בית ספר ויצמן בשנות ה- 50

במלחמת השחרור היה מספר התלמידים 250.

המורים השתדלו ללמד כרגיל, למרות המצור וההפצצות. בהפצצה על נהריה, נהרג תלמיד ביה"ס, חנן ריכוולסקי.

התלמידים לקחו חלק בכל המבצעים של המושבה. עזרו במסגרת הימיה, בהורדת מעפילים וסייעו להוריד את המטענים מהמעונה (רפסודה גדולה), שהגיעה לנהריה בזמן המצור מהקריות והביאה מצרכים חיוניים כגון נפט, מצות וכו'.

ב- 1949 סגר מוסד נווה הילד את שעריו כמוסד לילדים עולים מטעם עליית הנוער והפך למוסד שמקיים קייטנות קיץ. כ- 40 ילדים עוזבים את בית הספר בנהריה.

ב -1950 יזם דר' שלמה רילף את קריאת בית הספר על שמו של הנשיא הראשון חיים ויצמן. "שם זה נועד להיות סמל לרוח בית הספר, הרוח העל מפלגתית, הלאומית וההומאנית". שלמה פנה במכתב לנשיא וביקש את רשותו, ו"הנשיא ענה בצורה חביבה מאוד ונתן את הסכמתו".

דר' שלמה רילף יזם והצליח להביא סכום כסף נכבד כתרומה של קהילת סארבריקן להקמת אולם רב תכליתי, בסגנון הצריף הראשון של בית הספר שניהל. האולם תוכנן לשמש כחדר התעמלות, חדר אוכל וכיתת בישול עם מטבח בה רות לימדה לבשל, וגם אולם אירועים. בכניסה לאולם, המשמש עד היום לשעורי התעמלות, נקבע לוח זיכרון:" אולם יהודי הסאר, הוקם בשנת תשי"ד, ביזמת ד"ר שלמה רילף, בעזרת יהודי חבל הסאר, למען ביה"ס ע"ש חיים ויצמן נהריה". אלא שבכך לא די: הקהילה של שלמה באמסטרדם תרמה גם היא כספים להקמת אולם הסאר. זאת ועוד, שלמה גייס את ידידו אוטו פרנק, אביה של אנה, שתרם את תמלוגי היומן המתורגם לעברית למען האולם בביה"ס בנהריה. עם תרומות אלה חוזר שלמה ליטול את תפקיד מנהל בית הספר.

ידידה קאולי

בתו של דר' שלמה רילף

דר' שלמה רילף נתקל באווירה שונה מזו שעזב שנתיים קודם. תוך שהמשיך לפעול לקליטת ילדים עולים מכל הגלויות בבית הספר, נאבק שלמה ברשויות החינוך בשני תחומים חינוכיים

האחד: מורה לא יעניש את תלמידו. דעתו הייתה:"ילדי ישראל שלנו בריאים ברובם המכריע. עם ילדים חלשים וחולניים נהגנו תמיד בהתחשבות ובזהירות, גם בלי הוראות מצד המפקחים. אבל מילדים נורמאליים דרשנו שיעבדו וישיגו משהו. והם עצמם לא רצו אחרת. הם רצו בחינות, כדי להוכיח את יכולתם ולזכות לסיפוק הנפש על התקדמותם. ובהחלט הסכימו גם למשמעת מסוימת, כי במסגרת זו הרגישו עצמם טוב יותר, מאשר במצב של הפקרות. כתה פרועה, שאין למורה שליטה עליה, היא בעצם הדבר אומללה יותר, מאשר כתה מסודרת, שבה נעשית עבודה נכונה ושמחה. הסיסמה 'חינוך ללא עונשים' נשמעת יפה." אך יש ילדים "שלא יוכלו להתקיים במסגרת הזאת. כי העונש מהווה להם עזרה ומורה דרך. ילדים ישרים ורגישים לצדק אינם רוצים לצאת ללא עונש, בהרגישם רגש של אשמה, כי ראו בכך דרישת הצדק. אבל, כמובן, צריך להיות העונש הולם את העברה ונובע מאווירה של אהדה."

