ימיה

חוויה מ 1950.

המדריך של קבוצתנו היה מיכאל שטראוס. היינו ילדים בני 12-13 לאחר שנתיים של לימוד חתירה. הסירות באותה תקופה היו לוויתניות כבדות מאד ואהבנו במיוחד את הסירה "רוט", בעלת המבנה הייחודי והדפנות הנמוכות. במסגרת יום השבת הרגילה, החליט מיכאל כי נפליג בחתירה ונגיע " לסלעים" מול אכזיב ונחזור בשעות אחר הצהרים המוקדמות לנהריה. יצאנו עשרה חניכים, ברוח מזרחית שקטה וחרישית בשעות הבוקר המוקדמות וחתרנו בקצב קבוצתי אחיד לכיוון ה"סלעים". כדאי להזכיר כי באותה תקופה היתה בסירה חגורת הצלה אחת שנלקחה בזמנו מאחת מאוניות המעפילים, וברור שלא לקחנו איתנו מלאי מים או מזון מלבד הסנדביצ'ים שכל אחד הביא מביתו. לאחר כשעתיים וחצי של חתירה כשהיינו קרובים ל"סלעים", התגברה הרוח והפכה לדרום מזרחית עזה בליווי גלים חזקים. מיכאל החליט מיד שאנו מסתובבים וחוזרים חזרה לכיוון החוף. הייתי החותר בספסל הראשון. בפעם הראשונה בחיי הכרתי כמו חבריי את הים ותהפוכותיו ובעיקר את סכנותיו. חתרנו וכמעט לא התקדמנו. מיכאל שטראוס, המדריך הצעיר שהיה מבוגר מאיתנו במספר שנים בודדות המריץ ועודד אותנו בכל דרך אפשרית. הרגשתי שאני עומד להישבר מאפיסת כוחות. רציתי לזרוק את המשוט ולוותר על הכל., הסתכלתי על מיכאל, מבטינו הצטלבו , , עיניו של מיכאל הביעו רגע אחד יאוש ומיד התחלפו למבטים מזרי אימה., היינו במצב של " להיות או לחדול", תחושה שהכל אבוד. רחוקים כקילומטר שנראה שלעולם לא נשיג אותו. חתרנו, עודדנו אחד את השני, לא נשברנו והגענו לחוף. לא אשכח את פניו של מיכאל שטראוס לאחר שנחלצנו. חיוך רחב והקלה מרובה. בפעם הראשונה בחיי פחדתי מן הים וכוחו.

שמשון שושני

הסירות התחרותיות בתקופה ההיא חולקו לשני דגמים, הלוויתניות , סירות גדולות וסירות קטנות . הסירות הגדולות היו עם שטח מפרש של 42 מ'ר והסירות הקטנות עד 40 מ'רלמפרש. לא היה זה המדד היחידי.

בנהריה היו כל הלוויתניות קטנות.

בלוויתניות היה מקום ל- 12 שייטים, אך בתחרויות שייט היה מותר רק 9 שייטים.

התחרויות היו שיוטי ערים שהיו בדרך כלל מחיפה ליפו או מיפו לחיפה. כל שנה היה שיוט פעם לכיוון אחד ושנה אחריה לכיוון ההפוך.

פעם אחת בלבד זכתה "הפועל" נהריה במקום הראשון בשיוטי ערים. 10.10.1952 והיתה זאת הסירה "רוט".

יואל מאי

יום שבת בבוקר, כמובן , לים, לפלוגה הימית, שם השתייכתי לקבוצת הצעירים. בשנים הראשונות – לימודי ימאות, קשרים , התנהגות בים ,ולראשונה הפלגתי בסירה קטנה בשם " פנחס", סירת שני משוטים ומדריך " רד ומשוך", זו היתה פקודת החתירה , " רד ומשוך", הכוונה: התכוף קדימה, כף המשוט מלחכת אופקית מעל פני המים, שינוי מצב המשוט אנכית למים , החדרתו לתוך המים ומשוך, כך התקדמנו יפה מאד. בשלב מאוחר יותר נתנו לי לחתור בד"כ במשוט ראשון בסירות הגדולות "רוט", "ברטי " ו"מ.ע.ש", סירות אלה היו בנות שישה משוטים , אני הייתי מושך טוב, הייתי משמש בד"כ כמשוטאי ראשון. את אימוני השייט בחתירה היו בד"כ עושים כשהים שקט מאד.היינו מפליגים לאורך החוף לכיוון ראש הנקרה. לראש הנקרה לא הגענו אף פעם, אבל עוד חוף אכזיב כן.

