קיט ונופש בנהריה

"פינגוין"

מאחורי הצריף שהוקם ב- 1940 היתה חורשה, וב- 1950 החליט ארנסט אופנהיימר להקים שם ביתן של קליעה למטרה , והציב שם גם כמה שולחנות פינג פונג, לשמחתם של צעירי המקום, שהגיעו בקיץ מדי ערב להשתעשע שם. לאחר מספר שנים הוא הגיע למסקנה שההמולה שהצעירים מקימים בעת המשחקים שלהם מפריעה לבאי בית הקפה המבוגרים, והוא פינה את הביתן ואת שולחנות הפינג פונג.

בשנת 1950 נסע ארנסט עם אביו לגרמניה, שם הם מכרו את בית הכל בו שהיה להם, ואת הכסף הם ייעדו לבניית מבנה מאבן ל"פינגוין". עד שתושלם הבניה, הוא הקים צריף ארעי שבו המשיכה להתנהל הפעילות השוטפת של בית הקפה והמסעדה.

"פינגוין" המחודש בבניין האבן שלו זכה לפתיחה חגיגית , ושידרג באופן ניכר את כל המקום. כעת , היה גם מקום לפתח את החורשה שהיתה מאחורי המבנה ולעשות ממנה גינת בידור, בסמוך לקיר המבנה נבנתה במה, לפניה היתה רחבת ריקודים ובשטח כולו פוזרו שולחנות קטנים עם כסאות . המקום היה יכול להכיל כ- 700 איש. בחודשי הקיץ היו מתקיימים שם מדי ערב מופעים שונים, לרוב מוסיקה לריקודים, ובסופי שבוע היו גם אמנים. כמו כן התקיימו שם תצוגות אופנה.

באמצע שנות ה- 50 החלו מקומות העבודה לדאוג שהעובד שלהם יצא לחופשה, ועדי העובדים היו חותמים על הסכמים עם פנסיונים ובתי מלון שונים ושולחים את עובדיהם לחופשה. ביניהם היו "אגד" התעשיה האוירית, "דן", ועוד. ארנסט, בעל החוש המסחרי, ידע שהוא יוכל לגייס מספר חדרים להשכרה בנהריה, הוא ישלים את נושא הארוחות , והנה ניתן לספק חבילת אירוח מושלמת לועד העובדים . וכך היה. האורח היה מגיע לפינגוין, משם היו מלווים אותו לחדרו באחד החדרים להשכרה, ואת הארוחות כולן הוא קיבל בפינגוין. היה לכך גם יתרון ניכר, האורח לא היה קשור לשעה מסוימת של הגשת הארוחה, הוא היה מגיע לפינגוין בכל שעה שבחר והיה מקבל את ארוחתו.

ארנסט המשיך לפתח את פינגוין לכל אורך הדרך ותמיד הפתיע עם חידושים.

המידע הוצא מהספר :

"פינגוין" סיפורו של מקום - סיפורה של משפחה.

הספר הוצא על ידי משפחת אופנהיימר 2010

במהלך שנות ה- 40 קנה סימונסון את קפה פלטאו שהיה, כאמור, בצד הצפוני של הגעתון מול טוטי לוי והפך את המקום לקפה "גינתי" בית קפה עם גינה ובערב היתה תזמורת שניגנה

מלון זילברמן

המשפחה שלנו הגיעה לנהריה בדצמבר 1949, מיד עם עלייתם לארץ. סבתא שרלוטה, מהצד של אמא, ובעלה ישראל זילברמן הגיעו כחצי שנה לפני כן לנהריה.

המשפחה הגיעה לנהריה אחרי שקבלו מידע מבן דוד שהיה בארץ לפניהם והתגורר בנהריה, רומק ליכטינגר, שנהריה היא עיר קיט, והוא המליץ לסבתא להגיע לנהריה כי ידע שהיא ניהלה פנסיונים בפולין לפני המלחמה, ורצתה לעסוק בכך בארץ.

הפנסיון הוקם ברח' ז'בוטינסקי 48 בנהריה במהלך 48-49, למיטב ידיעתי ונקרא פשוט על שמם: פנסיון זילברמן.