הרעיון השני: ".דעתו של משרד החינוך: כל ילד יעבור את שמונה הכתות, וההישארות תבוטל לגמרי, או תצומצם באופן דראסטי." שלמה האמין שהשארות כתה אינה חרפה והיא מאפשרת לילד מתקשה, בין היתר לילדי עולים, הזדמנות נוספת להשיג מה שנמנע ממנו עד כה ולחבור לתלמידים המצליחים. "מזה נובעת ברכה לילד כי ניתנת לו האפשרות לחזק את יסודות ידיעותיו. ולא אחת קרה שילד כזה נהפך ממש לתלמיד טוב אחרי הישארותו". בנוסף, נמנע מצב בו "בכתות הגבוהות רבו התלמידים המפגרים שאין מקומם שם.... והיות ולא הועסקו בהתאם ליכולתם היוו יסוד להפרעה מתמדת ועיכבו את הילדים המוכשרים, שביכולתם וברצונם ללמוד ולהתקדם. המשמעת בכתה התרופפה, והרמה ירדה להחריד."

בשנת 1956 החליט שלמה לוותר על משרת הניהול ולהמשיך במה שבאמת אהב – ההוראה. אלא שהיה עליו לנהל לפני כן מערכה נוספת: להתגבר על הדרישה שמחליפו שנמצא מתאים לתפקיד, ירכוש פנקס-חבר למפלגה המתאימה. גם בכך הוא הצליח ומועמדו, בן ציון טהורי, מונה כמנהל ללא פנקס חבר כלל. במלאת לשלמה 60 הוא שב להיות "המורה". הוא סייע בהקמת תזמורת תלמידים.

ידידה קאולי

בתו של דר' שלמה רילף

הבוגרים של 1954

המורים : יהודה דמינסקי- מנהל, מיכאל קלופשטוק – עבודת גן , חיים סטורזום – זמרה, אריה צימרינג – מלאכה והתעמלות בן ציון טהורי – פיזיקה ,אברהם ששון – ערבית, עדה קישון – תפירה, ושני המחנכים : מנחם ארגוב וקלונימוס טחובר

זכרונות המורה ורצקי – בובי

באתי לבית הספר וייצמן בשנת 1944. עוד בגרמניה למדתי חקלאות וישר התחלתי בלימודי החקלאות בביה"ס. התלהבותי למקצוע הדביקה גם את התלמידים.

אמנם הזהירו אותנו: פה לא יגדל כלום. זאת אדמה חולית, רוחות חזקות נושבות, אך אנו לא שמנו לב לכל האזהרות ויחד, התלמידים ואנכי, במיוחד הודות למסירות של התלמידים, הצלחנו להקים גינה לתפארת. כל עבודת הגינה היתה מכוונת לחג הביכורים.

הגיע חג הבכורים. כל המושבה חוגגת, אנו אספנו בגינתנו מריצות שלמות של כל סוגי הירקות וצעדנו בראש התהלוכה לכוון גינת אלזה דוד(היום כבר העיריה). חגיגות הבכורים נחוגו ברוב פאר והדר וכל המושבה השתתפה בה.

גידלנו בגינה אספרגוס , ירק הדורש טיפול מיוחד לפני זריחת השמש ולאחרי שקיעתה ותמיד היו מתנדבים שעבדו בנאמנות ובמסירות. אספרגוס היה מאד אהוב על התושבים היקים של נהריה.

את תוצרת ביה"ס מכרנו במיוחד לתלמידים ולמורים במחיר סמלי.. לפעמים היו עודפים ומכרנו לחנות הירקות היחידה בנהריה – חנות אינשטיין.

אחרי קום המדינה הכריז בן גוריון ז"ל על שתילת אקליפטוסים לאורך כבישי הארץ, ואז שלחנו עשרות ארגזים עם שתילי אקליפטוסים שגידלנו בביה"ס בארגז זכוכית.

החגיגה תפסה אז מקום חשוב ומכובד בביה"ס, ערכנו אותה בקולנוע היחיד אז (מחסן הירקות של הקואופרטיב) או באמפיתיאטרון בחוץ.

אני נזכר בחגיגת החנוכה, בה הצגנו את ירמיהו הנביא. הצטיינו בהצגה במיוחד ילדי נווה הילד: ארינה , חנוך ועוד.

