המסחר המתרחב

שדרות הגעתון 8

בית ראשון מצד צפון היה של משפחת זוגלובק, ולידו היתה חנות הבשר והנקניקים שלהם מאז 1939.

בחזית הפונה פנימה אל הרחבה עם המזרקה היתה גם חנות שנקראה שירותי דוד להזמנת כרטיסים להופעות, הצגות , וכו

שדרות הגעתון 22

על חלקה 308 היה קפה "גינתי". בשנים 51' ו- 52' התקיים בו אולפן עקיבא.

שדרות הגעתון 28

חלקה 311 היתה שייכת למשפחת דויטש.

בתמונה נראה שהחנות הסמוכה היתה חנות שעונים בשם "רובין", מסוף שנות ה-50 היתה שם חנות התכשיטים ושעונים של טיגר ומערבה לה היתה החנות "פלס". והחנות הקיצונית מצד מערב היתה המכולת של רטהאוז.

שדרות הגעתון 32

היתה חנות הירקות של פרידמן.

מודעה בעיתון "דבר" מתאריך 9.6.1950

שדרות הגעתון 38

חלקה 316 היתה בפינת הרחובות שדרות הגעתון ורחוב וייצמן היא היתה שייכת לרוזנבלט ובשנת 1949-1950 בנה אלפרד רוזנבלט בניין מסחרי המכיל 9 חנויות, חזיתן של הרוב פונה לרחוב וייצמן, בפינה היה "קפה ציון" ואל שדרות הגעתון פנה הקיוסק של שוורצקכל וחנות בגדים בשם "אופנה".

החנויות שפנו לרחוב וייצמן היו: צייזלר, הוימן הזגג, פרנטה נסיעות

"צייזלר חשמלאי, נהריה." כך אבא שלי נהג להציג את עצמו בטלפון.

בדצמבר 1948 הגענו ארצה מזגרב, בירת קרואטיה (אז חלק מיוגוסלביה).

היינו – אמי גרטה בת 34, אבי ארנסט בן 38 ואנחנו דני בן 11, רותי בת 7, ואני כבת שנה.

לפני המלחמה התפרנסו הורי משילוב של חנות למוצרי חשמל עם בית מלאכה לעבודות חשמל. החנות נוהלה בידי אימי (מנהלת חשבונות במיקצועה).בעוד שאבי – בוגר ביה"ס טכני לחשמל – ביצע עבודות בבית המלאכה ובבתי לקוחות.

ההמתנה במעברה לא התאימה לאבי, הוא החל להתענין ולבדוק וכך נודע לו שבשבי-ציון יש צורך בחשמלאי. הוא יצא לדרך צפונה והגיע ל...נהריה.

בנהריה אבי פגש אנשים מסבירי פנים, דוברי גרמנית. גרמנית היתה להורי כשפת אם שניה, זה בודאי היה עדיף על התמודדות עם השפה העיברית.

מאחר וגם בנהריה היה חסר חשמלאי הוצע לו להשתקע בנהריה. באותו לילה הוא הוזמן להתארח במלון "פופר" ללא תשלום! אבי החליט להביא את אימי שתתרשם מהמקום.

כעבור מספר ימים הגענו לנהריה - אימי ואני בזרועותיה...כשהגיעה שעת הצהרים התישבנו לאכול ב"פינגווין" (כמובן). הגב' אופנהיימר שסברה שהאוכל המוגש במסעדה לא מתאים לתינוקת, בישלה במיוחד בשבילי פירה תפ"א... ללא תשלום.

הורי השתכנעו שבקרב אנשים כאלה הם רוצים להשתקע.

הורי החליטו להקים עסק דומה לזה שהיה להם בזגרב. הוצע להם לחלוק חנות ברח' ויצמן 61 עם שמחה צייגר השען. השותפות הזאת נמשכה מספר שנים וגרמה לבילבול צפוי: צייגר/צייזלר, ושם זהה לשתי בנותיהם: רותי. בשלב מסוים מר צייגר עבר לחנות בשד' הגעתון (החנות ממשיכה להתקיים מנוהלת ע"י אורי) והורי נשארו באותה חנות.

החנות היתה מחולקת: בחזית היתה חנות למוצרי חשמל שנוהלה בידי אמא שלי. ואילו בחלק האחורי היה בית מלאכה בו אבא שלי ביצע תיקונים שונים ואף יצא לעבודות תיקון והתקנה בבתי הלקוחות. הוא גם שימש כחשמלאי אחראי במוסדות שונים כגון בית החולים, קופת חולים, בית הכנסת וכו'.