בשלב ראשון היא הקימה מבנה בן קומה אחת שהיו בו 5 חדרים , ובסוף שנות ה- 50 היא הוסיפה קומה שניה עם 6 חדרים. תיכנן את הבית האדריכל קמפינסקי בקומה התחתונה היה חדר האוכל בו הוגשו 3 ארוחות ביום. בצוות שלה היא החזיקה תמיד טבח או טבחית וקונדיטור.

לנו היה בית ממול לפנסיון שלה מכיוון מערב. בשנות ה- 50 המאוחרות הוסיף גם אבינו קומה שניה שהיו בה 5 חדרים נוספים לשירות הפנסיון. בגלל הדרישה הגוברת לחדרים בעונת הקיץ, גם אצלנו בבית פינינו חלק מהחדרים להשכרה.

סבתי ניהלה את המלון ואחר כך אמא שלי ניהלה אותו. אמא דאגה לשכור חדרים נוספים בבתים השכנים עבור הפנסיון, ושיכנה שם אורחים.

היו חדרים זוגיים והיו חדרים למשפחות עד 2 ילדים בחדר.

בפנסיון הוגשו ארוחות והשהייה היתה במשך רוב שנות הפעילות רק על בסיס פנסיון מלא, לרבות שקית עם פירות טריים לארוחת עשר לים, שתייה חמה או קלה ועוגות אחה"צ ובלילה.

בפנסיון היתה אוירה מאד נעימה ואינטימית, והתבססה על היחס האישי שהוענק לאורחים ע"י אמנו, שהיטיבה לזכור פרטים קטנים כמו מקום הישיבה החביב על כל אורח מוכר, סוג הקפה שהוא שותה או אוכל מיוחד שאהוב עליו והיא דאגה לתת לכל אורח את השרות על פי טעמו האישי.

פעמיים בשבוע היה מגיע הרכב של נגנים אשר היו מנגנים מוסיקה לריקודים לאורחים. האורחים שהו בפנסיון תקופות ממושכות, רובם שבוע והיו גם כאלו ששהו שבועיים ויותר. רובם היו אורחים קבועים, שקבלו חופשות מוועדי עובדים או ממקומות עבודה כמו חברת חשמל, "דן" וכן היו ניצולי שואה שקבלו זכאות לשהות בחופשות ממושכות. רוב האורחים היו קבועים אשר נהגו לחזור למלון לפחות פעם בשנה. בחגים כמו בפסח היה ליל סדר גדול ובראש השנה וסוכות רוב האורחים היו בני העדה הפולנית, אשר אהבו מאד את האוכל המסורתי שהכירו מילדותם, אשר הוגש אצלנו. בכלל האוכל בפנסיון היה מוכר כאוכל איכותי בטעם ביתי וצוות העובדים והטבחית הראשית עבדו אצלנו שנים רבות.

בחודשים יולי ואוגוסט ובחגים הייתה תפוסה מלאה וצפופה, של כ- 200 אורחים, והמטבח וחדר האוכל התאימו לכך.

הפנסיון במתכונתו המלאה היה פעיל עד סוף שנות השבעים כמדומני, ואז משך שנים אחדות אמנו, שכבר הייתה מבוגרת יחסית, הפחיתה את הקפי העבודה ועברה למתכונת מצומצמת הן מבחינת כמות האורחים והן מבחינת הארוחות. משך שנים אחדות הפנסיון הופעל על בסיס לינה וארוחת בוקר רק בחדרים הקבועים של פנסיון והבית שלנו. למיטב זכרוני, ב -1984 השכרנו את המקום לכרמלי, שבתחילת הדרך ניהלו מלון ומסעדה ואחרי זמן קצר ניהלו שם בית אבות, ושהו במקום עד מבצע עופרת יצוקה, בדצמבר 2008, עת פגעה בבבנין קטיושה שגרמה נזקים כבדים למבנה.

אפשר לומר שבשל היעדר דור המשך לסבתא ולאמא בתחום ניהול בתי המלון המלון נסגר.

הנכדים ורדה ויגאל שפר

באותה תקופה נפתח גם מלון יפה נוף שהיה בעליה לרח' בלפור מול האמפי תיאטרון כשמהמרפסת בחזיתו ניתן להשקיף על הים.

לאחר קום המדינה נעלמו החיילים הבריטיים והציבור היהודי הגיע לבלות בנהריה את החופשות השנתיות שלו.