באחת ההפלגות לאכזיב, ירדנו לחוף ולאחר מנוחה של כחצי שעה עמדנו לחזור לנהריה. והנה , על החוף בסמוך למים רבץ לו צינור קצר באורך של כ- 70 ס"מ עטוף באצות. " שים את הצינור בסירה" נאמר לי, כך גם עשיתי והנחתי את הצינור למרגלות רגלי במקום בו ישבתי כמשוטאי ראשון. עוד לא הספקנו לחתור מספר מאות מטרים ופתאום מזדחל לו מתוך הצינור דיונון, לא מפלצת , בסך הכל חית ים באורך של כשלושים ס"מ יורק דיו מסביבו . לא נבהלתי? ועוד איך !

הסירות "רוט" "ברטי" ו"מ.ע.ש" היו למעשה סירות מפרש עם שני תרנים ושלושה מפרשים, חלוץ ראשי ומאסף. על אחת משלושת הסירות האלה הפלגתי מספר רב של פעמים, אם כי לשיוטים ארוכי טווח כמו הפלגה לתל אביב לשיוט הערים , כפי שנקרא אז, לא יצאתי , ובאלה השתתפו הבוגרים שבימיה.

המרתק בתקופת היותי בפלוגה הימית היו אותן הפלגות בהן היינו צריכים לגרור את הסירות הארוכות והכבדות, עמוסות בשני תרנים ומפרשים מקופלים שהיו מונחים לאורך הסירה, היינו צריכים לשבת בין התרנים והמפרשים, לשטוף משוטים ולצאת מהחוף בים גלי במהירות לכיוון הים. זו היתה פעולה שהיתה צריכה להתבצע במהירות והחתירה במשוטים בכל הכוח, אף שהשתדלנו לצאת מהחוף בעת רגיעה, הי שזה לא תמיד צלח, לפתע הופיע גל גדול, חרטום הסירה מזדקר לו על גבי הגל ונוחת מאחוריו. פעמים קרה שהגל "התפוצץ" והסירה נשטפה במים, לרגע שררה אנדרלמוסיה, אך תוך שניות ספורות כולם תפסו את עצמם והמשיכו לחתור.

מצב גרוע נוצר כאשר חרטום הסירה לא היה אנכי לקו הגלים, או אז הוסחה הסירה ונדחפה למצב שהיתה מקבילה לגל, ברגע זה הועפנו כולנו מהסירה שנשארה טרף לגלים. מה שנותר לנו לעשות, היה לצלו כמה שיותר עמוק במי הים, זאת בכדי א לקבל מכה מהסירה ו/או מאחד האביזרים שהיה מונח עליה. זה היה חוסר אחריות מדרגה ראשונה, אבל היה הרבה מזל ואף אחד לא נפגע באורח רציני. היו גם פעמים של כף בלתי רגיל בשעת צהריים, לכשהיינו אמורים לחזור לחוף והים היה גלי, או אז חנינו במרחק של כמאתיים – שלוש מטר מהחוף, מביטים מערב וממתינים למתקפת גלים. ברגע זה מתחילה חתירה מטורפת לכוון החוף – תופסים גל ומגיעים עד לחוף. פעמים קרה שהגל היה מזדקר יתר על המידה, לא הצלחנו לאזן את הסירה, חרטומה נתקע בתוך המים ו- מה אתם חושבים קרה? התהפכות . לא נעים.

גם בימי חורף היינו יוצאים להפלגה מפעם לפעם, אם כי אז לא נהגנו להוריד את הסירות חזרה לחוף, אלא השארנו אותן במרחק של כשלוש מאות- ארבע מאות מטר על עוגן. אירועים אלו קרו בהיותי כבר כבן 13 (1952). לעיתים קרובות קרה שלאחר השבת , בעוד שהשארנו את הסירות על עוגן, התפתח ים סוער שגרם לגרירת הסירה עם העוגן אל כוון החוף, היכן שהתקפות הגלים היו תכופות יותר ונוצרה סכנה שהסירה תיגרר לאזור הגלים. או אז נתגלגלה בבית הספר הודעה שצריך מיד לרדת לים, לשחות אל הסירה ולהרחיקה לכוון מערב. כך נעלמנו מבית הספר למספר שעות טובות , אבל את המוטל עלינו – ביצענו עם הרגשת הירואיזם. בהסתכלות אחורה, זה היה באמת שגעון, הים היה גבה גלי, ממש סערה , עובדה – נשארתי בחיים, הפחד היחידי שקונן בלבי ושאר הילדים , שזה יוודע להורים.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

בניגוד לישובים אחרים שבהם היו מעגנים לסירות, הפעילות בנהריה דרשה הורדת הסירות למים בחוף סלעי והעלאתם חזרה לבית הסירות ע"ש חנה סנש מיד עם סיום הפעילות. הורדת והעלאת סירות תפסה חלק נכבד משעות הפעילות והיא דרשה עבודת צוות מדויקת ומאמץ פיזי ניכר.

