פרנסה

ב- 1950 הקימה ההסתדרות הכללית לשכות עבודה ברוב המעברות. הלשכה היתה צריכה לחפש עבודה , לתכנן, ז.א. להתאים עבודה לטיב האיש, להציב אותו לעבודה ולא היו נותנים עבודה לחודש מלא, אלא כמה ימים בשבוע, או שבוע כן ושבוע לא . היא היתה גם הקבלן, היא קבלה את השכר מהמעסיקים, ממנו היא מורידה את דמי החבר להסתדרות, את הביטוח והפרשה לפנסיה ואחרי חודש שהאיש גמר לעבוד או חודשיים , היה עוד פעם מגיע ללשכה ומקבל בערך מחצית השכר שהיה מגיע לו. כיוון שהעבודה היתה דלה הפכה לשכת העבודה למקום המפגש החברתי היומי של המבוגרים במעברה, וגם הצעירים שחיפשו עבודה ולא הלכו ללמוד. תורים ארוכים מאד של שעות, בגלל האיחור בתשלומי שכר , היו באים כל יום כדי לבדוק אם השכר הגיע. הלשכה נוהלה על ידי פקידים של ההסתדרות שהועסקו על פי מפתח מפלגתי , לפעמים זה היה מפא"יניק, לפעמים זה היה אחדות העבודה ולפעמים מפ"ם. היו המון טענות על אפליה על רקע עדתי, על רקע פוליטי, אם הפקיד היה רומני , אז העירקים לא קבלו ולהיפך , ואז החליטו להקים ועדות תור , לקח על הפקידים האלו. היתה תלות ענקית בפקידים ובעסקנים, ובתורים האלה נוצרו עימותים , חלקם אלימים,. אני זוכר שיום אחד עמדתי שם ורבנו על התור, ואז מישהו צעק " כולנו יהודים" אז פתאום נעשה שקט והתור הסתדר

מתוך סקירה של פרופסור שאול שאשא

בערב מספרי סיפורים

17.1.2015

לשכת התעסוקה במעברה

אבי ניהל ברומניה חווה חקלאית, ובארץ לא ידע את השפה העברית. הוא החל לעבוד בעבודה פיזית קש בתחילה הטעין דליי חול בחוף הים, ששימשו לבניית השכונה החדשה והראשונה בנהריה המזרחית, גבעת כצנלסון

לימים, כשחסך מעט כסף רכש עגלה וסוס והחל לעבוד בשיווק ירקות ופירות מתנובה לחנויות. אחר הצהריים המשיך בעבודה נוספת, במכירת בלוקי קרח במושב בן עמי, הסמוך לנהריה . לשם כך היה זקוק לפעמון ולדוקרן. בפעמון צילצל כשעבר מבית לבית וכך ידעו תושבי המושב שאיש הקרח הגיע. ובאו לקנות רבע או חצי בלוק קרח, כל אחד לפי גודל המקרר שבביתו. המקרר באותם ימים היה ללא חשמל, לכן השתמשו בקרח לקרור . בדוקרן השתמש לחיתוך בלוק הקרח. לפי בקשת הצרכן. מחיר הקרח היה פרוטות מעטות. כך המשיך בעבודה זו עד שהתקינו קווי חשמל בבתים והאנשים החלו לרכוש מקררים חשמליים.

פנינה צמת

מתוך אתר בית ליברמן

ציליק מחלק סיפונים של סודה באדיבות בתיה זאבי

אבא שלי, אני לא יודעת מי הציע לו, אני זוכרת , מישהו מסר לו הפרנסה הזאת . לעמוד בפינה בנהריה עם איזה משקל ומי שעבר שמה, היה שם לו בקופסא, אני לא יודעת כמה אגורות. זה היה הפרנסה שלו. לשקול את האנשים

קלרה ציליק

סבא נקו מנדל גאה לעזור בחלוקת סיפונים באדיבות בתיה זאבי

לעומת הקליטה שלי שעברה חלק, למבוגרים , להורים שלי היו קשיים גדולים מאד. ההורים שלי , אבא חייט ואמא תופרת לא מצאו עבודה , אפשרות להתפרנס מהמקצוע שלהם. אבא היה עובד במה שנקרא סולינג. הוא היה אסיר תודה על כל יום עבודה שקיבל . אני לא יודע כמה מכם יודעים מה זה סולינג, זאת היתה הדרך שאז סללו כבישים. הוא היה שובר עם פטיש 3 קילו אבני גיר , כל היום במשך שעות, כל הזמן לשבור אבנים. את המרווח היו ממלאים בחצץ , ואת כל זה מביאים עם סלים, מעל זה שמים שכבת כורכר, ומעל זה , שוב עם סלים שכבת אספלט ורק אז בא המכבש כובש את הכביש. לימים אבי עבד בבית החרושת ישאסבסט, אבי היה בין המאושרים שקיבלו עבודה בבית החרושת ואחר כך הוא שילם בחייו ונפטר מאסבסטוזיס לפני המועד.