ובשנות ה- 50 ותחילת ה- 60 רכשה לה נהריה מוניטין רציני בתחום הקיט, ורבים רבים ביקשו להגיע בחודשי הקיץ ולהנות ממה שיש לה להציע. עוד ועוד פנסיונים חדשים צצו, נוספו עוד חדרים להשכרה. כפי שצוין נחתמו חוזים מבעוד מועד עם ועדי עובדים וקבוצות שונות , בעלי פנסיונים נעזרו בחדרים להשכרה שהיו בסביבתם.

בשנות ה- 50 צצו גם הכרכרות בנהריה שהיו פרי יוזמה של מספר עגלונים שהגיעו עם העליה של שנות ה- 50. הכרכרות הוסיפו נופך חדש לשדרות הגעתון, שם היו עומדים וממתינים ללקוחות בפינת רחוב הרצל .

נהריה הולכת ומבססת את צביונה כמקום נופש וקיט, ולעוסקים בתחום הנופש ברור שיש להוסיף יותר בתחום הבידור. פנסיונים מוסיפים שולחן פינג פונג, ובתי הקפה מתחילים להשקיע במוסיקה , ובעיקר מוסיקה לריקודים. נכון שבאותה תקופה היה הגרמופון ואפילו הפטפון לתקליטי הבקליט, אך הם לא שימשו להשמעת מוסיקה במקומות פתוחים. האפשרות היחידה שהיתה , היא להביא תזמורת בת מספר נגנים שתנעים את זמנם של יושבי בית הקפה. כך היתה תזמורת ריקודים ב"גינתי" וב"פינגווין" ואולי גם אצל טוטי לוי.

פרדי דורה הוזמן להופיע בטוטי לוי בשנת 1955 ושנה מאוחר יותר הוא עבר עם משפחתו לגור בנהריה. הוא הופיע במקומות שונים, גם בשבי ציון בבית דולפין ובית חוה , עד שהוא פתח מועדון לילה משלו בפינת הרחובות הרצל וקפלן.

פרדי היה קודם כל, אמן שהגיש שירים סאטיריים משולבים בבדיחות. ליווה אותו פסנתרן קבוע , קורט מאס, ומתופף. במועדון שהקים היתה אשתו עוזרת לו , היא היתה הברמנית !!!

חלומו היה להקים פונדק, ואכן , בשנת 1965 הוא פתח את הפונדק החדש שלו על הכביש הראשי מצפון לבית ליברמן. הוא השקיע רבות בעיצוב המקום , הכל היה עם ציפוי עץ , ועם אוירה מאד מיוחדת כיאה לפונדק. הוא נתן למקום את השם פרדי'ס אין , ושם הוא הגיש ארוחות מעשה ידיו, הכין בשר צייד, תבשילים מבשר לבן , סוגי כופתאות וכו'. ובערב היה מופיע כשאשתו לצידו בבר המשקאות.

למעשה , הוא היה סטנדאפיסט שהכין הכל בכוחות עצמו . גם את החומר הוא כתב בחלקו לבד, בחלקו דידי מנוסי היה כותב לו ובחלקו הוא שיתף פעולה עם אורי סלע

הפונדק היה פתוח בחודשי הקיץ בלבד, לנופשים ולתושבי נהריה. לפי הקהל שהגיע הוא היה מחליט באיזו שפה הוא נותן את ההופעה, בעברית, בגרמנית או אפילו באידיש לפעמים

בחודשי החורף, כאשר הפונדק לא היה פעיל הוא נסע להופעות בחו"ל, לרוב בגרמניה או אוסטריה, אך הוא הגיע גם לאוסטרליה ולארצות הברית.

פרדי'ס אין היה קיים עד 1978, כאשר הוא מסר אותו והמקום הפך לאולם אירועים. הוא המשיך להופיע במסגרות מצומצמות, וב- 1991 הוא היתה לו הופעה נהדרת לציון 50 שנה על הבמה.

בתו מוניקה דורה

פנסיון טאובה

משפחת טאובה הגיעה לנהריה בשנת 1938. אבי בנה את המלון ב- 1950 ואף זכור לי שאת מסיבת הבת מצוה חגגו לי בקומה השניה של המלון.

מיקומו של המלון היה אידיאלי, מספר דקות הליכה מהכניסה לחוף הים " גלי גליל".