בחגיגת יום העצמאות הראשונה בנהריה , כל החלק התרבותי, כולל הצגות, שירים , ריקודים היה על שכמם של תלמידי ביה"ס.

היום המושבה נהפכה לעיר. ביה"ס גדל, אין קרקע לחקלאות והתלהבות ומסירות הילדים עברו לשטחים אחרים.

כדי לקיים את התזמורת לאורך כל שנותיה הייתי צריכה לדאוג למוזיקה מתאימה עבורה. אלו היו ימים בהם לא היה ניתן להיכנס לחנות מוזיקה ולקנות תווים שלא לדבר על להוריד אותם מהאינטרנט, והשגת התווים או אפילו העתקתם הייתה משימה קשה. לא פעם הייתי צריכה לכתוב את התווים בעצמי, ובמקביל ביקשתי מחיילים שהתגייסו משורותינו היישר לתזמורת צה"ל, שיחזרו מחופשותיהם עם תווים. גם כשקיבלתי תווים בדרך זו או אחרת, לא הייתה לי דרך לצלם אותם בקלות כמו היום, אז עשיתי שִכתובים ו"צילומים" בשיטת "שכפולי שמש" – באמצעות עט מחוררת עוברים על דף הנמצא מעל לתווים המקוריים, ואת דפי החורים שמים בשמש ומתחת עוד דף וכך נותרת ההתוויה או הרישום על הדף "המצולם".

פרנסה לא הייתה מהתזמורת וגם לא תקציבים גדולים, אז הגיתי הסכם שהתקבל על דעת כולם – הכסף שהכנסתי משיעורי החלילית נכנס לקופת התזמורת ומזה אני ואריה קבלנו גמול כלשהו על עבודתנו. אבל כשרצינו להתפתח או להחליף ציוד שנשחק נתקלנו בבעיות כספיות. למרות שהעירייה החליטה לתת לתזמורת תקציב מסוים, לא פעם קרה שההבטחה לא קוימה ועד שקיבלתי את הצ'ק מהעירייה עבר זמן רב. לא פעם נאלצתי ממש להלחם בפקידי העירייה כדי לקיים את התזמורת, כשפרשתי מעבודתי כמנהלת התזמורת הודעתי לפקידי העירייה "פרשתי בגללכם, פשוט נמאס לי כל חודש להילחם על מה שבמילא מגיע לנו".

יום אחד גדעון הראה לי מודעה גדולה בעיתון בה נכתב כי "אל-על" מוכרת כלי-נגינה. החלטתי לברר על מה מדובר והסתבר לי שנדבן כלשהו נתן לתזמורת "אל-על" כלי נגינה חדשים כדי שאם תגיע דמות חשובה במיוחד לישראל וצריך לקבל אותה עם "רעש וצלצולים" יהיה לאל-על איך לעשות זאת. בינתיים גילו באל-על שיש עובדים שבמקום לעבוד יושבים ומנגנים על הכלים אז החליטו למכור אותם. בחברת התעופה הלאומית אמרו לי שהם מוכנים למכור את הכלים רק למי שלוקח את כל "החבילה" ולא רק חלק ממנה, הסבירו לי שאפילו הגיעו בעלים של חנויות גדולות ורצו רק כלי אחד או שניים אך גם הם לא קיבלו ואינני יוצאת דופן. לא בדקתי אם יש לי תקציב לזה, תפסתי יוזמה ונסעתי לשדה-התעופה לוד לפגוש את אנשי אל-על כדי לקדם את עסקת ה 'הכל-כלול' שהתזמורת הייתה זקוקה לה כל-כך, כי הכלים שהיו לנו היו ישנים ובלויים. ב"אל-על" קידמו את פני אנשים מאוד נחמדים, בדקתי איתם את הכלים, ראיתי כי טוב ואמרתי שאני אכן מוכנה לקנות את הכל. רק אז צלצלתי לסגן ראש העיר, האיש שסכסוכַי איתו הגיעו לטונים צורמים בשל הכסף שהגיע לתזמורת אך התעכב, ואמרתי שיש לנו הזדמנות פז לקנות, ולא ביוקר, את כל כלי התזמורת שאנחנו צריכים. הוא ענה "תיקני" והציע שאחתום על העסקה בשם העירייה. אמרתי לו שבשביל עיריית-נהרייה אני לא חותמת על גרוש וזה בכלל לא בא בחשבון, אבל כשראיתי שאם לא אחתום לא יחתום גם אף אחד אחר, לקחתי את הסיכון וחתמתי. בסופו של דבר העירייה הפתיעה גם אותי, עמדה בהתחייבותה ואכן שילמה את שהבטיחה.

