בית הספר התיכון העיוני

עד שנת 1950 נאלצו בוגרי בית הספר היסודי לחפש פתרונות שונים לגבי המשך לימודיהם, וחלקם הגדול פנה לבתי ספר תיכוניים מחוץ לנהריה

בשנת 1951 הוחלט לאפשר לילדי בית הספר להישאר ללמוד ולהמשיך לכיתה ט'. היה זה פתרון זמני בלבד, עד שימצא מקום לימודים הולם עבורם. בשנה שלאחר מכן הוקם בית הספר התיכון בבית ליברמן בכניסה לישוב. שנתיים שימש הבית את תלמידי התיכון וב- 1953 עת התבטלו הזרמים בחינוך התפנה בית הספר של זרם העובדים שהיה מבנה חדש בפינת הרחובות וייצמן וסולד. מבנה חד קומתי עם 4 או 5 כתות , שירותים וחדר מורים

התיכון שלי

בית הספר התיכון היה לחלק מחיי כבר בכיתה השמינית של בית הספר היסודי. היסודי היה אז בן ח' כיתות והשנה האחרונה יוחדה לשלשה דברים: לטיול שנתי, למסיבת סיום ובמרכזה הצגה, ובעיקר , להצלחה ב'מבחן הסטיפנדיה'. זה היה מבחן ארצי של ידע ולפיו נחרץ גורלו של תלמיד . מי שעבר בהצלחה נפתחו לפניו שערי התיכונים במסלול העיוני. מי שכשל,"נאלץ" לבחור בין בית ספר 'מקצועי' לבין בית ספר 'חקלאי' שנחשבו לסוג ב'. ומה עניין הסטיפנדיה? החינוך היה אז 'חינם' רק עד כיתה ח'. לתיכון היה צריך לשלם ומי שזכה ב'סטיפנדיה' היה פטור, אם הוריו לא היו עשירים במיוחד. תוצאת לוואי של המבחן הטראומתי הזה הייתה שלתיכון הגיעו רק תלמידים מצטיינים וטובים. הסטיפנדיה הייתה מכשיר סלקציה אכזר.

לבאים בשערי התיכון זאת לא הייתה הסלקציה האחרונה. נהריה הייקית התגאתה כבר אז בשיעור גבוה מאד של הצלחה בבחינות הבגרות. כמה מן המורים המרכזיים שמו להם למטרה את הציון 10 במבחן הבגרות . זה גרם לסילוקם של כמה מחברינו הטובים מבית הספר עוד לפני שהגיעו לבחינות הבגרות. וזה הפך את מקצת השיעורים לשעות של עינוי ולחץ למי שלא שינן את שעורו ברמה של- 10. חלפו כבר יותר מחמישים שנה מאז שהמורה לתלמוד וערבית ישראל מזרחי קרא לי לבוא אל שולחנו לתחקיר על השיעור הקודם. אך כמו רב התלמידים עודני חי את החרדה: הרגליים רעדו והפה יבש בצעידת חמשת המטרים עד שולחנו. על השולחן היה מונח פנקס הציונים השחור, ספר הלימוד ומחברתו של התלמיד. מזרחי הרכיב את משקפיו על קצה חותמו והחל לעיין במחברת. לאט לאט , דף דף . אם חס וחלילה לא העתקת את השעור כהלכה ממחברת 'כיתה' למחברת 'בית' היה אפשר לראות זאת על פניך.הבכי עמד בקצה העיניים. אבל אם עברת את המבחן הזה , חזר הקול אל מיתריו. עכשיו אפשר להתחיל: "זמר, זמר את 'שניים אוחזין..' – היה מזרחי מצווה ומצפה שתחזור מילה במילה על הדברים שרשמת מפיו בשיעור הקודם. אם זכרת בביטחון את 'מקרה סידס נגד סידס' או הדגשת בלטינית כי ' דלגטה נון פוטס דלגרה' ראית מיד כי עיניו של מזרחי נוצצות בגיל ובגאווה. 'התכשיט למד את שיעורו'. 10 תודה רבה! אבל ..... אם לשונך התייבשה ומוחך נאטם מאימה ופחד .. היה מזרחי מאפשר לך לגמגם עוד ועוד שטויות עד שבא פסק הדין הנורא: "ארבע קיבלת, חמש פעמים תעתיק את השיעור ועוף לי מן העיניים". והיה גם ציון ביניים. ידעת משהו אבל לא דייקת. 7 יהיה ציונך. " לך חלק סודה לחבר'ה לפני שאתחרט" – היה מזרחי מסנן והכיתה כולה נאנחת בהקלה.

