בבתים אין חשמל אין מים, אין שירותים, אין סניטציה, נותנים אוהל למשפחה. לפעמים כשהמשפחות קטנות שמים שתי משפחות בצריף אחד או באוהל אחד. השירותים הם ציבוריים , ברזיות , מקלחות, הם בחוץ. הסוכנות מספקת לעולים מיטות סוכנות, מזרוני קש, שמיכות, ועוד כמה דברים קטנים. אין תאורה , משתמשים בעששיות, הבישול הוא בפתיליות, פה ושם פרימוסים, אין, כמובן חימום. בקיץ נורא חם, לוהט הצריף ובעיקר הפחון ובחורף זה בית קירור. אין תאורה חיצונית , בקושי יש דרכים מעפר.