בדרך זו זכתה תזמורת הצעידה של נהרייה בכל הכלים החדשים שהייתה זקוקה להם כמו קרן יער, חצוצרות וחליל-צד, אך עדיין חסר לנו תוף גדול שיכתיב את הקצב. לוברני אישר את קניית התוף והפנה אותי לרחוב בן-יהודה בתל-אביב, אי-שם בכיכר מוגרבי, לחנות גדולה לכלי נגינה שם ניתן למצוא את התוף המיוחל. סוף-טוב הכל-תוף וגם כלי זה מצא את דרכו אל התזמורת שלנו שהפכה בכל צעד כזה לשלמה ומקצועית יותר.אחד הכלים המיוחדים שהיה לנו הוא ה"שלמאי" (שם הלקוח מגרמנית) מערכת צינורות שמזכירה זר פרחים שבתחתיתו פיה, מעין חמת חלילים רק בלי מפוח. בשלמאי היו שלושה "פיסטונים" כמו בחצוצרה, והיה לנו גם שלמאי אחד עם "פיסטון" אחד.

לוברני, יליד גרמניה, בא מעיירה בה הייתה תזמורת עם שלמאי, אבל בארץ עוד לא היה כלי כזה ואף אחד לא הכיר אותו.

אסתי הירשפלד

הייתי מאוד גאה ביצירה שלי, זכינו בהוקרה, כבוד ופרסים כמעט בכל מקום אליו הגענו, כך קרה בתחרות תזמורות שהשתתפנו בה אחרי מלחמת ששת-הימים שם צעדנו מסביב לחומות ירושלים וזכינו במקום הראשון היוקרתי. באותה צעידה גם הבנתי שהתחלתי להתעייף מהעיסוק הזה כי התזמורת "ברחה לי". הגיע שלב כלשהו בו כבר לא יכולתי לעמוד בקצב

ועייפותי הביאה להחלטה שכל זה כבר לא בשבילי

אסתי הירשפלד

אחוזים ניכרים בהצלחת תזמורת הצעידה של נהרייה אפשר לזקוף לזכות הילדים הנהדרים שבחרנו, בהתחלה בחרנו אותם לפי יכולת- הנגינה שלהם אבל בהמשך גם על-פי האישיות. היינו חייבים לדעת שאפשר לסמוך על הילדים האלה מכתה ד' עד ח', ילדים מוזיקליים שמילאו את שורות התזמורת ולמעשה הובילו אותה.

היינו חייבים להסתמך על ילדים אחראיים ואכן הם היו כאלה. אני מצטערת לומר שלדעתי היום זה לא היה מתאפשר כי החינוך והמשמעת לא נותרו כשהיו.

בת חמישים-ושבע פרשתי מניהול תזמורת נהרייה, עשרים-ושתיים שנה אחרי שהתחלתי להרכיב אותה יש-מאין. אך גם כשפרשתי דאגתי שהתזמורת הזו תמשיך להתקיים.

עם פרישתי מצאתי בחורה מוכשרת שלקחה על עצמה את ניהולה אבל מהר מאוד היא התחתנה ופרשה בעצמה. במקומה לקחנו עולה חדש מרומניה כמנהל התזמורת, לקראת פסח הוא התחיל בהכנות הצעידה לקראת חג העצמאות ואז הודיע לי שהוא רוצה לנסוע לחופש, אמרתי לו להכין את התזמורת למספר

הופעות לפני שייסע כדי שהכול יהיה מוכן כשהוא חוזר, הוא אכן עשה כך אבל לא חזר...