התסכול היה חלק מן החיים הימיים והיה צריך ללמוד לחיות עמו. לאחר תהליך הורדת הסירה למים באה לעיתים קרובות התמודדות עם גלי החוף שהיו חזקים במיוחד מול בית הימיה, שהיה חוף סלעי. סירות התמלאו במים, התהפכו דקות ספורות לאחר הורדתם לים , הצריכו שעות של עבודה קשה בהבאתן לחוף, משיכתן מן המים והעלאתן לבית הסירות. התסכול נבע משעות פעילות מעטות באופן יחסי במהלך השנה ומן המאמץ הנפשי והפיסי הנדרש. שמשון בובר היה זה שהפך את הורדת הסירות למים, מעבר לגלי החוף הגבוהים והעלאת הסירות לחוף "פולחן " חברתי חינוכי מגבש.בזכותו הפך נושא זה לאתגרי, מגנטי ורב חשיבות בחיינו. מפרויקט העלאת סירות בחוף נהריה קניתי חוסן נפשי, נחישות והתמדה, עבודה קשה ודבקות במטרה.

דר' שמשון שושני

לנהריה הגעתי ב 1950 בגיל 11. תוך זמן קצר קלטתי שבישוב קיימים שני מרכזי"כוח" חברתיים: הימיה והתנועה המאוחדת. העדפתי את הימיה , שם ניתן היה למצוא אותי בכל שעה משעות היום לאחר שעות ביה"ס. אהבתי את היציאה לים והירידה לחף, חתירה נכונה, מפרשנות, וגם את עבודות הימאות והאחזקה, שהן יסוד לכל פעילות ימית.

אין עוררין ששנים ספורות אלו בימיה, הן שגיבשו את עולמי המקצועי בקשר בל ינתק מהים. מהימיה בנהריה המשכתי באופן טבעי לבית הספר הימי, עם קבוצה גדולה וחזקה של בני נהריה מהימיה, שברובם המשיכו לתפקידי קצונה בחיל הים ובעיקר בכח הצוללות שזה אך החל בפעילותו.

גדעון רז

שיוטי הערים בחופשת הסוכות היו גולת הכותרת של הפעילות הימית. שבועות היינו ממרקים את הסירות, מחדשים את המפרשים ומתאמנים כל אחד צוות בסירה שלו. השיוט המוצלח בו נטלתי חלק היה כאשר "ברטי" בפיקודו של יוסי פריזם הגיעה שלישית

אלחנן (אקה) טרסר (התרסי)

על הדור הצעיר שהצטרף

הפעילות שלנו בימיה התחילה בגיל 9-10 (1956/7). אהבנו מאד את ה'מסלול הימי' בו בחרנו .

במקרים רבים העדפנו ללכת (יותר נכון להבריז) לימיה באמצע יום לימודים, במקום לשבת בכתה, בשיעור. . .

לשביעות רצוננו הגענו – יושי(יהושע גבעון/קליינברגר) ואנוכי – להסכם עם המורים לציור וזימרה: לקבל בתעודה את הציון 'מספיק' ובתמורה לא נהיה נוכחים בכתה ולא נפריע. . .

הפעילות בימיה כללה תחילה אימוני חתירה אפילו בים סוער למדי והיו בינינו חברים שהאכילו את הדגים. . .

כאשר התקדמנו ביכולות שלנו, הפלגנו על סירות-מפרש מדגם 'לויתן'(עשוי לוחות עץ) ויצאנו גם לתחרויות בחיפה, שדות-ים ות"א.

מועד החזרה לנהריה לא תמיד היה ידוע. ההורים שלנו היו מגיעים לחוף, למזח, לקראת ערב,לצפות אל האופק, האם "התכשיטים" שלהם כבר בדרך הביתה. היה ולא ראו את הסירות לא נורא – פשוט הבינו שכנראה נגיע רק למחרת - כי אין מה לדאוג, הרי הילדים יסתדרו. . .

בינתיים בגרנו ובגיל 12 יצאנו יחד עם שייטים בוגרים מאיתנו, לשיוט ערים מת"א לחיפה. הרוח היתה חזקה ונגד כיוון ההפלגה. ההפלגה בים היתה קשה מאד. נאלצנו לרדת בשעות אחה"צ המאוחרות לחוף הרצליה. אבל לא חשבנו על האפשרות להודיע להורים על השינויים בתכנית...

העברנו את הלילה על החוף בכייף. לפנות בוקר חזרנו עם הסירות לים ולפתע פתאום ראינו ספינות של חיל-הים שהפליגו לקראתנו וקראו לנו... התברר כי התפשטה השמועה שמחפשים אותנו כל הלילה. לאחר שהעניינים הסתדרו המשכנו בהפלגה חזרה הביתה לנהריה. אבל המדריכים הבוגרים נענשו על התפקוד הלקוי.

יאיר שמרצלר שמרת

שנת 1958 או 1959