המעברה

את המעברה, מיקמו, כאמור, על גבעת מזרחית למושבה נהריה וצפונית לאפיק של הגעתון לצידי הכביש המוביל לכיוון יחיעם , כברי, קבוץ געתון ועוד ישובים. מצפון לכביש זה החלו לבנות את מבני הקבע עבור העולים, יחידות דיור אחידות בתוך מבנים של 2-3 קומות שזכו לשם " שיכון ממשלתי" , מאחר שהממשלה בנתה אותם עבור העולים. לאורך הצד הדרומי של הכביש הוקמו אוהלים לשיכון זמני עבור העולים עד שדיור הקבע יהיה מוכן. זרם העולים הלך וגבר, עוד ועוד אוהלים נוספו למעברה מתפשטים לכיוון דרום, מזרח ומערב באותו שטח שמדרום לכביש

עולה חדש שהגיע קיבל מיטה, "מיטת סוכנות" זאת היתה מסגרת מתכת על 4 רגליים עם מספר פסי רוחב לתמיכה של המזרון. מזרון, שמיכה או שתיים, מנורת לוקס, פתיליה, שולחן ושני כסאות , את שאר ה"ריהוט" היו העולים מאלתרים מהמזודה שלהם, מארגזים שאספו וכו'. כמובן, מים לא היו באוהל, אלא במרחק מה היו מותקנים ברזים לצחצוח שיניים, שטיפת פנים , ולמי בישול. לידם היו מקלחות עם מסגרת עץ וכיסוי פח מסביבם,- ברור, רק מים קרים! כבתי שימוש היו בורות באדמה שמסביבם גם הוקמה מסגרת עץ מכוסה בפח

ככל שחלף זמן רב יותר החלו להוסיף פחונים או בדונים. זו היתה מסגרת עץ שיצרה חדר בגודל של כ- 9 מ"ר ואל מסגרת העץ הוסיפו בד ברזנט ליצירת בדון, או פח גלי ליצירת פחון. מי שגר באוהל "זכה" לעבור לבדון או פחון ואילו העולים שזה עתה הגיעו קיבלו את האוהלים . בל נשכח, עונות השנה מתחלפות , בקיץ חם מאד לשהות בפחון שהופך ללוהט או באוהל או בבדון ואילו בחורף קר מאד ללון באוהל, פחון או בדון. שלא לדבר על גשם, או עליית הגעתון על גדותיו

המעברה הוקמה בשנת 1950 והגיעו אליה עולים מתפוצות שונות, רומנים, עירקים, אלג'יראים , מרוקאים וגם תימנים. ערב רב של אנשים. מן הסתם העדיפו האנשים לגור בקרבת יוצאי אותה ארץ , אבל לא תמיד הצליחו בכך. עוד מאפיין לאותה עליה , בניגוד לעליות קודמות בהן העולים היו בדרך כלל אנשים צעירים שבאו להקים מדינה, הרי שהעליה הזאת כללה את כל הגילים, כולל קשישים, נכים, נשים בהריון וילדים מכל קשת הגילים

למעברה היתה הנהלה שתפקידה היה לשכן את העולים באוהלים. לכל אוהל/בדון/ פחון היה מספר וההנהלה ניהלה רישום לגבי העולים שהתגוררו במעברה, דאגו לתקינות הברזים, מקלחות ציבוריות, שבילי גישה, שימשו כאוזן קשבת לצרכי העולים, תיווכו בין הגורמים המטפלים, ועוד

אבי, יואכים ציבולסקי היה המנהל הראשון של המעברה, קיבל את התפקיד עוד לפני הקמתה, עבד כמנהל יותר משנה ואז החליף אותו כץ, שהיה קודם לכן החצרן

דני ציבולסקי

מנהל המעברה היה אבי נחמן אקשטיין אשר היה חבר קיבוץ גשר הזיו ומטעם הקיבוץ ניהל את המעברה ואימי זילפה פליישר היתה הגננת מגן ויצו במעברה

ממעברה ה' ועד מעברה א

מאורעות העיתים, אולי מטבע הדברים, האחריות כלפי המשפחה והמקצוע , גלגולי הימים מבלי יכולת לעצור אותם, הרדימו בי זכרונות מבלי להעלותם עוד.

חלפו שמונה עשרה שנים מאז סיימתי את ביה"ס היסודי, אך טבעי הוא שתריסר וחצי שנים ירדימו את מאורעות הילדות. אולם, אין זו שכחה, כי אם הדחקה בלבד, שכן די היה באותו מפגש קצר עם תלמידי בי"ס "כצנלסון" של היום כדי להעיר זכרונות מתרדמתם.