סופה של תזמורת הצעידה הנהריינית הגיע עם מינויו של אריה כפיר למנהל התזמורת. אריה היה מתופף בתזמורת כשהיה ילד, פעם אפילו מנעתי ממנו לצעוד כי התלבושת שלו לא הייתה כנדרש, אבל כשביקש את מינוי מנהל התזמורת הסכמתי בתנאי שילך ללמוד מוזיקה, כי תיפופי ה "בום-בום-בום" לא מספיקים. הוא נענה ונסע פעמיים בשבוע לתל-אביב ולאחר מכן הקים תזמורת נהריינית משלו. אבל זו כבר לא הייתה תזמורת צעידה כי האיש שבזכותו התזמורת צעדה כמו שצעדה, אריה צימרינג, יצא לפנסיה עוד לפניי. אריה לא רק היה מורה אהוב מאוד להתעמלות, הוא גם האיש שהיה יד ימיני לאורך כל השנים בתזמורת, הוא למעשה לימד את נערי ונערות התזמורת לצעוד עם הכלים, דאג לכוריאוגרפיה ולתרגילי סדר, בזמן שאני הייתי אמונה על המוזיקה, הניצוח והנגינה עצמה. בהעדר אריה ואנוכי, תזמורתו של כפיר הפכה לתזמורת כלי נשיפה בישיבה, ועודה קיימת כיום בנהרייה.

אסתי הירשפלד

מתוך האטוביוגרפיה

ההזמנה

היה זה בשנתה השניה של התזמורת. מספר ההופעות היה קטן ולא נראו הזדמנויות הולמות באופק. באחד הביקורים בת"א שוחחתי עם אחותי על הנושא, ת"א העיר התכוננה באותה עת לקראת העדלאידע הגדולה . ואחותי שהכירה את המארגנים הרבתה לספר על ההכנות. לפתע שמעתי עצמי אומרת " מה דעתך שהתזמורת שלנו תופיע בעדלאידע?" חבל מאד שאין לי אפשרות להעביר בכתב את תגובתה של אחותי. היא הסתכלה בי במבט נפחד שהפך מיד למבט רחמים. מבטה בלבד הספיק לי כדי להבין שהצעתי היא בגדר טירוף, אך לא הרפיתי, התחלתי להלל ולשבח ולספר דברים שלא תאמו כל כך את המציאות. נדמה לי שבשלב מסוים החליטה אחותי שהמארגנים עצמם יעמידו אותי על הטעות והסכימה להפגיש אותנו.

הפרטים ששמעתי מפי המארגנים היו מעודדים ומפחידים כאחד. תזמורת מכבי האש של עיריית חדרה שהיתה אמורה להופיע, ביטלה את ההופעה, ועל כן מוכנים לצרף אותנו ואנו נקבל 300 לירות עבור ההופעה. על כסף בכלל לא חשבתי. סיכמנו בינינו שהממונה על ההופעות יגיע לנהריה , יאזין יראה ויתרשם ואני חזרתי הביתה בדופק מואץ ביותר.

למר טהורי ספרתי שהוזמנו לעדלאידע ואת כל שלבי "ההזמנה" לא גיליתי. התחלנו בהכנות קדחתניות לקראת המבחן המוקדם, ואז קבלנו הודעה שהאיש לא יוכל להגיע והם סומכים עלינו. אריה ואני נסענו לת"א כדי להסדיר את הצד הטכני בלבד.

בלילות ללא שינה קפצו לפני עיני 300 הלירות מלווה בצפצופי חלילים ושורות עקומות.

אריה ואני הצעדנו את הילדים למרחקים ארוכים ביותר, היות ולא היו את הכלים הדרושים למתן קצב צעדה, היינו שרים את הקצב והילדים צעדו....

עם התקרב היום הנורא, גברה המתיחות והתהלכתי עם פתק צמוד שעליו רשמתי כל פרט ופרט.

ביום ההופעה הגיעו הילדים השכם בבוקר. הכל היה מוכן ומזומן ואיש לא ידע, חוץ מאריה וממני, את האמת על "ההזמנה". נכנסנו לאוטובוס, האוירה היתה עליזה אך רווית מתח. כאשר עצרנו בחדרה כדי לאכול ולשתות, הרגשתי שלא אוכל יותר לשאת את "הסוד". ניגשתי אל טהורי ואמרתי לו :"טהורי , אני מוכרחה לגלות לך את האמת. לא הוזמנו, ביקשתי שיסכימו לשתף אותנו, ואני מציעה שנחזור לנהריה ." טהורי החויר , הסמיק , נדמה לי שהוא ניסה להכניס סיגריה נוספת על זו שהיתה בפיו, אך כדרכו השלוה הוא אמר :" באמת לא שמעתי – נוסעים ויהיה טוב."