היו במלון 20 חדרים, זוגיים בלבד. האוירה היה מאד ביתית , ההורים עשו הכל בעצמם , סידור החדרים , הכנת והגשת ארוחת הבוקר, הזמנות

וכו'

היו מגיעים זוגות לירח דבש ומאוחר יותר היו מגיעים גם חיילים בנופש חטיבתי.

הפנסיון היה ברשות הורי עד 1957 ואז הוא נמכר והמשפחה עקרה לארצות הברית.

הבת מרים טאובה וינר

ברחוב המעפילים הוקם עוד לפני פנסיון רוזנשיין, פנסיון גלי ים ע"י משפחת רכטמן. הפנסיון היה הבית השני משדרות הגעתון פינת רחוב המעפילים.

מודעה שהופיעה בעיתון "דבר" בתאריך 31.10.1954

מלון "עדן"

מיקי שוורץ הגיע לנהריה בקיץ 1954. הביא אותו ארנסט אופנהיימר שיסד ב- 1940 את קפה פינגוין .

מיקי, אז בחור רווק בן 22 נגן סקסופון וקלרניט מוכשר שהקים תזמורת בת 4 נגנים לאחר שסיים את שירותו הצבאי בתזמורת חיל האויר.

זמן מה קודם לכן, כשהשתחרר ופשט מדים, הציע מיקי לעמוס פוליסקי, חברו לתזמורת צה"ל, לרכוש במשותף כרטיס פיס. פולסקי ויתר על הרעיון בנימוק שהוא חסר מזל בענייני ממון והאיץ במיקי להוציא את התוכנית לפועל בלעדיו. מיקי אכן מילא כרטיס עוד באותו יום, וזכה בהון עתק : 10,000 לירות. הסכום הראשון ששילם עבור מלון "עדן", שעמד למכירה בדמי מפתח, הגיע מכספי הזכייה ההיא.

בקיץ 1956 שכר מיקי את מלון "עדן" שבעליו נסעו לארה"ב, ובכך הפך למתחרה של פינגווין. ככוח חיזוק הביא את הזמר פרדי דורה.

מיקומו של המלון מצוין, שוכן ברחוב ז'בוטינסקי השקט , ובפינת המייסדים שמשם המרחק לחוף הים נמדד במספר דקות הליכה.

מיקי רכש את המלון והביא אליו את הוריו, שהתגוררו אז בירושלים. בקומה הראשונה של המבנה שכנו משרדי הביטוח הלאומי ומס ההכנסה, בקומה השניה הפעילה המשפחה 10 חדרי מלון. האם אתלקה, דאגה לקניות והיתה הטבחית. היא בחרה את המצרכים בקפדנות, רכשה סוכר וקמח בשקים ומטבחה הציע בעיקר אוכל הונגרי משובח, כמיטב המסורת הביתית שעליה גדלה. האב , בלה ,עסק בניהול החשבונות והיה האחראי על העובדים. מיקי התייצב בבקרים בתחנת הרכבת בעיר, כשהוא רכוב על אופניו, שם נהג להציע לנופשים שהגיעו מהדרום לעיר הקיט הצפונית נופש במחירים מפתים. קייטנים רבים נענו לו ולא התאכזבו : אחרי הביקור הראשון שלהם במלון, נהגו רבים מהם להגיע מדי שנה לנפוש במלון "עדן" שבהדרגה הפך להיות שם דבר בנהריה ומחוצה לה. במלון עצמו היתה ידו של מיקי בכול: בחדר האוכל היה מלצר, בשעות אחרי הצהריים ניגן לכבוד האורחים על הדשא ובערב הופיע בבתי הקפה בסביבה , כשנוכחותו האנרגטית יוצקת תוכן חדש במושג "מלון משפחתי". התיירות בנהריה היתה באותן שנים בעיקר תיירות קיץ, ובימות החורף מיקי נסע לתל אביב ולטבריה כדי לנגן בבתי קפה וגם בנשפים ובאירועים פרטיים. כשדרורה הצטרפה למשפחה , השתלבה גם היא בעבודה והושיטה יד בכל מקום שבו נזקקו לה : במטבח , בהגשת האוכל, ובעיקר בהתכתבות עם האורחים , שבאותם ימים ערכו את הזמנותיהם באמצעות הדואר. מיקי נתן ביטוי לכישרונותיו המגוונים ולחוש העסקי שירש מאימו וביצע עבודה של מספר אנשים במקביל. הוא לא הסתפק בעשרת החדרים של מלון "עדן", אלא שכר חדרים נוספים לאורך רחוב ז'בוטינסקי השלו והשכיר גם אותם לנופשים. שני תחומי העיסוק האהובים עליו, האירוח והמוזיקה , השתלבו זה בזה כשהחל להופיע בפני אורחיו. גם בעת שעמד על הבמה , ניגן , שר , והנחה את הערב, עיניו התרוצצו בכל מקום והוא היה ער להתרחשויות בכל פינות המלון. שום פרט לא נעלם מעיניו: אם שולחן מסוים לא קיבל מנה ראשונה ובשולחן אחר חסרו מים , מיקי הבחין בכך ומיהר למלא את החסר. כשכרכרה חנתה ליד פתח המלון הוא הניח לרגע את שאר עיסוקיו ומיהר לקבל באופן אישי את פני האורחים שהגיעו.

