בית הספר רמז

שתי בעיות עיקריות עמדו בפני דב שרצר שי שקיבל על עצמו הקמת בית הספר

. א. בניין בן 4 חדרי לימוד אינו מספיק לשמש כבית ספר הדורש מינימום של 8 כיתות, ולהמשיך ללמד בחדרים הפזורים במבנים שונים בשכונה גם אינו פתרון הולם

.ב. חוסר רציני במורים

גם למועצה היה ברור שישנה בעיה אמיתית, אך לא היה למועצה כסף כדי להשלים קומה נוספת של ארבע כיתות. דב שרצר ניסה לגייס כסף ממקורות אחרים, אלא שלא הצליח. הוא הגה רעיון לגבות מכל מתיישב 25 לירות נוספות בעת קבלת הדירה בשיכון עמידר. המועצה חששה לעשות כן מחשש שזה צעד לא חוקי, אך הסכימה איתו שהמציאות מחייבת זאת. גם המתיישבים התמרמרו על כך מבלי שידעו למה הכסף הזה מיועד. ואז, הם התארגנו והתכנסו לדון במצב, ודב שרצר הופיע בפניהם והסביר להם שזאת תרומה להקמת בית ספר עבור ילדיהם, התנגדותם הוסרה וכך נאספו מכ- 400 מתיישבים כ- 10,000 לירות והחלה הבנייה של קומה שניה לבית הספר. עד ספטמבר 1953 היה בית הספר מוכן, 2 קומות , 4 כיתות בכל קומה

דב שרצר שי

היה בית ספר בצפון נהריה, בית ספר קטן בבית ערבי , בית הספר נוסד כמה חודשים לפני שאני הגעתי , היתה בחורה מכברי , בשם, נדמה לי, תמר גפן שהיא הוזמנה להקים את בית הספר , והיא הקימה את בית הספר .

נדמה לי שהיא היתה היחידה בהתחלה עוד מורה או מנהלת , זה התחיל עם מספר ילדים , זה רק היו כמה מתיישבים שהתיישבו שם. וב- 51' כבר בית הספר גדל והיא לא רצתה להמשיך להתמודד עם זה , והמפקח הפנה אותי , ביקש ממני שאני אגיע לנהריה . למעשה , בית הספר עוד לא היה בית ספר , היו כמה ילדים מפוזרים בין הכיתות. ואז בקיץ התחילו לאכלס. בהתחלה היו רק צריפים שוודיים והתחילו לבנות את הבתים הדו משפחתיים מבטון ואז כשגמרו את הבניה הזאת , אני התחלתי עם 59 ילדים ועד פסח כבר היו 150 ילדים.

אני כמנהל בשנת 51'-52' התחלתי לבנות את כל הצוות. בצוות היו שתי מורות, אחת מחיפה מרים ואחת מקרית חיים אביבה,

אנחנו עדיין בבית מוגרבי , אבל לא הספיקו החדרים אז המועצה השיגה דרך "עמידר" כמה דירות בסביבה. בית הספר היה מפוזר באיזה 7-8 כיתות, חדרי כיתות בבניינים מסביב. הלחץ היה כבד על המועצה והמועצה הקימה מבנה חדש , היקצו שטח גדול ותיכננו בית ספר גדול , אבל לא היה להם כסף ליותר מאשר 4 חדרי כיתות ללא חדרי ספח , שום דבר , רק ארבע חדרי כיתות ללימוד ושירותים .

בתחילת 53' הוקם מבנה בית הספר. בית הספר בצפון היה עד כיתה ו' והיותר גדולים נסעו ל"וייצמן". אחר כך הקימו את הבתים הדו קומתיים בצפון נהריה.

הם מאד רצו לבנות את הקומה השניה של בית הספר, לא היה להם כסף. אמרו לי " דב , תשיג לנו כסף " פניתי למרכז החינוך , להסתדרות , עזרו לי במכתבים . הקימו אז, סיימו את הבניה של 408 דירות בבתים הדו קומתיים והגיתי איזשהו רעיון שהוא היה קצת נועז , פניתי למועצה המקומית ואמרתי להם שאני מציע להטיל על כל תושב , אנשים שילמו כ- 400 לירות דמי כניסה לדירות , התשלום הראשון עלה , הרי הם רכשו את הדירות , שילמו כ- 400 לירות עבור כל דירה . אז שכנעתי את המועצה , אמרתי :" בואו נטיל על כל אחד שישלם עוד 25 לירות."מאלה שייכנסו לדירות החדשות . לפני קבלת המפתח חייבים לבוא למועצה לשלם 25 לירות.

