גלי גליל

אפרים הלטרכט

גלי גליל הוא שמו של מפעל הרחצה שהוקם על חוף נהריה ע"י הקואופרטיב לפיתוח החוף. באוקטובר 1946 חלפה רוח סערה בחוף נהריה והחריבה את הבניינים ומתקני הרחצה. ובסופו של דבר אין להצטער על כך, הסידורים החדשים עולים בטיבם ובנוחיותם על הקודמים. בית רחצה גדול ויפה לפי תכנית האדריכל קלרויין מירושלים. הבניין מכיל תאי הלבשה, מקלחות ומלתחה לשמירת הבגדים. שורה נאה של סככות בד חדשות משתרעת לאורך החוף ובכל אחת שתי מיטות מתקפלות, שולחן וכסא, ואורח שאין נמשך אחר הסככות הגדולות שרב בהן הקהל, יכול לבלות כאן את שעותיו ביחידות או בחברת מכרים

מאחורי בית הקפה היפה נמצא מגרש משחקים ובריכה לילדים. סמוך לכאן, ליד בית הסירות ע"ש חנה סנש נמצא מגרש הספורט לאורחים

בשבתות מרובה ביותר מספר האורחים. בצילם של מפרשים מתוחים על כלונסאות ברזל אפשר לראות משפחות שלמות שבאו מחיפה לנהריה במכוניותיהן כדי לבלות כאן את יום המנוחה.. מספר האורחים בשבת גדול כדי כך, שהנהלת גלי גליל נאלצה להוסיף מציל שני ליום זה

סידורי החוף עשו רושם רב על אורחים מחוץ לארץ שנזדמנו לכאן. הנהלת המפעל מכניסה שיפורים וסידורים חדשים כדי לשוות לו אופי של מקום רחצה מודרני, שלא יפגר אחר מקומות הרחצה החדישים ביותר. המנהל מר ליכטנר, משקיע את מרצו הרב בשיפורים מתמידים במפעל שהפך לילד טיפוחיו

" המלחמה מנעה מאיתנו לבצע אחת מתכניותינו החשובות " סיפר לי מר ליכטנר תוך כדי סיור במפעל- " הקמת בריכת שחיה של מים מתוקים. אנו מקוים כי הדבר יקום לקראת העונה הבאה. וכן כמה סידורים חדשים לחובבי הספורט שנדחו לשנה הבאה, אמנם כבר התחלנו לרכוש סירות מיוחדות לצורך זה

כתבה שהופיעה בעיתון "דבר" בתאריך 31.8.1949

הבריכה עדיין ללא גדר מסביבה הבריכה עם גדר

המקלחות בכניסה לבריכה. המקלחות האלה הן חיוניות כדי לשטוף את הזיפזיף, ואת מי הים מאלה שהקדימו להכנס לים

הפתיחה הרשמית ב 1951 או 1952 הסככות שהוקמו בשנות הארבעים

המים בבריכת השחיה היו בבוקר קרים למדי , אבל ככל שחלפו השעות התחממו המים ומי שהגיע בשעות אחרי הצהרים היה מוצא כבר בריכה עם מים שאינם קרים כל כך. פעם בשבוע, בימי שלישי בשעות אחר הצהריים היו מרוקנים את הבריכה לצורך ניקוי וכשמפלס המים ירד דיו היו סוגרים אותה בפני הציבור. כשהבריכה התרוקנה לחלוטין היו מגיעים מספר נערים או בחורים צעירים ומקרצפים את תחתיתה עם מטאטאים גדולים עם זיפים קשים. כך היו הולכים אחורה מתחילתה של הבריכה , זה לצד זה , כל אחד מקרצף רצועה ארוכה. כמובן , על כל המלאכה ניצח בובי המציל שתחזוקת הבריכה היתה תחת אחריותו. היתה זאת עבודה מאומצת של שעתיים - שלוש שבסיומה היה בובי ממלא את הבריכה. על תחתית הבריכה מסביב לכל היקפה היה צינור מים קבוע בעל חורים, ועם פתיחת הברז היו יוצאים זרמי מים למרכז הבריכה. תוך מספר שעות היא היתה מלאה. מי שהגיע ביום רביעי בבוקר היה נכנס למים קרים ממש !!!