מלון "עדן " על כל גלגוליו, תמיד היה צר מלהכיל את כל האורחים שרצו להתארח בו. במלון הישן היו 10 חדרים ו- 200 אורחים שפוזרו ללינת לילה בחדרים במקומות שונים שנשכרו במיוחד עבורם, אבל הגיעו לאכול במלון ולבלות בו.

מלון ארנה

בסוף שנות ה- 50 בנו שתי אחיות תאומות את בתיהן על חלקה שנקנתה בסוף שנות ה- 30. חלקה זאת היתה ברחוב ז'בוטינסקי, גובלת מצפון בפנסיון של גרטל מאייר.

שתי האחיות שרלוטה שטרקמן וארנה בנדהיים, אלא ששרלוטה ומשפחתה נסעו לארצות הברית ומאחר שארנה נותרה עם שני בתים היא החליטה להפוך אותם לפנסיון. בבית אחד היו 2 חדרים ובשני 3 , וכן חדר כביסה שמתחילת בנייתו שימש כחדר נוסף במלון. כל החדרים היו עבור זוגות פרט לחדר יחיד אחד. בחלק מהחדרים היו גם מקלחות. במלון הוגשה ארוחת בוקר ובצהריים קפה ועוגה. האוירה במלון היה ביתית.

כעבור שנים, עם שובה של שרלוטה ומשפחתה היה הפנסיון לעובדה קיימת ושתי האחיות ניהלו את המקום. עם פטירתה של שרלוטה לקח בנה על עצמו את ניהול הפנסיון, תוך שהוא משפץ אותו ומכניס בו שינויים. בשנת 1982 נפטרה גם ארנה והבן מיקי ואשתו המשיכו את מסורת האירוח.

הנכדה אורנה שטרקמן

בית קיי

מעט דרומית לרחוב קפלן קנה ארגון נכי צה"ל שטח גדול להקמת בית החלמה לפצועי מלחמת השחרור מתוך תרומה שקיבל מאברהם קיי מארה"ב.

הבית הוקם ב – 1954 כבית החלמה לפצועי מלחמת השחרור. השטח נועד לענות על כל צרכיהם של הנופשים הנכים, כל המבנים נגישים לכסאות גלגלים, כולל בריכת השחיה ויש מרחבי דשא גדולים. בהמשך שוקמו במקום פצועי מלחמת ששת הימים (1967) ופצועי מלחמת יום כיפור (1973)

בתחילה הוקמו מס' צריפי ארוח בהמשך 6 מבני ארוח .

כיום יש בסך הכל 99 חדרי ארוח במקום

בעבר סביב המלחמות ועד שנות השמונים שימש לשיקום פצועי המלחמות וארוח יחידות צבאיות במסגרת נופש יחידה.

תמיד היה שיקום וגם כיום פועל במקום מכון פיזיותרפיה והידרותרפיה [מים]

יש במקום בריכה חיצונית "להנאה" בחודשי הקיץ ובריכה פנימית לשחיה כל השנה וטיפולי הידרותרפיה.

המקום משמש לנופש לנכי צה"ל ובני נוער מהארץ וחו"ל וכן לקבוצות נכים מכל הסוגים כולל אקי"ם , טרשת נפוצה, רקדנים על גלגלים ועוד...

צפריר מוזיקנט

מנהל בית קיי 2011

הבריכה בבית קיי