אגרה כזאת. אז ראש המועצה אמר :" תראה , זה לא לגלי " אמרתי :" אני מתחייב להופיע אחר כך לפני ההורים ולהצדיק את המעשה הזה" המועצה הוציאה מכתב והגיעה להסכם עם עמידר שלפני שהם מקבלים את המפתח מעמידר, צריכים לבוא למועצה ולשלם 25 לירות. 408 דירות כולל אנוכי , אני גם קניתי שמה דירה שילמנו את ה- 25 לירות , אי אפשר היה לקבל מפתח מ"עמידר". 408 דירות נתנו לנו 10,200 לירות . המועצה התחייבה שעם 10,000 לירות אלה הם ניגשים מיד לבנות את הקומה השניה וחדרי ספח.

לארבע כיתות. אי אפשר היה לרכז בית ספר כשכל כיתה נמצאת במקום אחר בסך הכל במוגרבי היו 3 חדרים . היו עורכי דין מבין התושבים והם דרשו מהמועצה המקומית שה – 25 לירות האלה ייחשבו כתשלום ארנונה מראש. המועצה אמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעשות את זה , היא לא הסכימה. ועורכי הדין פנו אלי כמנהל בית הספר שאני אאפשר להם לכנס את ההורים באחת השבתות באחת הכיתות בבית הספר. לצורך מה ? הם אמרו לי שהם רוצים להגיש תביעה נגד המועצה המקומית. אני זוכר אפילו , שני היוגוסלבים , שניהם עורכי דין שהיו גם הורים בבית הספר. פנו וכינסו את ההורים והם באו בטענות שהמועצה המקומית עשתה איזה מעשה לא חוקי והם גובים את הכסף, זה לא חוקי . אני , כפי שהתחייבתי , אני הופעתי ואמרתי :" אני מדבר אליכם כהורים , רבותי, זה תלוי בכם, הילדים שלכם לומדים בבית הספר , ואתם יודעים שכל כיתה לומדת באיזה מבנה אחר מחוץ לחצר בית ספר, אין לי כל פיקוח עליהם, אני לא אוכל לשאת באחריות, זה תלוי בכם , אם אתם יכולים לתרום את ה- 25 לירות תתרמו , אתם לא רוצים – אז נשאיר את הדברים ככה." רוב ההורים , כמעט פה אחד הצביעו בעד זה שלא לעשות בעיות למועצה ולתרום את ה- 25 לירות בכדי להקים את בית הספר.

זה עבר בשלום. אני התחייבתי שבית הספר לא יהיה רק לילדים , אלא ישמש גם את המבוגרים לשיעורי ערב , לאירועים חברתיים . בית הספר הפך למרכז קהילתי. חג פורים , היה נשף מסכות גדול , כמעט כל המושבה השתתפה שם וההורים השתתפו וארגנו טומבולה (הגרלה) כל אחד תרם משהו ,חפץ או עוגה או משהו ,ובערב הם קנו את הדברים האלה , מכרנו את ההגרלות , והכסף נכנס לבית הספר. היה שיתוף פעולה בלתי רגיל.הקמתי שם חוג דרמטי והיו הצגות , ולא הצגנו רק לילדים ולהורי הילדים , לשכונה. בתי הספר תמיד מציגים הצגה אחת להורי הילדים , כאן היו שבוע שלם , בנו אחר כך קולנוע , הוא לא קיים יותר . זה היה בקצה רחוב ההגנה עם ...

בדיוק. היה ביקוש כזה גדול של אנשים שלא יכולתי לעשות את זה בית הספר , עשינו את ההצגות בקולנוע "גליל". ובית הספר הפך באמת למרכז קהילתי . היה גם ועד הורים של אנשים מאד אינטליגנטים , היתה עליה מחרבין , מרוסיה מסין ועוד.