לא שטפו ולא קלחו הזכרונות, אולם אט אט עלו מפינות נסתרות של הלב, אם כי בלי סדר כלשהו. בהעלותי אותם על הנייר, אשתדל לערוך אותם לפי סדר כרונולוגי כמידת יכולתי.

עליתי ארצה בשנת 1951 מרומניה. לאחר טלטולי הדרך ושהות קצרה ב"שער עליה" הגענו לנהריה

חבלי הקליטה היו קשים אולם אינני זוכר שמישהו התלונן על כך. קבלנו אוהל במעברה ה', הדרגה האחרונה בסוג המעברות בנהריה של אז, נקלענו לחורף, הגשם היכה בזעף על האוהל ורוח סערה איימה לקרוע אותו ממקומו. לקחנו חבלים שהיו בידינו וקשרנו את הבד אל הארגז ששימש להעברת הציוד המינימלי שהבאנו מרומניה

אמי עבדה כטבחית בביה"ס ונאלצה לצאת השכם בבקר, בחשיכה ובבוץ נוראי כדי להגיע בזמן למלאכת פרנסתה. זכור לי המקרה ששעוננו המעורר נעצר ואמי היתה בטוחה ששעת ההשכמה הגיעה וביקשה לצאת לעבודה. אנחנו הילדים ניסינו לשכנע אותה שלא תצא באפלה זו כי השעה עדיין מוקדמת מאד. וכאן ראויים לציון יחסי השכנות הנהדרים בין דיירי האוהלים בני גלויות שונות. שכננו באוהל הסמוך התעורר לשמע הצעדים והקולות שלנו ויצא מן האוהל. אמי ידעה רומנית ואידיש בלבד והוא בן העדה העירקית דיבר ערבית בלבד, אמא שאלה אותו בשפתה מה השעה, כשהיא מצביעה על ידה השמאלית והוא בתנועות ידיים הסביר כי שעת לילה היא, והדגיש בעזרת שתיים מאצבעותיו כי השעה היא שתיים אחרי חצות

הרי לך כיצד מתגברים על בעיית השפה !

מן האוהל עברנו למעברה ד', לבדון, היה זה צריף שקירותיו עשויים בד, רצפות בטון וגג עשוי קרטון מצופה בזפת. מאד שמחתי וחשבתי שהגענו אל המנוחה, אולם לא כך חשבו איתני הטבע.

שוב איים לפגוע בנו שר החורף והפעם קרא למבול לעזור לו. ארובות שמים נפתחו ומעברה ד' מלאה מים ונותקה מחלקי המעברה האחרים

ושוב, הדאגה לפרנסתנו מוציאה את אמי מהבית. (אחיותי עברו לקיבוץ ואני הבן היחיד נשארתי לצדה של אמא). לפני צאתה ספרה לי כי המעברה מוצפת מים ועדיין יורד גשם בחוץ. היא סגרה את הדלת והזהירה אותי שלא לצאת מה"בית"

שמחתי לקבל חופשה בלתי צפויה מביה"ס , נשארתי בבית. לפתע שמעתי " קולות מים אדירים" בתוך הצריף. הבטתי סביבי וראיתי כי הרצפה מלאה מים. בזינוק קפצתי על הארגז המפורסם וזעקתי לעזרה, אולם זו התמהמה לבוא. הרגשתי כי הארגז שהיה ריק מתוכן הופך לסירה צפה. באותו רגע נכנס אל הבית שכננו "דוד בן גוריון" ( שמו היה דוד, אולם אנחנו הילדים קראנו לו " דוד בן גוריון", אולי בגלל שמו הפרטי.) הוא היה הפודה והמושיע. דוד לקח אותי בזרועותיו והוביל אותי לסירה שחילצה את תושבי מעברה ד' המנותקים. מאוחר יותר, התברר לי שאמי חזרה על עקבותיה "כדי להציל את את בנה הישן בדד ב"דירה"

תלאות הבדון נסתיימו וזכינו סוף סוף להגיע למעברה ב' , אך הפעם לצריף פח. לשמחתנו לא היה גבול. אך עד מהרה התברר שנפלנו מן הפח אל הפחת. בקיץ היה חם מאד, הליצנים שבין השכנים נהגו לומר שאפשר להכין כוס תה או לבשל מרק בתוך הצריף מבלי להדליק אש. ביום נזהרנו שלא לגעת בדפנות הצריף שמא ניכווה.