חשוב להדגיש שאבי העסיק נערים, במטרה שילמדו את המיקצוע. משרד העבודה קיים אז קורסים מיוחדים ללימודים תאורטיים בתורת החשמל. אבי הקפיד שכל אחד מהנערים ישתתף פעם בשבוע בקורס זה, ואף מימן לימודים אלה.

לימים אבי הוזמן להדליק משואה בשם המתנדבים, בטקס יום העצמאות בביה"ס וייצמן. אז נודע לנו שאבי התנדב במה שנקרא אז "לשכת הסעד". הוא ביצע עבודות חשמל בבתי משפחות שלא היה באפשרותן לממן תיקונים חיוניים.

בהמשך מר וורנר אנגל הצטרף כשותף, הוא תפס בחנות את מקומה של אימי שפרשה. אבי המשיך למלא את אותם התפקידים.

בשנת 1966 אבא שלי מכר את חלקו בחנות למר אנגל, והקים בית מלאכה בבית. אבי המשיך לעבוד בעבודות חשמל – אם כי בהיקף מצומצם – עד שנת 1990 בהגיעו לגיל 80.

ילדיו: דן צור, זכרון יעקב ,

רות (צייזלר) לביא, כפר ורדים

אביבה (צייזלר) בנימין, אשדוד

פינת רח' וייצמן – שדרות הגעתון

מכולת אדלר שהיתה קיימת משנת 1940. בקומה העליונה שכנו משרדי המועצה המקומית

תנובה

מערבית למגרש של מו רוזהיימר ולפני פנסיון כהן היתה הסוכנות של "תנובה". " תנובה" ריכזה בשנות ה- 40' וה- 50' וראשית ה- 60' את כל אספקת התוצרת החקלאית במדינה. אל המבנה הזה היתה מגיעה אספקת הירקות והפירות מדי בוקר (אולי גם עופות וביצים) ומכאן היו הירקנים קונים את הסחורה הטריה. מאידך, ל"תנובה" היו החקלאים של נהריה מביאים את תוצרתם החקלאית לשיווק ברחבי הארץ. בחזית המזרחית היתה רמפה מוגבהת וכניסה רחבה אל אולם התוצרת , כאן היו פורקים ומעמיסים את הסחורה

פינת רח' ז'בוטינסקי ושדרות הגעתון

חלקה 240 נחשבה כבר לחלקות החוף. על חלקה זו עמד בית דו קומתי ששימש למגורים ובחזיתו הפונה לרח' ז'בוטינסקי היתה חנות הנעליים של יעל ועדי בסמן שמאוחר יותר העבירו את החנות לחזית הפונה לשדרות הגעתון.

בית הבטחון ניצב בפינת הרחובות הרצל ושדרות הגעתון. בבניין זה שכן גם הדאר ומרכזיית הטלפון

בצידו המזרחי מוקמה תחנת האוטובוסים, ואוטובוס שהיה יוצא לדרך היה יוצא במרחב שבין בית הבטחון לחנות של גלי

בנהריה פעל עד להקמת המדינה קו 14 -משמר המפרץ .

זו תחנת שחר _ שירותי חיפה רבתי , האגודה נוצרה מהצטרפות כל הקואופרטיבים של חיפה וצפונה אחרי הקמת המדינה שנת 1950-2

בחיפה פעלו חבר וכן מספר 4 לכרמל [אוטובוסים קטנים ]

שחר הצטרף אחר כך לא.ש.ד. - אגד + שחר+ דרום יהודה שכעבור כמה חודשים הפכו לאגד

ראובן ארמן ארבל

מהעבר השני של רחוב הרצל, הפינה הדרום מערבית של פינת הרחובות הרצל (של היום) ושדרות הגעתון היתה חורשה על שם אלזה דוד.

אלזה דוד אמם של פריץ דוד ורות פאוקר נסעה ב- 10 לינואר 1939 לחיפה כדי לקבל פניו של עולה חדש. בערב נסעה באוטובוס העולה לאחוזה ובאחד העיקולים הותקף האוטובוס ביריות ע"י כנפיה ערבית והיא נהרגה. לזכרה נקראה החורשה שמול תחנת אגד דאז "חורשת אלזה"

שדרות הגעתון 23

לא ידוע למי היתה שייכת חלקה 329 . בשנות ה- 50' נבנה שם בית דו קומתי עם חנות בחזית שהיתה בה המעדניה וחנות הבשר של דוהן

הם פתחו אטליז במרכז נהריה חדרון קטן בביתם של גלי אחרי כן הוא עשו שותפות עם זוגלובק וקולצקי ופתחו חנות מפוארת בשדרות הגעתון ליד פנסיון טוטי לוי.