חנה ברמן קליין

בחוף הים היה מציל אחר, רודי מאייר שישב בסוכת המציל המוגבהת , דגל התנוסס על סוכת המציל כדי להתריע על מידת הסיכון בכניסה למים, דגל לבן מסמל ים רגוע, דגל אדום מסמל שיש לנהוג בזהירות , או שהים גלי או שיש בו כוחות סחיפה. והדגל השחור אסר לחלוטין על כניסה למים, וזה היה די נדיר בשימוש. ליד הסוכה היו שעונות 2 או 3 חסקות, זהו כלי שיט שטוח שהמציל עומד עליו וחותר עם משוטים, הוא מהיר יחסית וניתן להשכיב עליו אדם שתשו כוחותיו בעת השחיה, או שעמד לטבוע

רודי מאייר היה המציל בשפת הים מאז שנברא העולם ועד צאתו לפנסיה. היה יהודי אוסטרי, גבר גבוה, רחב וחסון, שזוף. כולם הכירו את רודי. כשהתחלתי לשחק כדור מים וצורפתי לקבוצת "הפועל נהריה" שיחקתי איתו בקבוצה וכך התחברתי אליו ובחופשים היה לוקח אותי אליו כעוזר מציל, עבודה מטמטמת לעמוד על המגדל שמונה עד עשר שעות ולהסתכל לים. לרודי היה נוח כשהייתי בא לעבוד איתו בימי החופש, נוהג היה להשאיר אותי על המגדל בעוד שהוא היה לוקח את החסקה , אוסף לו בדרך אשה, מפליג איתה עד למרחק שמהמגדל כבר בקושי ראו אותם והיה נשאר שם פעמים אפילו שלוש שעות. אירועים מסוג זה התרחשו לעיתים תכופות. החסקה היה מין משטח צף ורודי אף היה משכיר את החסקות תמורת תשלום

מעבר לפרנסתו כמציל היה נוהג לדוג ברובה. היה צולל לפעמים לעומק 12 מטר בכדי לתפוס לוקוסים. בימי החורף כאשר החוף היה סגור היה מצטרף לקבוצה של אנדריאס מאייר שעסקה בעבודות תת ימיות.

רודי המשיך לעבוד כמציל, שמיעתו נחלשה, אם מישהו טבע הוא יכול רק לראות , את המילה " הצילו" הוא לא שמע יותר.

מאוחר יותר לכשבנו את בריכת השחיה הציבורית שמצפון למלתחה, הגיע מציל חדש, עברית כמעט שלא דיבר, יגוסלבי במוצאו, צ'רבינקה (בובי), שמר על משמעת המתרחצים, אוי למי שלא עבר במקלחת המתזים הקרה, או נשים שנכנסו ללא כובע ים. צ'רבינקה תיפקד רק עם "בנזין", כך הוא היה קורא לנוזל שהיה בבקבוק שהיה חלק בלתי נפרד ממנו.

חוף הרחצה היה מקום מפגש, מתי שלא הגעת לחוף, תמיד מצאת מישהו שאתה מכיר. היו כאלה שהיו מגיעים בשעות קבועות, זה בצהרי היום החם וזה בשעות הערביים. גלים ומטקות היו העיסוקים העיקריים, מטקות עץ גדולות עם כדור שחור חלול, מכים מעל הראשים (לפעמים היו גם נפגעים), זינוקי ראוה ימינה או שמאלה תוך התפלשות בזיפזיף וחזרה לעמדת היכון לקראת בואו של הכדור והחזרתו ליריב.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

חוף הים של עמידר

שלש סככות ושתי מקלחות שרתו נאמנה את תושבי השיכון. בשבתות היה עומס של אוהלים שנבנו ממקלות של מטאטא וכיסויי מיטה. ליד הסככות ניצבו בשורה עשרות גושי בטון ענקיים שהבריטים בנו במלה"ע השנייה בעת שחששו מפלישה מצפון. שרידי הבטון עודם במקום אך רוב המתחם נעלם. בחוף הזה שיחקו כדורגל כמה מטובי השחקנים שהיו ב"הפועל נהריה" ובראשם מרקו ( שהיה גם "המציל") ושמחה גולדשטיין שהיו מעוז ההגנה של הקבוצה בשנותיה הטובות

צבי ישראלי