תרבות

הקואופרטיב

במקום בו נמצא היום הסופרמרקט בעיר היה אז מבנה ארוך שהיו בו (מדרום לצפון) חנות מכולת של ברנשטיין(לאחר מכן של וסל), מחסן הזרעים של האגודה השיתופית נהריה, חנות רהיטים וחנות ירקות. בהמשך לכוון מזרח מהמכולת של ברנשטיין היה בית הקולנוע החורפי של המטרופול נהריה, ואילו מזרחית למחסן הזרעים היה בית הקולנוע הקייצי. מזרחית לבית הקולנוע הקייצי היה בניין חד קומתי ארוך, היה זה בניין המפלגה מפא"י ובית ההסתדרות. צפונית לבית ההסתדרות היה מקלט ציבורי גדול חפור ומדופן.

בית הקולנוע החורפי היה נורא, היו בו כמאתיים מקומות ישיבה, בכניסה היה קיוסק, ממולה משתנה, באולם היה עירוב של ריחות שתן וסיגריות, אבל , את סרטי הטרזן והמערב הפרוע- כמובן שאין לשכוח.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

בסמוך למחסנים של הקואופרטיב במבנה שהיה אף הוא מפח היה הקולנוע הקיצי. הספסלים היו בחוץ תחת כיפת השמים והריח של הקפה הקלוי של קרטר עמד באויר. האיזור כולו היה תחום ברשת לולים גבוהה.

בסמוך היה קולנוע סגור ששימש בחורף ואני עוד זוכרת שאת התרגום סובבו לחוד, ולפעמים "סרח" המפעיל והתרגום הופיע אחרי הדיבור על המסך...

היה שם ריח חזק כמו באורווה, אבל מעבר לכל הריח של הקפה.

המסריט היה אהרון..... איש עגלגל ונחמד.

רותי צייגר וילינסקי

קולנוע "גליל"

היה קולנוע שכונתי של שכון עמידר. מבנה של ממש, כ- 400 מקומות ישיבה, עם ספסלים מסודרים הקולנוע ניצב בתחילתו של רחוב ההגנה, במקום החיבור עם רח' הרצל. אולם זה שימש גם את השכונה, ודב שרצר שי מספר שגם הופעות בית הספר הועלו שם להנאת השכונה כולה.

בני דאובר סבור שהבעלים היו משפחת ביברגל

בכניסה לעמידר היה קולנוע גליל. שם ראינו את הסרטים המתקתקים של סיסי עם רומי שניידר .הזכרון היותר חריף שיש לי מבית קולנוע זה הוא שנערכה שם הופעה כל שהיא של התזמורת של בית ספר וייצמן ובמהלכה התרחשה רעידת אדמה שהרעידה את עמודי הבטון הגדולים וכל מה שעבר במוחי אותו רגע שעלי למצוא את אחי, שאף הוא היה חבר בתזמורת ולברוח....

רותי צייגר וילינסקי

בשלהי אותה תקופה, בשנים הראשונות של המדינה, הוקם האמפיתיאטרון, לא רחוק מבית ספר ויצמן

אני זוכר הצגה, שהגיבור שלה היה "בפה מנהל הפוסטה". דני בתר בודאי זוכר את ההצגה, כי אז הדבקנו לו את הכינוי "בפה".

אני גם זוכר שהאירוע של "15 שנות נהריה" התקיים באמפיתיאטרון ובאירוע זה חולקו תעודות של יום הספורט.

מיכאל (מוקי) נויברגר

מאחר שהמחזור שלנו היה גדול במיוחד, נערכה חלוקת תעודות סיום בית הספר התיכון ב- 1965 באמפי