שעורי התלמוד של מזרחי היו מרתקים , למרות משטר האימה, משום שהוא העביר את המשנה העתיקה אל בית המשפט שבו עבד כעורך דין. לא אחת סבב בכיתה כאילו שהוא עומד לפני שופט עטוי גלימה שחורה. סיפורי בית המשפט עיניו הצוחקות ולשונו הציורית של הס"ט מירושלים, ריתקו אותנו והפכו את ישראל מזרחי לחביבנו .

והוא לימד בדרך המורא גם ערבית. גם כאן לא הסתפק בספר ובתכנית הלימודים והפליג עמנו אל התרבות הערבית ובעיקר אל משליה. כולנו ידענו היטב עשרות משלים ממשלי ערב. עד היום, תלמידי העיוני בפגישותיהם, יודעים להמשיל משל במקורו הערבי. 10 למורה ישראל מזרחי!

מורה נפלא היה גם המנהל דוד ורצקי. במגמה ה'הומנית' , כך כינו אז את המסלול של 'מדעי הרוח' . הוא לא סמך על מוריו שיביאונו אל ה-10 ועל כן לימד בעצמו ספרות תנ"ך ודקדוק.

ורצקי פתח לפנינו את ספרות העולם. מדיאה ווילהלם טל, אבא גוריו ואנטיגונה היו גיבוריו ואהבותיו והוא הצליח לחבב אותם עלינו. לשיא התלהבותו היה מגיע דווקא לקראת תום השיעור. לא אחת הודיע כי – 'אין הפסקה' והמשיך במרץ לטפס על הרי שוויץ עם התפוח של וילהלם טל.

והיה גם מקרה שורצקי התפלל שההפסקה תגיע. וזה סיפור המעשה: בשיעורי דקדוק אהב מנהלנו לקרוא לכל התלמידים בזה אחר זה אל הלוח. "הטה את הפעל 'שמר' בנפעל, צווי, ונקד" – כך היה מורה ואנחנו כתבנו על הלוח עד שהגיר הלבן נגמר.

אני לא ידעתי לנקד! לא הבנתי את הצורך בניקוד ופשוט לא הצלחתי להבחין בין קמץ לפתח. ורצקי ידע שזאת חולשתי. אבל הוא חיבב אותי בשל ידיעתי בספרות ובתנ"ך. כדי שלא להביכני השתדל שלא להזמין אותי למבחן דקדוק ליד הלוח. סוף השנה התקרב וורצקי בחן את כולם פעם אחר פעם ורק עלי דילג! עד שלא יכול עוד. 'כולי עלמא' ראו שיש כאן משוא פנים. בלית ברירה, בקצה קצהו של השיעור, הזמינני אל הלוח. "כתוב את שירת דבורה ונקד" - אמר בקול ניחר וניכרה בו דאגתו. כי מה לעשות ו"חביב המנהל" לא ידע לנקד וגם את שירת דבורה -- גימגם. ורצקי נעמד בפינה ונאלם. ידי הרועדת כתבה וניקדה ועד מהרה לא נותר מקום על הלוח. הפעם ורצקי התפלל עמי לבואו של הצילצול ! והוא נשמע. "נבדוק אותך מחר" אמר וחש לצאת מן הכיתה ושנינו ידענו שהלוח ינוקה מיד. לסיפור הזה יש עוד ' סוף מאושר' : ברבות הימים היו מקצועי ופרנסתי מן הלשון העברית! הייתי לעורך בחדר החדשות של 'קול ישראל', אחראי על כך שקרייניה הבכירים של המדינה יהגו היטב ויקראו נכונה וישמרו על השפה העברית.

האם ורצקי ידע!?

צבי ישראל

הצטרפתי לסגל בשנת 1954. המורים גויסו ע"י ביה"ס ועל ידי ורצקי לפי שיקול דעתו ואותי, על ידי 2 תלמידי כתה יא ראובן ארבל ורחל זוגלובק (זל)

שנתיים למדו בבית ליברמן המורים הראשונים היו טיצ'ר (הכינוי של תמר מורדכוביץ' שלימדה אנגלית), אריה צימרינג, ורצקי, אביאל, לרמן. מנינו אז כ-80 תלמידים ס"ה

הטיולים הראשונים היו עם כל המורים ב-2 משאיות . האוירה היתה אינטימית מאד.

זאב עמית