וזו ההזדמנות להגיד לו תודה על כך.

אסתי הירשפלד

מתוך החוברת במלאת 40 שנה

מפעל ההזנה בבית ספר וייצמן

בהיותי בכיתה ג' או ד', דהיינו בשנת 55' או 56' החל בבית ספר מפעל ההזנה. מאותן כיתות אני זוכרת שבארוחת העשר, כשהיינו יושבים בכיתה , וכל אחד נוגס בסנדויץ' שהוא הביא מהבית, היתה נפתחת דלת הכיתה, ותורן מהכיתות היותר גבוהות היה נכנס עם מגש של כוסות מתכת, ועם קקאו חם ( אז לא קראו לזה שוקו). לא כולם התלהבו מהקקאו, ולא כולם אהבו את הקרום, ומיד החל סחר חליפין עד שהמורה התערבה והפסיקה את הסחר הזה. ואם הזכרתי את הסנדויץ' , אז הסנדויצ'ים של היקים הם דקים, כי הם פורסים פרוסות דקות , ואמא שלי הגדילה לעשות ופרסה (ידנית כמובן) פרוסות דקיקות ביותר.

החל מכיתה ו' התחלנו להשתתף בתורנות מטבח, ואולי קראו לזה כלכלת בית? איני זוכרת במדויק. פעם אחת בשנה היה מגיע תורו של כל תלמיד להיעדר משיעורים , ועם הצלצול לגשת אל המטבח שהיה בצד האחורי (מערבי) של אולם ההתעמלות. נציג אחד מכל כיתה, ( כיתות ו'-ח') סך הכל כ- 8 או 9 ילדים באותו יום. היינו נכנסים למטבח, בחלקו הקדמי היה שולחן מרובע גדול והיינו כולנו מתיישבים מסביבו. בחלקו האחורי היו הכיריים והכיור וארונות הכלים ושם עבדה אשה ( המבשלת ?!).

לנו היתה מורה בשם רבקה אנגל (אמא של בני ואסתי אנגל) והיא היתה כותבת לנו את התפריט על הלוח ואנחנו היינו צריכים להעתיקו, ואז היא היתה מלמדת אותנו כיצד מרכיבים תפריט, ומה סדר הפעולות הנכון, מה קודם למה, וכיצד מתארגנים שכל המנות תהיינה מוכנות בזמן. השעה הראשונה חלפה כשיעור. לאחר מכן קבלנו עבודות קילוף ואחרות והרגשנו שאנחנו מבשלים את הארוחה, למרות שהיום אין לי ספק שהאשה במטבח עשתה את רוב העבודה.

אחד המעדנים שזכורים לי משם היו כדורי קוואקר, כל סועד קיבל 2 כדורים כאלה, וזה היה נקרא ארוחה מוצלחת מאד בזכות אותו קינוח. את הכדורים היינו צרים באותן עבודות בישול שהשתתפנו.

לקראת הפסקת עשר יצאנו להיפגש עם שאר חברינו בחצר. עם שובנו מההפסקה היינו מתחילים לסדר את אולם הספורט, לגרור פלטות של עץ שהיו שעונות על הקיר בצד, להציב משולשי מתכת ולהציב את הפלטות עליהם, להביא ספסלים שגם הם עמדו בצד, ולערוך את השולחנות.

כשהכל מוכן ישבנו יחד וקבלנו ארוחת צהריים. היה עלינו לסיים לפני השעה 11.45 שאז נפתחו הדלתות והתלמידים שהוריהם שילמו עבור ה"מסעדה" נכנסו לאולם. הכניסה היתה מסודרת , בהשגחת המורים ובראש כל שולחן כזה ישב מורה ואכל עם התלמידים והשגיח על הסדר והשקט. תפקיד התורנים היה להביא את המנות, תחילה מרק, ואחר כך המנה עצמה ולבסוף הקינוח, שלפעמים היה פרי כלשהו או אותם כדורי קוואקר.