חנה ברמן קליין

חגיגות העצמאות

שני חגים זכו לכבוד הראוי להם בבית הספר היסודי שלי. האחד היה פורים שבית הספר ידע לעשותו שמח ממש. והשני היה יום הזכרון לחללי צה"ל שאת הטקס היינו עושים בתפר שבין יום הזכרון ויום העצמאות. היינו מתאספים בחצר בית הספר כשעה לפני שיום הזכרון מסתיים. ילדי התזמורת בתלבושתם האחידה, בכחול –לבן, וכל השאר, גם הם במכנסיים כחולים וחולצה לבנה, בקוד הרגיל של " לבוש חגיגי". בהמולה רבה סידרו אותנו בחית גדול מסביב לחצר, כיתה צמודה לכיתה, כולנו עם הפנים אל בנין בית הספר. צמוד לבנין , במרכזו, היה התורן של הדגל. לידו ניצב מחצצר אחד (אולי שניים),ולפני הדגל היתה במה קטנה עם מיקרופון. חשוב מכל, ליד הדגל היתה מסגרת גדולה עם תמונות של חללי צה"ל. היינו מתבוננים בתמונות, כמובן, איש לא מוכר לנו. זכורות לי תמונותיהם של משה ועליזה שיינרמן- שני אחים שנפלו בשיירה של יחיעם. באותה מסגרת היו מספר תמונות, משהו בין עשר או עשרים נופלים, לא יותר. היו אלה אנשים שנפלו במלחמת השחרור, למען הקמת המדינה שלנו, וברור היה לכולנו שלא תהיינה עוד מלחמות, שזו האחרונה, כי הרי, יש לנו כבר מדינה משלנו!......

תורן הדגל נישא מעל לגג בית הספר. שם, על הגג ניצבו נער ונערה , בד"כ תלמידי כיתה ח', מהילדים הגדולים של בית הספר. גם הם בלבוש כחול לבן, חולצה מתוחה מהודקת בתוך המכנסיים, עומדים זקופים ומחכים לתורם בטקס. והטקס מתחיל, מתנהל בכבוד והמון יראה, והמנהל מקריא את "יזכור" ועובר ליצירתו של נתן אלתרמן "על מגש הכסף". דממה בחצר, איש לא פוצה פה, והמילים מהדהדות, כל מילה יש לה משקל ומשקע של עצמה , משאירות את חותמן לנצח.

והארץ תשקוט, עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס האחד, אין שני.

היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים

דום השניים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים,

יענו לה:

אנחנו מגש הכסף

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

עם תום ההקראה הזאת היתה הצפירה של דקת הדומיה לציון תום יום הזכרון. המחצצר מרים את חצוצרתו ומנגן תרועה בעת שהדגל, שהיה כל היום בחצי התורן מורם בקצב התרועה ומתנפנף בראש התורן. כך נכנס לו יום העצמאות.

התזמורת מתארגנת ליציאה מחצר בית הספר,לכוון המושבה. מסלול קבוע של שדרות הגעתון עד רח' הרצל וחזרה. אנשים מתחילים להגיע ולהתייצב משני צידי הגעתון, צופים בילדי התזמורת החולפת וזמן קצר לאחר מכן יפתחו חגיגות העצמאות. הילדים מגיעים מכוון בית הספר בלווית הוריהם, או שיפגשו אותם במושבה.

שדרות הגעתון מקושטים בדגלים ולכל אורכם מוצמדים רמקולים לאקליפטוסים של השדרה. מתוך אותם רמקולים בוקע קולו של גרשון טץ, ראש המועצה שמשמיע את ברכת החג שלו , ומיד אחריו יחל יענק'לה לוי לנגן באקורדיון שלו ולהרקיד את כולם. מעגלים מעגלים יווצרו בין רגע על הכביש, מעגל נושק למעגל, מעגל של ילדי כיתה ח' עם פה ושם אחים או אחיות שלהם שהצטרפו למעגל, מעגל של התיכוניים , ועוד מעגל של הגדולים , מעגל של ילדי כתות ה' או ו' וכך כולם מצטרפים למחולות. ומסביב עוברים ומשוטטים ההורים שלנו, או ילדים המחפשים את חבריהם. אין דאגה בלב איש שמא הוא לא ימצא את רעהו, כי הרי המושבה קטנה ולבסוף כולם ימצאו את כולם. אוירת החג והשמחה כרוכה גם בקנית גלידה , או "צמר גפן מסוכר" שלבסוף נותר ממנו מקל דביק. הפינוקים הקטנים של החג. לא ניתן להשיג צמר גפן מתוק בימי חול סתמיים- רק ביום העצמאות!! וכך נמשכת השמחה עד לשעות המאוחרות.

חנה ברמן קליין

ביום העצמאות בשנת 1955 חגגו 20 שנה לקיומה של נהריה. הטקס התקיים במגרש הכדורגל שבדרום המושבה, מאחורי שטראוס. בטקס הודלקה משואה ומדליקי המשואה עלו למגרש וביצעו תרגילי התעמלות על מכשירים

טקס הדלקת משואה בערב העצמאות במגרש הכדורגל מאחורי "שטראוס". חוליית הלפיד עולה להופיע בהתעמלות מכשירים.