שמחנו לבוא החורף, אולם רק לזמן קצר, שכן מי יכול להרדם כשהגשם והברד מכלים זעמם בגג הצריף, והרעש מחריש אזניים?! הגג היה קבוע במקומו במסמרים שתקעו אותם בתוך מוטות עץ תומכים. המסמרים גרמו כנראה להיווצרות סדקים ומדי פעם גילינו דליפה בחלק אחר של הגג. נאלצנו להעתיק מקומם של הרהיטים. הזזנו המיטות, , את כל הכלים שעמדו לרשותנו בבית הצבנו על הרצפה, כדי שזו לא תתמלא מים. הכלים "בלעו" כל טיפת מים שדלפה אל תוך הצריף, אולם בזה לא די. באחת השבתות חזרנו הביתה לאחר העדרות של יומיים. בבואנו קדמנו השכנים כבשורה, שרק עם התקרבותי אל הצריף שלנו , הבינותי את דבריהם.

הרוח השתוללה בליל שבת, וקרעה את גג הצריף ממקומו. אותו לילה ישנו בצריף מתחת לכפת השמים.. לא חלפה שנה שלמה ושוב "טפסנו מעלה". דודי עבר לדירת בלוקים בשיכון "עמידר" בנהריה ופינה את צריפו במעברה א' וזה עבר לרשותנו

צריף זה כבר נחשב לבית.. הוא היה מסיבי יותר, הוצמד לו מטבח עשוי קרטון זפת וקני סוף, ואף את הגג ציפו בקרטון וזפת כדי להקטין את הרעש

הגענו אל המנוחה והנחלה. ליותר מזה לא שאפנו אז. ידענו, כי כאן לא יוכלו לנו גם איתני הטבע

מאוחר יותר כשלמדתי את הספור " מאויב לאוהב" של ש"י עגנון הרגשתי הזדהות מלאה עם הסופר.

בלב "זז משהו" כשקראתי את עגנון לפני תלמידי, ההזדהות עם עלילת הספור היתה מלאה. תלאותיו של עגנון עד שהפך את הרוח מאויב לאוהב הזכירו לי את תלאותי שלי, מן האוהל במעברה ה' הנידחת אל הצריף במעברה א' המטופחת

מאיר בן ארי

מתוך החוברת לציון חצי יובל ביה"ס "כצנלסון"

מזיכרונותיו של ילד בן 4 מהמעברה בשנת 1951

א. הגעתון עלה על גדותיו והציף את השטח בו "גרנו" באוהלים. כל המשפחה: אבא, אמא, אחותי בטי בת 4 החודשים, סבתא ואני – התיישבנו על "הליפט", הארגז שבו הבאנו את "כל" החפצים שהורשינו להביא מרומניה + מה שקיבלנו מהסוכנות) וחיכינו למושיע. במהרה הופיעו אמודאים (כך קראו אז בעברית צחה לצוללנים), כנראה של חיל הים, וביקשו להציל קודם כל את אחותי התינוקת. לקחו אותה בידיים. סבתא מינה נזעקה וצרחה: השתגעתם, אתם נותנים את התינוקת לאנשים זרים, אולי יחטפו אותה. מיד היא קפצה למים אחרי אחותי וכמעט טבעה (סבתא לא ידעה לשחות). האמודאים "נכנעו" ולקחו גם את סבתא עם הנכדה (אחותי) בסבב הראשון אל ראש גבעת כצנלסון (כנראה לצריפים של בית הספר). אחר כך שבו והצילו גם אותנו. עד שבאו המשכנו "לשוט" עוד שעה ארוכה על גבי הליפט על מי הגעתון...

ב. אמא אטי ז"ל נהגה לספר לנו שימי המעברה – למרות המחסור והתנאים העלובים – זכורים לה כימיה היפים. אבא ישראל-חיים והיא היו זוג צעיר. ובערבים, לאחר יום עבודה מתיש, כאשר סבתא הייתה אצלנו ושמרה עלינו הזאטוטים, היא ואבא ברחו מן הפחון הלוהט אל "מרכז" המעברה. שם ישבו בחוץ, שרו ורקדו עם חברים וחברות בני גילם שהתגוררו במעברה. ה"יחד" איפשר להם להתעלם מקשיי הפרנסה והמגורים

צבי כ"ץ