גידי דוהן

מתוך אתר בית ליברמן

שדרות הגעתון 27-29

מערבית לטוטי לוי היו חלקות 331 ו- 332 שהיו שייכות למאייר וולף שעזבו את החלקות ב- 1943 ועזבו את נהריה ב- 1948. לאחר עזיבתם היה המקום ריק.

שדרות הגעתון 37

חלקה 337 רשומה על שם גוסטב פוקס, היתה בשנות ה- 50' עדיין ריקה.

שדרות הגעתון 39

לא ברור למי שייכת חלקה 339, אך במקום זה היה בשנת 1940 ביתם של משפחת שטיינברג ובחזית הבית היתה ספריה וחנות לכלי כתיבה וב- 1944 הם החלו להוציא את "מודעות שטיינברג" מדי יום שישי.

אני זוכרת את העיתון שהינו מחכים לו בקוצר רוח, כי בו היתה רשימת בתי הקולנוע בסוף. עם פירוט הסרטים בקולנוע הוד ורון שהיו בתי קולנוע המרכזיים בעיר. היה גם קולנוע גליל שהיה בעמידר.

העיתון שהלוגו שלו היה חמוד עם האיש הקורא בעיתון בשחור לבן - עיתון צנוע עם מודעות משמחות ,ומודעות קטנות של מכירה של כל מיני דברים והיו גם מודעות האבל שהיו מפורסמות. הוא היה קטן ומקופל כמו שצריך.

דורית מייזלס רוטווי

באותה עת הוא החל גם לקבל מודעות עבור עיתונים שהיו בארץ אז, ואף להפיץ עיתונים, בעיקר בשפה זרה, גרמנית , הונגרית, רומנית , אנגלית וכו'.

בית בפינת רחוב וייצמן , נושק לנחל הגעתון זהו בית משפחת שטיינברג, ספריית השאלה לספרים בגרמנית, חנות למכירת עיתונים, מרכז לקבלת מודעות ומרכז לחלוקת עיתונים. עבדתי בחופשים של שנות החמישים בחלוקת עיתונים. .

בסביבות ארבע בבוקר מגיעים העיתונים מתל אביב. שמעון שטיינבג, שטורף גרעיני חמניות קלופים כאמצעי לשמור על בריאותו, מנצח על מלאכת המיון בזריזות ובהומור.

אשתו, גברת שטיינברג אחראית על הספרייה ומכינה לבעלה כוס קפה.יש בין השניים חיבה עצומה.

העיתונים שהגיעו : בגרמנית: "חדשות ישראל".בעברית "דבר"(מפא"י), "הבוקר"(ציונים כלליים) "על המשמר"(מפ"ם) יש גם "ויאצה נואסטרה" ברומנית ו"אויקלט" בהונגרית.. יש בתים שקבלו רק שבועונים ("פשגלונד" בפולנית או "אילוסטרירטה צייטונג" בגרמנית). בתים אחדים קבלו את "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" ויש שקבלו את "לאישה".. הדפים היו מחוברים זה לזה ולכן היה עלי להציץ בתמונות בזהירות, בלי לקרוע. מחלוקת עיתונים יכולת ללמוד על מוצא, על גיל ועל השקפה פוליטית של רוב הנהריינים. את "קול העם" הקומוניסטי אינני זוכרת אבל נדמה לי שהיו קוראים לעיתון "חרות". למרות שבן גוריון אמר "בלי חרות ובלי מק'י".

בימי שישי הכנסנו לכל בית גם גיליון חינמי של "מודעות שטיינברג"- צינור המידע המקומי של המושבה.

אלה היו גליונות לבנים מודפסים כסטנסיל , חצויים לשניים- מימין- המודעות בעברית ומשמאל-בגרמנית, . מהן יכולת ללמוד מי מוכר דירה.למי נולד מה. מי התחתן. מי מת מי מחפש עסקאות.ולמי יש עסק שמחפש לקוחות. גם אירועים תרבותיים התפרסמו בעיתון.

שמעון שטיינברג עודד את הציבור לתת מודעות כגון :"איש מוכן להחליף אשה בת ארבעים בשתיים בנות עשרים."

בערך בשש בבוקר לקחתי את העיתונים, שאותם סידרתי בסל על פי סדר הבתים ורכבתי על האופניים בשקט הבוקר.(לא היו כמעט מכוניות בנהריה). בערך בעשר בבוקר נסתיימה החלוקה

הייקים כינו את הגליונות של מודעות שטיינברג בשם "קייזה בלאט" כלומר "גליון לעטיפת גבינה" שזה היה ייעודו ביום שלמחרת אבל אם לא הגיע ביום שישי - אוי ואבוי.

דליה סקלרסקי כ"ץ