בני סלע

ערב מספרי סיפורים

17.1.2015

ממתינים בחזית לשכת העבודה

במקום שהיום המתנ"ס החדש בכצנלסון, מזרחית למרכז המסחרי, קצת מזרחה משם , היה שטח בן דונם וחצי ללא סככות , פתוח ומגודר ושם הכשירו למקצועות המתכת, מסגרות, רתכות ,פחחות . "סולל בונה" קיים קורסים למקצועות הבניין. יתרונם של אלה שעברו הכשרה מקצועית שהם קיבלו עבודה. וזה בהחלט דבר לא פשוט אז.

אבי לא רצה ללכת להכשרה מקצועית , הוא אמר שהוא צריך לפרנס משפחה והוא לא יכול ללכת להכשרה מקצועית. הוא נשלח לעבוד בגשר הזיו. בגשר הזיו ניגש אליו מישהו ושאל אותו אם הוא נגר , אבא אמר :" כן, אני נגר" למרות שלפי ידעתי הוא לא ראה מקרוב עד אז – מקצוע. לקחו אותו לנגריה , בגשר הזיו היתה נגריה , ונתנו לו לצבוע דלתות. לצבוע דלתות , זה אומר למרוח שמן פשתן על הדלת , כי חוץ מזה לא היה שום צבע. הוא עבד והכל היה בסדר , הגיע סוף החודש ולנגריה לא היה כסף לשלם את השכר החודשי. אז הם הציעו לעובדים עיסקה :" אנחנו נמכור לכם את הדלתות במחיר שאנחנו מוכרים לקבלנים ואתם תמכרו את זה הלאה." הביקוש לדלתות היה גדול מאד , כי אז בנו את השיכונים

ובכל דירה היו שתי דלתות ,דלת כניסה ודלת שירותים. כל אחד מהמאושרים שקיבלו שיכון, רצו קצת לתת זמן , קצת אינטימיות ואז הביקוש לדלתות היה גבוה מאד וככה כולם יצאו מאושרים. גם העובדים קיבלו את השכר וגם הנגריה מכרה את התוצרת שלה.

יוסי שמואלי

ערב מספרי סיפורים

17.1.2015

קורס מסגרות במעברת נהריה ינואר 1952

עבודה היתה בעיה רצינית. לא היתה עבודה ואנשים קבלו לעבוד עבודות דחק פה יום שם יומיים ,פה שבוע -שם שבועיים

אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה איומה - הורי שהיו במנטליות שזו בושה לבקש עזרה - אדם חייב לעבוד ואין דבר כזה לפנות לעובדת סוציאלית ולבקש לקבל סיוע. אלה שהעיזו ונעזרו מצבם היה בהרבה יותר טוב משלנו- הורי לא חשבו על אפשרות כזו. לא היה אצלנו מושג של "מגיע לי",צריך לתת לי ,לעזור לי כי אני מסכן.-היה ברור שאדם בריא ,לא נכה חייב לעבוד והוא אחראי למשפחתו ולא מבקשים טובות ולא מיללים בחוץ.

לימדו אותנו לא רק שלא לבקש דברים בחנות ,אלא ,אפילו לא להביט לעברם - לא להראות שאנו רוצים משהו ואין לנו.

הכבוד הפולני!

אבא קבל עבודה זמנית בקבוץ גשר הזיו [אליו הלך ברגל- כי לא היה כסף לאוטובוס] -הלוך ושוב ברגל - עבד עבודה פיזית קשה "רדף "אחרי טרקטור ואסף תפוחי אדמה.הקבוץ לא שלם ממש ולעיתים נתן מצרכי מזון במקום תשלום.

ולחשוב על אדם שהיה מנהל בחו"ל עם אנשים כפופים לו הולך ומתחנן לקבל יום עבודה -אדם שבחיים לא ידע מה זו עבודה פיזית בגיל מבוגר יחסית-נורא !!!

אמא לא עבדה והיתה איתנו.

שפרה הרצשטרק טרסר

שהגיעה ב- 1957 למעברה

עולות חדשות עובדות במפעל "פרי משק" למיצים מפרי הדר

אבא היה עסקן ציוני חשוב ברומניה. אדם נפלא, סופר, שמן בגזרתו ונאלץ לעבוד בסלילת כבישים בחום של א"י. אבא חפש אמונה. הפך דתי מאוד. התרחקתי ממנו , למרות שהייתי קרוב אליו. היתה אווירה קשה בין דור ההורים. הרבה סבל. ותחושה של אי חשיבות עצמית.

דוד הררי

ערב מספרי סיפורים

17.1.2015