הארוחה של תלמידי בית הספר לא ערכה זמן רב, ומיד לאחר שיצאו מהאולם היה עלינו לאסוף את כל הכלים, להביאם למטבח לשטיפה, להוריד מהם שאריות אוכל, להחזיר ספסלים ושולחנות למקומם , ולבסוף כולם התכנסו במטבח, מסייעים בניגוב הכלים. התורנות היתה מסתיימת בשעה 1 בשיחת סיכום קצרה של המורה.

חנה ברמן קליין

המורה הראשונה שלימדה במטבח היתה רות רילף, אמא שלי.

ידידה רילף קאולי

המורים : בן ציון טהורי – מנהל , חנן ארגוב – מחנך ,אריה צימרינג - התעמלות , רות שחר- אנגלית, שאול איסק – היסטוריה ולשון, כרוזא - ערבית, רבקה אנגל – מטבח בית הספר ,מיכאל קלופשטוק - חקלאות, קלונימוס טחובר- חשבון

ספורט ב"וייצמן"

עם סיום שירותי הצבאי באפריל 1946 הגעתי לנהריה כמורה לחינוך גופני בביה"ס היחידי שהיה במקום. לאחר שנות שירות בצבא הבריטי ציפיתי רבות לפגישה מחודשת עם כותלי ביה"ס, אולם ההתעמלות, כלים ומכשירים. ואכן מצאתי "אולם" בדמותה של חצר חולית וארון קטנטן וישן שעמד נכלם בפינת הליפט, חדר המורים של אותם ימים, ובתוכו שני כדורים, חבל ושני כדורי הוקי. רחוק מחלומותי הורודים.

לעומת כל אלה מצאתי צבור תלמידים רציני, ער, תוסס המוכן להתמודד בכל התנאים עם כל משימה. מצאתי צבור הורים תרבותי, רציני, מוכן לשתף פעולה ולעזור בכל. היה זה הציוד היקר והטוב ביותר כדי להתחיל בו עבודה, ולמרות התנאים האובייקטיביים הקשים, זכורים לטובה אותן השנים של "שעורי שחיה" בים הקטן (החוף הדרומי), ריצה לאורך הכביש (ולאו דוקא בנעלי אדידס), זריקת כדור הוקי ברחוב בלפור, כשלא פעם פגענו בעוברים ושבים, שאחרי התדהמה הראשונה, חייכו חיוך סלחני ומבין. זכורים שעורי התעמלות בחצר מעלה אבק וניסיונות לפתור בעיות בשיעורים על הגג. והתגלית המרעישה של "מגרש אריה" שהפך במשך השנים לסניף ביה"ס. ואחרי זה הרווחה שצמחה לנו מבניית חדר האוכל שהפך בשעות הבוקר לאולם התעמלות.. והשמחה של דר' רילף כשהצליח לגייס את הכספים הדרושים לבניה.

זכורות תחרויות אזוריות שחייבו נדידה למרחקים (אפיקים, כפר גלעדי), כי מספר בתי הספר באזור היה קטן. תחרויות מחניים – משחק שנשכח ובני ה"כוכבים" של אינם מביישים את הוריהם במשחק הכדורסל של היום.

ובאשר לתחרויות ,זכורים לכולנו המתח זכורים לכולנו המתח שלפניהן והציפיה השקטה לתוצאות והגביעים הרבים, המדליות ותעודות ההצטיינות, שסכומים ורשימות ומספרים לא יאמרו דבר למי שלא צפה בהתנהגותם הספורטיבית של המשתתפים. ספורטאים למופת שידעו ללחוץ ידו של יריב מנצח ולהסתיר בצורה ג'נטלמנית מאד את עצב ההפסד. לחיצות יד אלה וה"חבל" השקט היו גביעי שלי והמדליות שקבלתי מכולכם במשך השנים.

ועל אלה התודה והברכה

שלכם אריה

המורה הראשון להתעמלות בבית ספרנו היה דר' דרייר. אחריו מר מנדל פירסט ששם דגש רב על החינוך הימי של הנוער.

במשך השנים קיבל בית ספרנו 173 תעודות הצטיינות ו- 50 גביעים.

כ- 20 בוגרים של בית ספרנו משמשים בכל הארץ כמורים לחינוך גופני.

אריה צימרינג

מתוך החוברת במלאת 40 שנה לביה"ס "וייצמן