אחר כך הקימו כשבית הספר היה כבר כמעט מלא , אז כבר העבירו משיכון ותיקים ומרסקו. הרי שכונת רסקו גם כן אוכלסה ..

את שיכון ותיקים ואת רסקו איכלסו אנשים ותיקים . לפי אזורי הרישום , ההורים בהתחלה מאד התנגדו להעביר את הילדים מבית ספר וייצמן לבית ספר "רמז".

דב שרצר שי

כור ההיתוך - בית הספר רמז

במאי 1951 צמח ועלה מבין החולות של צפון המושבה בית ספר חדש ועד מהרה היו בו כ -140 תלמידים, רובם ילדי עולים חדשים. באותם ימים הלך לעולמו דוד רמז שר החינוך בממשלת ישראל, וכנהוג אז, נקרא בית הספר הצעיר על שמו

דב שרצר (שי) שעלה ארצה מרומניה רק כמה שנים לפני כן, היה מנהיגו של בית הספר החדש. ראשיתו בשתי כיתות, ה' ו- ו' שהחלו בלימודיהן עוד לפני כן, בבניין ערבי נטוש שכונה 'בית מוגרבי': שלשה חדרים קטנים, מרפסת קטנה וחצר גדולה. שנתיים למדו שם התלמידים הראשונים עד שבית ספר של ממש נבנה על שטח חולי גדול במרכז שכונת העולים החדשה – עמידר

בית מוגרבי שרת את "רמז" עוד כמה שנים אך רק כמרכז ללימודי 'מלאכת יד'. כל שעתיים נעו שיירות של תלמידים בין מוגרבי לבין בניין בית הספר החדש, מרחק של כמה מאות מטרים. במהלכם עברו הילדים שני מקווי מים, וריכוז של חנויות – פיתויים לא קטנים לעצור, לשחק או לאכול. אלה שהגיעו לכיתת המלאכה למדו שעתיים: הבנות 'תפירה' והבנים 'נגרות'. איש לא גרס אז שמורה צריך ללוות את התלמידים, ואיש לא טען שמשהו מוזר או ח"ו פסול בהפרדה המסורתית בין הבנים לבנות

במבנה החדש שנחנך ב-1952, היו ארבע כיתות של ממש, מבטון ועם חלונות גדולים כראוי לכיתת לימוד. לצידם נבנה חדר מורים מרווח ולידו חדר לאחות רחמנייה ולרופאה. שרותי, האחות" והבדיקות שעשתה הרופאה מדי פעם בפעם, היו אז נדבך חשוב במערך הבריאות של חברת העולים החדשים שצמחה בצפון המושבה. ועוד - בהמשך לחדר המורים – שני חדרי שירותים, לבנים ולבנות. חדרו של "השרת", איש הניקיון והתחזוקה, היה מתחת לחדר המדרגות, שנבנו עוד לפני שהקומה השניה הושלמה. בשלב 'הבראשית' , בשל הצורך לבנות מהר, בנו ממערב למבנה הבטון ארבעה צריפים: שלשה שבכל אחד שוכנו שתי כיתות, ועוד צריף קטן, מחסן לציוד ספורט - מזרן, ארגז קפיצות, חמור קפיצות והעיקר... כדורים

במבנה הבטון המרווח למדו תלמידי הכיתות א' ו- ב'. בצריפים שבימי הקיץ היו ל"כבשנים" למדו תלמידי הכיתות הגבוהות. בחורף 'לא היה חם בצריפים' ולא אחת, בימי סערה הם התמלאו חול, כי הרוח העיפה דיונות מן הים לכוון בית הספר ואל הבתים החשופים של עמידר. אחרי סערה כזאת היה אפשר 'להתגלגל' החוצה מחלונות הצריפים אל ערמות החול שנעצרו תחתם

בקצה הצפוני של החצר הגדולה, בזיפזיף כמעט זהוב הייתה החלקה ללימודי 'חקלאות'. כי זאת לדעת – באותן שנים ראשונות של המדינה נקבע ב'חוק החינוך' כי אחת ממטרותיו ללמד את ילדי ישראל חקלאות! וכך בילינו בקצה החצר שעות רבות בעידור, בזריעה, בעישוב ואפילו בקטיף ובאסיף של שעועית ואפונה, גזר וצנוניות, קולרבי ומלפפונים וגם פרחי אפונה ריחניים

בסמוך לחלקת החקלאות, נבנה ברבות הימים מסלול ריצה מחמר (60 מטרים) ובקצהו בור קפיצה למרחק. בתחום 'המסלול' גם זרקנו, כמנהג הימים ההם, כדור הוקי. כדור קטן וקשה שהיה צריך להטילו רחוק ככל האפשר. רוב התלמידים זרקו את ה'הוקי' רק כמה עשרות מטרים, אך הספורטאים המצטיינים עברו את 60 המטרים. לפחות פעם אחת נחת כדור הוקי בתוך כיתה במבנה הראשי, מרחק של כ- 90 מטרים. חלון הזכוכית נופץ ברעש אך 'איש לא נפגע

במקביל ל'מסלול' נבנה מגרש כדורסל ולצידו סימנו מגרשים למשחק הקבוצתי הנהדר – 'מחניים

בחזית בית הספר היו מדשאה, ברזיה, כמה עצים צעירים ובעיקר חצר המסדרים. מול חדר המורים נערך כל בוקר בשמונה "מסדר" פתיחת יום הלימודים. בהישמע הצלצול נקבצו הכיתות מ-ג' עד ח' והסתדרו זו ליד זו, בסדר עולה וברווחים מדודים. המורה להתעמלות, באמצעות מגביר קול ידני (חרוט מפח) סידר את המסדר על פי מיטב המסורת...הצבאית. עמוד דום ועמוד נוח נשמעו כל בוקר. המנהל קיבל את המסדר, נשא דברים על ענייני דיומא, על אירועים הקשורים לבית הספר ולעיתים גם עניינים שברומו של עולם. כתום דבריו החזיר את 'המסדר' למורה להתעמלות ל...התעמלות הבוקר. כל התלמידים הכירו את כל סדרת התרגילים ובתוך דקות, לאחר שחילצו את עצמותיהם, צעדו כולם בזוגות לחדרי הלימוד

'רחבת המסדר שמשה עוד לפחות לשני אירועים חשובים בחיי בית הספר: חגיגות סיום הלימודים של תלמידי ח' הבוגרים, חגיגות שבמרכזן הצגה, וכן, לא להאמין – נשף הורים שנתי . ועד ההורים ארגן את הנשף שבמרכזו היו ריקודים סלוניים בליווי תזמורת! אבל עיקרו היתה ההכנסה הכספית ממכירת אלכוהול, עוגות ו'טומבולה'- הגרלה של חפצים ו'מציאות' שתרמו בתי עסק להורים החוגגים

בקיץ של 1955-6 גדל מספר התלמידים בבית הספר גידול ניכר, ובכל מחזור עד כיתה ו' היו שתי כיתות מקבילות. נוצר מחסור בכיתות לימוד ולא היו די מורים. הופעלה "משמרת שנייה". במשמרת הבוקר למדו תלמידי הכיתות הראשונות עד הצהרים ואז באו התלמידים הבוגרים ולמדו עד חמש ושש לפנות ערב. קל זה לא היה אך זה נמשך רק כמה חודשים עד שהסתיימה בנייתה של קומה שנייה מעל המבנה המרכזי

ב- 1956, אחרי מלחמת סיני, נבנה קיר בטון מכוער שסגר את פרוזדור הקומה הראשונה והפך אותו למקלט. ערב המלחמה הצטיינו תלמידי "רמז" באיסוף תרומות ל"קרן המגן". להקת הנח"ל שרה 'תותחים במקום גרביים' וכיתות רמז התחרו ביניהן מי תאסוף יותר עיתונים משומשים ותמכור אותם לחנויות כנייר לעטוף בו מוצרים. הכסף, מאות לירות, נשלח לקרן המגן "כדי שיקנו בו עוד מטוסי 'מיסטר' צרפתים"

דב שרצר המנהל המייסד עזב את 'רמז' עוד לפני המלחמה ובמקומו בא עזריאל ניצני. משה בן יוסף,מנחם קמיל, אליעזר רביצקי ואלישע קליין המשיכו והובילו את בית הספר בשנותיו הראשונות

אבל תלמידים יזכרו יותר את המורים 'המחנכים'. אז עוד היו ביסודי מורים ולא רק מורות. בין המורים שהשפיעו על אווירת בית הספר – יעקב אביטוב, החביב שבא לבית הספר גם אחרי הצהרים ובנה "מועדון לחקלאי" שבו תלמידים גיננו וטיילו ברגל ובאופניים. חיים סטורוזום, 'ההולנדי הקשוח' שכונן מקהלת ילדים. אלישע קליין הג'ינג'י שהביא בימי ששי סרטי ילדים והקרין אותם (כרטיסים בכניסה תמורת 25 אגורות) והפעיל את החוג לטבע. שמשון בובר המורה להתעמלות שהלהיב בתרגילי קפיצה על ארגז ואפילו שני ארגזים צמודים. צבי הירש, שבא אחרי שמשון ואסר לשחק כדורגל על מגרש הכדורסל וראובן יצחקי שעלה מעיראק ובתוך זמן קצר החל ללמד עברית ואנגלית

והיו כמובן מורות מסורות שלימדו בעיקר בכיתות הראשונות. דליה אביאל עברה עם אחד המחזורים מכתה לכיתה עד ח' ותמיד טיילה בהפסקות בחצר מוקפת תלמידים אוהבים. ואסתר הררי, שבאה מגואיינה הבריטית ללמד אנגלית. היא נהגה להזמין תלמידים ללוותה בדרכה מבית הספר אל האוטובוס ושעורי החינוך שלה היו לא אחת אירוע מרגש. ב – 1957 הייתה הררי שותפה להחלטה מסעירה לכאורה: הנהלת בית הספר החליטה לחלק מחדש את תלמידי ח' לשתי כיתות על פי הישגים בלימודים. נקבעה כיתה אחת ובה "החזקים בלימודים" וכיתה אחרת ובה "הזקוקים לחיזוק ותיגבור". ההחלטה לא הייתה קלה וההפרדה בין חברים הסעירה, אך התוצאה סבירה. רמת הלימודים בכיתה החזקה עלתה, במיוחד בלימודי השפה האנגלית בניצוחה של אסתר הררי. מחזה באנגלית ושירי עם אנגלים הפכו את שעוריה לחוויה יוצאת דופן

תלמידי "רמז" באו משלש שכונות – עמידר, רסקו וותיקים, אבל חשוב מזה – הם באו מקשת רחבה של מדינות, מכל הפזורות שמדינת ישראל קלטה במהירות מיד לאחר הקמתה. בכל כיתה היה גרעין של 'צברים' וכל מי שהביט מן הצד על התהליכים בתוך הכיתות ראה כור היתוך בפעולה! המורים דאגו, ככל שניתן, לחבר ולמזג, לעזור ולרכך את תהליכי הקליטה. כך למשל דאגו להושיב צבר ליד עולה וחזק ליד חלש. היה אפשר לראות ולשמוע בפרקי זמן קצרים כיצד ילדים שבאו מן המחנות באירופה (מכנסיים עד הברך וחגורה!) משנים דמות והופכים להיות צברים למראה ולמשמע. ההורים עוד דיברו ידיש ורומנית אך הילדים השיבו בעברית. לכולם היה מעט, אך די, והפערים בחברה שנפערו בשנים הבאות לא היו אז גורם חברתי מרכזי. בהפסקת עשר כולם אכלו כריך וירק על מפית פשוטה ובחורף קיבלו כוס קקאו שנעשה בפרוזדור בסירים גדולים. בכוסות מתכת חילקו את המשקה החם והמתוק, ותורנים סייעו בחלוקה ואחר כך אספו את הכוסות ל'מטבח'. בהפסקות שיחקו משחקי כדור – כדורסל, מחניים ו'כדור בסיס'. כדורגל היה קשה לשחק כי המורה צבי הירש פשוט התנגד. בכל זאת נודעו המחזורים הראשונים בזכות כמה שחקנים מצטיינים בכדורגל, בכדורסל ובמחניים. היריב העיקרי היו ילדי וייצמן, הותיקים, ובשנים ההן, ילדי רמז ניצחו בכל תחרות

כשילדי רמז באו לתיכון ופגשו חברים חדשים מבתי הספר האחרים, לא היה אפשר להבחין מי מכאן ומי משם. כולם היו שווים וטובים. החינוך ניצח

צבי ישראלי